על החיים ועל המוות

יוֹרִיק
הטייס הבטיח מזג אוויר טוב. הייתי רגוע. בטיסות ארוכות, ברגעים שבהם אני לא מפחד מהטיסה, אני אוהב להיות עם עצמי. אלה אולי הרגעים היחידים שבהם אני באמת עם עצמי, לא טרוד בשאלה מה עוד צריך לעשות, מה עוד אפשר להספיק.
31 במאי 1993, שעת בוקר מוקדמת. טיסה 617 של אייר פראנס מפריז ללוס אנג׳לס, מחלקת עסקים. כל הנוסעים האחרים עדיין נמנמו. הבטתי החוצה דרך החלוץ העגול. עננים אפורים היו פרושים מתחתינו. המטוס כמו עמד במקומו. פס של אור ראשון הפציע באופק, מקנה תחושה של בראשית.

בשבעת החודשים האחרונים, מאז מות אמי, שב והעסיק אותי נושא החיים והמוות. כשהלכה לעולמה, בלי שהרגישה, בלי שהתכוונה, לקחה אתה אמא גם כמה דברים שהיו שלי: את תחושת התום, את התחושה שאני עדיין ילד, ובעיקר את תחושת הנצח.
כבר פגשתי את המוות קודם לכן - במותם של חברים, של קרובי משפחה - אך רק מותו של הורה, מותה של אמא, גרם לי לפגוש את קצי שלי, רק אז נעשה המוות מוחשי באמת, עד שלפעמים נדמה לי שאם אתאמץ, אוכל לחוש את טעמו בפה.

על מגש ששלפתי ממסעד הכיסא היה מונח חוזה לרכישת סרטים ותוכניות טלוויזיה מאולפני יוניברסל. החוזה הזה היה הסיבה לנסיעתי ללוס אנג׳לס. בהיתי בו, אך מחשבותי נדדו. חיפשתי נחמה. לא קל לו לאדם לפגוש את קצו, להבין שפרידתו מן העולם מתחילה הרבה־הרבה לפני מותו. עכשיו, כשהמוות היה מוחשי הל- כך, כשחיי, או מה שנותר מהם, הפכו למוצר הולך ומתכלה, עלה ערכם, וממילא צפו ועלו שאלות לגבי השימוש שאני עושה בהם. לתוך שלל השאלות הקיומיות שהעסיקו אותי התגנבה לה גם שאלה קטנה, שאלה מציקה שליוותה אותי בעוצמות שונות כל חיי. הפכתי את החוזה שלפני, ועל גבו כתבתי:

היי, אמא,

אני כותב קודם כול כדי להרגיע אותך, ממש כמו שכתבתי אז, מאוהל סיירים בסדרה בחושניה, או מהבריכה במחנה העבודה בקיבוץ רמת השופט.
אצלי הכול בסדר, גם אצל אבא, גם אצל רחלי והילדים.

המילים כמו זרמו מאליהן, מילים מוכרות. הפתיע אותי עד כמה לא היה לי מוזר לכתוב לה, לאמי שהלכה לעולמה. פנטום. אדם ממשיך לחוש את ידו זמן רב אחרי שנגדעה. שבתי והבטתי דרך החלון העגלגל של המטוס. השמש נגלתה עכשיו במלוא הדרה. קרניה זרעו לובן בתלתלי העננים שהיו פרושים מתחת לכנף המטוס, כמו ערסל המתוח מאופק עד אופק, מקצה העולם ועד קצהו.
שבוי במראה, המשכתי:

הסתלקת לך לפני שהספקתי לשאול אותך משהו, משהו חשוב שהטריד אותי כל חיי.
זוכרת את יום ההולדת החמישי שלי? שותקים חיכינו לאורחים. זה היה שבועיים לאחר שעברנו מהמעברה במשמר הים לביתנו החדש בקריית חיים. הזמנו את ילדי השכונה. תמי עברה מבית לבית ושלשלה לתיבות הדואר הזמנות שעיטרה במו ידיה.
חיכינו במתח. לא היינו בטוחים שהילדים יגיעו. את הנחת, ללא מילים, את זר יום ההולדת על ראשי.
השתיקה שלך העיקה עלי. רציתי להפיג את המתח. שאלתי אותך, ״אמא, איך זה שכשהייתי תינוק ידעתי לבוא לעולם בדיוק־בדיוק ביום ההולדת שליל״ את לא הגבת. גירדתי את הראש. הקוצים הקטנים של ענפי האספרגוס שהיו שזורים בזר הציקו לי. את ניסית להקל עלי, עדיין שותקת, תיקנת לי את תנוחת הזר על הראש. חשבתי שאולי לא הבנת את השאלה ותיקנתי אותה, ״אבל אמא, איך זה שידעתי לבוא לעולם בדיוק־בדיוק ביום של היום הולדת שלי?״ את ליטפת לי את הראש ומלמלת כאילו לעצמך, ״אתה, יוריק, באת לעולם הרבה־הרבה לפני שנולדת.״
פתאום שנינו שמנו לב שקראת לי יוריק. זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שקראת לי בשם הזה. פנייך לבשו ארשת חרדה. כיסית את פיך בכף היד כאילו אמרת משהו נורא ואיום. אני לא הבנתי למה, מה נורא כל־כך בשם המוזר הזה, יוריק. אבל שתקתי. חששתי, ולא שאלתי דבר. לא אז ולא פעמים רבות שבהן נזכרתי ברגע ההוא, בשם ההוא. פשוט לא היה לי אומץ.
אז עכשיו יש לי. וחשוב לי. למה, אמא? למה יוריק?
שלך, אוֹרי

אחרי שסיימתי לכתוב פתחתי את החוזה וחזרתי להכין את עצמי לפגישה עם ג׳וש בירגן, סמנכ״ל מכירות בכיר באולפני יוניברסל, שעמו הייתי אמור לסעוד בערב בלוס אנג׳לס. את עמוד הכריכה של החוזה, העמוד שעליו כתבתי את המכתב, תלשתי, קיפלתי ושמרתי. ידעתי שיום אחד עוד אחזור אליו.

מריה קרפינסקה
באוגוסט 1944 פרץ בוורשה מרד הפולנים בשלטון הנאצי. הגרמנים הפציצו את העיר. יבבת הסירנות התערבבה בשאגת מטוסי השְטוּקָה הצוללים. מריה קרפינסקה סירבה לרדת למקלט. לא היה בה עוד כוח לברוח. היא ישבה לבדה, נערה אדישה לקִצה, אוטמת את אוזניה לשריקות המקפיאות, מצמידה את גווה לקיר הרועד.

כשתמה ההפצצה, מהרהרת בגעגועים בפני הנער היפים של יורק, הציפה אותה לפתע נחישות חדשה. היא ידעה שתחיה. היא לא תניח למנוולים לנצח אותה. ויהיה לה בן, לפחות אחד, והוא יהיה גבוה ויפה וחזק.

מריה קרפינסקה היה שם פולני מזויף שאימצה לעצמה אמי בימי המלחמה. שמה האמיתי היה מירה אולטובסקי. יורק רובינשטיין היה חברה. יורק סביצקי היה השם הפולני שאימץ לעצמו, וכינויו במחתרת היה ״גור״. הם נפגשו כשהיו פעילים בתא יהודי של הפ.פ.ר., המחתרת הקומוניסטית הפולנית. יורק נעלם בעת ניסיון שוד אפוף מסתורין של המחתרת בסניף הבנק של פ.ק.או. ברחוב ירוזלמסקה. הניסיון נכשל. אחד מחבריו של יורק למחתרת ירה בו בשוגג. היו שאמרו שאחרי שנפגע אספו אותו נזירות פולניות, היו שאמרו שנהרג.
שבע שנים אחר־כך באתי לאוויר העולם. אמא תמכה בראשי הקטן, הצמידה את לחייה ללחיי והרהרה ביורק בגעגועים. כמה חבל שהוא לא כאן, כמה חבל שהוא לא יכול לראות.

אמא
על הפצצותיהם של הגרמנים בימי המרד הפולני, על הקירות שרעדו מההפצצות, על סירובה לרדת למקלט, סיפרה לי אמא בעודה מגהצת על השולחן הקטן במטבח. על יורק מעולם לא סיפרה דבר. אולי פחדה לפגוע באבא, אולי פחדה שלא אבין, אולי לא יכלה לפגוש שוב את הכאב הגדול.

אהבתי לשבת מולה ולשוחח אתה כאשר גיהצה. אמא היתה רוכנת מעל שולחן העץ ומעבירה את המגהץ בתנועות נחושות. ישבתי מעברו האחר של השולחן, שקוע בין הרים של בגדים שזה עתה נקטפו מהחבל, נהנה ממגעם הנעים, מחום השמש שעדיין קרן מהם. הייתי בן חמש. אמא גיהצה, אני קיפלתי את המגבות, ודיברנו על הכול - על ההבדל בין גננות טובות לגננות רעות, על ההבדל בין חירות למפ״ם - ובעיקר סיפרנו סיפורים אחד לשני.
אני תיארתי את הרפתקאותי בגן. כדי שהסיפורים יהיו מעניינים, ואני עצמי גיבור, הייתי ממציא דמויות ועלילות - נקמות גדולות בילדים רשעים. אמא הקשיבה בעניין רב, עודדה, התעניינה בפרטים, והשיבה בסיפורים משלה.
היא סיפרה על ילדותה בפריז. על משחק הקלאס בחצר הגן על שם ויקטור הוגו שליד כיכר הבסטיליה, שם נודע לה לראשונה שהיא יהודייה. כשהיתה בת עשר היגרה משפחתה מפריז שוקקת
החיים לוורשה האפורה, העצובה. היא סיפרה איך נרדמה בזמן העוצר בגטו על יומנה, ליד העששית, והתעוררה כולה מפויחת, ואיך היו ״הפולנים יימח שמם״ מצביעים בפני חיילי אס.אס. על יהודים שעמדו בתור ללחם.

עוד הרבה סיפורים סיפרה לי אמא סביב השולחן הקטן במטבח. סיפורים שהיו מסופרים באופן כמעט אגבי, ללא זעזוע, ללא חרדה, כמו כל סיפורי הזיכרונות שמספרת אם לבנה.
אהבתי לשמוע את הסיפורים של אמא. הם חיברו אותי לעולם אחר, מסתורי ורב עוצמה. היו בהם צבעים וריחות חדשים. השתמשתי בדמיוני כדי להשלים פרטים שחסרו לי. כל סיפור הפך בדמיוני לסרט קטן. לכל סרט היו חיים משלו, שיעור משלו. אבל את התמונה כולה, את הסרט השלם של חייה, מעולם לא הבנתי. אמא גם לא ניסתה להסביר.

יום אחד, בשלהי ילדותי, הפסיקה אמא לספר. כנראה הרגישה שהסיפורים הפסיקו לעניין אותי, לפחות כך חשבתי. כשחלתה בסרטן כבר הייתי נשוי ואב לילדים. ישבתי לידה בתור לרופא ופתאום נורא רציתי לשמוע אותם שוב, בדיוק את אותם סיפורים שסיפרה לי ליד השולחן הקטן במטבח, אך לא היה לי אומץ לבקש - ידעתי שהיא סובלת, ופחדתי לגעת בכאבים הישנים. חששתי שהסקרנות שלי תיהפך לסיוטי הלילה שלה. הרגע שבו הייתי הכי קרוב לגעת בסיפורים ההם היה כאשר שאלתי אותה מדוע, בעצם, מעולם לא כתבה ספר. אחרי שחשבה זמן מה ענתה בלחש, כאילו דיברה עם מישהו אחר, ״על מה שרציתי לכתוב לא יכולתי, ועל מה שיכולתי לא רציתי.״