1.
אני אישה נואפת.
אין לי שום בעיה לכתוב או לומר את זה (כעת). בעיקר כי אני מרגישה מאוד שלמה עם עצמי.
האמת היא שאם היו שואלים אותי – אז לא אני בגדתי. מי שבגד הוא בעלי. למרות שהוא מעולם לא שכב, או אפילו פלרטט, עם אישה אחרת.
באמת שאני לא מנסה להצטדק או לתרץ את מעשיי, ככה אני מרגישה. במשך שנים אפשרתי לבעלי להתייחס אלי ואל שתי בנותינו כמובנות מאליהן. העבודה שלו בהייטק הפכה אותו ל"עבד הייטק" ואותי לסוג של "עגונת הייטק". יש לי בעל אבל הוא לא נמצא.
למרות שאני מגדלת את הבנות לבדי, אף אחד לא מרחם עליי, כי יש לי בעל שמרוויח המון כסף. אני גרה בגבעתיים, בדירה יפה באזור יוקרתי, אני נוהגת ברכב חדיש ונוסעת כמעט כל שנה לחו"ל. כשאני יורדת לקניון, אני קונה מה שאני רוצה וכמעט אף פעם לא מסתכלת על תווית המחיר.
לכאורה החיים הטובים.
אבל רק לכאורה. הייתי מוכנה לחיות חיים פחות נוחים (לא בהרבה) וליהנות מזוגיות הרמונית יותר. אני בטוחה שאני לא לבד. בכל סיבוב בקניון אני פוגשת עוד "עגונות הייטק": חלקן עובדות (כמוני), חלקן בחרו לא לעבוד, אבל כולן רצות כל היום סביב הילדים. אני מזהה אותן די בקלות: הן מטופחות, לבושות במותגים ומבלות בערך שבעים אחוז מהזמן הפנוי שלהן בקניון, כי שם אפשר גם לקנות, גם להאכיל את הילדים וגם – הכי חשוב – לפגוש עוד עגונות הייטק, חברות לצרה. התחביב המרכזי של עגונת הייטק מצויה (אחרי קניות) הוא לרכל. הרי אין שמחה כמו שמחה לאיד.
אני חושבת שהבסיס לרעב הבלתי פוסק הזה לרכילות נובע מהעובדה שכולנו בעצם יודעות שאנחנו חיות בשקר אחד גדול: כולנו ממורמרות, כולנו מציגות מצג שווא של משפחה מושלמת ומאושרת וכולנו, ללא יוצאת מהכלל, פשוט אומללות. כולנו רוצות לשחוט את בני הזוג שלנו כשהם ערב אחרי ערב חוזרים הביתה לאחר שהילדים נרדמו, ולעיתים קרובות, אחרי שגם אנחנו נרדמנו. בסופי שבוע, כשבני הזוג שלנו מצטרפים להצגה, אנחנו נתלות בחן על זרועותיהם ומנפנפות בזוגיות המאושרת ובמשפחה המושלמת שלנו. את הצעקות, הריבים והבכי אף אחד לא רואה. עד שמשהו מתפוצץ, ואז הרכילות חוגגת.
הסיפור שלי הוא ללא ספק "תפוח אדמה לוהט".
