פרולוג
עמדתי על צוק והתבוננתי לתהום. החיים שלי הם כאוס אחד גדול, מלאים בכעס רב על עצמי ועל העולם כולו. הדמעות החמות זלגו על לחיי, הן ברחו מעיניי למרות שלא רציתי שירדו. הגוש בגרוני היה כל כך עצום עד שלא הייתי מסוגלת לנשום. הייתי רחוקה אלפי קילומטרים מהבית החם והאהוב שלי, הרגשתי בודדה ואבודה. לא זכרתי את הסיבות שבגינן החלטתי לקום ולעזוב את מה שמוכר לי ולהגיע לכאן. יכולתי ללמוד קרוב לבית ולהיות עם החברים והחברות שלי, אך במקום זאת הגעתי לארץ זרה והחברות הכי טובות שלי רחוקות ממני. איני יכולה לדבר איתן על הדברים שפוצעים את ליבי. בעבר כשהיה לי קשה יכולתי לנסוע הביתה ולתת לריח הקמין ולריח החלות לעטוף ולנחם אותי. יכולתי להקשיב לרעש שהאחיינים שלי עשו בזמן שהם משחקים בחצר או להסתובב עם אימי בשוק מחנה יהודה בין הבסטות והרוכלים. יום שבת שלם עם האחיות שלי לא היה בגדר חלום, לצאת איתן או עם חברותיי לבית הקפה האהוב עלינו בממילא ולהתבונן בנוף חומות העיר העתיקה. יכולתי לנשום את האוויר הכי צלול בעולם כולו, האוויר של העיר האהובה עליי, ירושלים.
לפני שישה שבועות עוד הייתי הבחורה הג'ינג'ית הזאת שכולם מכירים מהילדות. ניצלתי את הימים האחרונים בארץ עד תום, ביליתי עם חברותיי בכל מסיבה אפשרית ונהניתי מכל רגע. התרגשתי מהמחשבה שאני עוזבת וחיכיתי לזה.
ברגע אחד הכול השתנה ומצאתי את עצמי רחוקה מכל האהוב והמוכר לי. הגעתי לצפון קרוליינה, ארה"ב. אני דוברת אנגלית, ובכל זאת כשנמצאים על אדמה נוכרית, העובדה שהשפה זרה מורגשת שבעתיים. מאוד חסרו לי השיחות בעברית, כשיכולתי לדבר חופשי בלי לחשוש שאולי טעיתי במילה זו או אחרת. ההרגשה שאני לא שייכת לכאן פשוט נוראית. לפעמים נדמה לי שאם איעלם, איש לא יחפש אותי או ידאג לשלומי. הרגשתי כאילו עברו שנים מאז שהגעתי לפה, הרבה דברים קרו בשבועות האחרונים. חציתי יבשות, טסתי מעל ימים ואוקיינוסים, הכרתי את ביתי לשנים הקרובות ואת הסביבה שבה אעבוד. התחלתי את לימודיי בסמסטר הראשון באוניברסיטת צפון קרוליינה, צ'אפל היל.
זכרתי את היום שבו קיבלתי את האי־מייל שבישר לי על קבלתי לתוכנית. ידיי רעדו ולא האמנתי למילים שקראתי. צמצמתי את עיניי שוב ושוב, אולי זו טעות ורק היה נדמה לי שזה מה שכתוב שם. צבטתי את ידי, והפה שלי התייבש מרוב תדהמה. קראתי שוב ושוב ועדיין לא הצלחתי לפרש את כתב הסתרים שהודיע על קבלתי. רק כעבור רגעים ארוכים של ניתוח מעמיק של הכתוב, המילים חלחלו פנימה והרעד בברכיי המחיש לי עד כמה אני בת מזל. מאז אותו יום ועד שהגעתי לכאן קראתי את האי־מייל הזה מאות פעמים וכבר זכרתי את הנוסח שלו בעל פה.
מאת: לאונרד כהן
אל: אביגיל אסייג
הנדון: פרויקט לימודי וטרינריה והתנסות מעשית בחווה
אביגיל שלום,
הנני שמח לבשר לך על קבלתך לפרויקט המיוחד של קרן לאונרד כהן, תוכנית המאפשרת מלגה מלאה ללימודי וטרינריה באוניברסיטת צפון קרוליינה, צ'אפל היל, תוך התנסות מעשית בחווה.
כחלק מהפרויקט תקבלי מלגת לימודים מלאה, מלגת מגורים ותקציב חודשי למחיה.
חובותייך לתוכנית הן כאמור: עמידה והצטיינות במסלול הלימודים, עבודה קבועה ושוטפת בחווה והשתתפות בפרויקט התנדבותי כתרומה לקהילה.
נשמח לראותך בתחילת אוקטובר, שבועיים לפני תחילת הלימודים, על מנת לאפשר לך זמן הסתגלות.
נציג מטעמנו ייצור איתך קשר לתיאום אדמיניסטרטיבי של תהליך הקבלה.
מאחל לך המון הצלחה.
בברכה,
לאונרד כהן, יו"ר הקרן
וממייסדי החווה החקלאית היהודית
צפון קרוליינה, ארה"ב
ההתרגשות הרבה לצד החששות והציפייה מילאו כל רגע עד הטיסה. עבורי זה היה כמו שיחה ממפעל הפיס שבה מודיעים לי שזכיתי בפרס הגדול. כשסיימתי את התואר הראשון בחקלאות, עוד לא ממש ידעתי איך אממן את לימודי ההמשך, והאי־מייל הזה פתר לי את כל הבעיות חוץ מבעיה אחת - פחדתי לספר על כך לאימי. בדיעבד, הפחד הזה נראה לי קטן כל כך וטיפשי, במיוחד אחרי כל החוויות שעברתי בשבועות האחרונים.
לדאבוני הרב, לא הייתי מוכנה לטלטלה הנפשית שחיכתה לי כאן. טלטלה בשם גבריאל. עיניי שוב נמלאו בדמעות. הכול בגללו! לא הצלחתי להבין למה אכפת לי ממנו בכלל. מעולם לא נתתי לגבר להיכנס לי לוורידים, אבל הוא פשוט החליט להתרסק לתוכי ובדרך שבר את כל מה שרק היה יכול. מה עשיתי לו בכלל? הוא פשוט החליט למרר את חיי ולא ידעתי מה הסיבה שלו לכך. הוא גרם לליבי לדמם ושנאתי אותו על כך. רגשות עזים הציפו אותי ובחרתי לפרש אותם כשנאה, לא הייתה לי ברירה אחרת. "אמא! תעזרי לי!" צעקתי לרוח הקרירה של אמצע נובמבר שהקפיאה את פניי וקולי. צעקתי את כאבי וזה רוקן מעט מהכעס שהצטבר בתוכי. זה רוקן מעט מתחושת הפגיעות שלי. אילו רק יכולתי לחייג להוריי ולספר להם את הכול. לא רציתי להדאיג אותם, הרגשתי שאיני יכולה לשתף שום אדם ברגשות הללו.
מעכשיו אין יותר גבריאל. עליי להוציא אותו מראשי גם אם זה אומר להיות אחרת, גם אם זה יכאב כמו הפצע שבוער בנשמתי. הוא לא ישפיע עליי יותר. הוא לא ייגע בי יותר. הוא לא ינשק אותי יותר. גבריאל חייב להוציא מהלקסיקון שלו את השם אביגיל אסייג, משום שמרגע זה ממש אהיה זרה עבורו ואעשה הכול כדי שגם הוא יהיה זר עבורי. הוא חשב שיוכל לפגוע בי, לשבור אותי, לגרום לי לקפל את הזנב ולברוח מפה. גבריאל טעה ובגדול. הוא החליט לפתוח במלחמה נגדי אבל שכח מי עומדת כאן מולו, ג'ינג'ית ירושלמית עם חוצפה ישראלית. השערות האדמוניות שלי נעו ברוח. התבוננתי שוב לתהום, הפעם חזקה יותר. הכעס תידלק אותי טוב יותר מהכאב. גבריאל עוד יגלה שמי שמשחק בג'ינג'יות נכווה חזק.
