השטיבל והסטארט־אפ

ברוך כהנא: מבוא אישי 

 הגמגום

 

"גמגום", טען רוטנברג, "הוא צירוף המילים 'גם וגם', ולכן 'גמגומו' הידוע של משה לא היה מגבלה, אלא מעלה. הגמגום הוא מתנת היהדות לאנושות".

את המשפט הזה, למיטב ידיעתי, אמר רוטנברג רק בשנים האחרונות, שנים רבות לאחר מפגשי הראשון איתו. ועם זאת, המשפט הזה סיכם לי בבירור מדוע הפכתי להיות תלמידו. הגמגום כמתנה, הגמגום כנקודת עומק המגדירה אותנו. גמגום לכתחילה. וממש לא חשוב שאטימולוגית, למשל, אין באמת קשר בין "גמגום" לבין "גם וגם". וגם לא שמֹשה ממש לא גמגם (לפחות לא במובנה הרגיל של המילה).

הרעיון עצמו, לדעתי, הוא מהפכני.

חונכנו להעריך רהיטות. כמה נעים לשמוע דובר היודע את אשר לפניו, דיבורו ברור ומחשבותיו מסודרות. כשאנחנו מקשיבים לדובר כזה אנחנו משתכנעים בקלות - בין היתר משום שאנחנו רוצים שהמציאות תהיה ברורה ומסודרת - כמו מחשבתו של הדובר. כמה נעים לחשוב שיש בידנו נוסחה, פשוטה וכוללת, ושהכול כלול בה. פרויד ומרכס נתנו לנו נוסחאות כאלה. הוגים יהודים רבים נתנו לנו נוסחאות משלהם, לא פחות ברורות, מסודרות ופשוטות. כשאנחנו "משתכנעים" מהגותו של הוגה רהוט, אנחנו חשים שהתוהו המאיים, הממלא את המציאות, מוגר כליל (לפחות בתחום המחשבה). ואם אחר כך באות התרחשויות המערערות את ביטחוננו השאנן, כי אז "אבוי לעובדות" - אנחנו דוחסים אותן לנוסחה שקיבלנו (ולפעמים פשוט מסרבים להאזין להן). העריצות הפונדמנטליסטית, שהיא בעיה כואבת כל כך בדורנו, היא פשוט השלב הבא באותה דרך. אם יש רק אמת אחת, ואם מצאנו את הנוסחה שתכיל אותה, מי יכול לפקפק בה? רק טיפשים ורשעים עלולים לכפור בנוסחה הפשוטה והמשכנעת שבידנו. משהבנו זאת, זכותנו לכפות עליהם להכיר בה (אמצעי הכפייה האלימים יבואו אחר כך, כמובן).

אבל, האם אפשר להישאר בתוך התוהו עצמו? האם אפשר לוותר על הניסיון לארגן את המציאות כך שהכרתנו תוכל להכיל? הוגים פוסט־מודרניים מסוימים נשמעים כאילו זוהי אכן מטרתם. "עזוב את ניסיונות הפרשנות", הם מכריזים, "וּותר על יומרתה של הכרתך להבין משהו - התגבר על האשליה שיש 'אמת' נסתרת, ועל השאיפה שיבוא יום ותגיע אליה". האם אפשר לחיות כך? אני מפקפק. הצורך שלנו להבין את המציאות הוא חזק מדי, והוויתור עליו נקלע למחוזות של סתירה עצמית קשה מדי. (תהיות כמו "האם אתה בטוח בכך שאין כל ודאות? האם זוהי אמת שאין אמת?" - אינן אלא גרסאות עכשוויות לפרדוקסים הלוגיים העתיקים ביותר. אולי ההוכחה לאי־אפשרות להחזיק ברצינות בעמדה ספקנית היא עצם הדבר שהוגים פוסט־מודרניים כמו פוקו ודרידה, שידעו להטיל ספק בכל "אמת" נדושה, לא היססו לאחוז בעמדות פוליטיות מוצקות ונחרצות מאוד. עלינו להודות להשגחה העליונה על כך שתלמידי האסכולות הללו לא הגיעו לבניית משטרי עריצות משלהם.)

יוצא שאי־אפשר לחיות בלי לעסוק ב"אמת" ולנסות להבינה (שאם לא כן ניפול לתוך כאוס), ובו־בזמן מסוכן לחשוב שהגענו אליה (משום שמחשבה שכזו היא הפתח לעריצות). אם כך, מה נותר? האם יש דרך ביניים? רוטנברג סבור שכן. לשיטתו, הדרך היא לדבר על האמת, אבל לזכור שאינך אלא מגמגם. או במילים אחרות - הצמצום הוא הדרך.

כלומר נכון, אני חייב לעסוק ב"אמת". אני חייב לבנות תיאוריות, להתאמץ להכיל עולם ומלואו בתחומי הכרתי המוגבלת, אבל בו־בזמן עליי לזכור שאינני אלא "יצור קטן מאוד בתוך עולם גדול מאוד" (כמאמר גנדלף לבילבו, ממש בסוף ה"הוביט"). אדם יכול וצריך להחזיק בעמדותיו, וגם לזכור שבעלי העמדות ההפוכות מנסים להגיע לאותה אמת עצמה - מן הסתם בלא פחות כנות וחוכמה. כך הוא יכול להיכנס, עם האמת שהוא מחזיק בה, לדיאלוג עם אמיתות אחרות - וגם לזכור שה"אמת" (האחת, הנסתרת) נמצאת גם בעמדה זו וגם בעמדה זו - ולכן אנחנו יכולים רק "לגמגם" עליה.

בין שתי עמדות רהוטות - זו המאמינה ביכולתנו לדעת הכול, וזו המאמינה שאין ביכולתנו לדעת כלום - נמצא הגמגום המבורך, שרוטנברג רואה בו את מתנתנו לאנושות. מכאן צריך להמשיך ולהראות אילו פירות עשויים לצמוח מהעמדה הזאת, ומה יכולה להיות תרומתה להבנת האדם והחברה, ומה יש בידה לתרום לנו, בנקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים.

ואולם קודם שנעסוק בכך, אסביר מעט מה הייתה חשיבותו של הגמגום - בעבורי.