איך להיפרד מהטלפון

יש הרבה מה לבקר בספר הזה, רק לא בטוח שהוא באמת ספר. חלקו הראשון, העיוני, שתופס כשליש מאורכו, עוד מצליח להתמקם בגבולות הקטגוריה: זהו מאמר מעניין ברובו על הנזקים שבהתמכרות לסמארטפון. אבל החלק השני, המעשי, שמתווה תוכנית גמילה אופרטיבית בת ‭ 30‬יום, מזכיר יותר עלון מידע גדוש סעיפים ותתי-סעיפים. הרצון להוציא את החיבור כספר הולם אמנם את התכלית המונחת בבסיסו – להתנתק מהעולם הדיגיטלי לטובת פעילויות ישנות וטובות – אבל התוצאה מעט מגוחכת, אפילו במונחים של ספרי עזרה עצמית.

העיתונאית קתרין פרייס מעמידה בחלק הראשון לבחינה נוקבת את הפעולה שנעשתה כה שקופה עד שאיננו נותנים דעתנו עליה: הושטת היד האוטומטית למכשיר הארור. פרייס מצליחה לבסס היטב את טענתה שמדובר בהתמכרות לכל דבר, בעלת מאפיינים נוירולוגיים ופיזיולוגיים המוכרים גם מהתמכרויות אחרות, ומבהירה איך הטלפון הסלולרי מתוכנן ומעוצב כך שתיווצר בו תלות; איך הוא משבש את הזיכרון ואף משנה את מבנה המוח; ואיך הוא מדרדר את היציבה ואת השינה.

החלק הזה מגובה ועשיר במקורות, אבל לא חף מבעיות. העיקרית שבהן נובעת מתפיסת העולם העקרונית של סוגת ספרות העזרה העצמית, ששמה את כל יהבה על האינדיבידואל ובחירותיו, וששפתה צרכנית ותועלתנית. בהתאם, 'איך להיפרד מהטלפון' לא מעניק את ההקשר החברתי והכלכלי המלא שבעטיו עוצב הסמארטפון דווקא כפי שעוצב. פרייס אפילו לא טורחת להזכיר שהמינרל המצוי כמעט בכל המכשירים הניידים, הטנטלום, שמופק ממחצב בשם קולטן, נכרה לרוב על ידי ילדים-עבדים, ושהתאווה למשאב היקר תרמה להצתת מלחמת אזרחים אכזרית בקונגו. נתון שאולי היה תורם למוטיבציה לזרוק את המכשיר לזבל. גם כשפרייס ניאותה לכתוב שהוספת הפיצ'ר המאפשר מענה אוטומטי להודעות טקסט – שתורם לא מעט למלחמה בתאונות הדרכים – היה כרוך במאבק משפטי ארוך שנים, היא לא מרחיבה על כך במילה. עוד חסר בחלק הזה מעט מחווייותיה האישיות בתהליך הגמילה מהטלפון, שלעדותה נחל הצלחה מסחררת.

ואיך החלק השני? מדובר בתוכנית רב-שלבית שמתחילה בהתבוננות מודעת בפעולותינו, ברוח מדיטציית המיינדפולנס; ממשיכה ב"רמונט" כללי למכשיר (החבאת אפליקציות בעייתיות בתוך ספריות בלתי נגישות, למשל); ומסתיימת בהתנתקות הדרגתית, שלקראת סיומה יממה של התנזרות מוחלטת, שאמורה לעשות פלאים. ובתוך כך ישנן גם עצות מסוג "כדי להימנע מהפיתוי להכניס את הטלפון לחדר השינה... הפכו אותו למקום מרגיע יותר. קנו סט מצעים יפה... הוסיפו לחדר משהו בניחוח לבנדר".

כאן לא נדרש מבקר ספרים, אלא מבקר תוכניות גמילה – משימה שבעוונותיי לא הוכשרתי אליה. מה גם שפרק הזמן שפרייס הגדירה עבור המתווה לא עולה בקנה אחד עם הדד-ליין של העיתון. ובכל זאת קל להבחין בחלק מהפגמים, ובראשם הניסיון לטפל אך ורק במכשיר הנייד, כבעיה העומדת בפני עצמה, ולא בטכנולוגיה באופן כללי; זו המשורגת לתוך מרקם חיינו בדרכים שונות, ולעיתים בלתי נראות. פרייס ממליצה, למשל, להתנתק מאפליקציות דייטים, אבל לא מתמודדת עם השינוי התרבותי העמוק שהפך אותן לזירה הלגיטימית היחידה כמעט עבור היכרות. היא ממליצה לנצל את ההפוגה מהנייד כדי לבדוק את "לוח האירועים במקומון" לחיפוש הופעה, אבל לא שואלת מה בכלל נשאר היום מהתשתיות העתיקות הללו.

ההיבט הבעייתי ביותר בספר קשור לרשתות החברתיות. למרות שהיא מודעת היטב לתפקידן המרכזי בהתמכרות לנייד, פרייס נמנעת מהשאלה כיצד להיפרע מהן כליל. היא מעמיסה על הקורא עוד ועוד אפליקציות שמגבילות את השימוש ברשתות בטלפון, אך מתעלמת ממציאות חייו, שבה הוא יושב רוב היום במשרד, מול מחשב, ומשם קצרה הדרך לשקיעה בכל ההרגלים הרעים והממכרים. אגב, הניסיון המשונה להילחם בטכנולוגיה באמצעות טכנולוגיה, כמו השימוש באותן אפליקציות ממשטרות, הוא מוטיב חוזר בספר, וקשור גם הוא לאידיאולוגיה ההיפר-קפיטליסטית של סוגת העזרה העצמית – היא, הלא, אינה יכולה להרשות לעצמה להפנות עורף לקטר הצמיחה של המשק.

באופן מעט פרדוקסלי, ובניגוד מסוים לכוונת המחברת, דווקא החלק הראשון גרם לי להיעשות ביקורתי כלפי ההרגל להושיט יד למכשיר. קצת כמו בטיפול פסיכודינמי לעומת אחיו ההתנהגותי-קוגניטיבי, הבנה עמוקה של הדבר שימשה כמנוע יעיל יותר מצרור ההוראות איך לעשות זאת בפועל; פרקטיקה שגולשת לעיתים לכדי גיחוך, כמו במקרה שבו פרייס מתרה בקוראים שבמקרה של סכנת חיים לא יהססו להשתמש בטלפון, גם אם הם בעיצומו של ניסיון גמילה. והאם אין באמירה זו לבדה – שאינה מכירה בכך שלקוראים יש יכולת הסקת מסקנות, או בכלל דמיון – כדי ללמד שתרבות הסמארטפון משטה גם בגדולה שבלוחמות נגד הסמארטפון?

איתי זיו

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"