תודה רבה על החיים

טוטו, יליד שנת ‭ 1966‬בגרמניה המזרחית, משתייך מלכתחילה למעמד הנחות ביותר בחברה שהתיימרה לבטל את ההיררכיה החברתית־הכלכלית. הוא אנדרוגינוס מלידה, אמו רשמה אותו כזכר מתוך ברירת מחדל, ומיד אחר כך נשלח לבית יתומים, שם מתרכזים ילדים דחויים כמוהו, שמחנכיהם מבקשים ליישר את מידותיהם על פי הסרגל החברתי הנוקשה שהם מצווים לו. אבל הילדים והמחנכים דוחקים את טוטו אל תחתית הסולם החברתי בשל חריגותו המרתיעה והמזג החולמני שלו, המתריס מבלי דעת נגד החוק העליון בספר: טבע האדם רע מנעוריו.

סיביל ברג, סופרת ילידת גרמניה שזהו ספרה הראשון המתורגם לעברית, עורכת כאן אפוא ניסוי מעניין: ראשית היא מניעה את טוטו, גיבור ספרה, ממקום למקום בצד המזרחי של גרמניה המובסת, ומוכיחה כך צעד אחר צעד איך חטאה האידיאולוגיה הסוציאליסטית לחבריה למן הראשון ועד האחרון. האזרחים קשי היום חיים בעוני מחפיר ובדיכוי, ומי שמנצל את השיטה לטובתו אינו אלא מושחת שעוד ישלם על כך מחיר כבד. בהמשך מעבירה ברג את טוטו אל גרמניה המערבית, אותה ארץ־מראה, שאמורה להעתיר על בניה כל שנחסך מהם בצד האחר: חופש ביטוי, שפע כלכלי, אפשרויות בלתי מוגבלות. אלא שגם כאן טוטו נדחק אל השוליים החברתיים־הכלכליים בשל חריגותו ותמימותו, שמתגלה כמכשול הרסני בכל אשר יפנה, בייחוד במבנה הקפיטליסטי המעודד עורמה ושאפתנות.

מצב היתמות של טוטו, שבתחילת הספר היה לכאורה נסיבתי בלבד, הולך ומתגלה כצו גורלם של כל בני החברה האנושית, הן במזרח הן במערב. התא המשפחתי מרוסק ממילא, אבל גם האומה עצמה אינה מפצה על כך: אם יש בה שמץ הורות, הרי שזוהי הורות מתעללת ואלימה, שאינה מעניקה לבניה ולבנותיה שום דבר פרט למפח נפש תהומי. חריגותו המינית של טוטו אף גוזרת עליו עקרות, ומטילה אותו אל יתמות חשוכת מרפא, דו־כיוונית, מעין עונש פרטי ולאומי גם יחד: הוא לא יעמיד צאצאים לרשות החברה שדיכאה את רוחו ולא יתרום להמשכיותה.

הרומן כולו מסופר מפי מספר כל־יודע, אשר משקיף מנקודת תצפיתו העליונה על כל הדמויות הסובבות תחתיו ועל מחשבותיהן, כמו גם על המרחב הגיאופוליטי ועל האירועים ההיסטוריים שפעלו בו בעבר, בהווה, וברומן הזה - גם קצת מן העתיד. נקודת המבט הזאת אינה פופולרית בספרות בת זמננו, מפני שהיא חותרת להגדיר איזו "אמת", להציג את התמונה המלאה על היגדיה המוסריים, העובדתיים. בעידן של פוסט־אמת קיצוני, עמדת מספר כזאת עלולה להיראות מיושנת וחסרת שחר. אבל המספר הכל־יודע של ברג איננו מופשט וערטילאי כפי שהיה מקובל ברומנים הגדולים של המאה ה־‭,19‬ אלא חורץ דין, זועף, לעגני. במילים אחרות, נדמה שברג מבקשת לנקוט בספרה עמדה שיפוטית מוצהרת, כאילו אותה "עין נעלמה" של המספר הקלאסי, כמוה כהיתממות, כהעלמת עין מתחלואי החברה האנושית.

העמדה הזאת מאלצת את הקורא להכיר בעובדות הקיום והופכת אותו לעד אילם, למשתף פעולה. אבל בה בעת היא מחלצת מהמספרת חולשה מטרידה: שיפוטה ושליטתה המוחלטת הופכים במהרה לעוד כוח עריץ, ל"אח גדול" אורוולייני, המעצב את המנגנונים השלטוניים ואת נתיניהם בהתאם לתפיסת עולמו. ברג עצמה אינה מודעת לאפקט האירוני הזה, לעוצמה הכוחנית והפטרנליסטית שהוא משווה לספרה.

שפתה של ברג היא עצית, נוקשה, חסרת מעוף וחן; תיאוריה לוקים בהשטחה, בקמצנות, בהכללה גסה. ואף על פי כן יש בספר ציוריות רבה ואף אווירה של ספרי הרפתקאות: טוטו עובר ממקום למקום ומתוודע לשלל טיפוסים שונים ומשונים, שטבעם האפל, השיילוקי, מתפרץ מתוכם בנוכחותו. בתחילת הספר מרחף מעל הסיפור מתח מחייה - מה יהיה המקום הבא שטוטו ייקלע אליו, אילו תפניות צפויות לבוא בעקבותיו? אבל ככל שהספר נמשך, עולה ממנו יסוד לא נעים. הסופר הרוסי אנדריי פלטונוב כתב בספרו 'בעולם נהדר ואכזר' כי האושר הוא כוח מפכה בטבע האדם, הפורץ מתוכו בלי קשר לנסיבות חייו האומללות. ואילו ברג, דרך קולו הנוקב של המספר הכל־יודע, מצטיירת בספר זה כשונאת אדם, כמי שאין לה טיפת אמון ברוח האדם ובעוצמת החיים.

כל פרקי חייו של טוטו נפתחים באותה כותרת: "והלאה". לאמור כי מדובר כאן בסחבת מייגעת. נדמה שברג מתענגת על הגורל האלים והאכזרי שהיא חורצת לדמויות שבספרה, כולן בלי יוצאת מן הכלל. היא אינה מסתפקת בכך ואף שולחת יד מחבלת אל העתיד, כדי להבטיח מין "פתרון סופי" לגזע האנושי. אלא שבסופו של דבר מדובר בתפיסת עולם חיוורת וחסרת השראה, שהמפסיד הגדול ממנה הוא אחד: הספר בכבודו ובעצמו.

עוד 3 ספרים על יתומים:
הארי פוטר > ג'יי.קיי. רולינג
האסופית > לוסי מוד מונטגומרי
אוליבר טוויסט > צ'רלס דיקנס

ענת עינהר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"