ספר המזלות של אמירה

זכירות

 

קטע 36 

סטרבקס

יצאתי מהאקופונקטורה. כאבי גב בלתי פוסקים. היפני שהיה קשוח כשנכנסתי השתחרר פתאום והפך לסמיילי. עוררתי בו משום מה סימפטיה, וקבע לי תור נוסף. איני עוברת כאן חוויות מלבד זיכרונות מהמעברה ונתק מהחיים בכלל. אני מסתובבת בלי מורשת. רק כל מיני מילים כמו — "צ'אי מכדר. לבסי חווס. סתחי. מא תסתחיין עלה טולכ. לג'מנו. בדללה לסורתו. נדרתו מדרו". המילים האלה מעוררות בי איזו רגרסיה ותשוקה לחיות. אני בניו יורק אבל שובל של נהר אגדי כמו איזה סמבטיון בנשמה רוחש בכי בנשמתי.

הבוקר דווקא קמתי בהרגשה שתודה לאל. אני בת מזל שחוויתי אוהל. מעברה. ברזייה. בוץ. שדות אבדון בעמק יזרעאל ואהבת העמק. השירים שנכנסו לי לדם כמו על גדות הדנייפּר דוהרים סוסים.

אמנם לא טסתי בשצף קצף, רק הרחק מהחידקל הייתי חלק עקור. אבל אולי זה טוב. כי הכרתי שמות כמו זיסי. שיינדיקו. ראיתי אנשים חרדים דווקא רק חצי מתבדלים, כי אז הם עוד לא תפסו תנופה. נו, שוין. הכרתי ילד ששמו שמחה. אצלנו מה קראו לילדים? אספירונס, וָלנטין, נעימה, רזאלה, תפחה. פרחה.

מפרחה, נולד המושג פרִיחה. פריחה זה לא. הפרֵחות. לא היו פה איזה שיינדיקו. אני למשל פּרחה נפשי מהיופי של אדמת עמק יזרעאל ומהיכולת להתערות בבוץ המעברה, ולהרגיש שאני ילדה עם חולצה כחולה וצווארון לבן. אבל לא היה לי חבר שקוראים לו דן. רק הלכתי על חבל המתוח. כמו זיקית. לא יודעת מי אני. בצבא לא זכרתי איך הפנים שלי נראים. ידעתי שיש לי ראש על הכתפיים, שאני מניעה את האיברים. אבל כשצילמו אותנו בטירונות והביאו לנו תשלילים, בחרתי בתשליל 332. וכשפיתחו את התמונה זו הייתה צפרירה, בחורה עם עיניים כחולות ופיה צוחק בכל פה. כעסתי על הצלם. אבל הוא אמר זה מה שאת בחרת. ישבתי פעם אחרי הלידה של בתי הראשונה, ושאלתי את עצמי, איך בחרתי את צפרירה. למה בכלל פחדתי כל כך מהיריון, מה, חשבתי שאבא שלי יבקע מהרחם, עם איזה בֵן שיש לו קרניים? כל כך פחדתי להזדווג. מילודה. מבטן שנראית כמו הר. מאימהוּת. אימהות היא דבר די מפלצתי. אתה מייצר יצור בדמותך. בדמות הפּפּה שלך. יוצאת משם מפלצת תת־הכרתית שמישהו אחר דמיין, שכך אתה צריך להיראות.

 

קטע 47

בטאווין. שכונת הולדתי. ארמונות חיי.

סלימה אימי, כך לדברי דודתי ג'ורג'יה, שכבה בחצר הבית. עונש שנגזר עליה על ידי סבתי אם אבי ובנותיה. החטא: ילדה בת. הבת הזאת היא אני. בגללי הוזעקה דודתי על ידי אימי, לקראת הלידה. היא צריכה גיבוי. חיזוק, במקרה שתצא נקבה מרחמה. ודודה ג'ורג'יה בעלת השדיים הגדולים וקולה הסמכותי מטיל המורא הופיעה בכל הדרה. שערהּ השחור והמבריק גולש על כתפיה, שרשרת פנינים ויהלומים לצווארה, ועגילי פנינים ויהלומים באוזניה. עיניה זורחות. והיא מספרת לי: "אז באתי. לקחתי אותך מחיק אימך שנעזבה כמו כלבה בחצר, וחיכיתי לאביך בסלון. כשהגיע אמרתי לו: מברוכּ מברוכּ. על ראשה יבואו בנים, מברוכּ. תראה כמה יפה". כמו ירח במלואו. ואבי המלך צחק צחוק יפה. "קח, קח אותה בידיים תחזיק אותה. תראה כמה היא קורנת". באותו ערב שבה אמי לחדר השינה ברוב פאר והדר. והדודות מצד אבי חרקו שיניים. שלוש שנים ינקתי משדיה זבת חלב ודבש. כדי לגמול אותי יעצו לה לשים על פטמותיה ממרח מר. המר הפך מהר מאוד למתוק. עד שהציעו לאמי שבכל פעם שאשים שפתיי על פטמותיה תדקור את שפתיי בלאט, וזה לבטח יגמלני. וכך היה. מדקרות. ובכל זאת עיני התרנגולת הדוגרת שלה הביטו לי תמיד ברחמים. באיזה רגש אשמה חבוי.

 

קטע 48

אז קמתי באותו יום שישי. מירקתי סירים. צחצחתי שפשפתי, הבהקתי אותם כמו מראה. לוּ פעם אחת בלבד אשמע "יפה עשית". שאני מתַפקדת לשביעות רצונו של ה-x. חוץ מהעובדה שאבי נאלץ בארץ לעבוד בעבודות שחורות, ואבא של עזרא הרופא הפך לגפיר עם תרבוש אדום. ואני הפכתי לעקרת בית רצועה כשפחה למרות אדונה. במשפחתי היו אמנים, משוררים, עורכי דין, רבנים, רופאים, פיזיקאים, ציירים. אפילו הדודות שלי היו מורות לצרפתית, בתקופה ההיא שאישה הייתה חצי אדם בעירק. המשחקים שלנו כילדים היו מי כותב יותר יפה את אותיות הערבסק. הייתה תחרות עצומה בינינו מי המצטיין בכל תחום. אין פחות מטוב מאוד. ואבוי למי שלא כותב את האותיות בצורה הכי ברורה. הוא מושפל עד היסוד, וזעפוֹ של אבי לא פג מהבעת פניו, במשך ימים אם לא עמדנו בצו שאינו מדובר: הצטיינות וצייתנות.

צותתי ל-x והבנתי שאני לא אישה. הוא הקפיד מדי יום לציין שאני לא אישה. רק בלילות הוכיח לעצמו כמה אישה הייתי בעל כורחי.

ויהי בחצי היום וירם עליי את ידו. תחילה קולו נשא. רם גבוה וצווח.

ואשפיל פניי לעבר הצלחות ואיבוש על כי שכחתי הכפיות והמזלגים במטבח. והשולחן אינו ערוך כמצוות אדוני. ואומר בי אדוני סלח נא ביד תסלח. וישלח את ידו ויכה על לחיי. ולא נתתי לחיי השנייה. ואשתוק עד יעבור רגע ועוד רגע. ובצאתו את מפתן ביתנו ואאסוף את מעט מעותיי ואת המיקסר באשר לתינוקת, המופקד על המיצים ואארזם. ואארוז בגדיה ובגדיי. טרם נטשתי הבית סופית, תפרתי החורים בגרביו, כיבסתי בגדיו.

וחתמתי את מכתב פרידתי בדמעת עין.

 

קטע 49

ואלך כברת דרך עד תא הטלפון הציבורי ואומר לאחי הקומוניסט: כך וכך עשה לי האיש. ויאמר אחי, קומי צאי ירושלימה, ואני אהיה בגבך. וכך צייתתי להבטחתו ואקח התינוקת היא כל רכושי, ואת המיקסר.

 

קטע 50

והתינוקת יפה להפליא. רכה, ענוגה וארוכת איברים וצוואר, ופניה כשלגייה.

ויחבקונו הוריי בביתם הקטן והדל אשר בקריית היובל. וייתנו לנו ערש לישון בה, ומאכל להחיותנו. כי לא היו כהוריי חנונים ומשונים ומתפרצי סבר מסבר.

ותהי אהבתם לנו למוקד חיים ולשררת אהבת תמיד. וביתם הקטן, קירותיו נפתחו, הלוך והתרחב, בפרשׂם את לבם החנון שבו שמש תמיד תאציל אורהּ גם על ימי חושך שחווינו.

וככל שעברו הימים, רחק לבי מימי העוולה. אך לבי דָמע על כי נטשתי אדוני העורץ, ושברתי כללים כנפץ עשרת הדיברות.

 

ויהי היום ויבוא וישאג. ויסרבו הוריי להכניס כף רגלו פתח הבית. ויבוא אחי הקומוניסט וילחש לאוזניי דיבורים ויאמר: זאת עשי. וזאת אל תעשי. ועשיתי כאשר ציווה, וכך גירשנו מאתנו הפורענות החונקת בדמות אדון ומלך זר עליי.