וול סטריט

פרק ראשון

התקופה המוקדמת (1840-1790)

זיכרו, זמן הוא כסף.
בנג'מין פרנקלין

אמריקה של 1790 היתה מקום שונה, ארץ של הזדמנויות שלא היו כמותן באותה עת. מעמד הסוחרים, ברובו ממוצא בריטי או הולנדי, גרף הכנסות נאות ממסחר בכל הבא ליד. הסוחרים התפרנסו בדרכים רבות מִסְפור, רובן סביב קומודיטיס חיוניים לטעמם של האירופים, כמו פרוות, משאבי טבע וטבק. ספקולציה בקרקעות היתה תחום נוסף שריכז אליו תשומת לב, מפני שלאמריקנים היה שפע מהן, והאירופים חפצו בהן כנראה יותר מבכל סוג אחר של נכסים. בתחומים הללו יירשמו בעתיד הרווחים האדירים של העשירים האמריקנים הראשונים - ג'ירארד, אסטור, בידל ואחרים - שעוד נזכיר בהמשך.
ארצות הברית היתה מושיעת אירופה המאוכלסת יתר על המידה. הוראס גרילי כתב לאחר מכן: "אם אין לכם משפחה או חברים, ושום סיכוי אינו פתוח בפניכם, הַפנו את פניכם אל המערב הגדול ובְנו שם את עושרכם ואת ביתכם". הוא כתב את הדברים הללו ב-1846, כאשר לפחות שני דורות כבר נהגו כך.
עשיית כסף התקבלה בעין יפה והיתה כמעט מובנת מאליה, כל עוד נשמרו כמה כללי משחק בסיסיים. ההנחה היתה שאחרים נהנים גם הם מן היזמות הזו. גירסה פופולרית של הפילוסופיה התועלתנית היתה באופנה, ואמריקה הוכיחה שהיא המעבדה הטובה ביותר שלה. אך האתיקה הפרוטסטנטית עדיין לא נעלמה: מינוף פיננסי לא התקבל בעין יפה. נטילת הלוואות כדי להקים עסק מצליח היתה פופולרית מפני שהיא הוּכְּרה כדרך היחידה לניהול עסקים במקרים מסוימים, אבל הפרקטיקה הזו לא היתה מקובלת מבחינה חברתית, והבסיס המוסדי שלה עדיין היה חלש.
בין מלחמת העצמאות ומלחמת האזרחים מילאה האדמה את תפקיד המפתח בהשקעות ובחלומות האמריקניים. המרחבים האדירים של המדינה, השטחים שנראו בלתי-מוגבלים, סיפקו הזדמנויות חסרות תקדים לאמריקנים ולאירופים. הם ייצגו את כל מה שהעולם הישן כבר לא יכול היה להציע - הזדמנויות, מרחב צמיחה ואפשרויות השקעה. היזמים הראשונים לווּ סכומי כסף גדולים, תכופות לצורך רכישת קרקעות בתקווה למכור אותן למישהו ברווח.
בתקופת מלחמת העצמאות האמריקנית, נחשבה האדמה פחות כמגרש לבניית בית ויותר כמשאב יצרני. באנגליה כבר הידלדלו משאבי טבע רבים והתעורר צורך באדמות חדשות כמקור אספקה חדש שלהם. עצי האלון נעלמו לחלוטין מהנוף הבריטי והיה צורך לייבא מוצרי עץ רבים. מראה היערות האפלצ'יים האדירים של אמריקה פיתה אירופים רבים שסבלו מצפיפות אוכלוסין וכרעו תחת נטל מסים, אך חשקו בעץ, פרוות ומחצבים שמרחבים אלו היו יכולים לספק. היה גם צורך באדמות רבות כדי לגדל עליהן את המוצר המְמַכֵּר החדש ששבה את לבם של האירופים והאמריקנים - הטבק.

התשוקה לבעלות על נכסים היתה טבועה עמוק בדמיון האירופי, במיוחד האנגלי. במאה ה-17, אחרי מלחמת האזרחים בבריטניה, טען ג'ון לוק בתקיפות שרכוש הוא חלק מאישיותנו. לשלול רכוש מאדם פירושו לשלול ממנו את זכויותיו הבסיסיות, כפי שטענו לאחר מכן גם אבות החוקה האמריקנית. ב-The Federalist Papers טען ג'יימס מדיסון בצורה משכנעת ש"הממשלה קיימת כדי להגן על רכוש לא פחות מאשר כדי להגן על יחידים".
העיקרון החוקתי הזה יסייע בהמשך להפוך את הנכסים לסוגיה מרכזית בפוליטיקה האמריקנית, אבל ב-1790 הוא היה עדיין בגדר תפיסה חדשה שהעניקה הזדמנויות להתעשרות. עוד לפני שיבש הדיו מעל החוקה האמריקנית, ההשקעות האירופיות במדינה החדשה עלו משמעותית. בתוך כמה שנים תחולל הספקולציה בקרקעות את המפולת הפיננסית הראשונה בוול סטריט.
למרות ההבטחה הגדולה לא היה קל לעשות עסקים באמריקה הקולוניאלית במחצית השנייה של המאה ה-18. לכל מושבה היה מטבע משלה והיא הֵגֵנה בקנאות על מעמדה הכלכלי, גם אחרי שהוקם הממשל הפדרלי עם הכרזת העצמאות. החוקה אסרה על המדינות להנפיק את המטבעות שלהן אחרי 1789, אבל הבנקים מיופי הכוח שהוקמו במהרה קיבלו על עצמם את המשימה הזו. בשנותיה הראשונות של הרפובליקה החדשה נמשכו רבות מאותן בעיות.
ארצות הברית לא היתה אז המדינה ההומוגנית שנעשתה לאחר מכן. העסקים בין הסוחרים, עורק החיים של הכלכלה המוקדמת, יכולים היו להתנהל בליש"ט בריטיות, פרנקים צרפתיים או דובלונים ספרדיים, לא רק בדולרים האמריקניים החדשים. כאשר היו העסקות מסוכנות במיוחד, נדרשה לעתים התמורה בזהב או בכסף. בהֵעדר מסים פדרליים, מסי מדינה או עלויות עבודה גבוהות, צבר מעמד הסוחרים האמריקני הון עתק, אבל השווקים היו רחוקים מלהיות יעילים כמו אלו של מדינות האם, בריטניה והולנד. מוסדות בסיסיים עדיין היו חסרים. משרד האוצר הוקם רק שישה חודשים לאחר השבעתו של ג'ורג' וושינגטון לנשיא ב-1789.

מוסד נוסף שלא היה קיים במדינה החדשה היה בורסת מניות מאורגנת, שוק שבו היו יכולות מניות של חברות מסחר וחברות ייצור מוקדמות להחליף ידיים. ללא שוק מאורגן, המסחר במדינה החדשה לא התפתח במהירות או בצורה תקינה. הבורסות היו נחוצות כדי שהמשקיעים ילמדו להכיר את החברות ואת מוצריהן ועיסוקיהן. רק כאשר החלו הסוחרים להקדיש תשומת לב לגיוס כספים למיזמים חדשים, החל הרעיון של שוק מניות ואיגרות חוב להיות אטרקטיבי יותר. שוק לנכסים בלתי-מוחשיים כאלו כבר התקיים באירופה במשך כמאה שנים, אבל הרעיון חצה את האוקיינוס האטלנטי באטיות רבה.
הבורסות האירופיות הוקמו במאה ה-17 כשווקים שהממשלות היו יכולות למכור בהם את המילוות שלהן (אג"ח) וחברות המסחר הגדולות היו יכולות לגייס הון להרפתקאותיהן בחו"ל. ההולנדים פיתחו ראשונים את הבורסות שלהם, כבר מ-1611. האנגלים הלכו בעקבותיהם כעבור כ-75 שנים. מלבד מסחר בקומודיטיס חיוניים לסחר המתפתח, החלו שתי הבורסות לסחור בתפיסות חדשות של מימון - מניות ומילוות או אג"ח.
הממשלות וחברות הסחר המוקדמות החלו להתייחס למשקיעים הפרטיים כאל מקור לגיוס הון. נטילת הלוואות ממשקיעים הועדפה על העלאת מסים, והיתה בוודאי בטוחה יותר - יותר מממשלה בריטית אחת נקלעה לצרות עקב מיסוי יתר של אזרחיהן. המשקיעים עצמם נהנו מהרעיון של בעלות על מניות, שהגבילה את הסיכון שלהם במיזם לסכום שהשקיעו.
מיד אחרי מלחמת העצמאות, מצאה הממשלה הפדרלית האמריקנית את עצמה במצב כספי דחוק מאוד. היא נטלה על עצמה את כל חובות המושבות לשעבר והקונגרס הקונטיננטלי, אך לרוע המזל היו לה רק יתרות מעטות לכסותם. אם לא היתה הרפובליקה מכבדת את התחייבויותיה, היה מתעורר קושי לגייס מילוות חדשים. לכן לוותה ממשלת ארצות הברית בניו יורק 80 מיליון דולר באמצעות הנפקת אג"ח פדרליות. הצורך הפך לאבי ההמצאה, ושוקי ההון האמריקניים, צנועים ככל שהיו, נולדו. אבל, כפי שנהג בן פרנקלין לומר, "הצורך לעולם אינו עושה עיסקה טובה".
התחרות העיקרית על הון באה מצד תעשיות בסיסיות ומוסדות פיננסיים שביססו את עצמם במהירות במדינה החדשה. מרבית המוסדות הללו היו גרסאות אמריקניות של חברות המסחר והמוסדות הפיננסיים הבריטיים שהיו מוּכָּרים במושבות לפני מלחמת העצמאות. סוחרים ומשקיעים רחשו אמון למוסדות הללו הרבה יותר מאשר לממשלות. כתוצאה מכך הריבית ששילמה הממשלה החדשה היתה צריכה להיות גבוהה יותר, אך גם כך, המשקיעים לא הזרימו ביקושים משמעותיים לאג"ח הממשלתיות החדשות. אחרי ביטול ההגמוניה הקולוניאלית הבריטית לא גילו היזמים והסוחרים בניו יורק, בוסטון ופילדלפיה להיטות רבה במיוחד להלוות כספים לממשלה נוספת, במיוחד לא לממשלה בלתי-מנוסה כמו הממשלה הפדרלית החדשה, שעדיין לא היה לה אפילו משכן קבוע. על רקע זה נמכרו רבות מהנפקות האג"ח של הממשלה רק בחלקן.

שלוש הערים הגדולות בחוף המזרחי היו הבית של הקפיטליזם האמריקני בחיתוליו. פילדלפיה היתה ביתה של הבורסה הראשונה, בוסטון היתה מרכז לספנות ולבנקאות, ניו יורק היתה המרכז שצמח במהירות לשירותים פיננסיים דוגמת ביטוח ובנקאות. אף על פי שהאג"ח הממשלתיות הופצו בכל שלוש הערים הללו ובערים גדולות נוספות כמו בולטימור וצ'רלסטון, פיתחה ניו יורק את השוק הפעיל הראשון לאג"ח ולמניות של חברות בחיתוליהן.
סוחרים וסוחרי ניירות ערך נהגו להתכנס באתרים שונים במנהטן התחתית, סביב וול סטריט, לאורך חומה שבנה ב-1653 פיטר סטביסאנט, מושלה ההולנדי של העיר, כדי להגן על המתיישבים הראשונים מפני האינדיאנים. ההתכנסויות שימשו לקנייה ומכירה של מניות ומילוות (אג"ח).
מאחר שהמסחר בניירות הערך הללו צמח במהירות, התחלקו הסוחרים לשתי קבוצות - מנהלי מכירות פומביות וסחרנים (דילרים). הראשונים קבעו את המחירים, והאחרונים סחרו בינם לבין עצמם ועם מנהלי המכירות הפומביות. צורת המסחר המוקדמת הזו קבעה תקדים שעליו יתבססו הבורסות האמריקניות ב-200 השנים הבאות. הבעיה היחידה היתה שמנהלי המכירות הפומביות ("עושי השוק" לעתיד) נהגו להטות את מחירי ניירות הערך לטובתם.
השוק החדש, שהתנהל בצדי רחוב ובבתי קפה, דמה באופן כללי לבורסות האירופיות שכבר התקיימו זמן מה. בורסות לונדון ואנטוורפן היו מתקדמות למדי בנוגע לגיוסי הון ומסחר במניות ואג"ח של ממשלות ושל חברות הסחר המרקנטילי (של סחורות) המוקדם. הבורסות הללו התפתחו בעיקר משום ששתי המדינות, בריטניה והולנד, היו ערש הלידה של המרקנטיליזם והקפיטליזם המודרניים. שתיהן ייצאו הון רב לחו"ל, בתקווה לגרוף רווחים ממיזמים מֵעבר לים. זה היה אפשרי ואף מחויב המציאות, מפני שלשתי המדינות היו עודפי כושר ייצור וכסף בבית, והן היו להוטות לגלות דרכים חדשות לגריפת רווחים.
שנים רבות לפני מלחמת העצמאות האמריקנית, כבר התנסו שתי הבורסות הללו בשערוריות פיננסיות - ששתיים מהידועות בהן היו בועת הים הדרומי וספקולציית הטוליפים (פקעות הצבעונים). השערוריות המוקדמות הללו הוכיחו שעסקות מפולפלות וספקולציה נרחבת עלולות לפגוע קשות בהתלהבותם של המשקיעים הפרטיים, שהיו נחוצים לפיתוח הקפיטליזם התעשייתי. מצב דומה שרר בניו יורק, שבה מעלליו של ספקולנט אחד הקשו על גיוסי הון במחצית השנייה של שנות התשעים של המאה ה-18.

"15 סוגי יין שונים לארוחת הערב"
במרס 1792 סוחר וספקולנט ניו יורקי ששמו ויליאם דְיוּאֵר מתח את עצמו יתר על המידה בעסקותיו, ורבות מהפוזיציות הספקולטיביות שלו קרסו. מאחר שהוא מימן אותן באמצעות הלוואות, נשפט דיואר ונשלח במהירות לכלא של חייבים.
אבל דיואר לא היה רק עוד סוחר שעשה כמה דולרים בשוק. הוא היגר מבריטניה לפני מלחמת העצמאות, היה חניך איטון ובן למשפחה מכובדת ובעלת אחזקות מסועפות באיי הודו המערבית. דיואר התיישב בארצו החדשה ב-1773 וגילה אהדה לתלונות המושבות נגד בריטניה. הוא הכיר היטב את החברה הגבוהה בניו יורק, והחל לכהן במשרות בכירות. הוא היה חבר הקונגרס הקונטיננטלי,* שופט בניו יורק ואחד מהחותמים על "סעיפי הקונפדרציה". לאחר מכן, בשנות השמונים של המאה, הוא כיהן גם כמזכיר לשכת האוצר, משרה שפתחה בפניו את סודות המימון האמריקניים לפרטי פרטיהם. לאחר שרכש ידיעה רחבה בפיננסים בינלאומיים, תִכנן דיואר להקים בניו יורק בנק שיוכל להתחרות בחברות הסחר הבנקאיות הבריטיות וההולנדיות הגדולות.
[*. הקונגרס של נציגי המושבות לפני העצמאות. (כל ההערות הן של המתרגם והעורך)]
דיואר הכיר היטב את כמויות הכסף שהשקיעו האנגלים וההולנדים במושבותיהם לשעבר. רבות מפוזיציות הנדל"ן וניירות הערך שלו התבססו על הציפיות לזרימת הון מחו"ל. ב-1787 הוא היה מעורב מאוד ב"ספקולציית Scioto", שבה הוא וכמה מעמיתיו קיבלו את הזכויות לשטחי אדמה גדולים במערב - שטחים שהתכוונו למכור למשקיעי חוץ.
לרוע המזל, העלה נגדו משרד האוצר האשמות בעבירות שביצע לכאורה בזמן כהונתו בממשלה. כאשר הוגש כתב האישום, היה דיואר כמעט פושט רגל ונאלץ ליטול הלוואות כדי לעסוק בעסקות ניירות הערך המפולפלות שלו. כאשר אכן פשט רגל לבסוף, קרס כל שוק הרחוב הבורסאי במהירות יחד איתו, וגלי ההלם נמשכו כמה שנים בעודו מרצה את עונשו.
שר האוצר הראשון, אלכסנדר המילטון, התערב לטובת דיואר ב-1797, אבל לא השיג בעבורו יותר מאשר שחרור קצר מן הכלא. דיואר מילא תפקיד מרכזי בהקמת הבנק של ניו יורק על ידי המילטון עשור קודם לכן, אבל אפילו התערבותו של המילטון רב-ההשפעה לא הצליחה להצילו.
בימיו הגדולים נהג דיואר להזמין את ידידיו ושותפיו לארוחות ערב מפוארות בביתו שבברודוויי, לא הרחק מוול סטריט, במקום שניצבת בו כיום כנסיית טריניטי. הוא היה נשוי לקתרינה אלכסנדר, שנודעה יותר כ"ליידי קיטי", והיתה בתו של לורד סטירינג, קצין בריטי; ג'ורג' וושינגטון הוא שהוליך את הכלה אל חתנה. מסיבות הערב של דיואר היו פופולריות במיוחד מפני שליידי קיטי היתה המארחת.
אחד מבני התקופה תיאר כך את התרשמותו: "דיואר חי בסגנון של אציל. אני מניח שהיו לו לא פחות מ-15 סוגי יין לארוחת הערב ולבילוי שאחרי הארוחה". ייתכן שסגנונו המלכותי הוא שהרגיז את התובעים שלו. דיואר הוחזר אל הכלא, ושם מת ב-1799.

שוק המניות החדש נזקק לזמן כדי להתאושש מהפסדי הפוזיציות של דיואר. הבנקים סבלו מן ההפסדים בתקופה שבה נזקקה הממשלה הפדרלית לכספיהם. דיואר היה הראשון שנעזר במידע שקיבל בתפקידיו הרשמיים לצורך מסחר ספקולטיבי. לנפילתו לאשפתות יהיה אפקט דרמטי על השוק לאורך כל ההיסטוריה שלו.
דיואר עלה על עגלת הספקולציה בקרקעות כמו רבים מבני זמנו, אך בעשותו כך הוא הפר חוק ברזל של המסחר במאה ה-18. אמריקה עדיין היתה מדינה שמרנית שהאתיקה הפרוטסטנטית שולטת בה. הצגה לראווה של עושר נחשבה למעשה וולגארי או להוכחה לאי-יושר. פשעיו של דיואר היו פשעים של טעם רע באותה מידה שהיו עבירה על החוק.
בתוך חודש לאחר קריסתו של דיואר והמפולת שבאה בעקבותיה, החליטו עושי השוק והדילרים לעקור מן הרחובות ומבתי הקפה ולמצוא אתר קבוע יותר. רק בקיץ שלפני כן נעשה המסחר ברחובות מאורגן והמכירות הפומביות התנהלו פעמיים ביום. כעת התברר שהשוק זקוק לאתר מרכזי כדי שיהיה ניתן לשלוט בעסקות ולרשום אותן. בית המחוקקים של מדינת ניו יורק סייע רבות בכך שהפך את המכירה הפומבית של ניירות הערך הפדרליים ושל מדינת ניו יורק לבלתי-חוקית, כדי לספק יושרה מסוימת לשוק הזה. בשנים הראשונות של השוק היה ברור שמנהלי המכירות הפומביות, עושי השוק, היו משנים את המחירים לצורכיהם.
בהכירם בצורך לנקות את פעילותם, חתמו הדילרים ועושי השוק על "הסכם באטנווד" במאי 1792. הם נועדו תחת צמרתו של עץ שקמה,* שכיום שוכן במקומו בניין מס' 68 בוול סטריט, והסכימו להקים בורסה רשמית לקנייה ומכירה של מניות ומילוות. השוק החדש יתנהל ללא מכירות פומביות מניפולטיביות, לאורך יום מסחר שאורכו ייקבע ועם מבנה ברור של עלויות. אלו שיחתמו על ההסכם יגבו זה מזה עמלות סטנדרטיות בעבור המסחר. אלו שלא יחתמו אך ירצו לסחור, ישלמו עמלות גבוהות יותר. אלו שלא יוכלו או יסרבו לשלם את דמי החברות, יוכלו לסחור רק בקרנות הרחובות. קניות ומכירות של ניירות ערך יוכלו להיעשות במטבעות (זהב או כסף) או במזומן אחר, בדרך כלל דולרים של ניו יורק שמנפיקים הבנקים. התחייבויות של הממשלה הפדרלית יבוצעו בדולרים של ארצות הברית.
[*. buttonwood באנגלית, כי פירותיו דומים לכפתורים.]

המסחר נשלט על ידי האג"ח הממשלתיות בשנות התשעים של המאה ה-18, ורק ב-1798 הונפקו לראשונה אג"ח מסחריות תאגידיות, בידי חברת הביטוח של ניו יורק. בתקופה שקדמה למלחמה עם בריטניה ב-1812, ההנפקות היחידות לצד האג"ח הממשלתיות היו של הבנקים וחברות הביטוח בניו יורק.
הבנק של ניו יורק, שהקים אלכסנדר המילטון, קיבל את ייפוי הכוח של מדינת ניו יורק ב-1791. הוא יהפוך במהרה לבנק המועדף על המשקיעים, בין היתר הודות למוניטין של המילטון. כשר האוצר, חתר המילטון לפירעון מלא של החוב הלאומי ולהטלת מסים למימון הוצאות הממשלה. הוא התפרסם במדיניותו הפיסקלית האחראית והשמרנית. כתוצאה מכך היו חייבים רוב הבנקים החדשים להיות בעלי מבנה תאגידי ולקבל את הסמכת המדינה. השגת הצ'רטר הזה היתה קשה עד קלה מאוד, תלוי במיקומו של הבנק. היחידים שהיו פטורים מהסמכה היו הבנקים הפרטיים - אלו שביצעו את מרבית הפעולות של בנקים מוסמכים, אך לא הנפיקו מטבעות משלהם. ניו יורק כרסמה בהדרגה במעמדה של פילדלפיה כמרכז הבנקאות האמריקני, לאחר שפנסילבניה אימצה חוק שהפך את הבנקים הפרטיים לבלתי-חוקיים.
שוק האג"ח היה חזק משוק המניות. ההנפקות של האג"ח והמניות נמכרו בפרמיה או בדיסקאונט (חסר). ללא קשר לסוג ההנפקה, תמיד נקבע לנייר ערך נקוב כאשר הונפק לראשונה. הדילרים היו מציינים את מחיר הפרמיה או הדיסקאונט מהערך הנקוב, ולא את המחיר היומי של נייר הערך, בהשוואה למחירו ביום הקודם. מרבית העסקות בוצעו במזומן, אבל היו כמה חוזים עתידיים שנקראו time bargains. בסידור הזה נדחתה קבלת ניירות הערך למועד כלשהו בעתיד הקרוב, במחיר שהוסכם ביום חתימת העיסקה. מסחר כזה היה מסוכן מפני שהוא היה תלוי כמעט תמיד בהסכם בעל-פה בין הצדדים.

הבנק המרכזי הראשון
כאשר התכנס הקונגרס הראשון, היתה אחת המטלות שלו לכונן את הבנק של ארצות הברית, שנרשם ב-1791. המשרד הראשי מוקם בפילדלפיה, עם שלוחות בניו יורק ובערי החוף המזרחי הראשיות האחרות. שלא כמרבית הבנקים המוסמכים של אותם ימים, קיבל הבנק המרכזי רשות להקים סניפים במדינות אחרות, עובדה שהרגיזה בנקאים רבים שפעלו רק בגבולות מדינותיהם.
השלוחות של הבנק המרכזי, יותר מאשר עצם תפקידו, הן שליכדו את האופוזיציה כלפיו. סוחרים מקומיים רבים, שחלקם היו בתהליך הקמת בנקים מדינתיים מוסמכים, לא רצו שום תחרות או פיקוח מצד גוף פדרלי. כאשר פורק הבנק המרכזי ב-1811 לאחר שלא חודש הצ'רטר שלו, כבר קיבלו יותר מ-120 בנקים צ'רטרים מהמדינות השונות. רבים מהם החלו להנפיק שטרי נייר. בתוך כמה שנים הם הציפו את השוק בשטרות הללו וב-1817 נאלצה הממשלה לעבור לתשלום במטבעות זהב וכסף. היכולת להדפיס שטרות היתה כוח שבנקים חדשים רבים לא חפצו להעביר לידי בנק מרכזי חזק.
הבנק של ארצות הברית היה בעצמו אחת ההנפקות הלוהטות בהיסטוריה האמריקנית, אבל ההיסטוריה הקצרה והבעייתית שלו שיקפה את הבעיות של המדינה החדשה. הבנק הוכיח את עצמו כרווחי מאוד לבעלי מניותיו, אבל הרווחים לא הספיקו כדי להצילו בטווח הארוך. ההנפקה שלו נהנתה מחיתום טוב, אבל היא לא היתה מהסוג שנסחר על ידי עושי השוק והדילרים בוול סטריט ובקפה טונטיין, מקום המפגש האהוב על סוחרי הסחורות.
ההון המקורי של הבנק נקבע ל-10 מיליון דולר, מתוכם העניקה הממשלה הפדרלית 2 מיליון דולר. הבנק הִלווה לממשלה 2 מיליון דולר בריבית של 6%, לפירעון בעשרה תשלומים שווים. הבנק שימש גם כסוכן הפיסקלי של הממשלה. הציבור הורשה להשקיע את 8 מיליוני הדולרים הנותרים, אבל במונחים של ימינו גופים מוסדיים הם שהשקיעו את רוב הכסף. לרוע מזלו של הבנק היו הללו בעיקר זרים. הסוחרים האמריקנים הגדולים של אז קנו רק מקצת מההנפקה.
מבנה הבנק של ארצות הברית היה אמנם פשוט והונו גויס בנקל, אבל הוא נפל קורבן למחלוקת האידיאולוגית הגדולה באשר לתפקידה של הממשלה הפדרלית. ב-1791 ביטא תומס ג'פרסון את ספקותיו על יכולתה של הממשלה הפדרלית להעניק צ'רטר לבנק פרטי, כפי שהיה הבנק הזה לאורך ההיסטוריה הקצרה שלו. החשש היה שהבנק יהפוך למוסד מרכזי חזק בדומה לבנק אוף אינגלנד - הבנק המרכזי הוותיק בעולם, שנוסד ב-1694 ורכש מונופול על הנפקת שטרות, מה שלא היה עולה על הדעת בארצות הברית באותם ימים.
חלק מבעיותיו של הבנק נבעו מהמשקיעים הפרטיים שלו. מבין 8 מיליוני הדולרים שהוקצו להם, 7 מיליון ויותר רכשו משקיעים זרים, בעיקר בריטים. הרעיון של בנק אמריקני שהוא למעשה בנק מרכזי הנמצא בידיים זרות נחשב בעיני רבים למסוכן. מיסטר דשה, ציר קונגרס מקנטקי, חשב שהמלך ג'ורג' השלישי הוא בעל העניין בבנק. בהתחשב במצבו הנפשי של המלך הזה באותה עת (על סף טירוף, לפי השמועה), טען דשה שאין זה חכם שהבנק המרכזי הוא בן ערובה בידי משקיעים כאלו.
הבנק חוסל לאחר שהקונגרס סירב לחדש את הצ'רטר שלו ב-1811. ב-20 השנים שבהן פעל העניק למשקיעיו תשואה של 8% בשנה בדיבידנדים ו-57% בעליית ערך מניותיהם. הממשלה הפדרלית הרוויחה למעלה מ-600 אלף דולר על השקעתה הראשונית. אבל תפקידו של הבנק בפיתוח הממשל הפדרלי היה כה שנוי במחלוקת, עד שהוא לא מצא תמיכה מספקת והצ'רטר שלו פקע כאמור ללא חידוש.
המשקיעים הבריטים קיבלו חזרה את כספם ממש לפני פרוץ המלחמה של 1812.* החזרת הכספים הללו הפכה לציון דרך חשוב בפיננסים האמריקניים, מפני שהיא הוכיחה שהממשלה מוכנה לעשות עסקים ללא אפליה לרעה של זרים. כך הובטחו השקעות בריטיות בארצות הברית למשך עשרות שנים בעתיד. אחד המשקיעים האמריקנים הגדולים בעת חיסולו של הבנק היה סטיבן ג'ירארד מפילדלפיה, שאליו נחזור בהמשך.
[*. הצבא הבריטי פלש מקנדה לארצות הברית וכבש את העיר וושינגטון.]

מיד אחרי המלחמה החלו להתנדף האינטרסים של הבריטים ושל זרים אחרים באג"ח הממשלה הפדרלית, אבל המגמה הזו התבררה כזמנית. האחזקות הבריטיות וההולנדיות היו יותר ממחצית האג"ח שהונפקו ב-1803 והן ירדו לכ-25% ב-1818. משקיעים זרים אחרים באו מהכלכלות המרקנטיליות של אירופה, אך הם היו כמעט חסרי משמעות. מסורת ההשקעות של הבריטים וההולנדים בארצות הברית, שהחלה בימים הראשונים של השוק, תישמר במאה השנים הבאות ויותר.
בין 1790 ל-1817 לא התמקמה הבורסה של ניו יורק באתר קבוע אחד. הדילרים הפעילו מעין שוק מעבר לדלפק (OTC), כלומר: קנו ומכרו ניירות ערך ביניהם ללא ישות רשמית שקבעה מחיר לניירות הערך. האג"ח הממשלתיות נעשו פופולריות יותר והיו כשליש מסך ניירות הערך שנסחרו באותה עת. כאשר גרמה המלחמה של 1812 לפעילות הספקולטיבית להיעצר לחלוטין, הנפיקה הממשלה אג"ח כדי לממן את מאמץ המלחמה.
אבל התמונות של הבריטים המעלים באש את העיר וושינגטון ואת הבית הלבן לא תרמו לאמון המשקיעים, והשקעות בריטיות רבות בארצות הברית חוסלו מראש ברוב זהירות, כדי שלא ייווצר הרושם שהמשקיעים מממנים את האויב האמריקני. כאשר התרחשו כמה מכירות של ניירות ערך, התברר בפעם הראשונה עד כמה מרכזי תפקידם של המשקיעים הבריטים במשק האמריקני. תופעה זו תחזור על עצמה פעמים רבות לאורך המאה ה-19.
במהלך המלחמה נוצר גל הנפקות אג"ח של גופים מסחריים, בצד ההנפקות הממשלתיות. ב-1812 הופיעו מניות של ארבעה בנקים חדשים: פרנקלין בנק, סיטי בנק, פיניקס בנק ובנק אוף אמריקה. עיריית ניו יורק עצמה נכנסה לשוק עם הנפקת אג"ח. כעבור זמן קצר הופיעו גם מניות של חברות לא-פיננסיות. מניות Canal, חברות כריית תעלות, נעשו חביבות המשקיעים. זו של תעלת אירי שבצפון מדינת ניו יורק היתה פופולרית במיוחד.
אג"ח מלווה המלחמה של הממשלה לא התקבלו תחילה היטב, אך לאחר מכן הניבו רווחים לכמה חתמים. בפברואר 1812 ניסה משרד האוצר הפדרלי לגייס 16 מיליון דולר כדי לממן את המלחמה בבריטים, אך הצליח למכור אג"ח ב-6 מיליון דולר בלבד. היתרה נמכרה לשלושה משקיעים יחידים - ג'ון ג'ייקוב אסטור מניו יורק, סטיבן ג'ירארד מפילדלפיה ודייוויד פאריש, שייצג את בנק ברינגס הבריטי. השלושה נהגו כמו סינדיקטי החיתום שיופיעו מאוחר יותר בהיסטוריה של וול סטריט: הם רכשו את האג"ח בכספם ובכסף שלוו, ומכרו אותן אחר כך ברווח לאנשי עסקים שהכירו. זה היה אפשרי מפני שאסטור וג'ירארד היו שניים מהסוחרים המצליחים במדינה והיו להם קשרים מסועפים.
החיתום הזה התברר כרווחי מאוד. חבילת האג"ח ב-10 מיליון דולר נרכשה ב-40 סנט לדולר ונמכרה ב-80 סנט לדולר, ומכאן שהחתמים גרפו 4.2 מיליון דולר, בערך רבע ממה שתכננה הממשלה לגייס. למשרד האוצר לא היתה ברירה אלא להסתייע בסוחרים העשירים, אבל התקדים הזה עורר את חמתם של הפוליטיקאים, ובהם הנשיא לעתיד אנדרו ג'קסון. הבנקאות המסחרית גרפה רווחי עתק על חשבון הממשלה עוּלַת הימים. הלקח הזה יילמד בדרך הקשה על ידי ג'קסון עצמו כעבור 20 שנה.

בתחילת המלחמה, רווחים כאלו היו חיזיון נפוץ למדי באליטה של מעמד הסוחרים. אסטור, גרמני שהיגר לאמריקה מעיר הולדתו וולדורף באדן ב-1784 עם 200 דולר בכיסו, היה שווה 250 אלף דולר בסוף המאה ה-18, וכנראה 20 מיליון דולר במותו ב-1848. הוא תכנן להצטרף לאחיו שפתח בניו יורק אטליז, אם כי היה לו ניסיון בייצור חלילי עץ והוא השתעשע גם ברעיון של פתיחת עסק כזה בניו יורק. אבל האונייה שהביאה אותו לארצות הברית נאלצה לעגון במפרץ צ'ספיק בגלל מזג אוויר גרוע והמפרץ קפא למשך חודשיים. באותם חודשיים, למד אסטור הרבה על המסחר בעורות ובפרוות מעמית לאונייה שהתנסה בציד מלכודות במערב האמריקני. כאשר הגיע האביב, ועוד קודם שהניח את כף רגלו על אדמה אמריקנית, כבר ידע אסטור מה יהיה משלח ידו. הוא החליט להיות סוחר פרוות.
עושרו בא לו ממספר רב של עיסוקים, בכללם מסחר בחומרי גלם, ספקולציות בנדל"ן, ובמיוחד עסקי העורות והפרוות, שריכזו את מרב התעניינותו בשנים הראשונות. אסטור נעשה סוחר הפרוות הראשי בצפון-מערב ארצות הברית ושיוֵוק פרוות הן לארצות הברית והן למזרח הרחוק. הוא היה גם אחד הקפיטליסטים האמריקנים הראשונים בעלי העסקים המגוונים, והשתמש בחלק גדול מהכנסותיו לרכישת שטחי אדמה גדולים בניו יורק ובסביבותיה.
האתרים והמקומות הרבים שעדיין נושאים את שמו ברחבי העיר מעידים על היקף אחזקותיו. העיתון טריביון תיאר את אסטור כאדם אגרסיבי ש"כתב מגילת מעללים מרושעת והתעלל במידה שווה בדקדוק ובכתיב האנגלי". טכניקות העסקים של אסטור עמדו תמיד בסימן שאלה, אך כמעט תמיד היו מוצלחות. בפומבי, הוא תמך בהשקיית האינדיאנים של צפון-מערב ארצות הברית לשוכרה כדי להפוך אותם לידידותיים יותר לעסקים, אך הוא היה גם נדבן ופילנטרופ ידוע, שניסה בכל כוחו ליצור לעצמו דימוי רך ואנושי יותר.
ג'ירארד היה מהגר צרפתי שבא מרקע צנוע באותה מידה. הוא החל את דרכו בחברות ספנות עד שהפך לקברניט בגיל 25. מנקודה זו הוא הרחיב במהירות את עיסוקיו והפך לסוחר מצליח ולבעלים של כמה אוניות סוחר, שכולן נקראו על שם הפילוסופים הצרפתים מתקופת ההשכלה. כמו אסטור, גם ג'ירארד היה חסר השכלה פורמלית, אך היתה לו הערכה גדולה ללימוד, במיוחד של תחום הבנקאות.
כאשר תוצאות ההנפקה הממשלתית של 1812 עוררו רחמים, ג'ירארד ואסטור אִרגנו ביחד עם שר האוצר גאלאטין את קניית האג"ח שלא נמכרו ומכירתן למיודעיהם. כפי שראינו, הם אמנם תוגמלו היטב על המאמץ הזה, אך הצלחת ההנפקה סייעה להשקיט את השוק ולהחזיר את האמון בממשלה הפדרלית שהיה בשפל. אנדרו ג'קסון יתאר לאחר מכן את הסוחרים העשירים כמונופול המסתייע במערכת הבנקאית לצרכיו שלו, אבל מילווה המלחמה היה דוגמה טובה לתפקיד החיובי שמילאו הסוחרים בתקופה של אי-ודאות פוליטית וצבאית רבה מאוד.
זו היתה הפעם הראשונה שבה אורגן בהצלחה סינדיקט ניירות ערך כלשהו. רווחיהם של שלושת הסוחרים סיפקו לסוחרים אחרים מודל, שלפיו היה ניתן להנפיק גם ניירות ערך מסחריים. משרד האוצר מצדו עבר במהירות למכירות פומביות של אג"ח ממשלתיות, כדי להסיר כל צל של ספק בעניין תקינות ההליך וכדי להכחיש את טענות המבקרים בדבר הקשר בין ההון והשלטון, שמיטיב אך ורק עם הסוחרים-הבנקאים.

בורסת ניו יורק מתפתחת
המהומה שיצרה מלחמת 1812 הניעה את הדילרים שחתמו על הסכם באטנווד להתארגן עוד יותר, כדי לשמור על עסקיהם. הם נפגשו כמה פעמים ב-1817 ולבסוף הקימו את "לשכת המסחר במניות של ניו יורק", הבורסה המאורגנת הראשונה במדינה. ההשראה לשם באה מחדר הישיבות או הלשכה בקפה טונטיין, שבו נהגו הדילרים להתאסף מדי יום ולהציג את מחירי הצעות הקנייה והמכירה של ניירות הערך. המסחר הוגבל לחברים בלבד.
המוסד החדש בחר בדניאל פריים לנשיא ובג'ון בנסון למזכיר. במהרה נקבעו עמלות מינימום שחברי הבורסה גבו זה מזה בעבור העסקות. אלו שלא היו חברי הבורסה היו יכולים לסחור עם חברים, אבל בעמלות גבוהות יותר. כך נולדה המסורת שלברוקרים בבורסה היו זכויות יתר לעומת גורמים חיצוניים.
אבל המערכת היתה רחוקה מלהיות אידיאלית. המחירים שבהם בוצעו העסקות לא נחשפו לציבור. הלקוחות נאלצו לסמוך על הברוקרים שלהם לא רק בייעוץ עצות אלא גם בקבלת מידע בסיסי על המחירים. פירושו של הֵעדר המידע היה שהמחירים ותדירות המסחר של הציבור החיצוני היו תלויים לחלוטין במידע ובעסקות שחברי הבורסה העבירו וביצעו ביניהם.
ניתן להסביר חלקית את הֵעדר המידע בכמות המצומצמת של ניירות הערך שנסחרו על בסיס קבוע. ב-1818 היו רשומות למסחר רק חמש הנפקות של ממשלת ארצות הברית, הנפקת אג"ח אחת של מדינת ניו יורק, עשר הנפקות של בנקים, 13 הנפקות של חברות ביטוח וכמה עסקות של מט"ח. מרבית ההנפקות היו של חברות מקומיות, ולכן אף על פי שהשוק היה מאורגן טוב יותר מבעבר, הוא עדיין היה רחוק מלהיות שוק ארצי במובן כלשהו. חלק מהבעיה של פיתוח שווקים מעבר לרמה המקומית היה הספקולציות והמניפולציות במניות, שהתרחשו בקנה מידה רחב.
לא כל המסחר במניות נערך בין כותלי הבורסה. ההגבלה לחברים בלבד והתשלום בסך 25 דולר שנדרש כדי להתקבל כחבר, מנעו מרבים את הגישה למסחר בבורסה. אבל הניחוח של רווחים פיתה מאוד את הברוקרים שלא היו חברים. הם נהגו להתכנס מחוץ לבורסה, אם מזג האוויר אִפשר זאת, ולסחור בינם לבין עצמם בצדי וול סטריט.
הברוקרים הללו, שכונו carbstone brokers, התמחו במניות שלא נסחרו בבורסה, ופיתחו במהירות מסורת שתוביל להקמת New York Curb Market, המוסד שממנו נולדה "הבורסה האמריקנית" (אמק"ס). הֵעדר המיקום המרכזי הפך את "שוק צד הדרך" הזה גם לאביו-מולידו של השוק "מעבר לדלפק".
למרות השיפורים שהונהגו בבורסה, עדיין היה דימויה מפוקפק במקצת. אלו שצברו רווחים ניכרים מפעילות בה (ולא הפסידו אותם לאחר מכן) לא נחשבו לעשירי ניו יורק כל עוד הונם לא הפך לנדל"ן או ל"נכסים אמיתיים" (real estate). המסחר היה אמצעי להתעשרות רק אם ניתן היה להמיר את העושר למה שבני הדור חשבו שמתאים לעשירים. ארצות הברית עדיין לא נחשבה לישות מדינית שגורלה מובטח, ולכן נכסי נייר זכו להתייחסות ספקנית בחוגים רחבים.
בשנותיה הראשונות, נאלצה הבורסה החדשה להתמודד על כספם של משקיעים מקומיים עם... הגרלות, שלא חייבו תחכום מיוחד של משתתפיהן. הגרלות היו דרך פופולרית למימון מיזמים עוד לפני מלחמת העצמאות האמריקנית. אחרי מלחמת 1812 הן הפכו למתוחכמות יותר וסוכנים של כרטיסי הגרלות החלו לצוץ בכל מקום. הסוכנות הגדולה הראשונה של כרטיסי הלוטו מאותם הזמנים היתה חברת אס-אנד-אם אלן, במקורה מאולבני, בירת ניו יורק.

סולומון ומוזס אלן היו בניו של מטיף נודד בצפון מדינת ניו יורק. סולומון, שהיה דפס במקצועו, התייחס לעסקי הלוטו מנקודת מבט מעשית: אם הוא יוכל למכור את מה שהוא מדפיס, העסק שלו יפרח. כרטיסי הגרלה היו פופולריים מאוד. מכללת הרווארד, מעונו המוזיאוני של תומס ג'פרסון בווירג'יניה ואנדרטת וושינגטון בעיר הנושאת את שמו, נהנו כולם מהון שגויס בהגרלות שונות. כאשר נסגר הבנק של ארצות הברית ב-1812, פקדה קדחת הימורים את המדינה, ועסקי ההגרלות פרחו.
האחים אלן פתחו את העסק שלהם באולבני בשנת 1808 בערך. עד 1828 הם הקימו רשת של 13 סוכנויות לאורך החוף המזרחי, מבוסטון עד מובייל (אלבמה), ומכרו בהן כרטיסי הגרלות והשתתפו בהגרלות בעצמם. מרבית ההגרלות הגדולות של זמנם היו תחת חסותם, עד שסולומון, בעל החושים החדים, הבחין שהאופנה מתחלפת והחליט להעביר את העסק לתחום ניירות הערך.
אחרי שהוקמה בורסת ניו יורק, נהיו האחים אלן חברים פעילים בה. בתחילת שנות העשרים של המאה ה-19 הוסב העסק בצורה מלאה למניות, אג"ח וההנפקות השונות של המדינות. האחים המשיכו לשגשג עד שנאלצו לצמצם את עסקיהם בסוף שנות העשרים בגלל כמה וכמה הפסדים. החברה סבלה ממינוף גבוה כלפי כמה לקוחות בנקאיים שלה במדינות הדרום. היא נפגעה גם מסגירת הבנק השני של ארצות הברית ב-1832 ונהייתה לקורבן בולט של המיתון לאחר מכן.
נושי החברה כפו עליה פירוק, אבל מה שהיא השיגה עד אז סלל את הדרך לחברות ניירות ערך מצליחות יותר בעתיד. האחים אלן פיתחו את רשת ההפצה הראשונה למכירת נכסי נייר לציבור, והצלחתם העידה שההפצה תהיה חיונית לכל עסק בתחום ניירות הערך. ככל שקשרי החברה יהיו מסועפים יותר, היא תצליח להגיע לציבור רחב יותר של לקוחות. בתוך זמן קצר ילכו בנקאים אחרים בעקבותיהם ויפתחו רשתות הפצה דומות. מורשת נוספת של האחים אלן היתה אחד העובדים שלהם, אנוך קלארק, שיקים לאחר מכן את העסק שלו בתחום ניירות הערך.

הבנק של בידל
מצדדי הבנק הלאומי לחצו על הקונגרס ליצור את הבנק השני של ארצות הברית ב-1816, חמש שנים אחרי שפקע הצ'רטר של הבנק הראשון. הלחצים באו, בין היתר, מצדם של ג'ירארד ואסטור. ג'ירארד האמין מאוד בתפיסת הבנק המרכזי. כאשר נסגר הבנק הראשון, הוא רכש את מבנהו בפילדלפיה והסב את שמו לבנק סטיבן ג'ירארד. לא ברור אם הוא רצה להיבנות מסגירת הבנק המרכזי הראשון או פשוט להמתין להקמת הבנק השני, אך כאשר הועלה הרעיון, נמנה ג'ירארד עם חסידיו הגדולים ביותר. הוא גם הפך לבעל המניות הגדול ביותר בבנק השני, עם השקעה בסך 3 מיליון דולר.
הבנק השני היה גדול מקודמו, אבל מבנהו הארגוני היה זהה. הון היסוד נקבע ל-35 מיליון דולר והממשלה הפדרלית שוב העניקה 20% מההון. על פי הצ'רטר החדש, היה יכול נשיא הבנק למנות חמישה מ-25 הדירקטורים. הנשיא הראשון היה ויליאם ג'ונס, ואחריו בא בשנת 1819 לנגלון שבז; שניהם לא היו פופולריים במיוחד. בניהולו של ג'ונס, העניק הבנק שפע הלוואות שסייעו ביצירת אינפלציה וחיזק בעקיפין את כוחם הפוליטי של הדירקטורים. שבז הרחיק לכת ועיקל כמה הלוואות שניתנו לבנקים מסחריים, ועורר עליו את חמתם ואת חמת לקוחותיהם.
מאחר שהבנק המרכזי הראשון לא האריך ימים, היתה הנפקת מניות הבנק השני חלשה. המשקיעים הבריטים חזרו, משום שהם פוצו היטב בפעם הראשונה. אבל ההתנגדות לרעיון של בנק מרכזי גברה בינתיים והיה צורך בפיתוי מיוחד למשקיעים כדי להפיץ את ההנפקה החדשה, למרות ההצלחה הפיננסית היחסית של הבנק הראשון. כתמריץ, הוחלט להתיר למשקיעים לשלם תמורת מניותיהם באג"ח ממשלתית.
רבים מהבנקים שקיבלו צ'רטרים מהמדינה התנגדו למוסד השני מאותן הסיבות שבגללן התנגדו למוסד הראשון. קודם כול, הבנק החדש יוכל להקים סניפים חוץ-מדינתיים והם לא יוכלו. שנית, עניין הנפקת שטרי הכסף על ידי הבנקים המדינתיים עדיין היה נושא רגיש. הבנקים המדינתיים התלוננו שהבנק המרכזי צובר את שטרותיהם ומטבעותיהם ומחייב אותם לפדותם. בעוד הבנקאים המרכזיים טענו שהנוהג הזה חיוני כדי למנוע אינפלציה והפיכת השטרות לחסרי ערך, הבנקים המקומיים ראו בכך ניסיון לחבל ביכולתם לעשות כסף בכל המובנים, כולל לייצרו.
אבל מה שהיה חסר לבנק השני באמון המשקיעים נמחק במהירות בהחלטה משפטית שהיתה תקדים חשוב. הבנק החדש נעזר רבות בשופט העליון ג'ון מרשל בתיק המפורסם שהובא בפני בית המשפט העליון, מ'קאלוק נגד מרילנד. מרילנד ניסתה לגבות מס מכל הבנקים ושלוחות הבנקים בשטחה שלא קיבלו צ'רטר מן המועצה המחוקקת שלה. המדיניות הזו כוונה ישירות נגד הבנק של ארצות הברית, שהיה לו סניף בבולטימור. מק'קאלוק, הקופאי הראשי של הבנק, סירב לשלם את המס השנתי בסך 15 אלף דולר שהטילה מרילנד על הבנק, וזו היתה עילת התביעה. בתי המשפט במרילנד פסקו נגד מק'קאלוק והתיק הגיע לבית המשפט העליון.
מרשל פסק שזכותו של הקונגרס להקים חברה, אף על פי שהכיר בכך שהמילה "בנק" אינה מופיעה בחוקה. הוא קבע כי להניח למרילנד לגבות מס מסניף הבנק, פירושו לאפשר לה לשנות את החוקה. אילו קיבל את עמדתה של מרילנד, היה מרשל נאלץ להכיר בכך שהמדינות חזקות יותר מן הממשלה הפדרלית. התוצאה של פסיקתו היתה שהבנק של ארצות הברית הוא גוף חוקי וחופשי מכל נטל מס שמשיתה עליו מדינה שהוא פועל בתחומה.
הבנק התעורר לחיים חדשים כאשר ניקולס בידל התמנה לנשיאו ב-1823. בידל היה איש הפיננסים האמריקני הידוע ביותר בזמנו. לפני הקריירה הבנקאית שלו הוא קנה לעצמו שם כדיפלומט, היסטוריון ודמות ספרותית בולטת. בגלל תחומי התעניינותו המרובים נהנה בידל מן המוניטין הטוב ביותר בחוגים פיננסיים בינלאומיים, והמוניטין הזה היה חיוני להצלחתה המסחרית של המדינה החדשה. כל יתר ימי חייו של הבנק המרכזי השני הוא כונה "הבנק של בידל", הודות להשפעה העצומה שהיתה לבידל עליו.
אבל אחד מחסרונותיו של בידל היה העוינות בינו לבין הנשיא הפופולרי אנדרו ג'קסון. בידל היה בן למשפחה קוויקרית מובילה מפילדלפיה, בוגר אוניברסיטת פנסילבניה בגיל מדהים - 13, ומאוחר יותר סטודנט במכללת ניו ג'רזי (כיום פרינסטון). כאשר התלכדו מתנגדי הבנק סביב ג'קסון אחרי ניצחונו בבחירות על ג'ון קווינסי אדמס ב-1828, בחר בידל לתמוך בחוגים שהתנגדו לג'קסון. כעבור זמן קצר צצו האשמות שכספים של הבנק מתועלים לתמיכה באופוזיציה הפוליטית לג'קסון. השמועות מעולם לא הוכחו, אך למרות זאת הן עוררו את זעמו של הנשיא, שמסיבות אידיאולוגיות התנגד לבנק מרכזי זה שנים.

גורל הבנק היה תלוי באיבה האישית בין ג'קסון לבין הנרי קליי, יריבו בבחירות לנשיאות של 1824, שתמך נמרצות בבנק המרכזי וזכה לתמיכתו של בידל. החשש הגדול היה שהמחנה הג'קסוניאני מייצג זן חדש של פוליטיקאים, שמטרתם היא כמה שיותר "שלל" מן הכהונות הפוליטיות. הבחירות ב-1824 היו הבחירות לנשיאות היחידות בהיסטוריה האמריקנית שהוכרעו על ידי בית הנבחרים, מפני שג'קסון לא הצליח לגייס די אלקטורים. קליי, שגם הוא לא השיג די קולות, העביר את קולותיו לג'ון קווינסי אדמס, והוא הוכרז כמנצח.
ג'קסון רתח מזעם אבל השיג את נקמתו ב-1828, כאשר הביס את אדמס. הטראומה של 1824 גרמה לו לשנוא את כל מי שהתייצב נגדו אז, כולל בידל. לכן נחרץ גורלו של הבנק המרכזי הרבה לפני שג'קסון שלל ממנו את הצ'רטר ב-1832.
כאשר עמד הצ'רטר של הבנק בפני חידוש מוקדם בחוק הבנקאות של 1832 (שהציע בידל), הטיל עליו ג'קסון וטו. הוא טען שהבנק כפוף לסמכות הביצוע של הממשלה ולא לזו של הקונגרס, שהקים את שני הבנקים הקודמים. כנשיא, הוא לא ראה בבנק מוסד תכליתי וכתב עליו: "יש רק להצטער על כך שהעשירים והחזקים מכופפים לעתים קרובות מדי את הממשלה לצורכיהם האנוכיים. רבים מהעשירים שלנו עדיין אינם מסתפקים בשוויון זכויות והגנה, אלא משכנעים אותנו לסייע להם להתעשר עוד יותר באמצעות הקונגרס".
התנגדותו של ג'קסון לבנק היתה אישית בה במידה שהיתה פילוסופית. בניגוד לפוליטיקאים ולסוחרים רבים בזמנו, הוא לא היה אמיד ולא משכיל במיוחד. הוא נאלץ פעמיים לפרוש מהחיים הציבוריים - פעם כסנטור מטנסי ופעם כשופט מטעם המדינה - בגלל המחסור בכסף. רק כאשר נבחר למפקד המיליציה של טנסי, תפקיד שנחשב עד אז לתואר ללא מהות, והחל להילחם באינדיאנים בג'ורג'יה ובאלבמה, הוא זכה לפרסום לאומי. כאשר הדף ג'קסון בהצלחה רבה את הפלישה הבריטית לניו אורלינס ב-1815, דרך כוכבו עוד יותר והוא החל להיות מוזכר כמועמד-בכוח לנשיאות. הרקע שלו היה שונה בתכלית מן הרקע של אלו שתמכו בבנק של ארצות הברית, במיוחד ג'ירארד ובידל.
למרות זאת טענו מצדדי הבנק, שג'קסון אינו אלא בובה בידי כוחות מסחריים חזקים המתנגדים לבנק מסיבות של תאוות בצע. ההאשמות הללו לא מנעו את קצו של הבנק. אחרי בחירתו מחדש ב-1832 הורה ג'קסון על משיכת כל הפיקדונות הפדרליים מן הבנק, להמחשת חוסר תמיכתו בו. מאחר שהבנק שימש כמוסד פיקדונות של האוצר, גרם הדבר מיד למשבר נזילות שמוטט בנקים קטנים רבים והרתיע משקיעים זרים רבים מרכישת מניות נוספות. אחרי ההתפתחויות הללו לא הצליח הבנק להחזיק מעמד. אף על פי שהתמיכה בו בחוגים מסוימים בקונגרס היתה חזקה, לא היה אפשר להתגבר על הווטו של הנשיא.
ההשלכות על המסחר והפיננסים של המדינה התבררו במהירות. הסנטור קלייטון מדלאוור צפה שבתוך ארבע שנים "פשיטות רגל וחורבן, שהלב נחמץ בציפייה להם, חייבים להימשך בתוך השיירה הארוכה של הרוע שמובטח לנו". הוא צדק, אבל פרק הזמן היה אפילו קצר יותר: בתוך שנה התמוטטה הבנקאות והחל מיתון. בתוך ארבע שנים התחוללה "הפניקה של 1837" ודבריו של קלייטון הוכחו כנבואיים.

מה שנודע כפניקה של 1837 היה אחת מנקודות השפל הכלכליות הנמוכות ביותר במאה ה-19. ביטול המרות הכספים שהנפיקו הבנקים כפה על רבים מהם לצאת מהעסקים עם עסקים קטנים רבים שהיו תלויים בהם. החקלאים סבלו מכך במיוחד, ורבים מהם אולצו לחסל את משקיהם. קריסות עסקים החלו להתרבות כאשר הבנקים החלו לקרוס.
במאי 1837 נסגרו כמה בנקים ולעתים היה צורך בהתערבות המיליציה כדי להשליט סדר בברוד סטריט ובוול סטריט. ג'ורג' טמפלטון סטרונג כתב ביומנו ב-2 במאי ש"העניינים הולכים ומידרדרים בוול סטריט. כולם מיואשים לנוכח הסיכוי לחורבן כללי ולחדלות פירעון של הבנקים. מאות עובדים מפוטרים על ידי מעסיקיהם מדי יום. העסקים משותקים. מכרות הפחם בפנסילבניה אינם פועלים, ואין סיכוי להסקה בחורף הבא".
לווטו של ג'קסון היו השלכות רחבות יותר על התפתחות תעשיית ניירות הערך והבנקאות המסחרית. קיצוץ כנפיו של הבנק המרכזי הִקְנה למוסדות הבנקאיים המסחריים יותר השפעה דה-פקטו על המערכות הבנקאיות במדינות שלהם. בו זמנית קיבלו הבנקים הזדמנות להיכנס לעסקי ניירות הערך, עד כמה שהדבר נשמע אלמנטרי. ג'קסון נשאר נאמן לעקרונות שלו, אבל לא הצליח להחליף את הפונקציות החשובות של הבנק המרכזי, והמדינה שוב נותרה כעדר ללא רועה פיננסי. הבנקים קיבלו את המסר הברור שיישאר בתוקף עד סוף המאה ה-19: עשו מה שאתם רוצים כדי לעשות כסף מבלי להרגיז מישהו או לגרום לשערוריות פיננסיות, ואיש לא יפגע בכם לרעה.
אחרי פקיעת הצ'רטר שלו, המשיך הבנק המרכזי השני לפעול כבנק של פנסילבניה במשך כמה שנים עד שפשט את הרגל ב-1841. בידל נשאר פעיל בבנק, אך פרש ממנו מתוסכל כבר ב-1839.
ב-25 השנים הבאות נותרה המערכת הבנקאית מפוצלת והבנקאות היתה עסק שקיבל צ'רטר במדינות השונות. רק כאשר הועברו בקונגרס חוקי בנקאות פדרליים בשנות מלחמת האזרחים, קיבלה המערכת הבנקאית הגדרה מסוימת, שגם היא היתה רחוקה מן המשמעת שיכול לאכוף בנק מרכזי. מעשיו של ג'קסון וחולשתה של האופוזיציה שלו יצרו את תחילת האוליגופול (שלטון המיעוט) שיכתיב את החיים הכלכליים באמריקה גם במאה ה-20.

אף על פי שהתנגדותו של ג'קסון לבנק השני גרמה למותו, ימשיכו להדהד מקצת מן הטיעונים נגד הבנק גם במאה הבאה ותהיה להם השלכה עמוקה על התפתחות הכלכלה במדינה. ג'קסון טען שהבנק הוא מונופול שמשמש כלי בידי העשירים להתעשר עוד יותר. סמכויותיו חוצות גבולות המדינות של הבנק רק מאפשרות לסוחרים-הבנקאים העשירים, שהם תומכיו, להגדיל את השפעתם ואת הונם.
ברבע הראשון של המאה ה-19 חזרה והועלתה חדשים לבקרים הביקורת על יחסי הממשלה עם מעמד הסוחרים והבנקאים העשירים. מעמד הסוחרים פעל כמעט ללא מעורבות ממשלתית, ולעתים קרובות נפנף בעוצמתו אל פני השלטון המרכזי. סוכן ממשלתי כתב ב-1831 לשר המלחמה לואיס קאס על התנהגותם של עובדי הסחר בפרוות של אסטור במיזורי. המכתב מתאר אותם כטיפוסים ש"אין להם, כפי שאני יודע בוודאות, כל תחושת כבוד כלפי האזרחים, הסוכנים שלנו, פקידי הממשלה או הממשלה וחוקיה בכלל".
הפרקטיקה המסחרית לא היתה מורגלת להתערבות חיצונית. העסקים האמריקניים פעלו על פי הכלל של תורו שנוסח כעבור זמן קצר, והוא ש"הממשלה הטובה ביותר היא זו שמושלת הכי פחות". במחצית הראשונה של המאה ה-19, התפתחו העסקים מהר בהרבה מן הממשל. וושינגטון שיחקה תדיר תופסת עם חיי המסחר והתעשייה. בעוד ג'קסון ניסה לשנות את המגמה הזו, הוא רק חיזק אותה בכך שלא סיפק לבנקאים הנחיות התנהגות.
המתח בין העסקים לממשלה ימלא תפקיד משמעותי בהתפתחות שוקי ניירות הערך ובנקאות ההשקעות במאה ה-19. העסקים והממשלה סבלו זה את זה, אך התברר שהעסקים מיישמים פילוסופיה חברתית וכלכלית חדשה, שפניה אל צבירה של עושר ונכסים. הממשלות הפדרליות, לעומתם, היו לכודות בסוגיות האידיאולוגיות של יחסיהן עם המדינות או העבדות, ולא היו יכולות להפנות את תשומת לבן לפרקטיקה של העסקים, אלא רק הרבה יותר מאוחר במאה ה-19. בתקופת הביניים הארוכה הזו התנהלו העסקים והפיננסים ללא כל רגולציה ממשלתית משמעותית.

דרכים ותעלות
לפני הופעת מסילות הרכבת, היתה התעבורה הימית הדרך היעילה היחידה לשינוע אנשים וסחורות ברחבי ארצות הברית, במיוחד למרחקים ארוכים. הודות למספרן הרב של ספינות הסוחר היו העלויות נמוכות יחסית. כמעט כל הסוחרים המצליחים שיצרו את עושרה של המדינה היו מעורבים בספנות בשלב זה או אחר של הקריירות שלהם. כאשר "קלרמון" של רוברט פולטון, ספינת הקיטור המשמעותית הראשונה, נחלה הצלחה ב-1807, היא עוררה התלהבות רבה מאחר שייצגה את ההתקדמות הטכנולוגית המשמעותית ביותר בתחבורה זה מאות שנים. אלא שבתוך כמה עשרות שנים יתפתחו צורות חדשות של תחבורה שיקראו תיגר על האוניות.
המגזר שנהנה מהצמיחה המהירה ביותר בכלכלה האמריקנית אחרי מלחמת 1812 היה התחבורה, כלומר: החברות שפיתחו דרכים ותעלות מים. רבות מאותן חברות התארגנו כתאגידים כדי לממן את עצמן לצורך ביצוע המיזמים. המשקיעים נמשכו לכך שהם לא התחייבו ליותר מאשר הסכום שהשקיעו בחברות החדשות הללו, ואילו הרווחים היו יכולים להיות אסטרונומיים, אם כי בדיעבד התברר שבטווח הארוך נשאו ההשקעות הללו תשואה ממוצעת בלבד.
חברות הדרכים התפתחו ראשונות. "לנקסטר פייק", בין פילדלפיה ללנקסטר, הושלמה ב-1794 והיתה הדרך הראשונה במדינה שנסללה באמצעות הון פרטי. לרשות שניהלה את הדרך היתה הזכות לגבות דמי מעבר - ובכך היתה לכביש האגרה הראשון. הפרסום הרב שניתן ל"לנקסטר פייק" הוביל מדינות נוספות להעניק זיכיונות לסלילת דרכים. ניו יורק ופנסילבניה הובילו, והעניקו זיכיונות לחברות שסללו בסך הכול 6,500 ק"מ.
חברות הדרכים מכרו בדרך כלל מניות ואג"ח למשקיעים בשווקים המקומיים. כללית, היה ניתן לגייס יותר הון בפילדלפיה, בוסטון וניו יורק, אך הדרכים היו רק לעתים נדירות רווחיות בטווח הארוך. היחידים שהשתמשו בהן שמחו לשלם את דמי המעבר ולנסוע על דרכים סלולות, אך השימוש בדרכים להעברת סחורות היה יקר בהרבה.
מרבית הסוחרים והחקלאים העדיפו לשגר את החיטה או הדגנים שלהם במורד המיסיסיפי על גבי דוברות לניו אורלינס או במעלה החוף המזרחי - דרך שהיתה זולה מאשר שימוש בדרכים הקצרות יחסית מלנקסטר לבולטימור, למשל. למרות תרומתן לתשתית התעבורה האמריקנית, יתפתחו הדרכים באטיות כאמצעי שינוע מטענים. הספנות שמרה על הבכורה.

על רקע הפופולריות של תובלת הנהרות, אין זה מפתיע שכריית התעלות פרחה בתחילת המאה ה-19 אף על פי שהעבודות היו מסובכות בהרבה מאשר הכשרת דרכים. התעלה הארוכה הראשונה שהוצעה בארצות הברית היתה בין אולבני שבצפון ניו יורק ואגם אירי, מרחק של 550 ק"מ. היא נקראה "תעלת אירי".
התעלות אמנם גירו את הדמיון הציבורי, אך השקעת ההון היתה אדירה והנפקות אג"ח לא היו יכולות לממן לבדן את העבודות. המדינות התנדבו לממן חלק מהבנייה בכספן, מאחר שהיו אלו מיזמים מסוכנים בתפיסה חדשה. אבל במקרה של "תעלת אירי", עם התקדמות העבודות היה ברור שהיא תנחל הצלחה ומשקיעים זרים נמשכו למיזם. ב-1829 החזיקו משקיעים זרים יותר ממחצית האג"ח של התעלה הזו, ושוב היו אלו בעיקר בריטים והולנדים.
מסילות הברזל החלו להופיע בערך במקביל להופעת התעלות. שתי חברות הרכבת האמריקניות הראשונות, שעסקו בעיקר בשינוע מטענים, נוסדו במסצ'וסטס ובפנסילבניה. חברת רכבות הנוסעים הראשונה היתה "בולטימור אנד אוהיו ריילרואד". כולן הופיעו בין 1826 ו-1830, אבל עדיין לא היה מדובר על רכבות במובן המודרני: הן נמשכו על ידי כבלים או נעו באמצעות מפרשים. רק אחרי הופעת קטר הקיטור האמריקני הראשון, Tom Thumb, שנבנה בעבור חברת בולטימור אנד אוהיו, החלה התעשייה הזו לצמוח בקצב מהיר. ב-1840 הונחו בארצות הברית 4,800 ק"מ של מסילות ברזל, יותר מכפליים אורך המסילות בכל אירופה. בתוך זמן קצר יהפכו התעלות למיותרות.
התוצאה היתה שחברות התחבורה והתובלה נהיו למגזר הצמיחה הראשון בשוקי ההון הצעירים, שהתמחו עד אז במניות בנקים וחברות ביטוח, ובאג"ח של הממשלה הפדרלית ורשויות מקומיות. הבורסות, במיוחד זו של ניו יורק, פיתחו מוניטין שהחלו למשוך משקיעים חדשים ככל שעלה מספרן של המניות. מבין כל המניות שנסחרו בבורסות, היו גם כאלה שלא מילאו את הציפיות מהן ויהפכו לאגדות בתחילת המאה ה-19. מנגד, חברות רבות אמנם נפלו קורבן לניהול או לשיפוט עסקי גרועים, אבל מניותיהן עדיין נהנו מהֵעדר התחכום של המשקיעים הבלתי-מנוסים החדשים.

הפרקטיקה המוקדמת בשוק
במאה הראשונה אחרי קבלת העצמאות היתה ארצות הברית מדינה בעלת חובות, שנשענה במידה רבה מאוד על משקיעים זרים. בלעדיהם, לא היו רבים מהמיזמים החדשים קורמים עור וגידים, מפני שמספרם של העשירים האמריקנים היה מוגבל, אף על פי שצמח במהירות. מלבד האג"ח של הממשלה הפדרלית, נמשכו המשקיעים הזרים גם לאג"ח של המדינות ושל הרשויות המקומיות הגדולות, במיוחד אלה שנהנו מקשרים ותיקים עם הקהילות הזרות, כמו בוסטון וניו יורק. אבל פרקטיקות מסחר פסולות בשוקי המניות הצעירים הרתיעו משקיעים זרים אחרים, כמו גם משקיעים אמריקנים פוטנציאליים רבים.
ב-1825 סבלה המדינה מהאטה כלכלית חריפה, מהסוג שהתרחש בתכיפות רבה למדי. הבנקים המדינתיים הנפיקו כמויות מופרזות של שטרות, והבנק של ארצות הברית ניסה להתמודד עם לחצי האינפלציה והנזילות שבאו לאחר מכן. בניו יורק קרס בנק פרנקלין ובעקבותיו קרסה הבורסה. האפקט היה כה חריף, עד שהבורסה איבדה 75% ממחזורי המסחר בה (400 אלף מניות החליפו ידיים בשנת 1824) ולא התאוששה עד 1831.
ב-6 במרס 1830 נסחרו בבורסה 31 מניות בלבד, המסחר הזעום ביותר בהיסטוריה שלה. זה היה נתון משמעותי במיוחד מפני שכמה שנים קודם לכן הגיעה הבורסה למחזור יומי של 1,000 מניות. אך חרף הפעילות המועטה, עדיין היו סוחרים ממולחים יכולים להרוויח מעט כסף מעת לעת, תכופות באמצעות הונאות.
כבר בשלב מוקדם בהיסטוריה של הבורסה, התברר שקיימת זיקה חזקה בין מימון ספקולטיבי לבין פוליטיקה. כאשר אחת ממסילות הברזל הראשונות של ניו יורק, "הארלם ריילרואד", החלה להיסחר, התנגד סנטור בשם קימבל מהקונגרס של ניו יורק להתרחבות חברה זו באמצעות הנפקות נוספות. קימבל ואחרים טענו שמחיר מניית "הארלם ריילרואד" סובל מ"אינפלציה", מילה שהפכה פופולרית בעת ההיא. קימבל ושותפיו לא החזיקו במניות, אלא מכרו אותן בחֶסֶר (שורט) בהימור שמחירן יֵרד ולא יעלה.
כדי להבטיח את ירידת מחיר המניות, דחף קימבל חקיקה שקראה להרחבת פעילות מסילת הברזל, בניגוד לעמדתו הפומבית. המניות צנחו כי המשקיעים הבינו שפירוש הדבר הוא דילול אחזקתם בחברה. כך היו יכולים סוחרי החֶסֶר כמותו לסגור את הפוזיציות שלהם (כלומר, לרכוש מניות בתמורה נמוכה מזו שקיבלו במקור) ולגרוף רווחים. הסוג הזה של "דחיקת מניות לפינה" התרחש פעמים רבות בבורסה. בסיסית, היה פירוש הדבר שליטה בהיצע המניות למסחר. אפילו מניות הבנק השני של ארצות הברית עברו מניפולציה דומה בשנות השלושים, לפני שהתברר למעלה מכל ספק שהנשיא ג'קסון חרץ את גורל הבנק.

אף על פי שמחירי המניות במאה הראשונה לקיומה של הבורסה לא דווחו לעיתונות דרך שגרה, היו נפוצות כתבות על רבות מהחברות החדשות שהגיעו לשוק ובמקרים רבים הן לא היו ממש מדויקות.
פרסום מאמרים מוּטים בעיתונות היה לטכניקה חביבה על מניפולטורים שרצו להשיג תגובה מהירה של השוק. חדשות שליליות סייעו למוכרי המניות בחֶסֶר להוריד את מחיריהן ולגרוף רווח קל. באותה מידה, ניתן היה לפרסם כתבות מחמיאות לצורך גריפת רווח קל. בגלל כל הטכניקות הללו, קשה היה לקבוע אלו כוחות השפיעו על מניה, ומשקיעים חלושי לב רבים ויתרו על מניות לטובת השקעות תנודתיות פחות.
"דחיקת מניות לפינה" היתה רק אחד הטריקים בסל שלם של טכניקות מסחר מפוקפקות, שאפיינו את הבורסה בימיה המוקדמים. מדריך למשקיעים שמתאר את הטריקים הללו ראה אור ב-1848 בהתבסס על ניסיונו של המחבר עלום השם. הספר גם הדגים איך חברי הבורסה עצמם לא היו חסינים בפני מניפולציות. הוא תיאר כיצד סוחר טירון רכש מושב בבורסה בסכום הקבוע של 25 דולר, ובתוך זמן קצר צבר הון של 150 אלף דולר - סכום נכבד מאוד שהיה הופך אותו באותה עת לאחד מהעשירים ביותר בחברה הניו יורקית. אבל כעבור זמן קצר הפסיד אותו אדם את כל הסכום הזה ויותר מכך, שוב בתקופה קצרה מאוד, מפני שיתר הסוחרים שיתפו פעולה נגדו. סיפורים כאלו רק סייעו לשוק קרנות הרחוב להתפתח כחלופה ראויה לבורסה הממוסדת.
אחד הנוהגים המפוקפקים של התקופה היה ארגון עסקות על בסיס "מסירה בזמן אחר", טכניקה שהפכה מאוחר יותר למסחר העתידי של ימינו. הסוחרים היו קונים מניות במחיר מוסכם, אך התשלום שלהם היה מעוכב למשך חודש או חודשיים. בתקופה הזו הם היו מהמרים על כך שהמניה תעלה, כדי למכור אותה ולגרוף את הרווח מן המחיר הגבוה יותר אחרי התשלום תמורת הרכישה הראשונית. אם העיסקה היתה לפרק זמן קצר יחסית, לא היה כלל צורך במזומנים כדי להרוויח. הפרקטיקה הזו היתה נפוצה למדי בשנותיה הראשונות של הבורסה, אם כי עסקות כאלה לא היו מחייבות מבחינה משפטית. אם סוחר לא מילא את חלקו בחוזה עתידי כזה, לא היתה כל אפשרות לתבוע אותו.
אבל העובדה הזו לא עצרה את "המסירות בזמן אחר". הסוחרים היו אמורים להיות ג'נטלמנים שיכבדו את החוזים. מי שנפגע מאי-כיבוד החוזה היה יכול לתבוע אם הפיקדון או הערבות לביצוע העיסקה ירדו לטמיון. אבל פנייה לבית המשפט היתה בדרך כלל חסרת ערך ונחשבה לבלתי-מכובדת.
ג'נטלמנים-לכאורה סחרו עם ג'נטלמנים-לכאורה אחרים, ללא חשש מפני המערכת המשפטית. לכך היה אפקט של הפיכת הבורסה למועדון פנימי, שחבריו טרפו לעתים תכופות זה את זה וגם גורמים חיצוניים. סיפורים רבים נפוצו על חברי בורסה שנטשו את המסחר לתקופות קצרות של חופשה או נסיעת עסקים, ובשובם גילו שהפוזיציות העתידיות שלהם חסרות ערך, גם אחרי שחברי בורסה אחרים הבטיחו להם שישמרו היטב על האינטרס שלהם.

הסוחרים בבורסה התחלקו לשני מחנות - שוורים ודובים. השוורים צפו עליות מחירים, הדובים היו מוכרי החֶסֶר. המניות שנסחרו הכי הרבה על ידי שני המחנות כונו כבר אז "מניות חלומות", כאלה ש"אין להן ערך מיוחד או ערך ידוע, שהן מייצגות חברות חסרות ערך ללא סיכויים ממשיים, אלה ששוויין האמיתי, או ליתר דיוק חוסר-שוויין, כמעט אינו ידוע וכמעט אינו משפיע על עלייה שלוחת רסן במחירי המניות או על ירידת ערכן". בקיצור, אלה היו מניות של חברות ללא עסקים של ממש, שהסוחרים ראו בהן מכשירים ספקולטיביים גרידא; מניות "בועה" שערכן יישחק בקרוב.
אחת השיטות המעודנות יותר למניפולציה של מחירים היתה "מכירות הלבנה". בימינו, מדובר על קניות ומכירות באותו מחיר על ידי אותו משקיע או קבוצת משקיעים שמבקשים לרשום הפסדים לצורכי מס. בשנים המוקדמות של השוק המשמעות היתה דומה, אך ללא מס ההכנסה. אם שני סוחרים רצו להוריד מחיר מניה כדי לצבור אותה, הם נהגו לקשור קשר כדי לקנותה ומיד אחר כך למוכרה זה לזה במחיר נמוך יותר. שניהם לא הרוויחו או הפסידו מכך, אבל אלו שראו את המכירות באולם המסחר היו יכולים להתפתות למחשבה שהמניה נחלשת, ולמכור אותה בציפייה שתמשיך לרדת. כאשר התעצמו המכירות היו שני הסוחרים המקוריים קונים בזול מניות ככל שהיו יכולים. במצב ההפוך היו יכולים שני הסוחרים שלנו לארגן עסקות קנייה פיקטיביות כדי ליצור את הרושם שהמניה עולה, ולמכור את מניותיהם במחיר גבוה יותר.
פרקטיקות אלה שופכות אור על התפקיד הכלכלי שהיה לבורסה הצעירה. המניפולציות של מניות רבות בידי אחד המחנות, השוורים או הדובים, הוכיחו שההתפתחות הכלכלית תואט ללא סיוע של משקיעים זרים. סוחרים אמריקנים גדולים, כמו אסטור וג'ירארד, שמילאו תפקיד כה גדול בפיתוח המערכת הבנקאית המוקדמת ושוק האג"ח הממשלתיות, לא עסקו בספקולציות בבורסה.
השוק הניו יורקי עדיין היה קטן מכדי לספק משהו ממשי יותר מאשר קזינו הימורים למשקיעים שצברו די הון וזמן פנוי לעסוק בספקולציות של מניות. המחבר האלמוני של המדריך משנת 1848 הגדיר זאת כך: "לסוחר שרומה על ידי עמיתיו בבורסה צמחה בכל זאת טובה אחת מכך: התובנה הזו הלמה בו, וגרמה לו לחפש משלח יד מכובד יותר, והוא אכן הצליח בכך ומצא לעצמו עבודה מכובדת".

השנים הראשונות של וול סטריט יצרו את המסד לטכניקות המסחר, לעמלות, לתקנות המסחר ולחיתום. מנגד, אווירת ההימורים והפרקטיקות השליליות הוכיחו שהשוק בחיתוליו ויידרשו לו שנים להתבגר. ארצות הברית נזקקה לשוק מניות מוסדר בשנותיה הראשונות, אך יידרשו עשרות שנים כדי שהבורסות יתפתחו לנקודה שבה לא ייחשבו לזירות הימורים.
הגורם העיקרי שהשפיע על התרחבות העסקים ב-1840, כמו בתקופה הקולוניאלית, היה ההון הזר. בלעדיו, הצמיחה הכלכלית המוקדמת היתה נפגעת מאוד. במהלך המאה ה-19 ימצא הון מקומי את דרכו לוול סטריט בכמויות הולכות וגדלות, אך תידרש עוד מאה לפני שארצות הברית תעמוד איתן על רגליה הפיננסיות.
כבר בשנים הראשונות הפגין וול סטריט מזיגה משונה של פילוסופיה תועלתנית ודרוויניזם חברתי. חיבורו מ-1789 של ג'רמי בנטהם,Introduction to the Principles of Morals and Legislation, סלל את הדרך לעידן הייצור המוקדם באמצעות הטפה לתועלתנות חברתית. התחושה הכללית של תועלתנות תהפוך לאידיאל האמריקני, אף על פי שבנטהם עצמו בוודאי לא היה מזהה את יישומיה החדשים. הפעילות היתה יכולה להימדד במידת הטוּב שהשפיעה על כמה שיותר אנשים. מוצרים ותעשיות חדשים יצרו הון חדש, תעסוקה ותחושה של גורל טוב משותף.
וול סטריט אימץ במהירות את הגישה הזו, חזר וטען שהוא מביא תועלת רבה באמצעות ייצור הון לצמיחה, והניח לסוחרים לקבוע את הערך היומיומי של חברות. משנותיו הראשונות, כך יטען, הוא תמך בפיתוח הקפיטליזם התעשייתי. באופן כללי הוא אכן השיג את היעד הזה, אבל השוק והמערכת הפיננסית התאפיינו בליקויים רבים, ויחלפו שנים עד שאלו יתוקנו. בינתיים ייצרה הכלכלה מרוויחים ומפסידים רבים על בסיס מחזורי.
תקופות של האטה בכלכלה או של מיתון נקראו "פניקות" - כינוי שרמז לכך שהנושאים הכלכליים הגדולים הוזנחו, ואילו האפקט הפסיכולוגי של שורִיוּת או דוּבִּיוּת הודגש הרבה יותר. כאשר הכלכלה הפכה לאכזרית, תמיד ניתן היה לצטט את דרווין. רק החזקים ביותר שורדים בעולם משתנה ללא הרף. לרעיונות הפשטניים מדי הללו היה כוח משיכה ניכר. הם צמצמו את הגורמים החברתיים והכלכליים לבסיס פשוט, גולמי כמעט, שבכל זאת יכשיר את הזירה למאה של צמיחה ללא תקדים. אמריקה קיבלה את האידיאולוגיה שהיתה זקוקה לה כדי להצליח, ו-וול סטריט נהיה לדוגמה המוכרת ביותר של הצלחה. אבל השווקים היו רחוקים מלהיות מפותחים. בשלושים השנים הבאות הם ימשיכו לחוות מחזורים של הצלחה וחורבן, לעתים בקצב מסחרר.