הלילה הכי ארוך בשנה

פרק 1: 

תחילתו של היום הארוך בשנה

 

הסיפור שלנו מתרחש בעשרים ואחד ביוני, היום הכי ארוך בשנה.

כל הסיפורים הטובים מתחילים בלילה — והסיבה לכך פשוטה: בשעות היום כל האנשים רואים בדיוק את אותם הדברים. ובכל זאת יש אנשים מיוחדים שמצליחים לראות בלילה, חלק מהם מצליחים להבחין בדברים גם מעבר לחושך המוחלט של השמים, אבל רק המיוחדים באמת מצליחים לראות גם את מה שנסתר מהעין.

סהר היה אחד ויחיד. ולא סתם מיוחד — סהר היה יחיד במינו, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה.

ביום שבו מתרחש סיפורנו השמש תפסה את מקומה בשמים, ונדמה היה שלא תזוז משם לעולם. אנשים הלכו, אנשים חזרו, נשים נכנסו למספרה של גבי שבפינת הרחוב, והפלאפל של שלום מעולם לא נראה עמוס יותר. מחוגי השעון התקדמו, דקות עברו, שעות חלפו — אבל השמש עמדה בעקשנות במרכז השמים, לא מוכנה לחילופי משמרות, מתעקשת להאיר את העולם.

בעשרים ואחד ביוני היה לסהר יום ארוך במיוחד, ללא קשר לעובדה שהיום הזה היה באמת היום הכי ארוך בשנה. ביום הזה החליטו בכיתה לשנות את מערכת השעות, ובמקום שיעורי ההעשרה הוסיפו שני שיעורים עם שמואל, המורה לטבע.

אם הייתם שואלים את סהר מה — או יותר נכון מי — יכולים למרר את חייו, קרוב לוודאי שהתשובה המהירה והיחידה היתה ״שמואל״.

״בקצב הזה לא נראה שתעבור שום מבחן,״ אמר שמואל בנבזות כשהציץ במחברתו של סהר. הוא ליטף את שערות זקנו המעוצב וחייך חיוך מרושע. ״מעולם לא היה לי תלמיד שלא הצליח לעבור אפילו מבחן בודד אחד,״ אמר ברשעות.

שמואל המשיך להתהלך בכיתה ולנזוף בשאר הילדים, אך בכל אותה העת הקפיד להציץ בסהר. הכישלון הצפוי של סהר קסם לו. הוא התיישב ליד שולחנו, החליק את משקפיו אל קצה חוטמו האדמדם וגיחך למראהו של סהר חסר האונים, שניסה להבין מעט מהחומר למבחן הצפוי.

למען האמת המלחמה בין שמואל לסהר נערכה רוב הזמן במעמד צד אחד בלבד. שמואל לא יכול היה לסבול את הנוכחות של סהר בכיתה, ואף ילד בכיתה לא יכול היה לומר בדיוק למה. אין ספק שסהר לא השקיע בלימודים יותר מדי, אך זה לא היה דבר חריג בנוף הכיתתי של כיתה ו'1.

שיעורי הטבע עם שמואל היו מרדימים במיוחד. הוא התעלם לחלוטין מכל המידע שבספרי הלימוד ולימד את כל החומר ממוחו הקודח. הוא דיבר בבוז תהומי ובאהבה יוקדת על גרמי השמים, על השמש, הירח והכוכבים, עד שלא היה לתלמיד אחד בכיתה ספק ששמואל עומד לאבד את שפיותו בזמן הקרוב. לפעמים נראה ששמואל הפליג בדמיונו ודיבר בעיקר לעצמו.

לא פעם הזמינו תלמידי הכיתה את אסתי המנהלת ואת עמרם, ראש ועד ההורים, שיצפו בשיעורים יוצאי הדופן של שמואל, אלא שאז הפך שמואל את עורו ברגע והשתנה מזקן זועף לסבא חייכן וטוב לב. הוא עבר בין התלמידים, עזר בפתרון שאלות, טפח על כתפיים זקוקות לתמיכה ונראה מועמד ראוי למדי לתואר ״מורה השנה״.

את היחס הגרוע ביותר העניק שמואל לסהר. אף על פי שסהר ניסה לשפר את התנהגותו, השקיע ואפילו תרם לשיעור קצת ממחשבותיו, שמואל המשיך להיות עוקצני ואכזר כלפיו.

אבל בחודשים האחרונים סהר אפילו לא עשה מאמצים להשתנות. הוא ישב בפינת הכיתה ושירבט ציורים במחברתו: תמונות שצצו לו בראש בימים האחרונים, מספרים שזכר משום־מה. שמואל נהג לעבור לידו, להציץ במחברת בבוז, לצקצק בלשונו בזלזול ולחלוף הלאה.

״בעשרים ושניים ביוני,״ כך פתח שמואל כל שיעור בזמן ששוטט בין טורי הכיסאות בכיתה, ״בעשרים ושניים ביוני יתקיים המבחן האחרון והסופי במקצוע. מיותר לציין,״ הוא נעמד לצדו של סהר בהפגנתיות, ״שמי שלא יעבור את המבחן לא יוכל לעלות לחטיבת הביניים. בטח לא תלמיד שלא עבר ולו מבחן אחד השנה.״

סהר הביט בשמואל בעיניים מפוחדות. אין סיכוי שהוא ישרוד את כיתה ו' פעם נוספת. מילא ללמוד שנה נוספת עם טובה המורה לספורט, עם מאיר המורה לספרות ואפילו עם אסתי המנהלת, אבל שמואל? סהר אפילו לא יכול היה לדמיין שנת מירורים נוספת עם שמואל — האיש והזקָן המעוצב.

שמואל הביט בכיתה מרוצה. החופש הגדול מבצבץ ובא, ועוד מעט ממש הוא לא יצטרך לסבול את פרצופיהם של תלמידי הכיתה למשך חודשיים. שמואל הביט בכיתה המפוחדת. השקט והפנים הקפואות של תלמידיו הסבו לו נחת, אבל אצבע מונפת לכיוונו העירה אותו מהחלומות בהקיץ על שני ירחים ללא אותם יצורים קטנים שמפריעים למנוחתו. סהר? סהר בן זכאי מצביע בשיעור שלו?

״שמואל,״ שאל סהר בחשש, ״אתה יכול לחזור בבקשה על החומר למבחן?״

 

 

שמואל התקדם לכיוונו של סהר. הוא קירב את פניו לתלמידו עד ששני החוטמים כמעט נגעו זה בזה. הוא הביט בעיניו של סהר וחייך חיוך גדול ומרושע. ״לחזור על החומר?״ הוא חטף את מחברתו של סהר והציץ בציורים שקישטו כל פינה בדפי השורות.

״אדוני הצעיר, אם היית מקשיב בשיעור הזה או בכל שיעור אחר, היית יודע טוב מאוד מה החומר למבחן. אם לא היית מצייר את הציורים במחברת כל היום ורושם מספרים בלי סוף, לא היית צריך ללמוד יותר מדי.״ שמואל חייך חיוך מרושע והמשיך בנאומו, ״למען האמת, גם עכשיו אתה לא צריך ללמוד יותר מדי כי אני לא רואה איך תוכל בעשרים וארבע השעות הקרובות,״ שמואל הציץ בשעון ותיקן את עצמו, ״סליחה, בעשרים ושתיים השעות הקרובות, להצליח להשלים את כל החומר למבחן.״

הצלצול הגואל קטע את נאום התוכחה של שמואל. בן רגע נמלט נחיל הילדים המפוחדים מארבעים וחמש הדקות היומיות עם שמואל. שמואל ניגש גם הוא לכיוון דלת היציאה עם תיק המסמכים שלו. ״אבל שמואל,״ פנה אליו סהר מבולבל, ״לא אמרת לי מה החומר למבחן...״ שמואל נעץ בסהר מבט ארוך והתנצל, ״הייתי שמח, סהר, אבל השיעור כבר נגמר. מצטער...״

שמואל עזב את הכיתה והשאיר אחריו חדר ריק וילד מבולבל. סהר הביט המום בחלל שהשאיר מורו במרכז הכיתה.

״הוא ממש לא סובל אותך,״ פנה חגי לסהר בדרכו החוצה. הוא טפח על כתפו של סהר בהבנה ורגע לפני שעזב הוסיף, ״בכל מקרה, שיהיה לך בהצלחה מחר, יהיה מבאס אם לא תמשיך איתנו לכיתה ז'.״

חגי יצא מהכיתה. ״הוא ממש לא סובל אותך,״ חזר סהר על דבריו של חגי בלגלוג, ״היה נחמד אם גם היית עוזר לי קצת.״ הוא הסתובב לאחור לאסוף את המחברות שלו אל תוך התיק, ושם להפתעתו חיכתה לו נוגה. נוגה אברהמי עם החיוך המושלם והמבט טוב הלב.

נוגה. נוגה אברהמי.

אם שמואל היה הרוע המוחלט, נוגה ליקטה את כל התכונות הכי טובות. יופי, חוכמה, רגישות וטוב לב, הומור, אכפתיות וחיוך תמידי על הפנים. גם סהר חשב פעם שהיא מושלמת, אלא שבכל זאת היתה תכונה שלילית אחת שהעיבה על מושלמותה.

משום־מה קיבלה נוגה את ההחלטות הרעות ביותר שאפשר לקבל, כי אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שהסכימה להצעת החברות של אלי הבריון?

אלי שטראוס היה הילד הכי מעצבן בכל בית הספר. ללא קשר לפרט הקטן וחסר המשמעות — שתי הנחירות שליוו כל צחוק שלו (דבר שסהר לא יכול היה לסבול) — הוא היה רשע אמיתי. תמיד ישב בפינת הכיתה וזרק מכל הבא ליד על שאר התלמידים: מחקים, ניירות, שאריות חידודים, כוסות שתייה חמה בחורף, ובקיץ הוסיף לתפריט מבחר מפירות העונה. בסוף שיעור ממוצע בכיתה ו'1 קדמת הכיתה נראתה כמו מגרש כדורגל בסוף דרבי סוער.

אחרי השיעורים היה אלי מתפנה לתחביב העיקרי שלו בבית הספר — ההפסקות. בכל הפסקה היה אלי ממתין עם ארגזי קרמבו שגנב מהקפטריה ומועך אותם להנאתו על פני העוברים והשבים.

אף אחד בבית הספר לא העז להגיד לו דבר. הילדים פחדו משנת האימה הצפויה מהילד הגדול ביותר בבית הספר, והמורים בכלל לא שמו לב להתעללויות שלו מסיבה פשוטה: אלי היה שיאן עולמי בהחלפת הבעות בסגנון חופשי, וידע להפוך בתוך פחות משנייה משטן אכזרי למלאך רחמן.

רוב הילדים התייחסו לאלי בחנופה מהולה בפחד. הם התחלקו בין אלה שהצטרפו אליו במעיכת הקרמבואים לבין אלה שהפנו את הלחי השנייה לקרמבו בטעם מוקה.

לא סתם כולם פחדו מאלי. הוא היה הילד הגבוה והמפותח ביותר בכל בית הספר. מאה שבעים וחמישה סנטימטרים בסוף כיתה ו', פלומת שפם בת שלוש שנים לפחות וידיים שריריות שדאגו בכל יום ליפול על הקורבן התורן שלא הסכים לעשות כדבריו. איש לא ידע אם אלי באמת היה נפיל מקראי או שמא גודלו נעוץ בעובדה שנשאר שלוש כיתות ברציפות.

אבל כל סיפורי האימה האלה לא היו הדבר הנורא ביותר אצל אלי. כאילו מקבץ התכונות הנדיר הזה לא הספיק, לאלי ולשמואל הנורא היה אותו שם משפחה — שושלת הרשע שיצרו האב ובנו איימה על כל בית ספר ״השלום״.

לא ברור איך זה קרה ולמה — אבל נוגה הפכה להיות חברה של אלי. ״היפה והחיה״ בגרסה מודרנית, רק שבמקרה הזה לחיה לא היתה שום אנושיות. הם הסתובבו יחד ברחובות, נסעו לים ולקולנוע, ואפילו בילו יחד בביתה של נוגה בליל הסדר האחרון. לאף אחד מהילדים בכיתה, ובטח לא לסהר, לא היה מושג מה עושה מלכה שמימית זו עם נסיך האופל.

מדי יום נאלץ סהר לצפות בשניים הולכים לכיוון ביתה של נוגה ונפרדים בחיבוק שלאחרונה הוחלף בנשיקה על הלחי. בכל פעם היה מביט בהם מהצד השני של המדרכה, ובכל פעם לא הצליח להבין מה לעזאזל נוגה עושה איתו.

״סהר?״ נשמע קולה של נוגה, ״הכול בסדר?״ סהר הינהן. ״חגי יכול להיות קצת מעופף,״ היא ציחקקה. ״קח, אתה יכול להעתיק מהמחברת שלי, כתוב בה כל החומר למבחן.״

״אה... תודה,״ סהר מילמל. הוא הוציא את המחברת שלו והעתיק במהירות את כותרות הנושאים למבחן. ליקוי חמה, ליקוי ירח, כוכבי לכת ומרחקם מהשמש... אם זר היה רואה את נושאי המבחן, בטח היה חושב שמדובר במבחן סיום תואר אקדמי באסטרונומיה, ולא במבחן סיום שנת לימודים של בית ספר יסודי.

נוגה המתינה בסבלנות בזמן שסהר העתיק את נושאי המבחן במחברת המקושקשת שלו. ״אתה מצייר ממש יפה,״ אמרה בזמן שעיינה בציורים שכיסו בצפיפות את השוליים, ״אתה חייב לעשות משהו עם הכישרון שלך.״

״מה אני כבר יכול לעשות?״ שאל סהר כשסיים להעתיק את החומר.

״אני לא יודעת,״ אמרה נוגה בחיוך הזוהר שלה, ״אתה יכול לפרסם את הציורים האלה או לפחות ללכת לחוג ציור. אתה ממש מוכשר.״

סהר הציץ בציורים שלו. לא היו בהם שום היגיון או עקביות. הפלאפל של שלום, שקיעת השמש בים, המבנה של השכונה, כוכבים נופלים ושיירה של פרות העושה את דרכה בכביש דו־מסלולי. הציור האחרון שהופיע בה היה של העגלה הגדולה, שאותה העתיק סהר מהלוח בתקופה שבה עוד ניסה להקשיב לשמואל.

״מאיפה באים לך כל הרעיונות האלה?״ שאלה נוגה והמשיכה לעיין בציורים הרבים שגדשו את המחברת. ״סתם כך,״ אמר סהר.

סהר שיקר. הוא התבייש להגיד שכבר שנה שלמה הוא חולם מדי לילה עשרות חלומות, וחלקים שלמים מהם נחרתים בזיכרונו ולא עוזבים אותו עד שהוא מתעד אותם במחברת הטבע. בחלומות האלה אין התרחשות מיוחדת או מראות יוצאי דופן. הם לא מפחידים, מותחים או מצחיקים — בדרך כלל מדובר במקומות זרים שמעולם לא היה בהם, אך עם זאת נראים לו מוכרים.

עד השנה האחרונה סהר לא ידע לצייר אפילו בית עם גינה ושמש בקצה הדף, אבל באופן מפתיע, בפעם הראשונה שהרים את העיפרון וניסה לצייר את מה שראה בחלומות, הצליח להעתיקם בְּדיוק מופלא.

שתי נחירות מוכרות העירו את סהר מחלומותיו בהקיץ. ״חררר חררר, איזה ציורים דביליים, חררר חררר.״

״היי, אלי,״ הפנה סהר את מבטו וחיוכו נעלם באחת. ״די, זה לא יפה. תראה איזה ציורים יפים,״ פנתה נוגה לחברה המגודל. ״חררר חררר, יפים. באמת כדאי לתלות בבית תמונה של הפלאפל של שלום, חררר חררר.״

אלי זרק את המחברת בחזרה לכיוונו של סהר. הוא הניח את ידו השרירית על כתפה של נוגה ופנה אליה ברגישותו האופיינית. ״יאללה, נזוז?״

נוגה הביטה בסהר. ״שיהיה לך בהצלחה במבחן, תראה שיהיה בסדר,״ שלחה אליו חיוך מרגיע.

״תודה,״ ענה סהר, ״בכל מקרה אין סיכוי שאני אעבור את המבחן הזה.״

נוגה הביטה בסהר במבט מלא רחמים, שנקטע כרגיל בשתי נחירות מוכרות, ״חררר חררר, אין סיכוי שהוא יעבור את המבחן, חררר חררר.״