דרום אמריקה באופנוע
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דרום אמריקה באופנוע
מכר
מאות
עותקים
דרום אמריקה באופנוע
מכר
מאות
עותקים

דרום אמריקה באופנוע

3.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

ארנסטו צ'ה גווארה

ארנסטו "צ'ה" גווארה נולד ב-14 ביוני 1928 למשפחה ארגנטינאית אמידה בעיר רוסאריו. ארנסטו היה ילד חולה מאוד והתקפי האסטמה החוזרים שלו גרמו למשפחה לעזוב את רוסאריו ולעבור בשנת 1932 לעיר אלטגריסיה ע"פ עצה רפואית. הוא הושפע עוד בצעירותו מכתביו של קרל מרקס שהיו בספריית אביו.
 
בדצמבר 1947 התחיל ללמוד רפואה באוניברסיטת בואנוס איירס. בשנת 1949, לפני שסיים את לימודיו יצא למסע הראשון מבין מסעותיו הרבים, בו התוודע אל האינדיאנים המדוכאים והעניים. ב-1951 הוא חזר כדי לעבור חלק מהמבחנים בלימודי הרפואה. במשך שנת 1952 הוא יצא לטיול ארוך יחד עם חבר בארגנטינה, צ'ילה, פרו, קולומביה וונצואלה והמראות שראה שם - רודנות, עוני וסבל גרמו לחיזוק דעותיו הפוליטיות ולשנאתו לאימפריאליזם הקפיטליסטי. הוא חזר הביתה כדי לקחת מבחן אחרון לקבלת תואר דוקטור ולאחר מכן נסע למסע נוסף. גווארה השתכר מעבודות מזדמנות בין השאר במקלט למצורעים ובכתיבת מאמרים על המאיה והאינקה תוך כדי טיול.
 
בבוליביה פגש את אשתו לעתיד - הילדה גדאה (hilda gedea). הילדה הקסימה אותו מבחינת הידע הרב ודעותיה המהפכניות. הם נסעו ביחד למקסיקו שם התחתנו ואף הולידו ילד. בתקופה זו הוא עבד בבית החולים הכללי.
 
במקסיקו נפגש עם ראול קסטרו שהפגיש אותו עם פידל קסטרו, המנהיג לעתיד של קובה, ביולי 1955. ב-1956 הצטרף ארנסטו יחד עם מהפכנים קובנים לאימוני גרילה תחת ספרדי בשם אלברטו באיו (Alberto Bayo). הוא היה לחייל המצטיין ופיקד על הכיתה. האימונים משכו תשומת לב רבה והם נעצרו ביוני של אותה שנה אך שוחררו. זמן קצר לאחר מכן צמד המהפכנים עזבו את מקסיקו בדרכם לקובה עם צבא קטן של כ-200 איש. הם עלו לחוף אך לרוע מזלם נתקלו בסיור של בטיסטה, שליט קובה באותם ימים. בעקבות נחיתותם המספרית הם ברחו להרים ונלחמו מלחמת גרילה, שזוהי לחימה על-ידי קבוצות קטנות המתנגדות לשלטון, וזוהי הדרך המאפשרת למורדים להתמודד עם הצבא הסדיר הגדול של השלטון. הפופולריות שלהם גברה וארנסטו קיבל את הדרגה הגבוהה ביותר בצבא של קסטרו והיה מפקד נערץ על כל צבאו של קסטרו. מההרים הם לחמו בצבא בטיסטה ותושבים רבים הצטרפו אליהם. באותה התקופה קיבל ארנסטו את הכינוי "צ'ה" (חבר). ב-1959 הסתיימה המהפכה, קסטרו עלה לשלטון ובטיסטה שנחשב אז לבובה של האמריקנים, נמלט מקובה.
 
לאחר המהפכה נישא "צ'ה" מחדש למקומית בשם אלדיה מרצ' (Aledia March) וטייל איתה במצרים, יפן, פקיסטן, יוגוסלביה, הודו ואינדונזיה. ב-1960 הוא חזר לקובה וכיהן כ-6 שנים בממשלתו של קאסטרו כשר התעשייה. במהלך כהונתו כשר התעשייה הוא חתם על הסכם לייצוא קני סוכר לברית המועצות (עד אז הקונה העיקרית של קני הסוכר הייתה ארצות הברית). מאוחר יותר יצא לקונגו, כדי להירתם לשיחרור העם שם, בהאמינו שיש ליצור מהפכה גם לפני שהתנאים מבשילים, ושהתחלת המהפכה יוצרת תנאים. למרות זאת המהפכה הזו נכשלה. אחר כך הגיע לבוליביה בנסיון ליצור שם מהפכה דמויית קובה. הוא נתפס על ידי הצבא והוצא להורג ב-9 באוקטובר 1967.
 
שרידי גופתו נמצאו ב-1997 והוחזרו לקובה.

תקציר

"האיש שכתב את הרשימות האלה מת ברגע ששב ודרך על אדמת ארגנטינה. האיש שעורך ומלטש אותן עכשיו, 'אני', אינו אני, או לכל הפחות אין זה אותו אני פנימי. השוטטות חסרת המטרה ברחבי 'אמריקה הגדולה' שלנו שינתה אותי יותר משציפיתי." האיש שכתב את הרשימות במהלך מסע של שבעה חודשים באמריקה הדרומית, היה ארנסטו גווארה, סטודנט ארגנטינאי לרפואה בן 24 - האיש שהתפרסם כעבור שנים אחדות בעולם כולו בשם צֶ'ה, מהפכן וסמל.
 
מסעם של ארנסטו וחברו הטוב אלברטו גראנאדו, לאורכה ולרוחבה של היבשת, התחיל בדצמבר 1951, על אופנוע נורטון 500, ונמשך "על-פי אותו עיקרון בסיסי שהוליד אותו: אילתור", גם אחרי שהאופנוע שבק חיים, כששני הנוודים עושים את דרכם ללא פרוטה, במשאיות, ברגל באונייה ובמטוס, מארגנטינה דרך צ'ילה, פרו וקולומביה עד ונצואלה.
 
תזזית ורעננות מאפיינים את הכתיבה של צ'ה הצעיר, הנע בקלות מפגישות מרגשות או משעשעות עם אנשים בדרך, למחשבות על הסבל של האינדיאנים ולניצני מודעות לצורך במהפכה; מסיפור יבשושי ואירוני על קשיי המסע לתיאורי נוף קצרים ופיוטיים; מדיווח מפורט על מכרה נחושת או מושבת מצורעים לרשמים מפתיעים ברחבות הדעת על קוסקו האגדית, בירת האינקה; ממחאה על הקפיטליזם הדורסני של ה"יאנקים" דרך הרהור על "רוחו הכמעט-אינדיאנית של בן אמריקה הדרומית", ועד לנבואה מצמררת על עתיד המהפכה ועל גורלו שלו.

פרק ראשון

בואו נבין זה את זה
 
אין זה אוסף של עלילות גבורה מאלפות, וגם לא סתם תיאור "קצת ציני". לא זו הכוונה, מכל מקום. זוהי פיסה משני סיפורי חיים, שנעו כברת דרך יחד עם שאיפות זהות וחלומות משותפים. מחשבות רבות חולפות בראשו של אדם בתשעה חודשי חיים, מהגיג פילוסופי נעלה ועד השתוקקות בזויה לצלחת מרק; הכל תלוי במצב הבטן. ואם הוא גם קצת הרפתקן, הרי שבאותו פרק זמן יוכל לצבור חוויות העשויות לעניין אנשים אחרים, וסיפורו הגולמי ייראה כמו היומן הזה.
 
וכך, המטבע הוטל, והתגלגל באוויר מצד אל צד; פעמים נחת ופניו כלפי מעלה, ופעמים כלפי מטה. האדם, אמת-המידה של הדברים כולם, הוא שמדבר כאן מגרוני ומספר במילים שלי את שראו עיני. ייתכן שמתוך עשר הטלות אפשריות של "עץ" ראיתי אני רק "פּאלי" אחד, ולהיפך. בהחלט ייתכן, ושום תירוץ לא יועיל; פי מספר את שאמרו לו עיני. האם היה מבטנו חפוז מדי, לא מקיף דיו, ולא תמיד מאוזן, ושיפוטינו חותכים מדי? יכול להיות. אבל זוהי הפרשנות שהעניקה מכונת-הכתיבה לאוסף הדחפים אשר הניעו את המקשים, ודחפים חולפים אלה היו ואינם. אין עוד את מי להאשים. האיש שכתב את הרשימות האלה מת ברגע ששב ודרך על אדמת ארגנטינה. האיש שעורך ומלטש אותן עכשיו, "אני", אינו אני. או לכל הפחות, אין זה אותו אני פנימי. השוטטות חסרת המטרה ברחבי "אמריקה הגדולה" שלנו, שינתה אותי יותר מכפי שציפיתי.
 
בכל מדריך לאמנות הצילום אפשר למצוא תמונת נוף לילי ובה ירח מלא זוהר, וכיתוב נלווה החושף את סוד האפלה המוארת. אלא שטיבה המדויק של התמיסה העדינה המכסה את הרשתית שלי אינו ידוע לקורא. אני עצמי בקושי מודע לה. לכן אי-אפשר לבחון את לוח הצילום ולקבוע בוודאות את רגע החשיפה. אם אציג בפניכם תמונה לילית תצטרכו לתת בה אמון, או שמצידי תתפוצצו. כי אם לא ראיתם במו עיניכם את הנוף המצולם ברשימותי, תתקשו להגיע לאמת שונה מזו הנמסרת כאן על ידי. וכעת אותיר אתכם עם עצמי - עם האיש שהייתי...
 
 
 
סימפטומים ראשונים
 
זה היה בוקר אחד של אוקטובר. ניצלתי את החופשה של השבעה-עשר בחודש כדי לנסוע לקוֹרדוֹבָּה. היינו תחת הגפן בביתו של אלבּרטוֹ גראנאדוֹ, שותים מאטֶה מתוק ומשוחחים על האירועים האחרונים ב"חיים המסריחים האלה", תוך כדי עבודה על הפּוֹדֶרוֹסָה.** אלברטו קיטר על כך שנאלץ לוותר על עבודתו בבית-החולים למצורעים שבסן פרנסיסקוֹ דֶה צ'אנְיאר, ועל המשרה הכל-כך לא-משתלמת בבית-החולים הספרדי. גם אני נאלצתי לעזוב את עבודתי, אבל בניגוד אליו, הייתי מרוצה מזה מאוד. יחד עם זה היה בי גם איזה אי-שקט, שנבע בעיקר מרוחי השבויה בחלומות; נמאסו עלי הפקולטה לרפואה, בתי-החולים והבחינות.
 
על כנפי הדמיון המראנו לארצות רחוקות, הפלגנו בימים טרופיים וחצינו את אסיה כולה. לפתע, כמו מתוך חלום, צצה לה השאלה: "אולי ניסע לאמריקה הצפונית?" 
"אמריקה הצפונית? איך בדיוק?" 
"על הפּוֹדֶרוֹסָה, בן-אדם."
 
כך הוחלט על המסע, וברוח זו הוא המשיך להתנהל לכל אורך הדרך, על-פי העיקרון הבסיסי שהוליד אותו: אילתור. אֶחיו של אלברטו הצטרפו אלינו, ובסיבוב אחד של מאטֶה נחתמה ההבטחה הבלתי-מתפשרת לא להרפות עד שנגשים את חלומנו. מכאן והלאה הכל היה עניין של התרוצצות אחר ויזות, תעודות ומסמכים, כלומר, של חציית כל אותן המשוכות שמדינות מודרניות מציבות בפני אלה הרוצים לטייל. כדי לא לסכן את שמנו הטוב הסתפקנו בהכרזה על טיול לצ'ילה. המשימה העיקרית שלי היתה לעבור בהצלחה כמה שיותר בחינות לפני היציאה; של אלברטו - להכין את האופנוע לדרך הארוכה וללמוד את המסלול. באותה עת לא היינו ערים עדיין למשמעות האמיתית של התוכנית. כל שיכולנו לראות היה אבק הדרכים, ואותנו על האופנוע, גומאים קילומטרים בבריחה צפונה.
 
 
 
גילוי האוקיינוס
 
ירח מלא נישא מעל הים, מרצד על הגלים בהשתקפויות כסופות. ישובים על דיונה, התבוננו בתנודות הקבועות ברגשות שונים. בשבילי הים היה מאז ומעולם ידיד נאמן, הקולט כל מה שמספרים לו, אינו חושף את סודותיך לעולם, ונותן תמיד את הטובה שבעצות: רחש מסוים, שכל אחד יכול לפרש על-פי דרכו. לגבי אלברטו, זהו מחזה חדש המעורר אי-שקט מוזר, שניכר במבטו הדרוך, המלווה את מרוצתו של כל גל עד שהוא גווע על החוף. עוד מעט בן שלושים, הוא פוגש לראשונה את האוקיינוס האטלנטי, וחש בגודל התגלית הפותחת בפניו נתיבים אל כל קצוות תבל. הרוח הצוננת ממלאת את החושים באווירת הים, הכל משתנה למגעה. אפילו קאם-בֶּק, חוטמו המשונה מופנה כלפי מעלה, לוטש מבט אל פס הכסף המתנחשל לנגד עיניו מדי כמה רגעים. קאם-בק הוא גם סמל וגם שורד: סמל לקשרים התובעים את חזרתי; שורד של מזל הביש שלו עצמו - שתי התעופפויות מן האופנוע כשהוא סגור בתוך הסל שלו, הידרסות תחת פרסות סוס שפירק לו את הצורה, ושלשול עקשני.
 
אנחנו מתארחים אצל אחד מדודי, בוִייָה חֶסֶל שמצפון למאר דֶל פְּלאטָה, ומביטים לאחור על 1,200 הקילומטרים שכבר עשינו, שלמרות היותם הקלים ביותר לימדו אותנו בכל זאת לתת כבוד למרחקים. איננו יודעים אם נצליח לעשות את זה, אבל דבר אחד ברור - יהיה קשה, ככה זה נראה. אלברטו מגחך לנוכח תוכניות המסע המפורטות שלו, שלפיהן כבר היינו אמורים להיות קרובים ליעד, כשלמעשה רק התחלנו.
 
עזבנו את חֶסֶל עם אספקה רצינית של ירקות ובשר משומר, "תרומתו" של הדוד שלי. הוא ביקש שאם נגיע לבּארילוֹצֶ'ה נשלח לו מברק, כדי שיוכל להמר על המספר שלו בלוטו; זה נראה לנו מוגזם. אנשים אחרים הוסיפו שהאופנוע שלנו עוד יספק לנו הזדמנויות לטיולים רגליים, וכו' וכו'. אנחנו נחושים בדעתנו להוכיח את ההיפך, אבל רתיעה טבעית מונעת מאיתנו לחשוף את הביטחון העצמי של שנינו. בנסיעה לאורך הים קאם-בק ממשיך להפגין את נטיות הריחוף שלו ושוב יוצא ללא פגע מהתרסקות. קשה מאוד לשלוט באופנוע בגלל המשקל העודף על הסבּל, שממוקם מאחורי מרכז הכובד. רגע אחד של חוסר ריכוז, הגלגל הקדמי מתרומם, ואנחנו עפים. באיטליז לצד הדרך קנינו בשר לאסאדו וחלב לכלב, שמסרב לגעת בו. בריאותו של היצור הקטן מתחילה להדאיג אותי יותר מהכמה לירות ששרפתי עליו. הבשר מתגלה כבשר סוס, מתוק להחריד ולא-אכיל. ברוב ייאושי אני זורק חתיכה לכלב, שמתנפל עליה וטורף אותה בן-רגע. נדהם, אני משליך חתיכה נוספת, והסיפור חוזר על עצמו; הֵקיץ הקץ על הדיאטה החלבית. בתוך המהומה שמקימות מעריצותיו של קאם-בק, כאן במיראמאר, אני נכנס...
 
 
 
פסק-זמן רומנטי
 
למען האמת, לא התכוונתי לכלול ברשימות אלה את הימים שבילינו במיראמאר, את הבית החדש שמצא שם קאם-בק, ואת אחת הדיירות בו, שהיתה השראה לשמו רב המשמעות. המסע נעצר, גורלו תלוי על בלימה, משועבד למילה שתתיר או תקשור. אלברטו הבחין בסכנה, וכבר החל לראות את עצמו צועד לבד בדרכיה של אמריקה, ואף-על-פי-כן לא אמר מילה. מאבק הכוחות ניטש ביני לבינה. כשעזבתי, בתחושת ניצחון, הדהדו לרגע באוזני שורותיו של אוֹטֶרוֹ סילבָה
 
על הספינה שמעתי
דשדוש רגליים יחפות
וחשתי בפָּנים המחשיכות מרעב
ליבי כמטוטלת בינה לבין הרחוב. 
איני יודע מנין היה לי הכוח להשתחרר מעיניה
להיחלץ מזרועותיה. 
היא נותרה, מערפלת את כאבה בדמעות
מאחורי הזגוגית והגשם
אך אינה מסוגלת לצעוק: חכה לי, 
אלך איתך!
 
אחר-כך כבר לא הייתי משוכנע בזכותו של שבר עץ הנסחף במים לטעון "ניצחתי", כשהזרם לוקח אותו אל החוף שאליו רצה ממילא להגיע. אבל זה היה מאוחר יותר, ומאוחר יותר אינו מעניינו של ההווה. היומיים המתוכננים נמתחו כמו מסטיק והפכו לשמונה. וכשטעמה החמוץ-מתוק של הפרידה התערבב בהבל פי המבאיש, חשתי שאני נסחף סופית ברוח ההרפתקה, לעבר עולמות שנראו לי מוזרים מכפי שהיו באמת, ומצבים שנראו לי נורמלים בהרבה מכפי שהיו בסופו של דבר.
 
אני זוכר את היום שבו החליט חברי, הים, לבוא לעזרתי ולחלץ אותי מן המבוי הסתום. החוף היה נטוש ורוח קרה נשבה מכיוון המים. ראשי נח באותו החיק אשר קשר אותי אל האדמה הזו. היקום כולו שט בנחת לקצב פעימות ליבי; השלווה עירסלה הכל, כשלפתע משב חזק יותר הביא עימו רחש שונה. הרמתי את ראשי בבהלה קלה, אבל שום דבר, אזעקת שווא. חזרתי לחלום בחיק המלטף, כשהים השמיע את אזהרתו בשנית. שאונו הצורם הלם במבצרי, מאיים על שלוותו הבוטחת. היה לנו קר והתרחקנו מן החוף, נמלטים מפני הנוכחות הטורדנית שסירבה להניח לי. בקטע צר זה של החוף, הים היכה תוך התעלמות מחוקיו הנצחיים ויצר את הצליל המטריד, אות האזהרה. אלא שגבר מאוהב (אלברטו השתמש בשם-תואר עסיסי יותר, וספרותי פחות) אינו מסוגל לשעות לאזהרות שכאלה. בבטן הענקית של הביואיק המשיך עולמי ונבנה על בסיסו הבורגני.
 
הסעיף הראשון בעשרת הדיברות של כל נוסע טוב אומר כך: 
 
1. לכל מסע יש שני קצוות. זה שבו הוא מתחיל וזה שבו הוא מסתיים. אם ברצונך להפוך את הקצה השני מעניין תיאורטי לעניין מעשי אל תהרהר באמצעים (מאחר שהמסע הוא מרחב דמיוני המסתיים בנקודה שבה הוא מסתיים, מספר האמצעים זהה למספר נקודות הסיום האפשריות, כלומר, הוא אינסופי).
 
זכרתי את המלצתו של אלברטו: "הַצָמיד, או שאתה זה לא אתה." 
ידיה נבלעו בחלל שבין ידי שלי. 
"צ'יצ'ינָה, הצמיד הזה... אולי אקח אותו כמדריך וכמזכרת?"
 
מסכנה! אני יודע שלא הזהב עניין אותה, יגידו מה שיגידו: אצבעותיה ניסו בסך-הכל לאמוד את האהבה שגרמה לי לבקש את המתכת היקרה. כך לפחות אני חושב, בכנות. אלברטו טוען (בעוקצנות מסוימת, כך נדמה לי), שאין צורך באצבעות רגישות במיוחד כדי למשש את 29 הקראט של אהבתי.
 
 
 
עד שיינתק החבל האחרון
 
תחנתנו הבאה היתה נֶקוֹצֶ'אָה, שם עבד חבר ותיק של אלברטו. את הדרך עשינו בקלות בבוקר אחד. הגענו בדיוק בשעת האוכל, וזכינו לקבלת פנים לבבית מהקולגה, וקצת פחות לבבית מאשתו, ששני הזרוקים חסרי הבושה נראו לה מסוכנים.
 
"נשארה לך רק שנה אחת כדי לגמור את התואר ואתה נוסע? ואין לך מושג מתי אתה חוזר! אבל למה?" העובדה שלא קיבלה תשובה מספקת ללמה הנואש הזה, ששיקף את האופן שבו נראו הדברים מנקודת-המבט שלה, הוציאה אותה מדעתה. היא נהגה בנו יפה לכל אורך שהותנו, אך ניתן היה לחוש באיבה שלה כלפינו; אף-על-פי שידעה (נדמה לי שהיא ידעה) שהניצחון כבר מונח בכיסה, ושלבעלה לא נותר עוד שום סיכוי "להיוושע".
 
במאר דֶל פְּלאטה פגשנו רופא אחד, חבר של אלברטו, שהצטרף לַמפלגה על כל המשתמע מכך; החבר שממנו נפרדנו זה עתה נשאר נאמן למפלגתו שלו, הרדיקלית, ואילו אנחנו היינו רחוקים משתיהן באותה מידה. הרדיקליזם, שלגבַּי לא היה מעולם בעל חשיבות כעמדה פוליטית, התרוקן מתוכן גם לגבי אלברטו, שבזמנו היה מיודד עם כמה ממנהיגיו, שאותם העריך. אחרי שהודינו לזוג החברים על שלושה ימים נטולי דאגות שהעניקו לנו ועלינו על האופנוע בדרכנו לבּאִייָה בְּלאנקָה, חשנו קצת יותר בודדים והרבה יותר חופשיים. גם שם חיכו לנו חברים - הפעם שלי - וגם הם העניקו לנו הכנסת אורחים חמה ואמיתית. העברנו כמה ימים בנמל הדרומי, משפצים את האופנוע ומשוטטים בעיר. אלה היו הרגעים האחרונים של רווחה כלכלית. נצטרך למלא בקפדנות את התוכנית הנוקשה של אסאדוֹ, פּוֹלֶנְטָה ולחם כדי שהתקציב העלוב שלנו יוכל להספיק. ללחם היה טעם של אזהרה: "בן-אדם, עוד מעט תצטרך להתאמץ כדי לאכול אותי," כך שבלענו אותו בתאווה יתרה. כמו גמלים, רצינו לאגור לקראת הבאות.
 
בערב שלפני העזיבה תפסה אותי שפעת עם חום די גבוה, מה שעיכב ביום את יציאתנו מבּאייה בלאנקה. לבסוף יצאנו בשלוש אחר הצהריים, תחת שמש יוקדת, שהיכתה ביתר שאת כשהגענו לחולות של מֶדאנוֹס. האופנוע, עם חלוקת המשקל האיומה שלו, נטה לברוח משליטה ולא הפסיק להתהפך. אלברטו ניהל דו-קרב עיקש עם החול, ולטענתו יצא וידו על העליונה. למען האמת, אחורינו פגשו את החול לא פחות משש פעמים לפני שעלינו על דרך נוחה. לבסוף נחלצנו, כמובן, וזה הטיעון העיקרי שחברי שולף כהוכחה לנצחונו על מֶדאנוֹס.
 
מייד לאחר מכן לקחתי אני את הפיקוד, והאצתי כדי לפצות על הזמן שהלך לאיבוד. חול דק כיסה חלק מהעיקול, וטראח: ההתרסקות הקשה ביותר שהיתה לנו לכל אורך המסע. אלברטו יצא ללא פגע, אבל הרגל שלי נתפסה בצילינדר ונחרכה קלות, ומכיוון שהפצע לא נרפא נשארה לי מזכרת לא נעימה למשך זמן רב.
 
מבול כבד אילץ אותנו לחפש מחסה בחווה קרובה. אלא שכדי להגיע לשם נאלצנו לחצות שלוש מאות מטר של דרך בוצית, שזרקה אותנו פעמיים נוספות אל הקרקע. קבלת הפנים היתה נפלאה, אך סיכום הביניים של מהלכינו הראשונים בדרכים לא סלולות היה בהחלט מדאיג; תשע התרסקויות ביום אחד. ואף-על-פי-כן, כשהשתרענו לצד הפּוֹדֶרוֹסָה - הקונכייה שלנו - על מיטות השדה שמכאן והלאה יהיו לחם חוקנו, צפינו אל הבאות בעליצות קצרת רוח. נדמה היה כי אנו נושמים ביתר חופשיות, אוויר קל יותר, שהגיע משם, ממחוזות ההרפתקה. ארצות רחוקות, מעשי גבורה, נשים יפות, סבבו להם סחור-סחור בדמיוננו הסוער; ובעיניים עייפות אך מסרבות להיעצם, ראיתי שתי נקודות ירוקות, זכר לעולם שאבד, לועגות לחירותי המדומה ומצטרפות אל טיסתי הדמיונית מעל ימים ויבשות.
 
 
 
שפעת, תישאר במיטה
 
האופנוע נחר משיעמום לאורך הדרך המתמשכת, ללא תאונות, ואילו אנחנו נחרנו מעייפות. מלאכת הנהיגה על דרך כבושה, שהתחילה כבילוי נעים, הפכה למשימה מייגעת, ויום שלם של החלפת תפקידים על הכידון הותיר אותנו בלילה עם הרבה יותר חשק לישון מאשר לנסות ולהגיע לצ'וֹאֶלֶה צ'וֹאֶל; עיירה מרכזית פחות או יותר, שבה היה סיכוי לאירוח חינם. עצרנו לחנות בבֶּנחָמין סוֹרִייָה, והתמקמנו בנוחות בחדר שעמד ריק בתחנת הרכבת. ישנוּ כמו דובים.
 
למחרת בבוקר התעוררנו מוקדם, אבל כשהלכתי לחפש מים למאטֶה, הרגשתי תחושה משונה מתפשטת בגופי, ומייד אחריה צמרמורת. עשר דקות אחר-כך כבר רעדתי כמו משוגע, ושום דבר לא עזר. כדורי החינין לא השפיעו; ראשי הפך לתוף שהלם במקצבים משונים; לנגד עיני שוטטו על הקירות צבעים מוזרים וחסרי צורה; ובנסיונות חוזרים ונשנים להקיא הצלחתי לפלוט רק נוזל ירוק. במצב הזה נשארתי כל היום, מבלי להכניס דבר לפי, עד שעם רדת הערב הרגשתי חזק מספיק כדי לטפס על האופנוע ולעשות את הדרך לצ'וֹאֶלֶה צ'וֹאֶל, מנקר על כתפו של אלברטו שנהג. שם ניגשנו אל דוקטור בּארֶרָה, מנהל בית-החולים הקטן וחבר פרלמנט, שהתייחס אלינו בחביבות ונתן לנו לישון באחד החדרים במקום. בשלב הזה התחלתי לבלוע אנטיביוטיקה, והחום ירד תוך ארבע שעות, אבל כל פעם שהעלינו את עניין העזיבה, הרופא הניד בראשו לשלילה ואמר: "שפעת, תישאר במיטה" (זה היה הפיתרון בהיעדר דיאגנוזה ברורה). כך העברנו ימים אחדים, נהנים מטיפול מלכותי. אלברטו צילם אותי בפיג'מה של בית-החולים: נראיתי נורא - רזה, מצומק, עם עיניים ענקיות וזקן, שצורתו המגוחכת לא תשתפר בהרבה במהלך החודשים הבאים שיבלה איתי. חבל שהתמונה לא היתה טובה, כי היא תיעדה את השינוי בסגנון החיים שלנו, את האופקים החדשים שחיפשנו, חופשיים מכבלי "הציוויליזציה".
 
בוקר אחד חרג הרופא ממנהגו, ולא הניד בראשו. זה הספיק. מייד יצאנו לדרך מערבה אל היעד הבא, האגמים. האופנוע התקדם באיטיות ובמאמץ, והפגין קשיים, במיוחד בגוף, שאותו נאלצנו לשפצר פעם אחר פעם בעזרת חלק החילוף החביב על אלברטו: חוט ברזל. אין לי מושג מאיפה שלף את הציטוט, שאותו ייחס לאוֹסקר גאלוֶס: "בכל מקרה שאפשר להשתמש בחוט ברזל במקום בבורג, אני מעדיף את החוט, זה בטוח יותר."
 
הסימנים על הידיים והמכנסיים העידו בבירור כי אנו שותפים לדעתו של גאלווס, לפחות בנוגע לחוט ברזל.
 
כבר היה חושך, אך למרות שלא היו לנו אורות, ניסינו להגיע למקום יישוב, כי לא נעים להעביר את הלילה תחת כיפת השמים. התקדמנו לאט, לאור פנס, כשלפתע נשמע רעש משונה שלא הצלחנו לזהות. האור היה חלש מדי ולא יכולנו למצוא מה הסיבה לרעש. בטעות חשבנו שאחת ה"כנפיים" נשברה. היינו חייבים לעצור ולהתארגן במהירות כדי להעביר את הלילה בצורה הסבירה ביותר. הקמנו את האוהל וזחלנו פנימה בתקווה להרביץ שינה טובה בזכות העייפות, ובכך להרוג את הצמא והרעב (לא היו מים בסביבה ולא היה לנו בשר). אבל בריזת הערב לא איחרה להפוך לרוח זלעפות, שהעיפה את האוהל והשאירה אותנו חשופים לקור הולך וגובר. נאלצנו לקשור את האופנוע לעמוד טלפון ולהשתרע מאחוריו, כשיריעת האוהל משמשת לנו כמגן. הרוח המשתוללת לא איפשרה לנו להשתמש במיטות השדה. זה לא היה לילה נעים במיוחד, אבל השינה גברה לבסוף על הקור, הסופה וכל השאר, והתעוררנו בתשע בבוקר כשהשמש גבוה מעלינו.
 
באור היום גילינו שהרעש המפורסם נבע משבירת חלקה הקדמי של המסגרת. הבעיה היתה לאלתר פיתרון זמני, עד שנגיע למקום שבו נוכל לרתך את המוט השבור. ידידנו חוט הברזל נטל על עצמו את המלאכה. סידרנו הכל ויצאנו לדרך, מבלי לדעת מה המרחק ליישוב הקרוב. להפתעתנו הרבה, עם היציאה מהסיבוב השני גילינו בית מגורים. יושביו קיבלו אותנו בסבר פנים יפות והשביעו את רעבוננו באסאדוֹ מעולה של כבש. המשכנו עוד עשרים קילומטר עד למקום שנקרא פְּיֶידרָה דֶל אַגילָה, שם יכולנו לרתך, אבל היה כל-כך מאוחר שהחלטנו להישאר ללון בביתו של המכונאי.
 
חוץ מכמה נפילות, שלא הסבו נזק משמעותי לאופנוע, המשכנו בנחת בדרכנו לסן מרטין דֶה לוֹס אַנדֶס. כשכבר היינו קרובים, ואני נהגתי, עשינו היכרות ראשונה עם אדמת הדרום, בשוליו של סיבוב אחד מכוסה חצץ, על גדות פלג מפכה. גופו של האופנוע ספג הפעם פגיעות רציניות למדי, שחייבו עצירה. לכך נוספה אחת התקלות שמהן חששנו ביותר: פנצ'ר בצמיג האחורי. כדי לתקן אותו נאלצנו לפרוק את המטען, להתיר את כל חוטי הברזל ה"בטוחים" ש"איבטחו" את הסבּל, ולבסוף להילחם עם ה"כנף", שסירבה להיכנע לכלים העלובים שלנו. בגלל הפנצ'ר הזה (שתוקן בעצלתיים) איבדנו לפחות שעתיים. לקראת ערב נכנסנו לחווה בצד הדרך. בעליה, גרמנים מסבירי פנים, אירחו פעם בצירוף מקרים מפתיע אחד מדודי, שועל מסעות ותיק שאת מעלליו חיקיתי עכשיו. הם הזמינו אותנו לדוג בנהר שחצה את החווה. אלברטו הטיל את החכה בפעם הראשונה, ולפני שהספיק לעכל מה קורה כבר היטלטלה על הקרס צורה חמקנית, מבהיקה בשלל צבעים. זה היה שֶמֶך ורוד, דג יפהפה עם בשר משובח (לפחות כשהוא צלוי ומתובל ברעב שלנו). בזמן שאני הכנתי את הדג, אלברטו, שהיה נלהב מן ההישג, השליך את החכה במרץ פעם אחר פעם, אבל לא תפס אפילו דג אחד נוסף, למרות שעות של נסיונות. בינתיים ירד הלילה, כך שהיינו חייבים להישאר לישון שם, במטבח של הפועלים.
 
בחמש בבוקר נדלקו הכיריים הענקיות הניצבות במרכזם של מטבחים כאלה, והחדר נמלא עשן ואנשים ששתו מאטֶה מר. כמה מהם הריצו בדיחות על חשבון המאטה שלנו, "מאטה של תינוקות", כפי שמכנים באזור הזה מאטה שמוסיפים לו סוכר. אבל באופן כללי הם לא היו תקשורתיים במיוחד. כנציגיו של הגזע האָרַאוּקאני המנוצח הם חשדניים עדיין כלפי האדם הלבן, שהמיט עליהם כל-כך הרבה סבל לאורך השנים וממשיך לנצל אותם גם עכשיו. בתשובה לשאלותינו על [...]** השדות ועל עבודתם הם משכו בכתפיהם, הפטירו "לא יודע" או "יכול להיות", ובזה שמו קץ לשיחה.
 
כאן גם היתה לנו הזדמנות לזלול דובדבנים בכמות כזו, שכשעברנו לשזיפים הייתי מוכרח לפרוש כדי לעכל. חברי למסע המשיך לאכול, "כדי לא לבייש את המארחים". תלויים על העצים זללנו כאילו זמננו קצוב. אחד מילדיהם של בעלי החווה הביט בחשדנות בשני "הדוקטורים" הלבושים כמו נידונים למוות ונראים מורעבים כהוגן. אך הוא שמר על שתיקה והניח לנו לאכול עד השלב החביב כל-כך על אידיאליסטים כמונו, שבו אתה נאלץ לצעוד באיטיות כדי שהרגליים לא יבעטו בבטן. לאחר שתיקנו את הקיקסְטארטֶר וכמה תקלות נוספות, יצאנו לדרך והגענו לסן מרטין דה לוֹס אַנדֶס עם חשכה.
 
 
 
סן מרטין דה לוֹס אנדס
 
הדרך מתפתלת בין ההרים הנמוכים, אשר אינם מסמנים אלא את שוליה של שרשרת הרי האנדים, ואז יורדת בתלילות אל תוך העיירה הקודרת והמכוערת, אך מוקפת הרים נפלאים, מכוסים צמחייה עבותה. סן מרטין דֶה לוֹס אַנדֶס נטועה על-פני המדרונות הירוקים-צהבהבים המשתפלים אל אגם לאקאר - רצועה צרה בצבע כחול עמוק, חמש מאות מטר רוחבה ושלושים וחמישה קילומטר אורכה. העיירה הזאת ניצחה את קשיי מזג האוויר והתחבורה, לאחר ש"התגלתה" כמוקד משיכה לתיירים ופרנסתה הובטחה. הסתערותנו הראשונה, על מרפאה ציבורית, נחלה כישלון חרוץ, אך המליצו לנו לנסות את מזלנו במשרדי הפארקים הלאומיים. ואומנם, מנהל הפארק במקרה היה שם ומייד הסכים לשכן אותנו במחסן הכלים. בלילה הופיע השומר, אחד שמן 140 קילו על המשקל, עם פרצוף קשוח, אבל הוא היה ידידותי ביותר והרשה לנו לבשל בבקתה שלו. הלילה הראשון היה מושלם; התכרבלנו היטב על הקש שבמחסן, כמו שצריך בלילות הקרים של האזורים האלה.
 
קנינו חתיכת בקר לאסאדוֹ והתחלנו לצעוד על גדת האגם. בצל העצים הענקיים, מקום שהטבע חוסם את פלישת הציווליזציה, גילגלנו תוכנית להקים מעבדה כשנחזור מהמסע. חשבנו על חלונות גדולים המשקיפים אל האגם, כשהחורף צובע את האדמה בלבן; על המסוק שיידרש לנו כדי להגיע מגדה אחת אל השנייה; על דיג בסירה; ועל טיולים אינסופיים בהרים הכמעט-בראשיתיים.
 
בהמשך המסע היו עוד כמה וכמה מקומות נפלאים שהתחשק לנו להישאר בהם, אבל רק הג'ונגל של האמזוֹנאס עורר בנו חזק כל-כך את יצר ההשתקעות כפי שעורר המקום הזה. כעת אני יודע, ומקבל כמעט בהכנעה, את העובדה שנועדתי לנדודים; ליתר דיוק שנינו נועדנו, כי גם אלברטו הוא כזה. ובכל זאת, עדיין יש רגעים שאני הוגה בערגה גדולה במחוזות הנפלאים של הדרום שלנו. ייתכן שביום מן הימים, עייף מנדודי, אשוב לכאן, לאדמת ארגנטינה, ואתיישב באזור האגמים של האנדים, אם לא באופן קבוע אז לפחות כתחנת מעבר אל תפיסת עולם אחרת.
 
לפנות ערב התחלנו לחזור, וכשהגענו עם לילה חיכתה לנו הפתעה בדמות אסאדוֹ, שדוֹן פֶּדרוֹ אוֹלאטֶה, השומר, הכין לכבודנו. קנינו יין כדי לגמול על ההזמנה, ולשם שינוי טרפנו כמו חיות. ישבנו ודיברנו ואמרנו כמה טוב הבשר וקוננו על שבקרוב לא נוכל עוד לזלול אותו בפראות כזאת, כפי שעשינו בארגנטינה. דון פדרו סיפר שהציעו לו להיות אחראי על האסאדו שמכינים לנהגי המירוצים שיגיעו לכאן ביום ראשון כדי להתחרות במסלול המקומי. הוא יזדקק לשני עוזרים והציע לנו את התפקיד. "לא בטוח שישלמו לכם, אבל תוכלו לאגור בשר להמשך."
 
הרעיון נשמע לנו מוצלח, וקיבלנו על עצמנו את תפקידי העוזר הראשון והעוזר השני ל"מלך האסאדו של דרום ארגנטינה".
 
שני העוזרים ציפו ליום ראשון בלהט כמעט דתי. בשש בבוקר התחלנו את משימתנו בהטענת עצים על המשאית שתיקח אותם לאתר הצלייה, ולא הפסקנו לעבוד עד אחת-עשרה, שאז ניתן האות וכולם הסתערו ברעבתנות על הצלעות המגרות.
 
האיש שניהל את העסק היה טיפוס מוזר למדי, והענקתי לו אחר כבוד את התואר "גברת". בכינוי הזה פניתי אליו פעם אחר פעם, עד שאחד הסועדים אמר לי: 
"היי, ילד, אל תתגרה בדוֹן פֶּנדוֹן. הוא יתעצבן."
 
"מי זה דוֹן פּנדוֹן?" שאלתי, בליווי אותה תנועת אצבעות שנחשבת לא מנומסת. התשובה, שדון פנדון הוא "הגברת", השתיקה אותי, אך לא לזמן רב. כמו שקורה תמיד, כמות הבשר היתה רבה מדי ביחס לכמות האורחים, וכך זכינו בכרטיס פתוח להמשיך ולנהוג כגמלים.
 
במקביל הוצאנו לפועל תוכנית מחושבת היטב; אני הראיתי סימנים מחריפים והולכים של שכרות, ועם כל התקף מדומה של הקאה התנודדתי לעבר הנחל כשבקבוק יין מוסתר מתחת למעיל העור שלי. חטפתי חמישה התקפים כאלה, ובקבוקי יין במספר זהה נותרו במים, מתקררים להם בזרם מתחת לענפי ערבה. כשהכל נגמר והגיעה השעה להעמיס את הציוד על המשאית ולחזור העירה, הוכחתי נאמנות לתפקידי, עבדתי בחוסר חשק, רבתי עם דוֹן פּנדוֹן, ולבסוף נותרתי מוטל על העשב, בלי יכולת לזוז. אלברטו, כיאה לחבר טוב, התנצל בשמי בפני הבוס, והשגיח עלי עד שהמשאית עזבה. ברגע שקול המנוע גווע במרחק רצנו כמו משוגעים לחפש את היין, שנועד להבטיח כמה סעודות אריסטוקרטיות מלוחלחות כהלכה. אלברטו הגיע ראשון והתנפל על הענפים - הבעת פניו היתה לקוחה מקומדיה, אפילו בקבוק אחד לא היה שם. השכרות שלי לא שיכנעה כנראה את אחד הנוכחים, או שהוא הבחין בי כשסילקתי את הבקבוקים. מה שבטוח, נשארנו קירחים כמו תמיד. העלינו בזיכרון את החיוכים שליוו את העוויות השיכור שלי, וניסינו למצוא ביניהם את חיוכו האירוני של הגנב, אך ללא הועיל. נאלצנו לצעוד העירה ברגל, סוחבים איתנו מעט לחם וגבינה שקיבלנו במתנה, וכמה קילוגרמים של בשר ללילה, שבעים ושתויים כהוגן, אבל גם מדוכאים עד עפר, לא כל-כך בגלל היין אלא מפני שעבדו עלינו. מילים!
 
בוקר המחרת היה גשום וקר. נראה היה שהמירוץ עומד להתבטל, וכבר חיכינו שהגשם ייחלש מעט כדי שנוכל לעשות על האש ליד האגם, אבל אז שמענו רמקולים מודיעים שהתחרות תתקיים בכל זאת. מתוקף תפקידנו כאחראים על הבשר לא נדרשנו לשלם בכניסה, והצלחנו לתפוס מקום טוב לצפייה במירוץ של מכוניות שמורכבות בארגנטינה, די נחמד.
 
התוכנית היתה להסתלק משם באחד הימים הקרובים, אך בעודנו יושבים בפתח המחסן, שותים מאטה ודנים במסלול הנסיעה המועדף, נעצר לידינו ג'יפ, וממנו ירדו כמה חברים של אלברטו מווייָה קוֹנסֶפּסיוֹן דֶל טִיוֹ הרחוקה והכמעט אגדית. אלברטו פתח בסידרה של חיבוקים חמים במיוחד, ומייד הלכנו למלא את הבטן בנוזלים מקציפים, כמקובל באירועים חגיגיים מסוג זה.
 
התקבלה הזמנה לבקר בחוּנין דֶה לוֹס אַנדֶס, העיירה שבה עבדו, ולשם פנינו, לא לפני שפרקנו את המטען במחסן הפארקים הלאומיים, כדי להוריד משקל מהאופנוע.
 
 
 
מסלול מעגלי
 
לחוּנין דֶה לוֹס אַנדֶס יש פחות מזל מאשר לאחותה שעל האגם, והיא מתנהלת לה בעצלתיים, שכוחה לחלוטין בשולי הציוויליזציה. גם הניסיון לעורר אותה מתרדמתה המאובנת באמצעות שיכונים, כגון אלה שחברינו עסקו בבנייתם, לא עלה יפה. חברינו אמרתי, כי תוך זמן קצר הם הפכו להיות גם חברים שלי. הלילה הראשון הוקדש להעלאת זכרונות מהעבר הרחוק של וייה קוֹנסֶפּסיוֹן, בסיוע כמויות אינסופיות של יין אדום. בשלב מסוים נאלצתי לפרוש מהמשחק - מחסור באימונים - וישנתי כמו בול עץ כדי לנצל את המיטה.
 
את יום המחרת הקדשנו לתיקון כמה תקלות באופנוע, במוסך של החברה שבה עבדו החברים, ובלילה הם אירגנו לכבודנו מסיבת פרידה נהדרת מארגנטינה: אסאדוֹ של בקר וכבש עם סלט מצוין ולחמניות עם שומן - תענוג.
 
וכך, אחרי כמה ימים של חגיגות נפרדנו בחיבוקים מהחבורה ויצאנו לכיוון קארוּאֶה, אגם נוסף באזור. הדרך היתה משובשת ביותר, והאופנוע המסכן חירחר בחולות בעוד אני מתאמץ לחלץ אותו בדחיפוֹת. לקח לנו שעה וחצי לצלוח את חמשת הקילומטרים הראשונים, אבל אחר-כך תנאי הדרך השתפרו והצלחנו להגיע ללא תקלות לקארוּאֶה צ'יקוֹ, לאגונה קטנה של מים ירוקים, מוקפת הרים פראיים ושופעי צמחייה. משם המשכנו לקארוּאֶה גראנְדֶה, אגם גדול יותר, שלמרבה הצער אי-אפשר לרכב על גדותיו, כי הוא מוקף שביל פרסה צר ביותר, המשמש אך ורק את המבריחים העושים את דרכם לצ'ילה.
 
השארנו את האופנוע בבקתה של שומר היערות, שנעדר באותה עת, והתחלנו להתקדם לעבר אחד ההרים המשקיפים על האגם כדי לטפס עליו. אלא ששעת האוכל התקרבה, ובתרמיל שלנו היו רק חתיכת גבינה וקופסת שימורים. ברווז ריחף מעל האגם; אלברטו ערך חישוב מהיר שכלל את היעדרותו של השומר, המרחק מהעוף, הסיכוי לקבל קנס וכן הלאה, וירה: מזל משמים (לא בשביל הברווז) הפיל אותו למים. מייד פרץ הוויכוח מי יוציא אותו משם. אני הפסדתי, וקפצתי למים. התחושה היתה כאילו אצבעות של קרח אוחזות בגופי מכל עבר, וכמעט משתקות אותי. עשרים המטרים שנאלצתי לשחות הלוך וחזור כדי להביא את החבילה שאלברטו הפיל גרמו לי לסבול כמו בדואי, בגלל האלרגיה שלי לקור. מזל שהברווז הצלוי, מתובל כרגיל ברעב שלנו, היה מעדן.
 
התחלנו בהעפלה בכוחות מחודשים מהארוחה ובהתלהבות גדולה. מהרגע הראשון התלוו אלינו זבובי בקר, שריחפו מעלינו ללא הרף ועקצו בכל הזדמנות. בלי ציוד מתאים וללא ניסיון, הטיפוס היה קשה, אך כעבור כמה שעות מתישות הגענו לפסגה. למרבה האכזבה לא נשקף ממנה שום נוף מרשים - ההרים מסביב הסתירו אותו. לאן שלא הסתכלנו, המבט נתקל בפסגה גבוהה יותר.
 
אחרי השתעשעות קצרה בכתמי השלג שקישטו את ראש ההר, ניגשנו למשימת הירידה, כשהלילה הקרב מאיץ בנו.
 
החלק הראשון היה קל, אך בהמשך הלך הנחל שבערוצו צעדנו והפך לזרם שוצף, בין קירות סלע חלקלקים שהקשו על ההליכה. נאלצנו לפלס דרך בין השיחים שעל המדרון, עד שהגענו אל הסוּף הסבוך והבוגדני. הלילה האפל הביא עימו אלפי רחשים מאיימים ותחושה מוזרה של ריקנות, שגברה עם כל צעד נוסף שעשינו בחושך. אלברטו איבד את המשקפיים, ואילו מכנסי הטרנינג שלי הפכו בהדרגה לאוסף טלאים. לבסוף הגענו אל האזור המיוער. נאלצנו לפסוע בזהירות רבה בגלל החושך הנורא, החוש השישי שלנו התחדד כל-כך, שכל רגע דימיינו תהום לפנינו.
 
אחרי שעות אינסופיות של התבוססות באדמה בוצית, שאותה זיהינו כנחל היורד לעבר קארוּאֶה, נעלמו העצים כמעט בבת-אחת, ויצאנו אל המישור הפתוח. דמותו הענקית של צבי הבליחה, חוצה את הנחל, וגופו, בוהק באור הירח, נעלם במעבה היער. נגיעה של "טבע" הרעידה את ליבנו, ואנו האטנו את מהלכנו, נזהרים שלא להפר את שלוותו של מקדש הפרא שעימו התאחדנו עכשיו.
 
חצינו את נתיב המים, שמגעם הותיר בקרסולינו אותה תחושה שנואה של אצבעות קרח, והגענו למחסה שלנו בבקתה. השומר הכין לנו בטובו מאטֶה חם, ופרש לנו עורות לישון עליהם עד הבוקר. השעה היתה 12:35 בלילה.
 
את הדרך חזרה עשינו לאיטנו, בינות לאגמים שיופיים אינו שלם כזה של קארוּאה, ולבסוף הגענו לסן מרטין, שם נתן דון פֶּנדוֹן עשרה פֶּזוֹ לכל אחד מאיתנו תמורת העבודה באסאדוֹ, ואז המשכנו בדרכנו דרומה.

ארנסטו צ'ה גווארה

ארנסטו "צ'ה" גווארה נולד ב-14 ביוני 1928 למשפחה ארגנטינאית אמידה בעיר רוסאריו. ארנסטו היה ילד חולה מאוד והתקפי האסטמה החוזרים שלו גרמו למשפחה לעזוב את רוסאריו ולעבור בשנת 1932 לעיר אלטגריסיה ע"פ עצה רפואית. הוא הושפע עוד בצעירותו מכתביו של קרל מרקס שהיו בספריית אביו.
 
בדצמבר 1947 התחיל ללמוד רפואה באוניברסיטת בואנוס איירס. בשנת 1949, לפני שסיים את לימודיו יצא למסע הראשון מבין מסעותיו הרבים, בו התוודע אל האינדיאנים המדוכאים והעניים. ב-1951 הוא חזר כדי לעבור חלק מהמבחנים בלימודי הרפואה. במשך שנת 1952 הוא יצא לטיול ארוך יחד עם חבר בארגנטינה, צ'ילה, פרו, קולומביה וונצואלה והמראות שראה שם - רודנות, עוני וסבל גרמו לחיזוק דעותיו הפוליטיות ולשנאתו לאימפריאליזם הקפיטליסטי. הוא חזר הביתה כדי לקחת מבחן אחרון לקבלת תואר דוקטור ולאחר מכן נסע למסע נוסף. גווארה השתכר מעבודות מזדמנות בין השאר במקלט למצורעים ובכתיבת מאמרים על המאיה והאינקה תוך כדי טיול.
 
בבוליביה פגש את אשתו לעתיד - הילדה גדאה (hilda gedea). הילדה הקסימה אותו מבחינת הידע הרב ודעותיה המהפכניות. הם נסעו ביחד למקסיקו שם התחתנו ואף הולידו ילד. בתקופה זו הוא עבד בבית החולים הכללי.
 
במקסיקו נפגש עם ראול קסטרו שהפגיש אותו עם פידל קסטרו, המנהיג לעתיד של קובה, ביולי 1955. ב-1956 הצטרף ארנסטו יחד עם מהפכנים קובנים לאימוני גרילה תחת ספרדי בשם אלברטו באיו (Alberto Bayo). הוא היה לחייל המצטיין ופיקד על הכיתה. האימונים משכו תשומת לב רבה והם נעצרו ביוני של אותה שנה אך שוחררו. זמן קצר לאחר מכן צמד המהפכנים עזבו את מקסיקו בדרכם לקובה עם צבא קטן של כ-200 איש. הם עלו לחוף אך לרוע מזלם נתקלו בסיור של בטיסטה, שליט קובה באותם ימים. בעקבות נחיתותם המספרית הם ברחו להרים ונלחמו מלחמת גרילה, שזוהי לחימה על-ידי קבוצות קטנות המתנגדות לשלטון, וזוהי הדרך המאפשרת למורדים להתמודד עם הצבא הסדיר הגדול של השלטון. הפופולריות שלהם גברה וארנסטו קיבל את הדרגה הגבוהה ביותר בצבא של קסטרו והיה מפקד נערץ על כל צבאו של קסטרו. מההרים הם לחמו בצבא בטיסטה ותושבים רבים הצטרפו אליהם. באותה התקופה קיבל ארנסטו את הכינוי "צ'ה" (חבר). ב-1959 הסתיימה המהפכה, קסטרו עלה לשלטון ובטיסטה שנחשב אז לבובה של האמריקנים, נמלט מקובה.
 
לאחר המהפכה נישא "צ'ה" מחדש למקומית בשם אלדיה מרצ' (Aledia March) וטייל איתה במצרים, יפן, פקיסטן, יוגוסלביה, הודו ואינדונזיה. ב-1960 הוא חזר לקובה וכיהן כ-6 שנים בממשלתו של קאסטרו כשר התעשייה. במהלך כהונתו כשר התעשייה הוא חתם על הסכם לייצוא קני סוכר לברית המועצות (עד אז הקונה העיקרית של קני הסוכר הייתה ארצות הברית). מאוחר יותר יצא לקונגו, כדי להירתם לשיחרור העם שם, בהאמינו שיש ליצור מהפכה גם לפני שהתנאים מבשילים, ושהתחלת המהפכה יוצרת תנאים. למרות זאת המהפכה הזו נכשלה. אחר כך הגיע לבוליביה בנסיון ליצור שם מהפכה דמויית קובה. הוא נתפס על ידי הצבא והוצא להורג ב-9 באוקטובר 1967.
 
שרידי גופתו נמצאו ב-1997 והוחזרו לקובה.

עוד על הספר

דרום אמריקה באופנוע ארנסטו צ'ה גווארה
בואו נבין זה את זה
 
אין זה אוסף של עלילות גבורה מאלפות, וגם לא סתם תיאור "קצת ציני". לא זו הכוונה, מכל מקום. זוהי פיסה משני סיפורי חיים, שנעו כברת דרך יחד עם שאיפות זהות וחלומות משותפים. מחשבות רבות חולפות בראשו של אדם בתשעה חודשי חיים, מהגיג פילוסופי נעלה ועד השתוקקות בזויה לצלחת מרק; הכל תלוי במצב הבטן. ואם הוא גם קצת הרפתקן, הרי שבאותו פרק זמן יוכל לצבור חוויות העשויות לעניין אנשים אחרים, וסיפורו הגולמי ייראה כמו היומן הזה.
 
וכך, המטבע הוטל, והתגלגל באוויר מצד אל צד; פעמים נחת ופניו כלפי מעלה, ופעמים כלפי מטה. האדם, אמת-המידה של הדברים כולם, הוא שמדבר כאן מגרוני ומספר במילים שלי את שראו עיני. ייתכן שמתוך עשר הטלות אפשריות של "עץ" ראיתי אני רק "פּאלי" אחד, ולהיפך. בהחלט ייתכן, ושום תירוץ לא יועיל; פי מספר את שאמרו לו עיני. האם היה מבטנו חפוז מדי, לא מקיף דיו, ולא תמיד מאוזן, ושיפוטינו חותכים מדי? יכול להיות. אבל זוהי הפרשנות שהעניקה מכונת-הכתיבה לאוסף הדחפים אשר הניעו את המקשים, ודחפים חולפים אלה היו ואינם. אין עוד את מי להאשים. האיש שכתב את הרשימות האלה מת ברגע ששב ודרך על אדמת ארגנטינה. האיש שעורך ומלטש אותן עכשיו, "אני", אינו אני. או לכל הפחות, אין זה אותו אני פנימי. השוטטות חסרת המטרה ברחבי "אמריקה הגדולה" שלנו, שינתה אותי יותר מכפי שציפיתי.
 
בכל מדריך לאמנות הצילום אפשר למצוא תמונת נוף לילי ובה ירח מלא זוהר, וכיתוב נלווה החושף את סוד האפלה המוארת. אלא שטיבה המדויק של התמיסה העדינה המכסה את הרשתית שלי אינו ידוע לקורא. אני עצמי בקושי מודע לה. לכן אי-אפשר לבחון את לוח הצילום ולקבוע בוודאות את רגע החשיפה. אם אציג בפניכם תמונה לילית תצטרכו לתת בה אמון, או שמצידי תתפוצצו. כי אם לא ראיתם במו עיניכם את הנוף המצולם ברשימותי, תתקשו להגיע לאמת שונה מזו הנמסרת כאן על ידי. וכעת אותיר אתכם עם עצמי - עם האיש שהייתי...
 
 
 
סימפטומים ראשונים
 
זה היה בוקר אחד של אוקטובר. ניצלתי את החופשה של השבעה-עשר בחודש כדי לנסוע לקוֹרדוֹבָּה. היינו תחת הגפן בביתו של אלבּרטוֹ גראנאדוֹ, שותים מאטֶה מתוק ומשוחחים על האירועים האחרונים ב"חיים המסריחים האלה", תוך כדי עבודה על הפּוֹדֶרוֹסָה.** אלברטו קיטר על כך שנאלץ לוותר על עבודתו בבית-החולים למצורעים שבסן פרנסיסקוֹ דֶה צ'אנְיאר, ועל המשרה הכל-כך לא-משתלמת בבית-החולים הספרדי. גם אני נאלצתי לעזוב את עבודתי, אבל בניגוד אליו, הייתי מרוצה מזה מאוד. יחד עם זה היה בי גם איזה אי-שקט, שנבע בעיקר מרוחי השבויה בחלומות; נמאסו עלי הפקולטה לרפואה, בתי-החולים והבחינות.
 
על כנפי הדמיון המראנו לארצות רחוקות, הפלגנו בימים טרופיים וחצינו את אסיה כולה. לפתע, כמו מתוך חלום, צצה לה השאלה: "אולי ניסע לאמריקה הצפונית?" 
"אמריקה הצפונית? איך בדיוק?" 
"על הפּוֹדֶרוֹסָה, בן-אדם."
 
כך הוחלט על המסע, וברוח זו הוא המשיך להתנהל לכל אורך הדרך, על-פי העיקרון הבסיסי שהוליד אותו: אילתור. אֶחיו של אלברטו הצטרפו אלינו, ובסיבוב אחד של מאטֶה נחתמה ההבטחה הבלתי-מתפשרת לא להרפות עד שנגשים את חלומנו. מכאן והלאה הכל היה עניין של התרוצצות אחר ויזות, תעודות ומסמכים, כלומר, של חציית כל אותן המשוכות שמדינות מודרניות מציבות בפני אלה הרוצים לטייל. כדי לא לסכן את שמנו הטוב הסתפקנו בהכרזה על טיול לצ'ילה. המשימה העיקרית שלי היתה לעבור בהצלחה כמה שיותר בחינות לפני היציאה; של אלברטו - להכין את האופנוע לדרך הארוכה וללמוד את המסלול. באותה עת לא היינו ערים עדיין למשמעות האמיתית של התוכנית. כל שיכולנו לראות היה אבק הדרכים, ואותנו על האופנוע, גומאים קילומטרים בבריחה צפונה.
 
 
 
גילוי האוקיינוס
 
ירח מלא נישא מעל הים, מרצד על הגלים בהשתקפויות כסופות. ישובים על דיונה, התבוננו בתנודות הקבועות ברגשות שונים. בשבילי הים היה מאז ומעולם ידיד נאמן, הקולט כל מה שמספרים לו, אינו חושף את סודותיך לעולם, ונותן תמיד את הטובה שבעצות: רחש מסוים, שכל אחד יכול לפרש על-פי דרכו. לגבי אלברטו, זהו מחזה חדש המעורר אי-שקט מוזר, שניכר במבטו הדרוך, המלווה את מרוצתו של כל גל עד שהוא גווע על החוף. עוד מעט בן שלושים, הוא פוגש לראשונה את האוקיינוס האטלנטי, וחש בגודל התגלית הפותחת בפניו נתיבים אל כל קצוות תבל. הרוח הצוננת ממלאת את החושים באווירת הים, הכל משתנה למגעה. אפילו קאם-בֶּק, חוטמו המשונה מופנה כלפי מעלה, לוטש מבט אל פס הכסף המתנחשל לנגד עיניו מדי כמה רגעים. קאם-בק הוא גם סמל וגם שורד: סמל לקשרים התובעים את חזרתי; שורד של מזל הביש שלו עצמו - שתי התעופפויות מן האופנוע כשהוא סגור בתוך הסל שלו, הידרסות תחת פרסות סוס שפירק לו את הצורה, ושלשול עקשני.
 
אנחנו מתארחים אצל אחד מדודי, בוִייָה חֶסֶל שמצפון למאר דֶל פְּלאטָה, ומביטים לאחור על 1,200 הקילומטרים שכבר עשינו, שלמרות היותם הקלים ביותר לימדו אותנו בכל זאת לתת כבוד למרחקים. איננו יודעים אם נצליח לעשות את זה, אבל דבר אחד ברור - יהיה קשה, ככה זה נראה. אלברטו מגחך לנוכח תוכניות המסע המפורטות שלו, שלפיהן כבר היינו אמורים להיות קרובים ליעד, כשלמעשה רק התחלנו.
 
עזבנו את חֶסֶל עם אספקה רצינית של ירקות ובשר משומר, "תרומתו" של הדוד שלי. הוא ביקש שאם נגיע לבּארילוֹצֶ'ה נשלח לו מברק, כדי שיוכל להמר על המספר שלו בלוטו; זה נראה לנו מוגזם. אנשים אחרים הוסיפו שהאופנוע שלנו עוד יספק לנו הזדמנויות לטיולים רגליים, וכו' וכו'. אנחנו נחושים בדעתנו להוכיח את ההיפך, אבל רתיעה טבעית מונעת מאיתנו לחשוף את הביטחון העצמי של שנינו. בנסיעה לאורך הים קאם-בק ממשיך להפגין את נטיות הריחוף שלו ושוב יוצא ללא פגע מהתרסקות. קשה מאוד לשלוט באופנוע בגלל המשקל העודף על הסבּל, שממוקם מאחורי מרכז הכובד. רגע אחד של חוסר ריכוז, הגלגל הקדמי מתרומם, ואנחנו עפים. באיטליז לצד הדרך קנינו בשר לאסאדו וחלב לכלב, שמסרב לגעת בו. בריאותו של היצור הקטן מתחילה להדאיג אותי יותר מהכמה לירות ששרפתי עליו. הבשר מתגלה כבשר סוס, מתוק להחריד ולא-אכיל. ברוב ייאושי אני זורק חתיכה לכלב, שמתנפל עליה וטורף אותה בן-רגע. נדהם, אני משליך חתיכה נוספת, והסיפור חוזר על עצמו; הֵקיץ הקץ על הדיאטה החלבית. בתוך המהומה שמקימות מעריצותיו של קאם-בק, כאן במיראמאר, אני נכנס...
 
 
 
פסק-זמן רומנטי
 
למען האמת, לא התכוונתי לכלול ברשימות אלה את הימים שבילינו במיראמאר, את הבית החדש שמצא שם קאם-בק, ואת אחת הדיירות בו, שהיתה השראה לשמו רב המשמעות. המסע נעצר, גורלו תלוי על בלימה, משועבד למילה שתתיר או תקשור. אלברטו הבחין בסכנה, וכבר החל לראות את עצמו צועד לבד בדרכיה של אמריקה, ואף-על-פי-כן לא אמר מילה. מאבק הכוחות ניטש ביני לבינה. כשעזבתי, בתחושת ניצחון, הדהדו לרגע באוזני שורותיו של אוֹטֶרוֹ סילבָה
 
על הספינה שמעתי
דשדוש רגליים יחפות
וחשתי בפָּנים המחשיכות מרעב
ליבי כמטוטלת בינה לבין הרחוב. 
איני יודע מנין היה לי הכוח להשתחרר מעיניה
להיחלץ מזרועותיה. 
היא נותרה, מערפלת את כאבה בדמעות
מאחורי הזגוגית והגשם
אך אינה מסוגלת לצעוק: חכה לי, 
אלך איתך!
 
אחר-כך כבר לא הייתי משוכנע בזכותו של שבר עץ הנסחף במים לטעון "ניצחתי", כשהזרם לוקח אותו אל החוף שאליו רצה ממילא להגיע. אבל זה היה מאוחר יותר, ומאוחר יותר אינו מעניינו של ההווה. היומיים המתוכננים נמתחו כמו מסטיק והפכו לשמונה. וכשטעמה החמוץ-מתוק של הפרידה התערבב בהבל פי המבאיש, חשתי שאני נסחף סופית ברוח ההרפתקה, לעבר עולמות שנראו לי מוזרים מכפי שהיו באמת, ומצבים שנראו לי נורמלים בהרבה מכפי שהיו בסופו של דבר.
 
אני זוכר את היום שבו החליט חברי, הים, לבוא לעזרתי ולחלץ אותי מן המבוי הסתום. החוף היה נטוש ורוח קרה נשבה מכיוון המים. ראשי נח באותו החיק אשר קשר אותי אל האדמה הזו. היקום כולו שט בנחת לקצב פעימות ליבי; השלווה עירסלה הכל, כשלפתע משב חזק יותר הביא עימו רחש שונה. הרמתי את ראשי בבהלה קלה, אבל שום דבר, אזעקת שווא. חזרתי לחלום בחיק המלטף, כשהים השמיע את אזהרתו בשנית. שאונו הצורם הלם במבצרי, מאיים על שלוותו הבוטחת. היה לנו קר והתרחקנו מן החוף, נמלטים מפני הנוכחות הטורדנית שסירבה להניח לי. בקטע צר זה של החוף, הים היכה תוך התעלמות מחוקיו הנצחיים ויצר את הצליל המטריד, אות האזהרה. אלא שגבר מאוהב (אלברטו השתמש בשם-תואר עסיסי יותר, וספרותי פחות) אינו מסוגל לשעות לאזהרות שכאלה. בבטן הענקית של הביואיק המשיך עולמי ונבנה על בסיסו הבורגני.
 
הסעיף הראשון בעשרת הדיברות של כל נוסע טוב אומר כך: 
 
1. לכל מסע יש שני קצוות. זה שבו הוא מתחיל וזה שבו הוא מסתיים. אם ברצונך להפוך את הקצה השני מעניין תיאורטי לעניין מעשי אל תהרהר באמצעים (מאחר שהמסע הוא מרחב דמיוני המסתיים בנקודה שבה הוא מסתיים, מספר האמצעים זהה למספר נקודות הסיום האפשריות, כלומר, הוא אינסופי).
 
זכרתי את המלצתו של אלברטו: "הַצָמיד, או שאתה זה לא אתה." 
ידיה נבלעו בחלל שבין ידי שלי. 
"צ'יצ'ינָה, הצמיד הזה... אולי אקח אותו כמדריך וכמזכרת?"
 
מסכנה! אני יודע שלא הזהב עניין אותה, יגידו מה שיגידו: אצבעותיה ניסו בסך-הכל לאמוד את האהבה שגרמה לי לבקש את המתכת היקרה. כך לפחות אני חושב, בכנות. אלברטו טוען (בעוקצנות מסוימת, כך נדמה לי), שאין צורך באצבעות רגישות במיוחד כדי למשש את 29 הקראט של אהבתי.
 
 
 
עד שיינתק החבל האחרון
 
תחנתנו הבאה היתה נֶקוֹצֶ'אָה, שם עבד חבר ותיק של אלברטו. את הדרך עשינו בקלות בבוקר אחד. הגענו בדיוק בשעת האוכל, וזכינו לקבלת פנים לבבית מהקולגה, וקצת פחות לבבית מאשתו, ששני הזרוקים חסרי הבושה נראו לה מסוכנים.
 
"נשארה לך רק שנה אחת כדי לגמור את התואר ואתה נוסע? ואין לך מושג מתי אתה חוזר! אבל למה?" העובדה שלא קיבלה תשובה מספקת ללמה הנואש הזה, ששיקף את האופן שבו נראו הדברים מנקודת-המבט שלה, הוציאה אותה מדעתה. היא נהגה בנו יפה לכל אורך שהותנו, אך ניתן היה לחוש באיבה שלה כלפינו; אף-על-פי שידעה (נדמה לי שהיא ידעה) שהניצחון כבר מונח בכיסה, ושלבעלה לא נותר עוד שום סיכוי "להיוושע".
 
במאר דֶל פְּלאטה פגשנו רופא אחד, חבר של אלברטו, שהצטרף לַמפלגה על כל המשתמע מכך; החבר שממנו נפרדנו זה עתה נשאר נאמן למפלגתו שלו, הרדיקלית, ואילו אנחנו היינו רחוקים משתיהן באותה מידה. הרדיקליזם, שלגבַּי לא היה מעולם בעל חשיבות כעמדה פוליטית, התרוקן מתוכן גם לגבי אלברטו, שבזמנו היה מיודד עם כמה ממנהיגיו, שאותם העריך. אחרי שהודינו לזוג החברים על שלושה ימים נטולי דאגות שהעניקו לנו ועלינו על האופנוע בדרכנו לבּאִייָה בְּלאנקָה, חשנו קצת יותר בודדים והרבה יותר חופשיים. גם שם חיכו לנו חברים - הפעם שלי - וגם הם העניקו לנו הכנסת אורחים חמה ואמיתית. העברנו כמה ימים בנמל הדרומי, משפצים את האופנוע ומשוטטים בעיר. אלה היו הרגעים האחרונים של רווחה כלכלית. נצטרך למלא בקפדנות את התוכנית הנוקשה של אסאדוֹ, פּוֹלֶנְטָה ולחם כדי שהתקציב העלוב שלנו יוכל להספיק. ללחם היה טעם של אזהרה: "בן-אדם, עוד מעט תצטרך להתאמץ כדי לאכול אותי," כך שבלענו אותו בתאווה יתרה. כמו גמלים, רצינו לאגור לקראת הבאות.
 
בערב שלפני העזיבה תפסה אותי שפעת עם חום די גבוה, מה שעיכב ביום את יציאתנו מבּאייה בלאנקה. לבסוף יצאנו בשלוש אחר הצהריים, תחת שמש יוקדת, שהיכתה ביתר שאת כשהגענו לחולות של מֶדאנוֹס. האופנוע, עם חלוקת המשקל האיומה שלו, נטה לברוח משליטה ולא הפסיק להתהפך. אלברטו ניהל דו-קרב עיקש עם החול, ולטענתו יצא וידו על העליונה. למען האמת, אחורינו פגשו את החול לא פחות משש פעמים לפני שעלינו על דרך נוחה. לבסוף נחלצנו, כמובן, וזה הטיעון העיקרי שחברי שולף כהוכחה לנצחונו על מֶדאנוֹס.
 
מייד לאחר מכן לקחתי אני את הפיקוד, והאצתי כדי לפצות על הזמן שהלך לאיבוד. חול דק כיסה חלק מהעיקול, וטראח: ההתרסקות הקשה ביותר שהיתה לנו לכל אורך המסע. אלברטו יצא ללא פגע, אבל הרגל שלי נתפסה בצילינדר ונחרכה קלות, ומכיוון שהפצע לא נרפא נשארה לי מזכרת לא נעימה למשך זמן רב.
 
מבול כבד אילץ אותנו לחפש מחסה בחווה קרובה. אלא שכדי להגיע לשם נאלצנו לחצות שלוש מאות מטר של דרך בוצית, שזרקה אותנו פעמיים נוספות אל הקרקע. קבלת הפנים היתה נפלאה, אך סיכום הביניים של מהלכינו הראשונים בדרכים לא סלולות היה בהחלט מדאיג; תשע התרסקויות ביום אחד. ואף-על-פי-כן, כשהשתרענו לצד הפּוֹדֶרוֹסָה - הקונכייה שלנו - על מיטות השדה שמכאן והלאה יהיו לחם חוקנו, צפינו אל הבאות בעליצות קצרת רוח. נדמה היה כי אנו נושמים ביתר חופשיות, אוויר קל יותר, שהגיע משם, ממחוזות ההרפתקה. ארצות רחוקות, מעשי גבורה, נשים יפות, סבבו להם סחור-סחור בדמיוננו הסוער; ובעיניים עייפות אך מסרבות להיעצם, ראיתי שתי נקודות ירוקות, זכר לעולם שאבד, לועגות לחירותי המדומה ומצטרפות אל טיסתי הדמיונית מעל ימים ויבשות.
 
 
 
שפעת, תישאר במיטה
 
האופנוע נחר משיעמום לאורך הדרך המתמשכת, ללא תאונות, ואילו אנחנו נחרנו מעייפות. מלאכת הנהיגה על דרך כבושה, שהתחילה כבילוי נעים, הפכה למשימה מייגעת, ויום שלם של החלפת תפקידים על הכידון הותיר אותנו בלילה עם הרבה יותר חשק לישון מאשר לנסות ולהגיע לצ'וֹאֶלֶה צ'וֹאֶל; עיירה מרכזית פחות או יותר, שבה היה סיכוי לאירוח חינם. עצרנו לחנות בבֶּנחָמין סוֹרִייָה, והתמקמנו בנוחות בחדר שעמד ריק בתחנת הרכבת. ישנוּ כמו דובים.
 
למחרת בבוקר התעוררנו מוקדם, אבל כשהלכתי לחפש מים למאטֶה, הרגשתי תחושה משונה מתפשטת בגופי, ומייד אחריה צמרמורת. עשר דקות אחר-כך כבר רעדתי כמו משוגע, ושום דבר לא עזר. כדורי החינין לא השפיעו; ראשי הפך לתוף שהלם במקצבים משונים; לנגד עיני שוטטו על הקירות צבעים מוזרים וחסרי צורה; ובנסיונות חוזרים ונשנים להקיא הצלחתי לפלוט רק נוזל ירוק. במצב הזה נשארתי כל היום, מבלי להכניס דבר לפי, עד שעם רדת הערב הרגשתי חזק מספיק כדי לטפס על האופנוע ולעשות את הדרך לצ'וֹאֶלֶה צ'וֹאֶל, מנקר על כתפו של אלברטו שנהג. שם ניגשנו אל דוקטור בּארֶרָה, מנהל בית-החולים הקטן וחבר פרלמנט, שהתייחס אלינו בחביבות ונתן לנו לישון באחד החדרים במקום. בשלב הזה התחלתי לבלוע אנטיביוטיקה, והחום ירד תוך ארבע שעות, אבל כל פעם שהעלינו את עניין העזיבה, הרופא הניד בראשו לשלילה ואמר: "שפעת, תישאר במיטה" (זה היה הפיתרון בהיעדר דיאגנוזה ברורה). כך העברנו ימים אחדים, נהנים מטיפול מלכותי. אלברטו צילם אותי בפיג'מה של בית-החולים: נראיתי נורא - רזה, מצומק, עם עיניים ענקיות וזקן, שצורתו המגוחכת לא תשתפר בהרבה במהלך החודשים הבאים שיבלה איתי. חבל שהתמונה לא היתה טובה, כי היא תיעדה את השינוי בסגנון החיים שלנו, את האופקים החדשים שחיפשנו, חופשיים מכבלי "הציוויליזציה".
 
בוקר אחד חרג הרופא ממנהגו, ולא הניד בראשו. זה הספיק. מייד יצאנו לדרך מערבה אל היעד הבא, האגמים. האופנוע התקדם באיטיות ובמאמץ, והפגין קשיים, במיוחד בגוף, שאותו נאלצנו לשפצר פעם אחר פעם בעזרת חלק החילוף החביב על אלברטו: חוט ברזל. אין לי מושג מאיפה שלף את הציטוט, שאותו ייחס לאוֹסקר גאלוֶס: "בכל מקרה שאפשר להשתמש בחוט ברזל במקום בבורג, אני מעדיף את החוט, זה בטוח יותר."
 
הסימנים על הידיים והמכנסיים העידו בבירור כי אנו שותפים לדעתו של גאלווס, לפחות בנוגע לחוט ברזל.
 
כבר היה חושך, אך למרות שלא היו לנו אורות, ניסינו להגיע למקום יישוב, כי לא נעים להעביר את הלילה תחת כיפת השמים. התקדמנו לאט, לאור פנס, כשלפתע נשמע רעש משונה שלא הצלחנו לזהות. האור היה חלש מדי ולא יכולנו למצוא מה הסיבה לרעש. בטעות חשבנו שאחת ה"כנפיים" נשברה. היינו חייבים לעצור ולהתארגן במהירות כדי להעביר את הלילה בצורה הסבירה ביותר. הקמנו את האוהל וזחלנו פנימה בתקווה להרביץ שינה טובה בזכות העייפות, ובכך להרוג את הצמא והרעב (לא היו מים בסביבה ולא היה לנו בשר). אבל בריזת הערב לא איחרה להפוך לרוח זלעפות, שהעיפה את האוהל והשאירה אותנו חשופים לקור הולך וגובר. נאלצנו לקשור את האופנוע לעמוד טלפון ולהשתרע מאחוריו, כשיריעת האוהל משמשת לנו כמגן. הרוח המשתוללת לא איפשרה לנו להשתמש במיטות השדה. זה לא היה לילה נעים במיוחד, אבל השינה גברה לבסוף על הקור, הסופה וכל השאר, והתעוררנו בתשע בבוקר כשהשמש גבוה מעלינו.
 
באור היום גילינו שהרעש המפורסם נבע משבירת חלקה הקדמי של המסגרת. הבעיה היתה לאלתר פיתרון זמני, עד שנגיע למקום שבו נוכל לרתך את המוט השבור. ידידנו חוט הברזל נטל על עצמו את המלאכה. סידרנו הכל ויצאנו לדרך, מבלי לדעת מה המרחק ליישוב הקרוב. להפתעתנו הרבה, עם היציאה מהסיבוב השני גילינו בית מגורים. יושביו קיבלו אותנו בסבר פנים יפות והשביעו את רעבוננו באסאדוֹ מעולה של כבש. המשכנו עוד עשרים קילומטר עד למקום שנקרא פְּיֶידרָה דֶל אַגילָה, שם יכולנו לרתך, אבל היה כל-כך מאוחר שהחלטנו להישאר ללון בביתו של המכונאי.
 
חוץ מכמה נפילות, שלא הסבו נזק משמעותי לאופנוע, המשכנו בנחת בדרכנו לסן מרטין דֶה לוֹס אַנדֶס. כשכבר היינו קרובים, ואני נהגתי, עשינו היכרות ראשונה עם אדמת הדרום, בשוליו של סיבוב אחד מכוסה חצץ, על גדות פלג מפכה. גופו של האופנוע ספג הפעם פגיעות רציניות למדי, שחייבו עצירה. לכך נוספה אחת התקלות שמהן חששנו ביותר: פנצ'ר בצמיג האחורי. כדי לתקן אותו נאלצנו לפרוק את המטען, להתיר את כל חוטי הברזל ה"בטוחים" ש"איבטחו" את הסבּל, ולבסוף להילחם עם ה"כנף", שסירבה להיכנע לכלים העלובים שלנו. בגלל הפנצ'ר הזה (שתוקן בעצלתיים) איבדנו לפחות שעתיים. לקראת ערב נכנסנו לחווה בצד הדרך. בעליה, גרמנים מסבירי פנים, אירחו פעם בצירוף מקרים מפתיע אחד מדודי, שועל מסעות ותיק שאת מעלליו חיקיתי עכשיו. הם הזמינו אותנו לדוג בנהר שחצה את החווה. אלברטו הטיל את החכה בפעם הראשונה, ולפני שהספיק לעכל מה קורה כבר היטלטלה על הקרס צורה חמקנית, מבהיקה בשלל צבעים. זה היה שֶמֶך ורוד, דג יפהפה עם בשר משובח (לפחות כשהוא צלוי ומתובל ברעב שלנו). בזמן שאני הכנתי את הדג, אלברטו, שהיה נלהב מן ההישג, השליך את החכה במרץ פעם אחר פעם, אבל לא תפס אפילו דג אחד נוסף, למרות שעות של נסיונות. בינתיים ירד הלילה, כך שהיינו חייבים להישאר לישון שם, במטבח של הפועלים.
 
בחמש בבוקר נדלקו הכיריים הענקיות הניצבות במרכזם של מטבחים כאלה, והחדר נמלא עשן ואנשים ששתו מאטֶה מר. כמה מהם הריצו בדיחות על חשבון המאטה שלנו, "מאטה של תינוקות", כפי שמכנים באזור הזה מאטה שמוסיפים לו סוכר. אבל באופן כללי הם לא היו תקשורתיים במיוחד. כנציגיו של הגזע האָרַאוּקאני המנוצח הם חשדניים עדיין כלפי האדם הלבן, שהמיט עליהם כל-כך הרבה סבל לאורך השנים וממשיך לנצל אותם גם עכשיו. בתשובה לשאלותינו על [...]** השדות ועל עבודתם הם משכו בכתפיהם, הפטירו "לא יודע" או "יכול להיות", ובזה שמו קץ לשיחה.
 
כאן גם היתה לנו הזדמנות לזלול דובדבנים בכמות כזו, שכשעברנו לשזיפים הייתי מוכרח לפרוש כדי לעכל. חברי למסע המשיך לאכול, "כדי לא לבייש את המארחים". תלויים על העצים זללנו כאילו זמננו קצוב. אחד מילדיהם של בעלי החווה הביט בחשדנות בשני "הדוקטורים" הלבושים כמו נידונים למוות ונראים מורעבים כהוגן. אך הוא שמר על שתיקה והניח לנו לאכול עד השלב החביב כל-כך על אידיאליסטים כמונו, שבו אתה נאלץ לצעוד באיטיות כדי שהרגליים לא יבעטו בבטן. לאחר שתיקנו את הקיקסְטארטֶר וכמה תקלות נוספות, יצאנו לדרך והגענו לסן מרטין דה לוֹס אַנדֶס עם חשכה.
 
 
 
סן מרטין דה לוֹס אנדס
 
הדרך מתפתלת בין ההרים הנמוכים, אשר אינם מסמנים אלא את שוליה של שרשרת הרי האנדים, ואז יורדת בתלילות אל תוך העיירה הקודרת והמכוערת, אך מוקפת הרים נפלאים, מכוסים צמחייה עבותה. סן מרטין דֶה לוֹס אַנדֶס נטועה על-פני המדרונות הירוקים-צהבהבים המשתפלים אל אגם לאקאר - רצועה צרה בצבע כחול עמוק, חמש מאות מטר רוחבה ושלושים וחמישה קילומטר אורכה. העיירה הזאת ניצחה את קשיי מזג האוויר והתחבורה, לאחר ש"התגלתה" כמוקד משיכה לתיירים ופרנסתה הובטחה. הסתערותנו הראשונה, על מרפאה ציבורית, נחלה כישלון חרוץ, אך המליצו לנו לנסות את מזלנו במשרדי הפארקים הלאומיים. ואומנם, מנהל הפארק במקרה היה שם ומייד הסכים לשכן אותנו במחסן הכלים. בלילה הופיע השומר, אחד שמן 140 קילו על המשקל, עם פרצוף קשוח, אבל הוא היה ידידותי ביותר והרשה לנו לבשל בבקתה שלו. הלילה הראשון היה מושלם; התכרבלנו היטב על הקש שבמחסן, כמו שצריך בלילות הקרים של האזורים האלה.
 
קנינו חתיכת בקר לאסאדוֹ והתחלנו לצעוד על גדת האגם. בצל העצים הענקיים, מקום שהטבע חוסם את פלישת הציווליזציה, גילגלנו תוכנית להקים מעבדה כשנחזור מהמסע. חשבנו על חלונות גדולים המשקיפים אל האגם, כשהחורף צובע את האדמה בלבן; על המסוק שיידרש לנו כדי להגיע מגדה אחת אל השנייה; על דיג בסירה; ועל טיולים אינסופיים בהרים הכמעט-בראשיתיים.
 
בהמשך המסע היו עוד כמה וכמה מקומות נפלאים שהתחשק לנו להישאר בהם, אבל רק הג'ונגל של האמזוֹנאס עורר בנו חזק כל-כך את יצר ההשתקעות כפי שעורר המקום הזה. כעת אני יודע, ומקבל כמעט בהכנעה, את העובדה שנועדתי לנדודים; ליתר דיוק שנינו נועדנו, כי גם אלברטו הוא כזה. ובכל זאת, עדיין יש רגעים שאני הוגה בערגה גדולה במחוזות הנפלאים של הדרום שלנו. ייתכן שביום מן הימים, עייף מנדודי, אשוב לכאן, לאדמת ארגנטינה, ואתיישב באזור האגמים של האנדים, אם לא באופן קבוע אז לפחות כתחנת מעבר אל תפיסת עולם אחרת.
 
לפנות ערב התחלנו לחזור, וכשהגענו עם לילה חיכתה לנו הפתעה בדמות אסאדוֹ, שדוֹן פֶּדרוֹ אוֹלאטֶה, השומר, הכין לכבודנו. קנינו יין כדי לגמול על ההזמנה, ולשם שינוי טרפנו כמו חיות. ישבנו ודיברנו ואמרנו כמה טוב הבשר וקוננו על שבקרוב לא נוכל עוד לזלול אותו בפראות כזאת, כפי שעשינו בארגנטינה. דון פדרו סיפר שהציעו לו להיות אחראי על האסאדו שמכינים לנהגי המירוצים שיגיעו לכאן ביום ראשון כדי להתחרות במסלול המקומי. הוא יזדקק לשני עוזרים והציע לנו את התפקיד. "לא בטוח שישלמו לכם, אבל תוכלו לאגור בשר להמשך."
 
הרעיון נשמע לנו מוצלח, וקיבלנו על עצמנו את תפקידי העוזר הראשון והעוזר השני ל"מלך האסאדו של דרום ארגנטינה".
 
שני העוזרים ציפו ליום ראשון בלהט כמעט דתי. בשש בבוקר התחלנו את משימתנו בהטענת עצים על המשאית שתיקח אותם לאתר הצלייה, ולא הפסקנו לעבוד עד אחת-עשרה, שאז ניתן האות וכולם הסתערו ברעבתנות על הצלעות המגרות.
 
האיש שניהל את העסק היה טיפוס מוזר למדי, והענקתי לו אחר כבוד את התואר "גברת". בכינוי הזה פניתי אליו פעם אחר פעם, עד שאחד הסועדים אמר לי: 
"היי, ילד, אל תתגרה בדוֹן פֶּנדוֹן. הוא יתעצבן."
 
"מי זה דוֹן פּנדוֹן?" שאלתי, בליווי אותה תנועת אצבעות שנחשבת לא מנומסת. התשובה, שדון פנדון הוא "הגברת", השתיקה אותי, אך לא לזמן רב. כמו שקורה תמיד, כמות הבשר היתה רבה מדי ביחס לכמות האורחים, וכך זכינו בכרטיס פתוח להמשיך ולנהוג כגמלים.
 
במקביל הוצאנו לפועל תוכנית מחושבת היטב; אני הראיתי סימנים מחריפים והולכים של שכרות, ועם כל התקף מדומה של הקאה התנודדתי לעבר הנחל כשבקבוק יין מוסתר מתחת למעיל העור שלי. חטפתי חמישה התקפים כאלה, ובקבוקי יין במספר זהה נותרו במים, מתקררים להם בזרם מתחת לענפי ערבה. כשהכל נגמר והגיעה השעה להעמיס את הציוד על המשאית ולחזור העירה, הוכחתי נאמנות לתפקידי, עבדתי בחוסר חשק, רבתי עם דוֹן פּנדוֹן, ולבסוף נותרתי מוטל על העשב, בלי יכולת לזוז. אלברטו, כיאה לחבר טוב, התנצל בשמי בפני הבוס, והשגיח עלי עד שהמשאית עזבה. ברגע שקול המנוע גווע במרחק רצנו כמו משוגעים לחפש את היין, שנועד להבטיח כמה סעודות אריסטוקרטיות מלוחלחות כהלכה. אלברטו הגיע ראשון והתנפל על הענפים - הבעת פניו היתה לקוחה מקומדיה, אפילו בקבוק אחד לא היה שם. השכרות שלי לא שיכנעה כנראה את אחד הנוכחים, או שהוא הבחין בי כשסילקתי את הבקבוקים. מה שבטוח, נשארנו קירחים כמו תמיד. העלינו בזיכרון את החיוכים שליוו את העוויות השיכור שלי, וניסינו למצוא ביניהם את חיוכו האירוני של הגנב, אך ללא הועיל. נאלצנו לצעוד העירה ברגל, סוחבים איתנו מעט לחם וגבינה שקיבלנו במתנה, וכמה קילוגרמים של בשר ללילה, שבעים ושתויים כהוגן, אבל גם מדוכאים עד עפר, לא כל-כך בגלל היין אלא מפני שעבדו עלינו. מילים!
 
בוקר המחרת היה גשום וקר. נראה היה שהמירוץ עומד להתבטל, וכבר חיכינו שהגשם ייחלש מעט כדי שנוכל לעשות על האש ליד האגם, אבל אז שמענו רמקולים מודיעים שהתחרות תתקיים בכל זאת. מתוקף תפקידנו כאחראים על הבשר לא נדרשנו לשלם בכניסה, והצלחנו לתפוס מקום טוב לצפייה במירוץ של מכוניות שמורכבות בארגנטינה, די נחמד.
 
התוכנית היתה להסתלק משם באחד הימים הקרובים, אך בעודנו יושבים בפתח המחסן, שותים מאטה ודנים במסלול הנסיעה המועדף, נעצר לידינו ג'יפ, וממנו ירדו כמה חברים של אלברטו מווייָה קוֹנסֶפּסיוֹן דֶל טִיוֹ הרחוקה והכמעט אגדית. אלברטו פתח בסידרה של חיבוקים חמים במיוחד, ומייד הלכנו למלא את הבטן בנוזלים מקציפים, כמקובל באירועים חגיגיים מסוג זה.
 
התקבלה הזמנה לבקר בחוּנין דֶה לוֹס אַנדֶס, העיירה שבה עבדו, ולשם פנינו, לא לפני שפרקנו את המטען במחסן הפארקים הלאומיים, כדי להוריד משקל מהאופנוע.
 
 
 
מסלול מעגלי
 
לחוּנין דֶה לוֹס אַנדֶס יש פחות מזל מאשר לאחותה שעל האגם, והיא מתנהלת לה בעצלתיים, שכוחה לחלוטין בשולי הציוויליזציה. גם הניסיון לעורר אותה מתרדמתה המאובנת באמצעות שיכונים, כגון אלה שחברינו עסקו בבנייתם, לא עלה יפה. חברינו אמרתי, כי תוך זמן קצר הם הפכו להיות גם חברים שלי. הלילה הראשון הוקדש להעלאת זכרונות מהעבר הרחוק של וייה קוֹנסֶפּסיוֹן, בסיוע כמויות אינסופיות של יין אדום. בשלב מסוים נאלצתי לפרוש מהמשחק - מחסור באימונים - וישנתי כמו בול עץ כדי לנצל את המיטה.
 
את יום המחרת הקדשנו לתיקון כמה תקלות באופנוע, במוסך של החברה שבה עבדו החברים, ובלילה הם אירגנו לכבודנו מסיבת פרידה נהדרת מארגנטינה: אסאדוֹ של בקר וכבש עם סלט מצוין ולחמניות עם שומן - תענוג.
 
וכך, אחרי כמה ימים של חגיגות נפרדנו בחיבוקים מהחבורה ויצאנו לכיוון קארוּאֶה, אגם נוסף באזור. הדרך היתה משובשת ביותר, והאופנוע המסכן חירחר בחולות בעוד אני מתאמץ לחלץ אותו בדחיפוֹת. לקח לנו שעה וחצי לצלוח את חמשת הקילומטרים הראשונים, אבל אחר-כך תנאי הדרך השתפרו והצלחנו להגיע ללא תקלות לקארוּאֶה צ'יקוֹ, לאגונה קטנה של מים ירוקים, מוקפת הרים פראיים ושופעי צמחייה. משם המשכנו לקארוּאֶה גראנְדֶה, אגם גדול יותר, שלמרבה הצער אי-אפשר לרכב על גדותיו, כי הוא מוקף שביל פרסה צר ביותר, המשמש אך ורק את המבריחים העושים את דרכם לצ'ילה.
 
השארנו את האופנוע בבקתה של שומר היערות, שנעדר באותה עת, והתחלנו להתקדם לעבר אחד ההרים המשקיפים על האגם כדי לטפס עליו. אלא ששעת האוכל התקרבה, ובתרמיל שלנו היו רק חתיכת גבינה וקופסת שימורים. ברווז ריחף מעל האגם; אלברטו ערך חישוב מהיר שכלל את היעדרותו של השומר, המרחק מהעוף, הסיכוי לקבל קנס וכן הלאה, וירה: מזל משמים (לא בשביל הברווז) הפיל אותו למים. מייד פרץ הוויכוח מי יוציא אותו משם. אני הפסדתי, וקפצתי למים. התחושה היתה כאילו אצבעות של קרח אוחזות בגופי מכל עבר, וכמעט משתקות אותי. עשרים המטרים שנאלצתי לשחות הלוך וחזור כדי להביא את החבילה שאלברטו הפיל גרמו לי לסבול כמו בדואי, בגלל האלרגיה שלי לקור. מזל שהברווז הצלוי, מתובל כרגיל ברעב שלנו, היה מעדן.
 
התחלנו בהעפלה בכוחות מחודשים מהארוחה ובהתלהבות גדולה. מהרגע הראשון התלוו אלינו זבובי בקר, שריחפו מעלינו ללא הרף ועקצו בכל הזדמנות. בלי ציוד מתאים וללא ניסיון, הטיפוס היה קשה, אך כעבור כמה שעות מתישות הגענו לפסגה. למרבה האכזבה לא נשקף ממנה שום נוף מרשים - ההרים מסביב הסתירו אותו. לאן שלא הסתכלנו, המבט נתקל בפסגה גבוהה יותר.
 
אחרי השתעשעות קצרה בכתמי השלג שקישטו את ראש ההר, ניגשנו למשימת הירידה, כשהלילה הקרב מאיץ בנו.
 
החלק הראשון היה קל, אך בהמשך הלך הנחל שבערוצו צעדנו והפך לזרם שוצף, בין קירות סלע חלקלקים שהקשו על ההליכה. נאלצנו לפלס דרך בין השיחים שעל המדרון, עד שהגענו אל הסוּף הסבוך והבוגדני. הלילה האפל הביא עימו אלפי רחשים מאיימים ותחושה מוזרה של ריקנות, שגברה עם כל צעד נוסף שעשינו בחושך. אלברטו איבד את המשקפיים, ואילו מכנסי הטרנינג שלי הפכו בהדרגה לאוסף טלאים. לבסוף הגענו אל האזור המיוער. נאלצנו לפסוע בזהירות רבה בגלל החושך הנורא, החוש השישי שלנו התחדד כל-כך, שכל רגע דימיינו תהום לפנינו.
 
אחרי שעות אינסופיות של התבוססות באדמה בוצית, שאותה זיהינו כנחל היורד לעבר קארוּאֶה, נעלמו העצים כמעט בבת-אחת, ויצאנו אל המישור הפתוח. דמותו הענקית של צבי הבליחה, חוצה את הנחל, וגופו, בוהק באור הירח, נעלם במעבה היער. נגיעה של "טבע" הרעידה את ליבנו, ואנו האטנו את מהלכנו, נזהרים שלא להפר את שלוותו של מקדש הפרא שעימו התאחדנו עכשיו.
 
חצינו את נתיב המים, שמגעם הותיר בקרסולינו אותה תחושה שנואה של אצבעות קרח, והגענו למחסה שלנו בבקתה. השומר הכין לנו בטובו מאטֶה חם, ופרש לנו עורות לישון עליהם עד הבוקר. השעה היתה 12:35 בלילה.
 
את הדרך חזרה עשינו לאיטנו, בינות לאגמים שיופיים אינו שלם כזה של קארוּאה, ולבסוף הגענו לסן מרטין, שם נתן דון פֶּנדוֹן עשרה פֶּזוֹ לכל אחד מאיתנו תמורת העבודה באסאדוֹ, ואז המשכנו בדרכנו דרומה.