איך להיפרד מהטלפון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
איך להיפרד מהטלפון
הוספה למועדפים

איך להיפרד מהטלפון

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

קתרין פרייס

קתרין פרייס היא סופרת ועיתונאית שכתבותיה פורסמו בעיתונים הנחשבים ביותר בארה“ב, והיא גם אישה מאוד מצחיקה שתעשה לכם חשק לציית להוראותיה.

תקציר

תשעה מתוך עשרה אנשים מודים שהם מכורים לטלפון החכם שלהם. העשירי משקר.
 
המכשירים החכמים השתלטו על חיינו: אנחנו בודקים אותם כשאנחנו מתעוררים והם הדבר האחרון שאנחנו מניחים ליד המיטה כשאנחנו הולכים לישון. זה לא עניין מקרי: המתכנתים משתמשים בידע קיים על מוח האדם, הורמונים ותגובות פיזיולוגיות על מנת לגרום לנו להתמכר לטלפונים החכמים שלנו, ולבדוק אותם שוב ושוב. הם מבצעים מניפולציות מכוונות שמטרתן לתגמל אותנו על כל מבט שאנחנו זורקים לכיוון המכשיר שלנו. אלא שהתגמולים האלה הם, ברובם, שקריים.
 
בספרה השנון והמעמיק מציעה קתרין פרייס תוכנית עבודה מסודרת ומנומקת לבחינה מחדש של מערכת היחסים שלנו עם הטלפון החכם, והתאמתה לצרכים ולדרך החיים שלנו.
 
לצד הסברים ותחקיר, נותנת פרייס כלים מעשיים שיאפשרו לנו להיפרד מהטלפון שלנו - רק כדי לאמץ אותו מחדש לחיקנו, הפעם בתנאים שלנו ומתוך בחירות מודעות לדרכים ולמינונים שבהם אנחנו רוצים לעשות בו שימוש.
 
קתרין פרייס היא סופרת ועיתונאית שכתבותיה פורסמו בעיתונים הנחשבים ביותר בארה“ב, והיא גם אישה מאוד מצחיקה שתעשה לכם חשק לציית להוראותיה.
 
“מדריך מפורט שילמד אתכם, שלב אחר שלב, איך לבלות פחות זמן עם הטלפון החכם שלכם ויותר זמן בעשיית דברים שאתם אוהבים.“ - בוקליסט

פרק ראשון

מכתב גלוי לטלפון שלי
 
טלפון יקר,
אני עדיין זוכרת את הפגישה הראשונה שלנו. היית גאדג'ט חדש ויקר, שאפשר היה לרכוש רק באמצעות חברת הסלולר. אני הייתי אישה שזכרה בעל־פה את מספרי הטלפון של כל חבריה. אני מודה שמסך המגע שלך צד את עיני כשהושקת, אבל הייתי מרוכזת מדי בהקלדת סמס בטלפון הצדפה שלי ולכן לא הייתי פנויה לבחון מקרוב מכשיר חדש.
אחר כך החזקתי אותך בידי, והיחסים שלנו התחילו להתפתח במהירות. אחרי זמן לא רב כבר עשינו הכול ביחד: טיילנו, אכלנו ארוחת צהריים עם חברים ואפילו יצאנו לחופשות משותפות. כשרצית לבוא איתי גם לשירותים זה נראה לי קצת מוזר, אבל היום אני רואה בזה בסך הכול עוד רגע שפעם היה פרטי שלי ועכשיו אני חולקת איתך.
עכשיו כבר אי אפשר להפריד בינינו. אנחנו צמודים לחלוטין. אתה הדבר האחרון שאני נוגעת בו לפני שאני נכנסת למיטה והראשון שאני מושיטה אליו את ידי בבוקר. אתה זוכר מתי יש לי תור לרופא, את רשימות הקניות שלי ואת יום הנישואים שלי. אתה מספק לי GIF חגיגי או אימוג'י מיוחד שאני יכולה לשלוח לחבריי בימי הולדת, כדי שבמקום להיעלב שאני שולחת הודעה כתובה ולא מתקשרת, הם יחשבו ״וואו, בלונים מאוירים שזזים״. אתה מאפשר לי להתחמק ממצבים לא נוחים ולהיראות רגישה ומתחשבת, ועל כל אלה אני מודה לך מקרב לב.
טלפון יקר, אתה פשוט מדהים. פשוטו כמשמעו: אתה מאפשר לי לשייט בזמן ובמרחב, וגורם לי לבהות בך במשך שעות בזמן שאני אמורה ללכת לישון. אנחנו נכנסים יחד למיטה ואני צריכה לצבוט את עצמי כדי לוודא שאני לא חולמת — והלוואי שהייתי חולמת, כי מאז שנפגשנו השינה שלי נפגעה קשות — לא ייאמן כמה מתנות הענקת לי, למרות שאת רובן רכשתי לעצמי ברשת בזמן שאתה ואני ״תפסנו שלווה״ באמבטיה.
הודות לך אני כבר לא חוששת להישאר לבד. כשאני לחוצה או עצובה, אתה מציע משחק, מבזק חדשות, סרטון ויראלי על פנדה, והם מסיחים את דעתי. ומה לגבי שעמום? רק לפני שנים לא רבות עמדו לרשותי מעט מאוד דרכים להעביר את הזמן — לחלום בהקיץ או אולי לחשוב — ובמעלית לקומת המשרד שבה אני עובדת נאלצתי להתבונן בנוסעים האחרים במשך נסיעה על פני שש קומות!
היום אני אפילו לא זוכרת מתי השתעממתי בפעם האחרונה. מצד שני, אני לא זוכרת הרבה דברים. כמו למשל, מתי בפעם האחרונה העברתי ארוחה שלמה עם חברים בלי שמישהו מאיתנו שלף טלפון נייד. או איך זה לקרוא כתבה במגזין ברצף ובלי הפסקות. או מה כתבתי בפסקה הקודמת. או את ההודעה של מי קראתי כשהתנגשתי בעמוד ההוא.
או כל דבר. אני מרגישה שאני לא יכולה לחיות בלעדיך.
ולכן כל כך קשה לי להגיד לך שעלינו להיפרד.

קתרין פרייס

קתרין פרייס היא סופרת ועיתונאית שכתבותיה פורסמו בעיתונים הנחשבים ביותר בארה“ב, והיא גם אישה מאוד מצחיקה שתעשה לכם חשק לציית להוראותיה.

סקירות וביקורות

טלפון חכם, קורא טיפש 'איך להיפרד מהטלפון' הוא מוצר מגוחך אפילו במונחים של ספרי עזרה עצמית יש הרבה מה לבקר בספר הזה, רק לא בטוח שהוא באמת ספר. חלקו הראשון, העיוני, שתופס כשליש מאורכו, עוד מצליח להתמקם בגבולות הקטגוריה: זהו מאמר מעניין ברובו על הנזקים שבהתמכרות לסמארטפון. אבל החלק השני, המעשי, שמתווה תוכנית גמילה אופרטיבית בת ‭ 30‬יום, מזכיר יותר עלון מידע גדוש סעיפים ותתי-סעיפים. הרצון להוציא את החיבור כספר הולם אמנם את התכלית המונחת בבסיסו – להתנתק מהעולם הדיגיטלי לטובת פעילויות ישנות וטובות – אבל התוצאה מעט מגוחכת, אפילו במונחים של ספרי עזרה עצמית.

העיתונאית קתרין פרייס מעמידה בחלק הראשון לבחינה נוקבת את הפעולה שנעשתה כה שקופה עד שאיננו נותנים דעתנו עליה: הושטת היד האוטומטית למכשיר הארור. פרייס מצליחה לבסס היטב את טענתה שמדובר בהתמכרות לכל דבר, בעלת מאפיינים נוירולוגיים ופיזיולוגיים המוכרים גם מהתמכרויות אחרות, ומבהירה איך הטלפון הסלולרי מתוכנן ומעוצב כך שתיווצר בו תלות; איך הוא משבש את הזיכרון ואף משנה את מבנה המוח; ואיך הוא מדרדר את היציבה ואת השינה.

החלק הזה מגובה ועשיר במקורות, אבל לא חף מבעיות. העיקרית שבהן נובעת מתפיסת העולם העקרונית של סוגת ספרות העזרה העצמית, ששמה את כל יהבה על האינדיבידואל ובחירותיו, וששפתה צרכנית ותועלתנית. בהתאם, 'איך להיפרד מהטלפון' לא מעניק את ההקשר החברתי והכלכלי המלא שבעטיו עוצב הסמארטפון דווקא כפי שעוצב. פרייס אפילו לא טורחת להזכיר שהמינרל המצוי כמעט בכל המכשירים הניידים, הטנטלום, שמופק ממחצב בשם קולטן, נכרה לרוב על ידי ילדים-עבדים, ושהתאווה למשאב היקר תרמה להצתת מלחמת אזרחים אכזרית בקונגו. נתון שאולי היה תורם למוטיבציה לזרוק את המכשיר לזבל. גם כשפרייס ניאותה לכתוב שהוספת הפיצ'ר המאפשר מענה אוטומטי להודעות טקסט – שתורם לא מעט למלחמה בתאונות הדרכים – היה כרוך במאבק משפטי ארוך שנים, היא לא מרחיבה על כך במילה. עוד חסר בחלק הזה מעט מחווייותיה האישיות בתהליך הגמילה מהטלפון, שלעדותה נחל הצלחה מסחררת.

ואיך החלק השני? מדובר בתוכנית רב-שלבית שמתחילה בהתבוננות מודעת בפעולותינו, ברוח מדיטציית המיינדפולנס; ממשיכה ב"רמונט" כללי למכשיר (החבאת אפליקציות בעייתיות בתוך ספריות בלתי נגישות, למשל); ומסתיימת בהתנתקות הדרגתית, שלקראת סיומה יממה של התנזרות מוחלטת, שאמורה לעשות פלאים. ובתוך כך ישנן גם עצות מסוג "כדי להימנע מהפיתוי להכניס את הטלפון לחדר השינה... הפכו אותו למקום מרגיע יותר. קנו סט מצעים יפה... הוסיפו לחדר משהו בניחוח לבנדר".

כאן לא נדרש מבקר ספרים, אלא מבקר תוכניות גמילה – משימה שבעוונותיי לא הוכשרתי אליה. מה גם שפרק הזמן שפרייס הגדירה עבור המתווה לא עולה בקנה אחד עם הדד-ליין של העיתון. ובכל זאת קל להבחין בחלק מהפגמים, ובראשם הניסיון לטפל אך ורק במכשיר הנייד, כבעיה העומדת בפני עצמה, ולא בטכנולוגיה באופן כללי; זו המשורגת לתוך מרקם חיינו בדרכים שונות, ולעיתים בלתי נראות. פרייס ממליצה, למשל, להתנתק מאפליקציות דייטים, אבל לא מתמודדת עם השינוי התרבותי העמוק שהפך אותן לזירה הלגיטימית היחידה כמעט עבור היכרות. היא ממליצה לנצל את ההפוגה מהנייד כדי לבדוק את "לוח האירועים במקומון" לחיפוש הופעה, אבל לא שואלת מה בכלל נשאר היום מהתשתיות העתיקות הללו.

ההיבט הבעייתי ביותר בספר קשור לרשתות החברתיות. למרות שהיא מודעת היטב לתפקידן המרכזי בהתמכרות לנייד, פרייס נמנעת מהשאלה כיצד להיפרע מהן כליל. היא מעמיסה על הקורא עוד ועוד אפליקציות שמגבילות את השימוש ברשתות בטלפון, אך מתעלמת ממציאות חייו, שבה הוא יושב רוב היום במשרד, מול מחשב, ומשם קצרה הדרך לשקיעה בכל ההרגלים הרעים והממכרים. אגב, הניסיון המשונה להילחם בטכנולוגיה באמצעות טכנולוגיה, כמו השימוש באותן אפליקציות ממשטרות, הוא מוטיב חוזר בספר, וקשור גם הוא לאידיאולוגיה ההיפר-קפיטליסטית של סוגת העזרה העצמית – היא, הלא, אינה יכולה להרשות לעצמה להפנות עורף לקטר הצמיחה של המשק.

באופן מעט פרדוקסלי, ובניגוד מסוים לכוונת המחברת, דווקא החלק הראשון גרם לי להיעשות ביקורתי כלפי ההרגל להושיט יד למכשיר. קצת כמו בטיפול פסיכודינמי לעומת אחיו ההתנהגותי-קוגניטיבי, הבנה עמוקה של הדבר שימשה כמנוע יעיל יותר מצרור ההוראות איך לעשות זאת בפועל; פרקטיקה שגולשת לעיתים לכדי גיחוך, כמו במקרה שבו פרייס מתרה בקוראים שבמקרה של סכנת חיים לא יהססו להשתמש בטלפון, גם אם הם בעיצומו של ניסיון גמילה. והאם אין באמירה זו לבדה – שאינה מכירה בכך שלקוראים יש יכולת הסקת מסקנות, או בכלל דמיון – כדי ללמד שתרבות הסמארטפון משטה גם בגדולה שבלוחמות נגד הסמארטפון?
איתי זיו 7 לילות 27/07/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

טלפון חכם, קורא טיפש 'איך להיפרד מהטלפון' הוא מוצר מגוחך אפילו במונחים של ספרי עזרה עצמית יש הרבה מה לבקר בספר הזה, רק לא בטוח שהוא באמת ספר. חלקו הראשון, העיוני, שתופס כשליש מאורכו, עוד מצליח להתמקם בגבולות הקטגוריה: זהו מאמר מעניין ברובו על הנזקים שבהתמכרות לסמארטפון. אבל החלק השני, המעשי, שמתווה תוכנית גמילה אופרטיבית בת ‭ 30‬יום, מזכיר יותר עלון מידע גדוש סעיפים ותתי-סעיפים. הרצון להוציא את החיבור כספר הולם אמנם את התכלית המונחת בבסיסו – להתנתק מהעולם הדיגיטלי לטובת פעילויות ישנות וטובות – אבל התוצאה מעט מגוחכת, אפילו במונחים של ספרי עזרה עצמית.

העיתונאית קתרין פרייס מעמידה בחלק הראשון לבחינה נוקבת את הפעולה שנעשתה כה שקופה עד שאיננו נותנים דעתנו עליה: הושטת היד האוטומטית למכשיר הארור. פרייס מצליחה לבסס היטב את טענתה שמדובר בהתמכרות לכל דבר, בעלת מאפיינים נוירולוגיים ופיזיולוגיים המוכרים גם מהתמכרויות אחרות, ומבהירה איך הטלפון הסלולרי מתוכנן ומעוצב כך שתיווצר בו תלות; איך הוא משבש את הזיכרון ואף משנה את מבנה המוח; ואיך הוא מדרדר את היציבה ואת השינה.

החלק הזה מגובה ועשיר במקורות, אבל לא חף מבעיות. העיקרית שבהן נובעת מתפיסת העולם העקרונית של סוגת ספרות העזרה העצמית, ששמה את כל יהבה על האינדיבידואל ובחירותיו, וששפתה צרכנית ותועלתנית. בהתאם, 'איך להיפרד מהטלפון' לא מעניק את ההקשר החברתי והכלכלי המלא שבעטיו עוצב הסמארטפון דווקא כפי שעוצב. פרייס אפילו לא טורחת להזכיר שהמינרל המצוי כמעט בכל המכשירים הניידים, הטנטלום, שמופק ממחצב בשם קולטן, נכרה לרוב על ידי ילדים-עבדים, ושהתאווה למשאב היקר תרמה להצתת מלחמת אזרחים אכזרית בקונגו. נתון שאולי היה תורם למוטיבציה לזרוק את המכשיר לזבל. גם כשפרייס ניאותה לכתוב שהוספת הפיצ'ר המאפשר מענה אוטומטי להודעות טקסט – שתורם לא מעט למלחמה בתאונות הדרכים – היה כרוך במאבק משפטי ארוך שנים, היא לא מרחיבה על כך במילה. עוד חסר בחלק הזה מעט מחווייותיה האישיות בתהליך הגמילה מהטלפון, שלעדותה נחל הצלחה מסחררת.

ואיך החלק השני? מדובר בתוכנית רב-שלבית שמתחילה בהתבוננות מודעת בפעולותינו, ברוח מדיטציית המיינדפולנס; ממשיכה ב"רמונט" כללי למכשיר (החבאת אפליקציות בעייתיות בתוך ספריות בלתי נגישות, למשל); ומסתיימת בהתנתקות הדרגתית, שלקראת סיומה יממה של התנזרות מוחלטת, שאמורה לעשות פלאים. ובתוך כך ישנן גם עצות מסוג "כדי להימנע מהפיתוי להכניס את הטלפון לחדר השינה... הפכו אותו למקום מרגיע יותר. קנו סט מצעים יפה... הוסיפו לחדר משהו בניחוח לבנדר".

כאן לא נדרש מבקר ספרים, אלא מבקר תוכניות גמילה – משימה שבעוונותיי לא הוכשרתי אליה. מה גם שפרק הזמן שפרייס הגדירה עבור המתווה לא עולה בקנה אחד עם הדד-ליין של העיתון. ובכל זאת קל להבחין בחלק מהפגמים, ובראשם הניסיון לטפל אך ורק במכשיר הנייד, כבעיה העומדת בפני עצמה, ולא בטכנולוגיה באופן כללי; זו המשורגת לתוך מרקם חיינו בדרכים שונות, ולעיתים בלתי נראות. פרייס ממליצה, למשל, להתנתק מאפליקציות דייטים, אבל לא מתמודדת עם השינוי התרבותי העמוק שהפך אותן לזירה הלגיטימית היחידה כמעט עבור היכרות. היא ממליצה לנצל את ההפוגה מהנייד כדי לבדוק את "לוח האירועים במקומון" לחיפוש הופעה, אבל לא שואלת מה בכלל נשאר היום מהתשתיות העתיקות הללו.

ההיבט הבעייתי ביותר בספר קשור לרשתות החברתיות. למרות שהיא מודעת היטב לתפקידן המרכזי בהתמכרות לנייד, פרייס נמנעת מהשאלה כיצד להיפרע מהן כליל. היא מעמיסה על הקורא עוד ועוד אפליקציות שמגבילות את השימוש ברשתות בטלפון, אך מתעלמת ממציאות חייו, שבה הוא יושב רוב היום במשרד, מול מחשב, ומשם קצרה הדרך לשקיעה בכל ההרגלים הרעים והממכרים. אגב, הניסיון המשונה להילחם בטכנולוגיה באמצעות טכנולוגיה, כמו השימוש באותן אפליקציות ממשטרות, הוא מוטיב חוזר בספר, וקשור גם הוא לאידיאולוגיה ההיפר-קפיטליסטית של סוגת העזרה העצמית – היא, הלא, אינה יכולה להרשות לעצמה להפנות עורף לקטר הצמיחה של המשק.

באופן מעט פרדוקסלי, ובניגוד מסוים לכוונת המחברת, דווקא החלק הראשון גרם לי להיעשות ביקורתי כלפי ההרגל להושיט יד למכשיר. קצת כמו בטיפול פסיכודינמי לעומת אחיו ההתנהגותי-קוגניטיבי, הבנה עמוקה של הדבר שימשה כמנוע יעיל יותר מצרור ההוראות איך לעשות זאת בפועל; פרקטיקה שגולשת לעיתים לכדי גיחוך, כמו במקרה שבו פרייס מתרה בקוראים שבמקרה של סכנת חיים לא יהססו להשתמש בטלפון, גם אם הם בעיצומו של ניסיון גמילה. והאם אין באמירה זו לבדה – שאינה מכירה בכך שלקוראים יש יכולת הסקת מסקנות, או בכלל דמיון – כדי ללמד שתרבות הסמארטפון משטה גם בגדולה שבלוחמות נגד הסמארטפון?
איתי זיו 7 לילות 27/07/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
איך להיפרד מהטלפון קתרין פרייס
מכתב גלוי לטלפון שלי
 
טלפון יקר,
אני עדיין זוכרת את הפגישה הראשונה שלנו. היית גאדג'ט חדש ויקר, שאפשר היה לרכוש רק באמצעות חברת הסלולר. אני הייתי אישה שזכרה בעל־פה את מספרי הטלפון של כל חבריה. אני מודה שמסך המגע שלך צד את עיני כשהושקת, אבל הייתי מרוכזת מדי בהקלדת סמס בטלפון הצדפה שלי ולכן לא הייתי פנויה לבחון מקרוב מכשיר חדש.
אחר כך החזקתי אותך בידי, והיחסים שלנו התחילו להתפתח במהירות. אחרי זמן לא רב כבר עשינו הכול ביחד: טיילנו, אכלנו ארוחת צהריים עם חברים ואפילו יצאנו לחופשות משותפות. כשרצית לבוא איתי גם לשירותים זה נראה לי קצת מוזר, אבל היום אני רואה בזה בסך הכול עוד רגע שפעם היה פרטי שלי ועכשיו אני חולקת איתך.
עכשיו כבר אי אפשר להפריד בינינו. אנחנו צמודים לחלוטין. אתה הדבר האחרון שאני נוגעת בו לפני שאני נכנסת למיטה והראשון שאני מושיטה אליו את ידי בבוקר. אתה זוכר מתי יש לי תור לרופא, את רשימות הקניות שלי ואת יום הנישואים שלי. אתה מספק לי GIF חגיגי או אימוג'י מיוחד שאני יכולה לשלוח לחבריי בימי הולדת, כדי שבמקום להיעלב שאני שולחת הודעה כתובה ולא מתקשרת, הם יחשבו ״וואו, בלונים מאוירים שזזים״. אתה מאפשר לי להתחמק ממצבים לא נוחים ולהיראות רגישה ומתחשבת, ועל כל אלה אני מודה לך מקרב לב.
טלפון יקר, אתה פשוט מדהים. פשוטו כמשמעו: אתה מאפשר לי לשייט בזמן ובמרחב, וגורם לי לבהות בך במשך שעות בזמן שאני אמורה ללכת לישון. אנחנו נכנסים יחד למיטה ואני צריכה לצבוט את עצמי כדי לוודא שאני לא חולמת — והלוואי שהייתי חולמת, כי מאז שנפגשנו השינה שלי נפגעה קשות — לא ייאמן כמה מתנות הענקת לי, למרות שאת רובן רכשתי לעצמי ברשת בזמן שאתה ואני ״תפסנו שלווה״ באמבטיה.
הודות לך אני כבר לא חוששת להישאר לבד. כשאני לחוצה או עצובה, אתה מציע משחק, מבזק חדשות, סרטון ויראלי על פנדה, והם מסיחים את דעתי. ומה לגבי שעמום? רק לפני שנים לא רבות עמדו לרשותי מעט מאוד דרכים להעביר את הזמן — לחלום בהקיץ או אולי לחשוב — ובמעלית לקומת המשרד שבה אני עובדת נאלצתי להתבונן בנוסעים האחרים במשך נסיעה על פני שש קומות!
היום אני אפילו לא זוכרת מתי השתעממתי בפעם האחרונה. מצד שני, אני לא זוכרת הרבה דברים. כמו למשל, מתי בפעם האחרונה העברתי ארוחה שלמה עם חברים בלי שמישהו מאיתנו שלף טלפון נייד. או איך זה לקרוא כתבה במגזין ברצף ובלי הפסקות. או מה כתבתי בפסקה הקודמת. או את ההודעה של מי קראתי כשהתנגשתי בעמוד ההוא.
או כל דבר. אני מרגישה שאני לא יכולה לחיות בלעדיך.
ולכן כל כך קשה לי להגיד לך שעלינו להיפרד.