אם מישהו ידע

מבוא

לפעמים קורה שאדם נתקל בשיחה שלא היה צריך לשמוע. הכתב הפלילי עודד ארז שמע לפתע שיחה אחת כזו.
השיחה לא נועדה, כמובן, לאוזניו, אבל אם תמצאו עיתונאי אחד שמקפיד להקשיב אך ורק לשיחות שנועדו לאוזניו, ברכו אותו על אופיו המוסרי, ובאותה הזדמנות הציעו לו להחליף מקצוע.
עודד ארז לא היה קדוש. הוא שמע בימי חייו הרבה שיחות שלא נועדו לאוזניו. הרי זה כל העניין כשאתה עיתונאי, האוזניים שלך מפתחות אבולוציה משלהן, ואתה הופך לאנטנה אנושית הקולטת אותות מן הסביבה.
אבל השיחה הזו בהחלט לא היתה אחת מני רבות. עמוק בתוכו עודד הבין שאת השיחה הזו באמת לא היה צריך לשמוע. זו הסיבה שלא סיפר עליה לאיש.
מובן שלא היה בכך שום היגיון. שנים אחר כך עוד יחשוב על השיחה הזו, וינסה להבין מה גרם לו לשמור על שתיקה, בניגוד לכל החוקים, בניגוד למה שראוי היה לעשות.
בסוף הוא יחליט להניח לעניין. יש דברים שאדם עושה אותם פשוט כי כך החליט לעשות. המאמינים יגידו שזו יד ההשגחה, האתאיסטים יאמרו שזוהי יד המקרה. כך או כך, לעולם לא תתקבל תשובה פשוטה וברורה. בסוף, התשובה היחידה הנותרת היא שפשוט נהגת כך.
דקות ספורות קודם לכן החלו לרדת טיפות של גשם. הרוח שרקה וקור כלבים שרר בחוץ. עודד ארז הידק את מעילו והפטיר קללה. מכל התחומים, היה צריך להיות דווקא כתב לענייני פלילים. לא שלא היו צדדים חיוביים לתחום. משעמם, למשל, לא היה לו, הוא נהנה מיוקרה מסוימת, וגם המשכורת שלו לא היתה דבר שיש להתבייש בו. אבל כשהביפר שלך מצפצף בתשע בערב, בדיוק כשאתה מתלבש לקראת פגישה רומנטית, אתה לא יכול שלא ליפול אל חיקן הבוגדני של תהיות לגבי הצעות שדחית, אותן הצעות שהיו מביאות אותך לסדר יום מעניין קצת פחות, אבל רגוע ושפוי הרבה יותר.
הוא נוכח לדעת שוב ושוב כי למעשי הפשע חיים משלהם, והם לאו דווקא תאמו את לוחות הזמנים שלו. נכון ללפני שעה בערך, המתינה לעודד ארוחה איטלקית שהכינה החברה החדשה שלו. כעת, לצערו, הוא לא היה צריך לגייס יותר מדי תאי מוח כדי לנחש שהקינוח הולך ומצטנן יחד עם שאר מרכיבי הארוחה.
הוא נאנח כשהחנה את מכוניתו במגרש עפר סמוך, והחל לצעוד כשהוא מכונס בתוך עצמו, ונושף לתוך כפות ידיו.
המראה שנגלה לעיניו לא היה מלבב. שער ברזל חלוד ניצב בקדמת מבנה אפור ענק, שקירותיו החיצוניים עטורים טלאי מודעות שהודבקו זו על זו. פה ושם ניתן היה לראות כתובות וציורי גרפיטי שעוצבו בידי נערים חסרי כישרון במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע יותר, בידי סוטים וגסי רוח.
כמה שבילים שהקיפו את המבנה ושיוו לו מראה של תמנון רב זרועות, הובילו למבנים קטנים יותר אשר שימשו, כך ניחש עודד, למגורים.
עודד לא ידע הרבה על פנימיית "אור השחר", אך מה שידע הספיק. הוא ידע כי נועדה לתת מענה למה שנקרא בציבור "ילדים בסיכון", שזה, בפשטות, ילדים שמסוכן להם להיות במקום אחר, וכאלה שאין להם מקום אחר לשהות בו.
הפנימייה סיפקה לילדים בית לגור בו, ארוחות חמות, הסעות לבתי הספר באזור ופעילות מגוונת לשעות הפנאי. זה היה, אולי, הרבה מאוד ביחס למה שהיה מצפה לאותם ילדים אלמלא הגיעו למוסד, אך בדרך הטבע, אף פעם לא הצליח לחקות את הדבר האמיתי.
מישהו מלא רצון טוב החליט לקרוא למקום "אור השחר", מתוך מחשבה כי יזכיר לילדים האומללים את התקווה למחר חדש. עודד לא יכול היה שלא לחשוב שלרוב הילדים החוסים, השם מזכיר דווקא את העובדה שיצא להם לישון לא פעם ברחוב.
הוא פתח את השער ונכנס לשביל המוביל אל הפנימייה.
ליד פח אשפה שעליו ריסס איזה ילד כתובת "החיים בזבל", ראה עודד התקהלות של שוטרים. אחד מהם זיהה אותו וניגש אליו בצעדים נמרצים.
רס"ר אברהם גולן, שאותו הכיר עודד היטב במהלך עבודתו, היה חוקר ותיק, שקידומו נעצר לאחר שנפתח לו תיק במח"ש בחשד לשיבוש הליכי חקירה. גולן ניהל אז חקירה מורכבת נגד כנופיה של פורצי דירות סדרתיים. התיק היה ככל הנראה סבוך מאוד, כי היו בו זירות פשע, חשודים וצווי מעצר, אבל ראיות מוצקות לא היו בו. לאחר שבועיים של דריכה במקום, התחילו להתנהל שיחות בחלונות הגבוהים על אפשרות החלפתו של גולן בחוקר מוכשר יותר. יום לאחר מכן נוספו באורח פלא לתיק החקירה כמה ראיות, שאיך לומר, לא הגיעו לשם בדיוק בדרך הטבע. גולן הצליח להיחלץ מאשמה פלילית בעור שיניו, אך נידון לכך שכל חייו המקצועיים ייאלץ לעבוד תחת ממונים צעירים ממנו, עונש חמור לא פחות מזה שהיה נגזר עליו בבית המשפט.
לדעת עודד, רס"ר גולן היה אדם בעל אישיות אגוצנטרית עם נטיות אובססיביות. במילים פשוטות יותר, הוא היה דביל.
"אין כניסה לעיתונאים, ארז. עוף החוצה!" קרא גולן תוך שהוא מנופף בידיו קדימה ואחורה. הוא נמנה עם אותם אנשים מעצבנים המלווים את דבריהם בתנועות ידיים תואמות.
"איזה עיתונאים?" ענה עודד במתק שפתיים, "אני בסך הכול באתי להציע את מועמדותי להדרכה בחוג מַקְרָמֶה."
אברהם גולן הניח את ידיו על מותניו.
"זה לא קצת 'פאסֶה', מקרמה?" שאל.
"אל תגיד לי שלא שמעת שהמקרמה חזר בגדול," התרעם עודד, "יחד עם השביל בצד שמסתיר את הקרחת. מה שהופך אותך, אם חושבים על זה, למילה האחרונה באופנה."
"תיזהר ממני, ארז," סינן השוטר בשפתיים חשוקות, "אין לי מצב רוח לשטויות שלך."
"זה כי לא יצא לך לראות את עבודות המקרמה האחרונות שלי."
הדברים נאמרו, כמובן, בחיוך רחב. עודד ידע שהוא מרגיז את גולן, ובאופן מעוות משהו, שאב נחת מהידיעה. חטאים קטנים ומהנים.
"למה יש לי הרגשה שאני לא מפסיד שום דבר?" לגלג גולן.
עודד הביט בשוטר המבוגר בריכוז.
"כי אתה תתאים יותר להדרכה בחוגים אחרים. הייתי אומר שחוג חקלאות מתאים לך הרבה יותר."
בעל כורחו, ואף על פי ששנא להודות בכך, גולן הסתקרן.
"ולמה זה?" שאל, והצטער על השאלה ברגע שיצאו המילים מפיו.
"כי שמעתי שאתה מעולה בלשתול דברים."
כבר בשלב מוקדם זה של השיחה, הבין השוטר הוותיק כי נתקל בבעיית סמכות, מה שיכול להיות לא נעים אם יש עדים לחוסר יכולת ההרתעה שלו. הוא ערך מאזן אפשרויות מהיר, והחליט לנסות את הדבר שידע לעשות הכי טוב.
הוא החל לצעוק.
"אתה חושב שזה מצחיק, מה? מישהו מת, נרצח!" הוא הצמיד את אצבעו לרקתו, כאילו הוא מצמיד אליה אקדח, "ואתה עושה מזה בדיחה. אתם נבלות אתם, מוצצי דם אתם, אין לכם גבולות!"
עודד ארז שתק והמתין בשלווה בעוד הרוחות מולו הולכות ומתלהטות.
"אם לא תעוף מפה," צרח גולן, "אני אעצור אותך על הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו."
"כמו שאני מכיר אותך," אמר עודד, "אני בטוח שתצליח להכניס כמה ראיות טובות מאוד לתיק נגדי."
"החוצה!" צעק שוב גולן.
"מה קורה פה, גולן? למה אתה צורח?"
אברהם גולן הסתובב אל קצין צעיר וגבוה שנעמד מאחוריו.
"זה שום דבר, אני סתם מנסה להרחיק מפה איזה עלוקה שבא להפריע לנו בעבודה." המילה עלוקה לוותה בצמצום אצבעות תואם.
הקצין התעלם מגולן, והושיט את ידו לעודד, "רפ"ק אלי מצליח."
עודד הוציא מכיסו את תעודת העיתונאי שלו, והושיט אותה למצליח.
"נעים מאוד, עודד ארז," אמר ופנה אל גולן כשהוא מצמצם את אצבעותיו, "אחת העלוקות של ידיעות אחרונות."
אלי מצליח פנה אף הוא לגולן. הוא עשה זאת תוך עיקום פרצוף קל, כאילו נתקל במטרד שעליו לסלק.
"אנחנו גובים הודעות ראשוניות מהעובדים במקום, גולן," פלט ביובש, "כדאי שתלך לעזור שם."
פניו של גולן, שהיו אדומות מלכתחילה, האדימו עוד יותר. הוא סינן מבעד לשפתיים חשוקות, "כן, המפקד," העיף בעודד מבט מלא משטמה, ועזב בצעדים נמרצים.
"תראה," פתח עודד במילות הנימוסים המחויבות, "אני מבין שאתם מאוד עסוקים, ואני לא מתכוון להפריע, אני רק מבקש לשמוע כמה פרטים ראשוניים על מה שקרה."
אלי מצליח העיף מבט קצר בתעודה של עודד, והושיט לו אותה חזרה.
"הקורבן הוא מוטי לבנטל, גבר בן 42. הוא שימש בחודשים האחרונים מדריך של חוג הדרמה בפנימייה," אמר.
היה לו קול בס נמוך ונעים, שונה לחלוטין מקולו הצווחני, הנוטה להיסטריה, של אברהם גולן. "הוא נמצא היום מת באולם המופעים של הפנימייה. הגופה נשלחה לבדיקה באבו כביר."
עודד רשם את הדברים בפנקסו.
"יש קצה חוט לגבי חשודים אפשריים?"
מצליח נראה חוכך בדעתו. עם התפתחות הטכנולוגיה, הלכו וגברו תביעות התקשורת למידע חם וזמין. הדבר אילץ את המשטרה לבחור שוב ושוב בין שיתוף פעולה עם "זכות הציבור לדעת" לבין צורכי החקירה, שבדרך כלל דורשים ממך לסתום את הפה, ודאי כשמדובר בממצאים ראשוניים.
כמו תמיד, במאבק הקטן שהתחולל במוחו של הקצין הצעיר, ניצחה התקשורת. אף אחד לא רוצה להיות אויב העם.
"יש לנו חשודה בשם זהבה שטרק," ענה, "היא הועסקה במקום כאם בית."
אחר כך הוסיף במהירות, כמי שיודע שמיד לאחר שהדברים יצאו מפיו יתחרט עליהם, "למעשה החשודה כבר הודתה ברצח, וברגע זה היא מבצעת שחזור."
הוא הביט לאחור ואז הסתובב שוב לעבר עודד.
"תראה," אמר באי-נוחות ניכרת, "אני באמת לא יכול למסור פרטים נוספים, החקירה בראשיתה."
לעודד היו שאלות רבות לשאול. הוא רצה לשאול מה הרקע, מה היה המניע לרצח, מה היה כלי הנשק שבו בוצע, אך הבין שזה לא הזמן לשאול שאלות נוספות. בציבור רווחת דעה, כי על מנת להיות כתב מוצלח, אדם צריך לאבד כל חוש בושה, לדחוף עצמו לכל אותם מקומות שבהם אינו רצוי. זה לא נכון. כתב טוב יודע לשמור על חוש המידה, ולסגת מתי שצריך. עודד ארז קורץ מהחומר הנכון. זו אחת הסיבות שנחשב לכוכב עולה, והיה בדרכו לפסגה.
"תודה," אמר למצליח, "עזרת מאוד."
אלי מצליח לחץ שוב את ידו של עודד, והחל לצעוד בחזרה לכיוון הפנימייה. עודד נשאר לעמוד במקומו כמה שניות נוספות, סופג את האווירה הקודרת שהשרה המקום. היה משהו במוות אלים, שכמה שלא תיחשף אליו, הוא תמיד ישאיר אותך חסר אונים ונפחד אל מול הרע שבטבע האנושי.
זה היה הרגע שבו שמע את השיחה. היא הגיעה מאזור השיחים העבותים שהקיפו את הפנימייה. עודד לא יכול היה לראות את הדוברים מפאת החשיכה, אך יכול היה להבחין כי שני הקולות היו צעירים, אחד מהם צעיר מאוד. הם דיברו בלחישה.
זו היתה שיחה חשובה. עודד חש זאת בכל חושיו החדים, חושים שפיתח במשך שעות רבות של עבודה עיתונאית מאומצת.
במשך שנים רבות לאחר מכן, ישוב וישחזר את השיחה הקצרה:
"חיפשתי אותך בכל מקום, הבהלת אותנו."
"הילדים אומרים שהוא מת, זה נכון?"
"כן."
"אני פוחדת כל כך..."
"הכול נגמר, הוא מת."
"הוא היה חי כש..."
"אמרתי לך, זה נגמר. הוא מת וזהו. אסור לך לדבר על זה, אסור לך אפילו לחשוב על זה יותר לעולם."
"השוטרים כאן, הם שואלים את הילדים שאלות."
"הם שאלו גם אותך משהו?"
"לא, אני ברחתי כדי שאף אחד לא ישאל אותי כלום."
"אם מישהו יֵדע... תקשיבי לי. אני אוֹמַר את זה עוד פעם אחת, ויותר לעולם לא נדבר על זה. את מבינה?"
"כן."
"את לא תספרי לאף אחד על מה שקרה. אסור שמישהו יֵדע."
עודד ארז אולי לא היה אדם בוגר, לפחות על פי התלונות של אמו שמאסה בציפייה לנכדים, אך בגיל 35 הוא בהחלט נחשב לפי כל אמות המידה המקובלות לאדם מבוגר. הוא היה אמור לברר מי הפנים מאחורי הקולות שדיברו, ואז לשאול אותם על מה דיברו, לייעץ להם ללכת אל השוטרים ולדבר איתם. לכל הפחות היה עליו ללכת בעצמו אל השוטרים ולדווח על מה ששמע.
הוא לא עשה זאת.
הוא הסתובב והחל ללכת לעבר מכוניתו.
הנסיעה למערכת תארך פחות מחצי שעה, ובמהלכה יחטוף עודד דו"ח על מהירות. הוא יספיק להניח את הכתבה הקצרה על שולחן העורך בדיוק בדקה התשעים לפני סגירת הגיליון. כעבור כמה שעות הוא יהיה עסוק בהתנצלות ובהתחנפות לחברתו הכועסת. היא תתפייס איתו באותו לילה, אך כעבור שלושה ימים תיפרד ממנו סופית. במשך כמה שבועות עודד ימשיך להתעניין בפרשה. הוא יכתוב על שלבי החקירה, על המשפט שלאחריה, ועל עונשה של אם הבית המורשעת בהריגה. בעוד כמה חודשים הוא עתיד להתבשר על קידומו לתפקיד סגן עורך, ובעוד אחת-עשרה שנים, שלושה חודשים ועשרים יום בדיוק הוא ימונה לעורך אחראי של העיתון הנקרא ביותר במדינה. הרצח ב"אור השחר" יהיה אז לא יותר מפרט קטן ושולי בעברו, אך מדי פעם בפעם, בהבלחים קצרים, יהדהדו במוחו המילים:
"אסור שמישהו יֵדע."