טוי בוי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טוי בוי
מכר
מאות
עותקים
טוי בוי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

טוי בוי

3.7 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

גל ברקן

גל ברקן, 53 (גיל מנטלי 14), נשואה (מאד) ואם לשלוש בנות וכלבה.

חוקרת אהבה ומסדרת מילים, מנטורית לזוגיות והורות, עו״ד לשעבר, כותבת מגיל שלוש, מרצה, סופרת, עורכת, בעלים ועורכת ראשית של המגזין Amour.

רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

תקציר

מה קורה כשאת לוקחת את הגבר המושלם… ומשדרגת אותו?
לסופי, עורכת דין בת 35, יש בעיה.
היא כרתה ברית עם החברות שלה, שאם אחת מהן תגיע אי פעם לגיל 35 בלי מערכת יחסים והריון באופק, היא תעשה ילד לבד, וכל החברות יהיו שם לעזור לה לגדל אותו.
עכשיו מלאו לסופי 35, וליום ההולדת שלה החברות קנו לה טוי-בוי, הויברטור החדשני ביותר, שהוא גם מתקן הפריה, שהיה אמור להיראות, להישמע ולהרגיש בדיוק כמו גבר – הגבר המושלם של סופי, רק יותר טוב.
 
לרוע המזל, חל בלבול, ומה שסופי קיבלה היה בדיוק ההיפך מכל מה שהיא אי פעם אהבה בגבר…
הבעיה היא שלג’ק, הטוי-בוי, קרתה תקלה שאיש לא יכול היה לחזות – הוא פיתח תבונה, מחשבה עצמאית, חוש הומור, ולמעשה הפך לצורת החיים הלא אורגנית הראשונה, וסופי מצאה את עצמה מאוהבת בו עד מעל הראש.
 
מה המשמעות של החיים או אהבה לאנדרואיד?
האם יכולה להיות אהבת אמת למישהו שמעולם לא היתה לו זכות לבחור במי הוא מתאהב?
איך תגיב החברה לסיפור אהבה שכמותו לא ראתה עוד?
האם אצבע רטט זה באמת דבר כל כך טוב?
 
סופי, הריאלית, וג’ק, החולם, יצטרכו להשיב על השאלות הללו ולהתגבר יחד על מכשולים אם הם רוצים שאהבתם תמשיך לחיות, ואתם יכולים להצטרף אליהם למסע העמוק, המצחיק והסופר-סקסי הזה לתוך נפש האדם.

פרק ראשון

1. מסיבה
 
אני לא הייתי בעניין בכלל.
מאז ומעולם האמנתי בדברים הפשוטים והטבעיים: באהבה ממבט ראשון, בלישון כפיות ובגבר אחד לכל החיים. הבעיה היתה שלא התאהבתי, לא במבט ראשון ולא בשני, והגבר הנכון ההוא סירב להגיע.
זאת היתה בטח הדר שהחליטה על המסיבה, או אולי יפעת.
זה התאים ליפעת לחשוב על זה. חודשיים אחרי החתונה ובחודש שמיני, יפעת הסתובבה עם חיוך שדרש סטירה ובטן קטנה וסקסית. כולם חשבו שהיא תפסה את אלוהים בביצים.
כולנו היינו בנות מחזור אחד, והיינו חברות עוד מאז התיכון. כולנו חלמנו יחד על שמלת כלה לבנה ונפוחה ועל תינוקות שאותם ניקח יחד לשחק בגן השעשועים. לקראת גיל עשרים וחמש הבנו כבר שהחיים לא כאלה פשוטים, אהבות אמת לא מתגלגלות ברחובות, על מערכות יחסים צריך לעבוד, ותינוק הוא לפעמים חלום רחוק.
בערב אחד, רווי אלכוהול, כרתנו ברית. הבטחנו זו לזו שאם עד גיל שלושים וחמש לא נמצא את האביר על הסוס הלבן, או לפחות עם איזו הונדה, כל אחת תעשה ילד לבד, וכל היתר יעזרו לה ויתמכו בה.
בינינו, תמיד ידעתי שבסוף אני אהיה זו שתצטרך לעשות ילד לבד. זה לא שאני מכוערת, טיפשה, או שקשה להסתדר איתי. זה גם לא שאני בררנית במיוחד. זאת פשוט הרגשה שהיתה לי מאז ומעולם, ותחושות מהסוג הזה לא מאכזבות אף פעם. היה לי חבר למשך שנה וחצי, שאותן סחבתי בקושי, עד שבסוף הוא הרגיש מיותר ועזב. אחריו היה יואל, שאף אחד לא הבין מה אני מוצאת בו, אבל אני הייתי מוכנה להישרף באש הגיהינום למענו למשך כמה זמן. כשזה נגמר הייתי שבורה במשך כמעט שנה. אחר כך הפסקתי לנסות, אבל אולי המשכתי לקוות.
כמעט לכל החברות כבר היה ילד, לנעה ואביגיל היו שניים, יפעת היתה בהריון, ואפילו הדר, ההוללת הנצחית, עברה לגור עם החבר שלה, והם התחילו לעשות סקס לא רק בהתלהבות, אלא גם עם מטרה. להדס לא היה שום דבר רציני, כרגע, אבל היא היתה צעירה ממני בשנה והיה לה עוד זמן להתארגן על זה לפני שהיא מתחילה לדבר עם בנקי זרע. רק לי היו קריירה פורחת, דירה, חיי חברה ומנוי למכון כושר, אבל עוד לא נראה באופק שום סיכוי לילד. וכך קרה שמסיבת יום ההולדת השלושים וחמישה שלי הוכרזה כ"מסיבת אני עושה ילד לבד".
אם להודות על האמת, כבר עשיתי את כל הבירורים. ילד זה לא דבר שעושים סתם כך. קיבלתי חומר כתוב ממכון להפרייה מלאכותית והחלטתי לנסות הזרעה לפני שאני מגיעה להפריית מבחנה. היתה לי הרגשה שהריון ייקלט אצלי מיד. לא היה לזה שום ביסוס במציאות, אבל עם תחושות לא מתווכחים.
ביום המסיבה, שעתיים לפני השעה היעודה, התייצבו אצלי בסלון יפעת, עם הבטן המעצבנת שלה, ואביגיל, שהשאירה את התאומים עם בעלה, ושמחה לצאת קצת מהבית. הן גירדו אותי מהספה ושלחו אותי להתקלח ולהתלבש יפה.
"אתן מביאות חשפן או משהו?" שאלתי אותן, "כי אם לא, אלו רק אני ואתן. מה רע בטריינינג?"
"מה קשור חשפן?" אמרה אביגיל. "אנחנו עושות לך מסיבה. המינימום שנדרש מצידך זה להתלבש יפה, ולא תזיק לך טיפת איפור. יאללה, כנסי לאמבטיה ותני לנו לסדר פה."
לקחתי את הזמן. מילאתי לי אמבטיה ונשכבתי במים החמימים. התחלתי לחשוב על החיים, על איך שהם לא דומים בשיט לפנטזיות שלנו. יואל, החבר האחרון שהיה לי, הוכיח לי את זה לגמרי. הוא היה מבוגר ממני בעשר שנים, והוא גם לא היה חתיך הורס כמו כל אלה שבאו לפניו. הטעם שלי בגברים השתנה לגמרי ביום שפגשתי אותו. הוא היה גבוה, כמו שתמיד אהבתי, אבל הוא היה בהיר שיער ותכול עיניים, מוצק על גבול המלא ופרוותי לגמרי, כמו בובה ענקית של אריה. תהרגו אותי, עד היום אני אוהבת בשר על הגברים שלי. אפילו כרס קטנה זה סקסי בעיניי. יואל היה סקסי מאד בעיניי, לא שבעתי מלהסתכל עליו, לגעת בו, והוא לא איכזב. היה לנו סקס מדהים.
וזהו.
אי אפשר היה להחליף איתו מילה על כלום. אם היה איזה משהו שדורש תיקון הוא היה אלוף, אבל סתם לדבר - אין סיכוי. ניסיתי הכל: להתעניין בספורט, לדבר על העבודה שלו, לדבר מלוכלך... כלום. דברי אל הקיר. הוא היה עונה תשובות של מילה או שתיים, וחוץ מזה, דממה. וזה לא שהוא היה טיפש או שטחי. אמא שלו עשתה עבודה נהדרת בלהשתיק אותו, כנראה.
טוב, בנאדם לא מגיע לגיל שלו ונשאר רווק סתם ככה. לפחות זה מה שאמא שלי אמרה. בסוף התייאשתי והפסקתי לדבר איתו. זה היה לו מאד נוח, ואני בטוחה שהוא היה מתחתן איתי, אבל ראבאק! אני נגמרתי מזה!
עשיתי לו שיחת "זה לא אתה, זאת אני" ועזבתי. אני בכיתי. הוא שתק.
אחרי יואל לא היה אפילו גבר שעניין אותי, ומאז שהתחלתי לברר בעניין התינוק זה נעשה פתאום הרבה פחות חשוב. אומרים שילדים הם האהבה הגדולה שלנו, שרק כשיש לך ילד את מבינה פתאום מה זאת אהבה אמיתית. אולי ככה זה מתחיל.
יצאתי מהאמבטיה, כרכתי סביבי מגבת והלכתי לבחור שמלה. אם הן רוצות שאהיה לבושה יפה, אני כבר אתן להן יפה. לבשתי את השחורה הסקסית עם הגב הפתוח ונעליים עם עקבי סיכה. לפני שהתחלתי להתאפר צעקתי לבנות לשאול מה קורה. בליל קולות, שאמר לי שכמעט כל החבורה כבר שם, ענה לי לא לצאת עוד, שהן לא מוכנות. התיישבתי להתאפר בקפידה. תמיד אמרו לי שעם טיפת איפור אני מהממת, וחשבתי שאולי באמת הגיע הזמן שאתחיל להתאפר לא רק לדייטים, אלא בשביל עצמי. אי אפשר שלתינוק תהיה אמא מוזנחת, נכון?
...
הסלון היה מלא כולו בלונים בוורוד ותכלת, דובונים, בובות ובקבוקי תינוק, שבדיקה מקרוב העלתה שהכילו אלכוהול. יופי, בנות.
ברקע התנגן הפלייליסט האהוב עלינו עוד מימי התיכון, וכשנכנסתי, שרו נערות מזג האוויר על גשם של גברים. זה היה טיפה אירוני, כי זה בדיוק מה שאצטרך לוותר עליו כשאהיה בהריון עוד מעט, וגם אחר כך, כשיהיה לי תינוק קטן. איכשהו, זה לא נראה לי כל כך נורא.
התחבקנו, סיפרנו זו לזו מה חדש, נעה, ענבל ואביגיל הראו תמונות של הילדים, והרמנו כוסית לחיי כל אחד מהם, ולחיי התינוק העתידי של יפעת, שלא שתתה, ושלי, ששתיתי גם בשבילה. דיברנו על גברים, ועל איך פנטזיות לחוד ומציאות לחוד, וכל אחת תיארה מה הגבר האידיאלי שלה. שלי נראה כמו יואל, אריה שמנמן ובהיר, אבל שלא כמו יואל היה דומיננטי מאד, חריף, מהיר מחשבה ואיש שיחה. נעה תיארה גבר שהיה כל כך שונה ממאיר, בעלה, שכולנו התפוצצנו מצחוק והיא פקחה עלינו עיניים: "מה?!?"
בסביבות חצות נשמעה דפיקה בדלת.
"בכל זאת הבאתן חשפן?" שאלתי, כשהלכתי לפתוח את הדלת, "מה אני, ילדה מתלהבת? לא נסחפנו?"
בפתח עמד איש במדי חברת שליחויות, שאם הוא היה חשפן אז הוא לא היה מאד מוצלח, כי במקום לקרוע את המדים הוא נתן לי לחתום על המשלוח והשאיר קופסה ענקית, שגם ממנה לא קפץ שום דבר. רציתי להזיז אותה לסלון, אבל היא היתה כבדה מדי בשבילי.
"בנות," צעקתי לסלון, "מה זה אמור להביע? אתן אחראיות לזה?"
כל השש נכנסו למבואה בקושי, עם הארגז הענק הזה ששכב על הרצפה, והן הביטו אחת בשניה בכזאת התרגשות שהיה ברור שהן אחראיות.
"קדימה, תפתחי!" אמרה נעה.
קרעתי מהקופסה את הנייר החום ובפנים התגלתה אריזה שעליה נכתב באותיות אדומות גדולות ומסולסלות: TOY BOY
רציתי להרוג אותן.
"אחלוש!" אמרתי, "אם זאת בדיחה, זאת בדיחה מאד יקרה. החלטתן שמה שחסר לי בחיים זה ויברטור יותר מתוחכם? תודה רבה באמת."
הטוי-בוי היה הצעקה האחרונה בתחום אביזרי המין. הוא היה אנדרואיד דמוי אנוש כל כך שאנשים התבלבלו. הוא עלה סכום עתק, כי הוא היה מיוצר בדיוק לפי העדפות הקונה - צבע שיער, צבע עיניים, גובה, גיל, מבנה גוף ואפילו אופי. חוץ מלהיראות ולהישמע כמו הגבר האידיאלי התיימרו המפתחים שהוא מושלם במיטה, גם זה לפי העדפות הקונה, והוא היה מצוייד בשכלולים שלא היו לאף גבר בשר ודם, כמו אצבע רטט, למשל.
לא התלהבתי.
מעולם לא היתה לי בעיה להשיג פרטנר נחמד למיטה. הבעיה התחילה כשניסיתי לבנות איתם מערכת יחסים. איך בדיוק היה אמור לעזור לי ויברטור, משוכלל ככל שיהיה?
משום מה, המבט הלא מתעלף על הפרצוף שלי לא הצליח לקלקל לבנות את ההתרגשות.
"תביני," אמרה הדס, שהיתה סמנכ"לית פיתוח בחברה גדולה, "זה לא סתם טוי-בוי. זה לא ויברטור."
"אז מה זה, מיקסר? זה מה שכתוב על האריזה."
"לא, זה טוי-בוי, אבל לא הרגיל. תקשיבי רגע פעם אחת בחיים שלך. ריגלנו אחרייך קצת ויצרנו קשר עם בנק הזרע שדיברת איתו, כלומר לא אנחנו, חברת קריוג'ניקס, שמייצרת את הטוי-בוי. הבייבי החמוד הזה מצוייד יותר מאחרים. יש לו מתקן קריוגני בפנים שמחזיק את הזרע שביקשת במצב קפוא. כל פעם שאת מזדיינת איתו הוא בודק אם את במצב אידיאלי להפריה, ואם כן, משחרר לתוכך את הזרע. את לא צריכה למדוד חום או לספור ימים. את לא צריכה לעשות כלום חוץ מלהנות, והטוי-בוי ידאג לכל היתר. והכי חמוד? נתנו לחברה רשימה שלמה של כל מה שאת אוהבת בגבר. הוא אמור להיות פשוט מושלם."
כנראה שעמדתי שם זמן די ארוך בעיניים ופה פעורים, כי הדר אמרה: "על לא דבר!" וכולן צחקו.
ואז הדס הוסיפה: "אל תפתחי עכשיו. הם בנויים לעשות החתמה ברגע שאת פותחת את הקופסה והוא מופעל. זה אומר שהוא יתאהב בך מיד. אני לא רוצה שהכמות של הנקבות בחדר תבלבל אותו."
הצלחתי למצמץ.
...
אני לא זוכרת איך נגמר הערב או מתי הבנות הלכו. אולי זה היה בגלל ההלם, או אולי בגלל ששתיתי כמויות של אלכוהול. אני זוכרת שחשבתי שאני מקווה שהטוי-בוי לא ימצא אותי כשירה להפריה באותו לילה. לא הרגשתי כשירה לשום דבר. החלטתי לא לפתוח את הקופסה.

גל ברקן

גל ברקן, 53 (גיל מנטלי 14), נשואה (מאד) ואם לשלוש בנות וכלבה.

חוקרת אהבה ומסדרת מילים, מנטורית לזוגיות והורות, עו״ד לשעבר, כותבת מגיל שלוש, מרצה, סופרת, עורכת, בעלים ועורכת ראשית של המגזין Amour.

רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

עוד על הספר

טוי בוי גל ברקן
1. מסיבה
 
אני לא הייתי בעניין בכלל.
מאז ומעולם האמנתי בדברים הפשוטים והטבעיים: באהבה ממבט ראשון, בלישון כפיות ובגבר אחד לכל החיים. הבעיה היתה שלא התאהבתי, לא במבט ראשון ולא בשני, והגבר הנכון ההוא סירב להגיע.
זאת היתה בטח הדר שהחליטה על המסיבה, או אולי יפעת.
זה התאים ליפעת לחשוב על זה. חודשיים אחרי החתונה ובחודש שמיני, יפעת הסתובבה עם חיוך שדרש סטירה ובטן קטנה וסקסית. כולם חשבו שהיא תפסה את אלוהים בביצים.
כולנו היינו בנות מחזור אחד, והיינו חברות עוד מאז התיכון. כולנו חלמנו יחד על שמלת כלה לבנה ונפוחה ועל תינוקות שאותם ניקח יחד לשחק בגן השעשועים. לקראת גיל עשרים וחמש הבנו כבר שהחיים לא כאלה פשוטים, אהבות אמת לא מתגלגלות ברחובות, על מערכות יחסים צריך לעבוד, ותינוק הוא לפעמים חלום רחוק.
בערב אחד, רווי אלכוהול, כרתנו ברית. הבטחנו זו לזו שאם עד גיל שלושים וחמש לא נמצא את האביר על הסוס הלבן, או לפחות עם איזו הונדה, כל אחת תעשה ילד לבד, וכל היתר יעזרו לה ויתמכו בה.
בינינו, תמיד ידעתי שבסוף אני אהיה זו שתצטרך לעשות ילד לבד. זה לא שאני מכוערת, טיפשה, או שקשה להסתדר איתי. זה גם לא שאני בררנית במיוחד. זאת פשוט הרגשה שהיתה לי מאז ומעולם, ותחושות מהסוג הזה לא מאכזבות אף פעם. היה לי חבר למשך שנה וחצי, שאותן סחבתי בקושי, עד שבסוף הוא הרגיש מיותר ועזב. אחריו היה יואל, שאף אחד לא הבין מה אני מוצאת בו, אבל אני הייתי מוכנה להישרף באש הגיהינום למענו למשך כמה זמן. כשזה נגמר הייתי שבורה במשך כמעט שנה. אחר כך הפסקתי לנסות, אבל אולי המשכתי לקוות.
כמעט לכל החברות כבר היה ילד, לנעה ואביגיל היו שניים, יפעת היתה בהריון, ואפילו הדר, ההוללת הנצחית, עברה לגור עם החבר שלה, והם התחילו לעשות סקס לא רק בהתלהבות, אלא גם עם מטרה. להדס לא היה שום דבר רציני, כרגע, אבל היא היתה צעירה ממני בשנה והיה לה עוד זמן להתארגן על זה לפני שהיא מתחילה לדבר עם בנקי זרע. רק לי היו קריירה פורחת, דירה, חיי חברה ומנוי למכון כושר, אבל עוד לא נראה באופק שום סיכוי לילד. וכך קרה שמסיבת יום ההולדת השלושים וחמישה שלי הוכרזה כ"מסיבת אני עושה ילד לבד".
אם להודות על האמת, כבר עשיתי את כל הבירורים. ילד זה לא דבר שעושים סתם כך. קיבלתי חומר כתוב ממכון להפרייה מלאכותית והחלטתי לנסות הזרעה לפני שאני מגיעה להפריית מבחנה. היתה לי הרגשה שהריון ייקלט אצלי מיד. לא היה לזה שום ביסוס במציאות, אבל עם תחושות לא מתווכחים.
ביום המסיבה, שעתיים לפני השעה היעודה, התייצבו אצלי בסלון יפעת, עם הבטן המעצבנת שלה, ואביגיל, שהשאירה את התאומים עם בעלה, ושמחה לצאת קצת מהבית. הן גירדו אותי מהספה ושלחו אותי להתקלח ולהתלבש יפה.
"אתן מביאות חשפן או משהו?" שאלתי אותן, "כי אם לא, אלו רק אני ואתן. מה רע בטריינינג?"
"מה קשור חשפן?" אמרה אביגיל. "אנחנו עושות לך מסיבה. המינימום שנדרש מצידך זה להתלבש יפה, ולא תזיק לך טיפת איפור. יאללה, כנסי לאמבטיה ותני לנו לסדר פה."
לקחתי את הזמן. מילאתי לי אמבטיה ונשכבתי במים החמימים. התחלתי לחשוב על החיים, על איך שהם לא דומים בשיט לפנטזיות שלנו. יואל, החבר האחרון שהיה לי, הוכיח לי את זה לגמרי. הוא היה מבוגר ממני בעשר שנים, והוא גם לא היה חתיך הורס כמו כל אלה שבאו לפניו. הטעם שלי בגברים השתנה לגמרי ביום שפגשתי אותו. הוא היה גבוה, כמו שתמיד אהבתי, אבל הוא היה בהיר שיער ותכול עיניים, מוצק על גבול המלא ופרוותי לגמרי, כמו בובה ענקית של אריה. תהרגו אותי, עד היום אני אוהבת בשר על הגברים שלי. אפילו כרס קטנה זה סקסי בעיניי. יואל היה סקסי מאד בעיניי, לא שבעתי מלהסתכל עליו, לגעת בו, והוא לא איכזב. היה לנו סקס מדהים.
וזהו.
אי אפשר היה להחליף איתו מילה על כלום. אם היה איזה משהו שדורש תיקון הוא היה אלוף, אבל סתם לדבר - אין סיכוי. ניסיתי הכל: להתעניין בספורט, לדבר על העבודה שלו, לדבר מלוכלך... כלום. דברי אל הקיר. הוא היה עונה תשובות של מילה או שתיים, וחוץ מזה, דממה. וזה לא שהוא היה טיפש או שטחי. אמא שלו עשתה עבודה נהדרת בלהשתיק אותו, כנראה.
טוב, בנאדם לא מגיע לגיל שלו ונשאר רווק סתם ככה. לפחות זה מה שאמא שלי אמרה. בסוף התייאשתי והפסקתי לדבר איתו. זה היה לו מאד נוח, ואני בטוחה שהוא היה מתחתן איתי, אבל ראבאק! אני נגמרתי מזה!
עשיתי לו שיחת "זה לא אתה, זאת אני" ועזבתי. אני בכיתי. הוא שתק.
אחרי יואל לא היה אפילו גבר שעניין אותי, ומאז שהתחלתי לברר בעניין התינוק זה נעשה פתאום הרבה פחות חשוב. אומרים שילדים הם האהבה הגדולה שלנו, שרק כשיש לך ילד את מבינה פתאום מה זאת אהבה אמיתית. אולי ככה זה מתחיל.
יצאתי מהאמבטיה, כרכתי סביבי מגבת והלכתי לבחור שמלה. אם הן רוצות שאהיה לבושה יפה, אני כבר אתן להן יפה. לבשתי את השחורה הסקסית עם הגב הפתוח ונעליים עם עקבי סיכה. לפני שהתחלתי להתאפר צעקתי לבנות לשאול מה קורה. בליל קולות, שאמר לי שכמעט כל החבורה כבר שם, ענה לי לא לצאת עוד, שהן לא מוכנות. התיישבתי להתאפר בקפידה. תמיד אמרו לי שעם טיפת איפור אני מהממת, וחשבתי שאולי באמת הגיע הזמן שאתחיל להתאפר לא רק לדייטים, אלא בשביל עצמי. אי אפשר שלתינוק תהיה אמא מוזנחת, נכון?
...
הסלון היה מלא כולו בלונים בוורוד ותכלת, דובונים, בובות ובקבוקי תינוק, שבדיקה מקרוב העלתה שהכילו אלכוהול. יופי, בנות.
ברקע התנגן הפלייליסט האהוב עלינו עוד מימי התיכון, וכשנכנסתי, שרו נערות מזג האוויר על גשם של גברים. זה היה טיפה אירוני, כי זה בדיוק מה שאצטרך לוותר עליו כשאהיה בהריון עוד מעט, וגם אחר כך, כשיהיה לי תינוק קטן. איכשהו, זה לא נראה לי כל כך נורא.
התחבקנו, סיפרנו זו לזו מה חדש, נעה, ענבל ואביגיל הראו תמונות של הילדים, והרמנו כוסית לחיי כל אחד מהם, ולחיי התינוק העתידי של יפעת, שלא שתתה, ושלי, ששתיתי גם בשבילה. דיברנו על גברים, ועל איך פנטזיות לחוד ומציאות לחוד, וכל אחת תיארה מה הגבר האידיאלי שלה. שלי נראה כמו יואל, אריה שמנמן ובהיר, אבל שלא כמו יואל היה דומיננטי מאד, חריף, מהיר מחשבה ואיש שיחה. נעה תיארה גבר שהיה כל כך שונה ממאיר, בעלה, שכולנו התפוצצנו מצחוק והיא פקחה עלינו עיניים: "מה?!?"
בסביבות חצות נשמעה דפיקה בדלת.
"בכל זאת הבאתן חשפן?" שאלתי, כשהלכתי לפתוח את הדלת, "מה אני, ילדה מתלהבת? לא נסחפנו?"
בפתח עמד איש במדי חברת שליחויות, שאם הוא היה חשפן אז הוא לא היה מאד מוצלח, כי במקום לקרוע את המדים הוא נתן לי לחתום על המשלוח והשאיר קופסה ענקית, שגם ממנה לא קפץ שום דבר. רציתי להזיז אותה לסלון, אבל היא היתה כבדה מדי בשבילי.
"בנות," צעקתי לסלון, "מה זה אמור להביע? אתן אחראיות לזה?"
כל השש נכנסו למבואה בקושי, עם הארגז הענק הזה ששכב על הרצפה, והן הביטו אחת בשניה בכזאת התרגשות שהיה ברור שהן אחראיות.
"קדימה, תפתחי!" אמרה נעה.
קרעתי מהקופסה את הנייר החום ובפנים התגלתה אריזה שעליה נכתב באותיות אדומות גדולות ומסולסלות: TOY BOY
רציתי להרוג אותן.
"אחלוש!" אמרתי, "אם זאת בדיחה, זאת בדיחה מאד יקרה. החלטתן שמה שחסר לי בחיים זה ויברטור יותר מתוחכם? תודה רבה באמת."
הטוי-בוי היה הצעקה האחרונה בתחום אביזרי המין. הוא היה אנדרואיד דמוי אנוש כל כך שאנשים התבלבלו. הוא עלה סכום עתק, כי הוא היה מיוצר בדיוק לפי העדפות הקונה - צבע שיער, צבע עיניים, גובה, גיל, מבנה גוף ואפילו אופי. חוץ מלהיראות ולהישמע כמו הגבר האידיאלי התיימרו המפתחים שהוא מושלם במיטה, גם זה לפי העדפות הקונה, והוא היה מצוייד בשכלולים שלא היו לאף גבר בשר ודם, כמו אצבע רטט, למשל.
לא התלהבתי.
מעולם לא היתה לי בעיה להשיג פרטנר נחמד למיטה. הבעיה התחילה כשניסיתי לבנות איתם מערכת יחסים. איך בדיוק היה אמור לעזור לי ויברטור, משוכלל ככל שיהיה?
משום מה, המבט הלא מתעלף על הפרצוף שלי לא הצליח לקלקל לבנות את ההתרגשות.
"תביני," אמרה הדס, שהיתה סמנכ"לית פיתוח בחברה גדולה, "זה לא סתם טוי-בוי. זה לא ויברטור."
"אז מה זה, מיקסר? זה מה שכתוב על האריזה."
"לא, זה טוי-בוי, אבל לא הרגיל. תקשיבי רגע פעם אחת בחיים שלך. ריגלנו אחרייך קצת ויצרנו קשר עם בנק הזרע שדיברת איתו, כלומר לא אנחנו, חברת קריוג'ניקס, שמייצרת את הטוי-בוי. הבייבי החמוד הזה מצוייד יותר מאחרים. יש לו מתקן קריוגני בפנים שמחזיק את הזרע שביקשת במצב קפוא. כל פעם שאת מזדיינת איתו הוא בודק אם את במצב אידיאלי להפריה, ואם כן, משחרר לתוכך את הזרע. את לא צריכה למדוד חום או לספור ימים. את לא צריכה לעשות כלום חוץ מלהנות, והטוי-בוי ידאג לכל היתר. והכי חמוד? נתנו לחברה רשימה שלמה של כל מה שאת אוהבת בגבר. הוא אמור להיות פשוט מושלם."
כנראה שעמדתי שם זמן די ארוך בעיניים ופה פעורים, כי הדר אמרה: "על לא דבר!" וכולן צחקו.
ואז הדס הוסיפה: "אל תפתחי עכשיו. הם בנויים לעשות החתמה ברגע שאת פותחת את הקופסה והוא מופעל. זה אומר שהוא יתאהב בך מיד. אני לא רוצה שהכמות של הנקבות בחדר תבלבל אותו."
הצלחתי למצמץ.
...
אני לא זוכרת איך נגמר הערב או מתי הבנות הלכו. אולי זה היה בגלל ההלם, או אולי בגלל ששתיתי כמויות של אלכוהול. אני זוכרת שחשבתי שאני מקווה שהטוי-בוי לא ימצא אותי כשירה להפריה באותו לילה. לא הרגשתי כשירה לשום דבר. החלטתי לא לפתוח את הקופסה.