וידויה של עגונת הייטק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
וידויה של עגונת הייטק
הוספה למועדפים

וידויה של עגונת הייטק

4 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מיכל הרטשטיין

מיכל הרטשטיין נולדה בשנת 1974 ברמת גן למשפחה מהציונות הדתית.
היא בעלת תואר ראשון בכלכלה וחשבונאות, תואר שני במשפטים ובעלת תעודת רו"ח משנת 2003.
בשנת 2011 יצא לאור ספרה הראשון, וידויה של עגונת הייטק.
בשנת 2013 יצא לאור ספרה השני, משפחה הורגת. הספר הראשון בסדרת החוקרת הדס לוינגר.
בנובמבר 2014 השתתפה בתחרות ננו-ריימו הישראלית, והייתה בין הזוכים עם ספרה דז'ה וו. הספר יצא לאור בשנת 2015.
בשנת 2018 יצא לאור ספרה הרביעי, חקירת חיסול, הספר השני בסדרת החוקרת הדס לוינגר.
כל ספריה של מיכל הרטשטיין תורגמו לאנגלית וזמינים לרכישה באתר אמזון.

תקציר

מה היית עושה אם בעלך היה נשוי לעבודה? 
לשרון מוסקוביץ, עורכת דין מגבעתיים, יש לכאורה הכול: דירה מטופחת, בעל אוהב ושתי ילדות חמודות. אבל שרון לא מוכנה להתפשר, נמאס לה מחיים לצד עבד הייטק, מחיים נטולי זוגיות והדדיות, מחיים מאושרים לכאורה.
שרון יוצאת למסע מלא תהפוכות וגילויים אל עבר האושר, מחוזקת בתחושה שמגיע לה יותר.
בכתיבה קלילה ושנונה שוטחת בפנינו מיכל הרטשטיין את וידויה של אישה בעולם הצריכה המודרני, עולם שבו המרדף אחרי העושר מסיט אותנו מהמרדף החשוב אחרי האושר.

פרק ראשון

1.
 
אני אישה נואפת.
אין לי שום בעיה לכתוב או לומר את זה (כעת). בעיקר כי אני מרגישה מאוד שלמה עם עצמי.
האמת היא שאם היו שואלים אותי – אז לא אני בגדתי. מי שבגד הוא בעלי. למרות שהוא מעולם לא שכב, או אפילו פלרטט, עם אישה אחרת.
באמת שאני לא מנסה להצטדק או לתרץ את מעשיי, ככה אני מרגישה. במשך שנים אפשרתי לבעלי להתייחס אלי ואל שתי בנותינו כמובנות מאליהן. העבודה שלו בהייטק הפכה אותו ל"עבד הייטק" ואותי לסוג של "עגונת הייטק". יש לי בעל אבל הוא לא נמצא.
למרות שאני מגדלת את הבנות לבדי, אף אחד לא מרחם עליי, כי יש לי בעל שמרוויח המון כסף. אני גרה בגבעתיים, בדירה יפה באזור יוקרתי, אני נוהגת ברכב חדיש ונוסעת כמעט כל שנה לחו"ל. כשאני יורדת לקניון, אני קונה מה שאני רוצה וכמעט אף פעם לא מסתכלת על תווית המחיר.
לכאורה החיים הטובים.
אבל רק לכאורה. הייתי מוכנה לחיות חיים פחות נוחים (לא בהרבה) וליהנות מזוגיות הרמונית יותר. אני בטוחה שאני לא לבד. בכל סיבוב בקניון אני פוגשת עוד "עגונות הייטק": חלקן עובדות (כמוני), חלקן בחרו לא לעבוד, אבל כולן רצות כל היום סביב הילדים. אני מזהה אותן די בקלות: הן מטופחות, לבושות במותגים ומבלות בערך שבעים אחוז מהזמן הפנוי שלהן בקניון, כי שם אפשר גם לקנות, גם להאכיל את הילדים וגם – הכי חשוב – לפגוש עוד עגונות הייטק, חברות לצרה. התחביב המרכזי של עגונת הייטק מצויה (אחרי קניות) הוא לרכל. הרי אין שמחה כמו שמחה לאיד.
אני חושבת שהבסיס לרעב הבלתי פוסק הזה לרכילות נובע מהעובדה שכולנו בעצם יודעות שאנחנו חיות בשקר אחד גדול: כולנו ממורמרות, כולנו מציגות מצג שווא של משפחה מושלמת ומאושרת וכולנו, ללא יוצאת מהכלל, פשוט אומללות. כולנו רוצות לשחוט את בני הזוג שלנו כשהם ערב אחרי ערב חוזרים הביתה לאחר שהילדים נרדמו, ולעיתים קרובות, אחרי שגם אנחנו נרדמנו. בסופי שבוע, כשבני הזוג שלנו מצטרפים להצגה, אנחנו נתלות בחן על זרועותיהם ומנפנפות בזוגיות המאושרת ובמשפחה המושלמת שלנו. את הצעקות, הריבים והבכי אף אחד לא רואה. עד שמשהו מתפוצץ, ואז הרכילות חוגגת.
הסיפור שלי הוא ללא ספק "תפוח אדמה לוהט".

מיכל הרטשטיין

מיכל הרטשטיין נולדה בשנת 1974 ברמת גן למשפחה מהציונות הדתית.
היא בעלת תואר ראשון בכלכלה וחשבונאות, תואר שני במשפטים ובעלת תעודת רו"ח משנת 2003.
בשנת 2011 יצא לאור ספרה הראשון, וידויה של עגונת הייטק.
בשנת 2013 יצא לאור ספרה השני, משפחה הורגת. הספר הראשון בסדרת החוקרת הדס לוינגר.
בנובמבר 2014 השתתפה בתחרות ננו-ריימו הישראלית, והייתה בין הזוכים עם ספרה דז'ה וו. הספר יצא לאור בשנת 2015.
בשנת 2018 יצא לאור ספרה הרביעי, חקירת חיסול, הספר השני בסדרת החוקרת הדס לוינגר.
כל ספריה של מיכל הרטשטיין תורגמו לאנגלית וזמינים לרכישה באתר אמזון.

עוד על הספר

וידויה של עגונת הייטק מיכל הרטשטיין
1.
 
אני אישה נואפת.
אין לי שום בעיה לכתוב או לומר את זה (כעת). בעיקר כי אני מרגישה מאוד שלמה עם עצמי.
האמת היא שאם היו שואלים אותי – אז לא אני בגדתי. מי שבגד הוא בעלי. למרות שהוא מעולם לא שכב, או אפילו פלרטט, עם אישה אחרת.
באמת שאני לא מנסה להצטדק או לתרץ את מעשיי, ככה אני מרגישה. במשך שנים אפשרתי לבעלי להתייחס אלי ואל שתי בנותינו כמובנות מאליהן. העבודה שלו בהייטק הפכה אותו ל"עבד הייטק" ואותי לסוג של "עגונת הייטק". יש לי בעל אבל הוא לא נמצא.
למרות שאני מגדלת את הבנות לבדי, אף אחד לא מרחם עליי, כי יש לי בעל שמרוויח המון כסף. אני גרה בגבעתיים, בדירה יפה באזור יוקרתי, אני נוהגת ברכב חדיש ונוסעת כמעט כל שנה לחו"ל. כשאני יורדת לקניון, אני קונה מה שאני רוצה וכמעט אף פעם לא מסתכלת על תווית המחיר.
לכאורה החיים הטובים.
אבל רק לכאורה. הייתי מוכנה לחיות חיים פחות נוחים (לא בהרבה) וליהנות מזוגיות הרמונית יותר. אני בטוחה שאני לא לבד. בכל סיבוב בקניון אני פוגשת עוד "עגונות הייטק": חלקן עובדות (כמוני), חלקן בחרו לא לעבוד, אבל כולן רצות כל היום סביב הילדים. אני מזהה אותן די בקלות: הן מטופחות, לבושות במותגים ומבלות בערך שבעים אחוז מהזמן הפנוי שלהן בקניון, כי שם אפשר גם לקנות, גם להאכיל את הילדים וגם – הכי חשוב – לפגוש עוד עגונות הייטק, חברות לצרה. התחביב המרכזי של עגונת הייטק מצויה (אחרי קניות) הוא לרכל. הרי אין שמחה כמו שמחה לאיד.
אני חושבת שהבסיס לרעב הבלתי פוסק הזה לרכילות נובע מהעובדה שכולנו בעצם יודעות שאנחנו חיות בשקר אחד גדול: כולנו ממורמרות, כולנו מציגות מצג שווא של משפחה מושלמת ומאושרת וכולנו, ללא יוצאת מהכלל, פשוט אומללות. כולנו רוצות לשחוט את בני הזוג שלנו כשהם ערב אחרי ערב חוזרים הביתה לאחר שהילדים נרדמו, ולעיתים קרובות, אחרי שגם אנחנו נרדמנו. בסופי שבוע, כשבני הזוג שלנו מצטרפים להצגה, אנחנו נתלות בחן על זרועותיהם ומנפנפות בזוגיות המאושרת ובמשפחה המושלמת שלנו. את הצעקות, הריבים והבכי אף אחד לא רואה. עד שמשהו מתפוצץ, ואז הרכילות חוגגת.
הסיפור שלי הוא ללא ספק "תפוח אדמה לוהט".