ההרים מתנשאים מעל חיים ומוות, ומעל לבתים האלה המקובצים על לשון החוף הצרה. אנחנו גרים בתחתית של קערה, היום מתקרב לקיצו, הערב יורד, הוא נמלא אט־אט חושך, והכוכבים נדלקים. הם מנצנצים גבוה מעלינו לָנצח, כמו נושאים מסר דחוף, אבל מהו המסר ולמי?
בימים אלה מעטים הדברים בנו המזכירים אור. אנחנו קרובים הרבה יותר לחושך, אנחנו כמעט רק חושך, רק הזיכרונות נותרו לנו, ואחריהם התקווה, שאומנם קהתה, היא הולכת ומתפוגגת ובקרוב תיראה כמו כוכב כבוי, גוש סלע כהה. ועם זאת אנחנו יודעים קצת על החיים וקצת על המוות, ואנחנו יודעים לספר: עשינו את כל הדרך הזאת כדי לגעת בך, כדי להניע את גלגלי הגורל.
נספר על אלה שחיו בימינו, לפני יותר ממאה שנים, ובעיניך אינם אלא שמות על צלבים עקומים ועל מצבות סדוקות. חיים וזיכרונות שנמחו בהתאם לחוקים האכזריים של הזמן. בכוונתנו לשנות זאת. מילותינו הן מעין צוות חילוץ במשימה מתמשכת. הן יצילו אירועים מהעבר וחיים שקופחו, יצילו אותם מהחור השחור, מתהום הנשייה, וזו אינה משימה קלה כלל וכלל, אבל בהחלט ייתכן שיגלו כמה תשובות בדרך, ואז יחלצו אותנו מכאן לפני שיהיה מאוחר מדי. נניח לזה לעת עתה, נשלח אליך את המילים, את צוותי החילוץ הפזורים ואובדי העצות. הם לא יודעים בוודאות מה תפקידם, כל המצפנים מקולקלים, המפות נקרעו לגזרים או התיישנו, ולמרות זאת, קבל אותם בזרועות פתוחות. ואז נראה מה יקרה.
