נעים להכיר
פרק שבו אני מספרת למה החלטתי לכתוב את הספר הזה
שמי מיכל צפיר. שחקנית, זמרת, נשואה פלוס שלוש בנות. מינוס 30 קילוגרם.
במשך ארבעה עשורים עליתי וירדתי עשרות קילוגרם שוב ושוב. הייתי שמנה.
סבלתי מהפרעת אכילה. מקובל לחשוב כי הפרעת אכילה היא הגדרה לבולמיה או לאנורקסיה, אבל למעשה כל אכילה שאינה מאוזנת - מסווגת כהפרעת אכילה.
מדוע אישה בגילי מגדירה את עצמה על פי משקלה?
כי מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות רזה יותר. בתקופות מסוימות וקצרות גם הצלחתי. איך? בהרעבה עצמית, בדיאטות כאסח, בקיצור - בהמון בורוּת, כשהמניע היה לרדת במשקל וזהו. במהלך ההיריון השלישי עברתי את מחסום ה-100 קילוגרם. אין לכך עדות מצולמת לכן תיאלצו
להסתפק במילה שלי ובדמיון שלכם. זה לא השיא היחידי שאליו הגעתי.
הרעיון לכתיבת הספר התחיל בעצם בזכותכם. כשתוצאות השינוי נראו היטב (כלומר, רזיתי), אנשים התחילו לגשת אליי אחרי ההופעות ובין הצילומים - החמיאו, פרגנו, התעניינו, ושאלו: "מה עשית? איך את שומרת על זה?".
בשנים האחרונות אני מנהלת אורח חיים בריא ושומרת על משקל קבוע.
לא ניתוח קיצור קיבה. לא שאיבת שומן. לא ניתוחים אסתטיים. לא כדורים מיוחדים להמסת שומן.
אז מה כן עשיתי?
במילה אחת: שינוי.
בשתי מילים: בחרתי אחרת.
בשלוש מילים: הפסקתי לעשות דיאטה*.
* הבהרה: פירוש המילה דיאטה הוא תפריט. המשמעות שאני ייחסתי לה באותם שלבים של חיי הייתה שונה - רעב, סבל ועינוי.
בספר הזה אני מספרת את הסיפור שלי - את השלבים, את התובנות, את התהליך שעברתי, וחולקת איתכם את הדרך שלי.
אני לא דיאטנית. למדתי על בשרי, אספתי, בדקתי, ניסיתי וראיתי מה עובד בשבילי.
אני מקווה שהספר הזה יקצר לכם מעט את הדרך, או לפחות יעשה אותה ברורה יותר ונעימה יותר עבורכם.
אחרי שהיכרנו ועשינו תיאום ציפיות, אפשר להתחיל.
בהצלחה,
מיכל
נ.ב. לפני שאתם מתחילים בשינוי, לכו להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם.
תירוצים שסיפרתי לעצמי
ארבעה עשורים האמנתי בלב שלם בתירוצים שסיפרתי לעצמי.
חייתי על פיהם, ובעיקר שמנתי. תחילתו של השינוי הייתה להתמודד עם כל אותם התירוצים שאימצתי לעצמי, ולהיפרד מהם.
אין ספק שהייתי יצירתית ומגוונת מאוד, ולזכותם (של התירוצים) ייאמר, שהם היו לגמרי נכונים בהרבה מקרים ומבוססים במציאות. הבעיה הייתה שהם לא קידמו אותי לשום מקום, אלא היו הסיבה להמשיך לעשות "שום דבר".
אני כותבת אותם כאן, שחור על גבי לבן, ומשחררת אותם לדרכם. את התירוצים.
אחרי הכל, חיים רק פעם אחת.
ביום ראשון.
אחרי האירוע.
אחרי החגים.
קודם ארזה קצת, אחר כך אתחיל עם הספורט.
היום ניקיתי את הבית. זה שווה שעה בחדר כושר, לא?
אני עסוקה. למי יש זמן לבשל בשביל הדיאטה ועוד לעשות ספורט?
אחרי שאגמור עם הלידות.
כשהילדות יגדלו.
בעלי אוהב אותי ככה.
קבעתי לי תור לדיאטנית בעוד שבועיים, עד אז אני יכולה לאכול מה שבא לי.
יש לי עצמות כבדות ומבנה רחב.
שנים שאני סובלת מחילוף חומרים אטי.
לפני המחזור/ הביוץ אני סופחת נוזלים, שזה שווה ערך לשניים-שלושה קילוגרמים.
בכל זאת, לא מזמן ילדתי.
אני לגמרי מרגישה טוב עם עצמי.
הגיל עושה את שלו. חילוף חומרים משתנה וכל זה.
אולי פיתחתי רגישות ללקטוז/ לגלוטן.
אני בקושי אוכלת. פשוט יש לי בעיה בבלוטת התריס.
זה גנטי. אצל אמא שלי זה אותו הדבר. אוכלת מעט ולא מרזה.
_______________________________________
_______________________________________
_______________________________________
_______________________________________
ואפשר להמשיך.
נשמע מוכר?
אילו תירוצים אתם מספרים לעצמכם?
