גלה את ייעודך

פרק 1

מצב חירום רוחני

החיים אינם מקשיבים ללוגיקה; הם ממשיכים בדרכם ללא הפרעה. עליכם להקשיב לחיים, החיים לא יקשיבו להיגיון שלכם, הם אינם מוטרדים מהלוגיקה שלכם.

- אושו

חשתי את קרירות המתכת כנגד ראשי. כיצד התגלגלו הדברים לכדי כך? מצאתי את עצמי יושב בחדר במלון דרכים עלוב, ואקדח נעוץ ברקתי, מוכן ללחוץ על ההדק. זיעה נטפה במורד מצחי, ולבי הלם בפראות. ידי רעדו ללא שליטה. איש לא ידע היכן אני. נראה שלאיש כבר לא אכפת. לא היה לי שום דבר שכדאי לחיות למענו. ולכן הייתי מוכן למות.
יכולתי לראות כבר עכשיו את כותרת הודעת הפטירה שלי בעיתון: ״דאר סֶנדֶרסן, יזם מלונות בין־לאומי, גרוש ואב לשלושה ילדים, מת בגיל 44. סיבת המוות: התאבדות.״
אולם כאשר עצמתי את עיני ונשאתי בקול רם את תפילתי האחרונה, אירע משהו לא צפוי - פלאי, בעצם. התחלתי להרגיש סחרחורת ונפלתי על הרצפה, והאקדח נשמט מתוך ידי. כששכבתי שם ללא תנועה, החל אור לבן ומסנוור למלא את גופי. לפני שתחליטו להתעלם מסיפורי, עליכם לדעת שתמיד הייתי אדם הגיוני מאוד, עם שתי רגליים על הקרקע. שום דבר מעין זה לא אירע לי קודם לכן. תמיד נרתעתי מסיפורים מיסטיים והתייחסתי אליהם כאל סיפורים בדיוניים וחסרי אחריות. מעולם לא דיברתי - וגם עכשיו איני מדבר - עם מלאכים, ואינני חי את חיי לפי מערך הכוכבים באותו יום. ובכל זאת, קשה לי לפטור בלא כלום או לשלול את אשר אירע לי באותו חדר במלון לפני שנים עשר חודשים בלבד. האם הייתה זאת חוויה שמימית או התעוררות רוחנית? או פשוט תגובה גופנית ללחץ העצום שהייתי נתון בו? באמת אינני יודע. כל שאני יודע הוא שמה שאירע שם החל להניע סדרה של מהלכים ששינו את חיי.
האור הפך להיות חזק יותר ויותר. בתוך זמן קצר החל כל גופי לרעוד, כבהתקף חמור של מחלת הנפילה. זיעה שטפה את גופי ואילו זרועותי, רגלַי וגופי פרכסו על הרצפה הקרה והמזוהמת. נדמה היה שההתקף נמשך לנצח. לאחר מכן שמעתי, משום מקום, את המילים שחדרו לתוכי: ״חייך הם אוצר, ואתה הרבה יותר ממה שאתה יודע.״
זה הספיק. ברגע שהבזיקו מילים אלה בראשי, הפסקתי לרעוד. פשוט המשכתי לשכב שם, בתוך שלולית של זיעה, בוהה בתקרה. מעולם קודם לכן לא חשתי שלווה פנימית עמוקה כל כך. הייתי כל כולי בתוך גופי, בתוך לבי. החיים הם אוצר, ואתה הרבה יותר ממה שאתה יודע.
לאחר זמן מה קמתי באיטיות על רגלי ואספתי את חפצי. משהו עמוק בתוכי השתנה, אף שלא הייתי מסוגל להסביר זאת - יכולתי רק להרגיש בכך. איבדתי עניין בהתאבדות. ייתכן שאותו קול צדק - ייתכן שיש בתוכי הרבה יותר ממה שהייתי מודע לו באותו הרגע.
בדרך כלל בתקופות קשות אנחנו חושבים שראיית העולם שלנו משקפת את הדברים כפי שהם באמת. אולם זוהי הנחה מוטעית. אין זו אלא ראייה של העולם מתוך מסגרת ההתייחסות חסרת הישע שלנו. אנו רואים דברים דרך עיניים עצובות וחסרות אונים. האמת היא שכאשר נתחיל להרגיש טוב יותר, העולם ייראה טוב יותר. וכאשר נחזור למצב של שמחה מבפנים, העולם החיצוני שלנו יקרין הרגשה זו בחזרה אלינו. למדתי שהעולם הוא מראה. אנחנו מקבלים מהחיים לא את מה שאנחנו רוצים, אלא את מי שאנחנו. למדתי גם שיש סיבה לחיינו, ושהתקופות הקשות אינן נמשכות לנצח. האמינו שהחורף של צערכם יפנה את מקומו לקיץ של שמחתכם, בדיוק כשם שקרני הבוקר המאירות מגיעות תמיד לאחר החלק האפל ביותר של הלילה.
לא עוד אדם מיואש ושקוע ברחמים עצמיים. הפסקתי לחשוב שאין כל מוצא. באותו יום חזר אלי כוח מסוג מסוים. ואף שחיי עדיין היו עסק ביש, חלחלה לתוכי הידיעה שיש לי כוח לשפר אותם. מסיבה לא ברורה האמנתי שהעזרה נמצאת בדרכה אלי, ושעוד נכונו לי ימים מאושרים יותר. לא שיערתי כמה נפלאה תהיה עזרה זו, וכמה יפים יהיו חיי. אולם לפני שאכנס לפרטים אלה, אתם תוהים בוודאי אילו נסיבות גרמו לנפילתי למעמקים כאלה עד שחשבתי להתאבד.
לפני כמה שנים האמנתי שאני חי את החיים שכולם חולמים עליהם. הייתה לי אישה יפה וחכמה שאהבה אותי מאוד. היו לי שלושה ילדים בריאים ומאושרים שהצטיינו בכל מעשיהם. הרווחתי יותר כסף ממה שאפשר להעלות על הדעת כבעלים של רשת מלונות בוטיק שהיו ממוקמים באתרי תיירות אופנתיים בכל העולם. כוכבי קולנוע, שועי תבל ואנשי החברה הגבוהה נמנו עם חוג לקוחותי. נסעתי למקומות אקזוטיים, קניתי לי ״צעצועים״ רבים והפכתי לדמות מפורסמת, לפחות בשווקים שבהם פעלתי.
אולם יום אחד חרב עלי עולמי. הגעתי הביתה בשעה מאוחרת לאחר ארוחה עסקית עם בעליו של נכס שהייתי מעוניין לקנות. רייצ׳ל נהגה להשאיר חלק מאורות הבית דולקים למעני, אולם בלילה הזה היה הבית חשוך לחלוטין. לא היה בכך כל היגיון - השעה הייתה רק עשר. היכן רייצ׳ל? היכן הילדים?
נכנסתי פנימה והדלקתי את האור בכניסה ובמטבח. דממה כבדה קידמה את פני, אולם על שולחן המטבח היה פתק בכתב ידה המוכר של רייצ׳ל. נאמר בו:
״דאר, לקחתי את הילדים לאמא שלי. אני לא אוהבת אותך יותר. אני מצטערת. עורך הדין שלי יתקשר אליך בבוקר.״
שום דבר לא יכול להכין אותך למכתב כזה - ממש שום דבר. אף שהעמדתי פנים שהנישואים שלי מוצלחים, ידעתי שבעת האחרונה התרחקנו זה מזה. הזמן הרב ששהיתי רחוק מהבית, בנסיעות ובעסקים, היה הזמן שנגזל מחיי הנישואים ומהמשפחה שלי, והאהבה ששרתה בינינו פעם נעלמה. נוסף על כך העמדתי פנים שאני אבא טוב, וכך באמת נראיתי כלפי חוץ. אך החושים הרגישים של ילדי קלטו את האמת. גם כאשר ישבתי קרוב אליהם, לא הייתי איתם באמת. בתוך ראשי לא הפסקתי אף פעם לחשוב על העסק, והייתי לא זמין מבחינה רגשית. האמת היא שבאותה תקופה הייתי אדם אנוכי במידה בלתי רגילה. האמנתי שהעולם סובב סביבי. הצרכים והרגשות של אנשים אחרים היו חשובים פחות מהצרכים ומהרגשות שלי. רציתי להיות עשיר. רציתי להיות מפורסם. רציתי לנצח. ובתוך כך איבדתי את הדבר החשוב מכול.
המכתב ותהליך הגירושים שבא בעקבותיו קרעו את לבי. נאלצתי לעזוב את ביתי שלי ועברתי לגור באחד המלונות שבבעלותי. יכולתי לראות את ילדי רק פעם בשבוע, והם התארחו אצלי לסוף שבוע פעם בכמה שבועות. התחלתי לשתות עוד ועוד ועליתי במשקל באופן מוגזם. לפני כן הייתי תמיד נאה בדרך מחוספסת משהו ושמרתי על כושר, אך עתה השתנה הכול. הייתי מתעורר עם מיגרנות איומות שלא עזבו אותי עד שעומעמו בעזרת עוד אלכוהול. למרבה המזל לא איבדתי את עסקי. הייתי חכם די הצורך למנות צוות ניהול מעולה אשר, מתוך נאמנות כלפי, ניהל את העסק בשעה שהייתי עסוק בליקוק פצעי. ברור שמדי פעם השתתפתי בפגישות וסגרתי עסקאות. אולם רוב הזמן הייתי לבדי, יושב בחדר חשוך, מאזין לשירים הישנים של בילי הולידיי ומנהל שיחות ארוכות עם ג'ק דניאלס. בסופו של דבר הביאה אותי האומללות שלי לאותו חדר מלון עלוב שסיפרתי לכם עליו. אולם עליכם לדעת שאותה אומללות היא שהובילה גם לגאולתי.
גיליתי שהכאב והמצוקה הם כלים חזקים לקידום צמיחה אישית. שום דבר אחר לא יוכל לעזור לכם ללמוד, לצמוח ולהתפתח מהר יותר. שום דבר אחר לא יציע לכם הזדמנות מדהימה כל כך להחזיר לעצמכם את הכוח המקורי שלכם כבני אדם. בעיני בני האדם נתפסים הכאב והמצוקה כחוויה שלילית. אולם זהו רק שיפוט, שמאחוריו מסתתר רק פחד. עליכם להבין שאנו חווים סבל כאשר קורה משהו שלא רצינו בו. הסבל מתרחש כאשר החיים מזמנים לנו משהו בלתי צפוי, מצב חדש כלשהו. הופעתו של המצב החדש בחיינו, בין שמדובר במחלה או באובדן אדם אהוב ובין שמדובר בכישלון כספי, משמעה שעלינו להשתנות ולעזוב את ההרגלים הישנים שדבקנו בהם. אנחנו מתבקשים לוותר על הציפיות שלנו, ובשבילנו כבני אדם זהו ויתור מפחיד.
אנחנו פוחדים לעזוב את נמל המבטחים של המוכר והידוע. אנחנו מתנגדים לנסוע למקומות לא ידועים שאליהם מובילים אותנו החיים לעתים. עצם המחשבה על כך מפחידה אותנו. מאחורי כל התנגדות לחדש מסתתר פחד.
אולם אין מה לפחד. היקום שלנו ידידותי בהרבה ממה שאנחנו חושבים. סירה שלעולם אינה עוזבת את מעגנה לא תיפגע לעולם, אולם לא לשם כך נבנות סירות. בדומה לכך, אדם שאף פעם אינו מעז ללכת אל המקומות הלא מוכרים בחייו, לעולם לא ייפגע - אולם זה אינו ייעודם של בני האדם.
נועדנו לחוות את הצמיחה המתחוללת כתוצאה מביקור במקומות חדשים כמי שנוסעים בשבילי החיים. העיניים החכמות שלנו מכירות אמת זו ורואות את השינוי והסבל כפי שהם באמת: רופא דאגן הבא לרפא את החלק החולה שבתוך עצמנו. הסבל משרת את המטרה של העמקה בתוך עצמנו. הסבל בא לעזור לנו ולגרום לנו לדעת מי אנחנו באמת. הסבל מאלץ אותנו להיפתח ולוותר על כל מה שהכרנו ונצמדנו אליו, כמו ילד קטן ביום הראשון ללימודים, הפוחד לוותר על ידה של אמו ולהיכנס לבדו לכיתה מלאה חברים חדשים, שם ילמד כל כך הרבה דברים חדשים ויפים. הבלתי ידוע הוא המקום שבו קיים ״החדש״, והחדש הוא המקום היחיד בעולם שבו תמצאו אפשרות. כל אדם מתוכנת להתקדם לקראת אפשרויות חדשות ולממש את הפוטנציאל בחייו. כולנו נועדנו להיות נעלים. אז איך אפשר לומר שהסבל הוא רע, כאשר אינו אלא הדבר ההופך אתכם לטובים יותר? נכון, הצד האנושי שלנו מרגיש את הכאב בשעת הסבל, וזה טבעי, אך הכאב ישכך בסופו של דבר, ואת מקומו יתפוס אני חדש, עשיר יותר, חזק יותר וחכם יותר.
״אל תפחדו מהבלתי ידוע, כי זה המקום שבו שוכנת הגדולה שלכם,״ כך אמר המורה המיוחד מאוד שלי, זה שעליו תשמעו רבות בקרוב. רוב האנשים מבזבזים את שנות חייהם הטובות ביותר במקום שבו נמצא הידוע. חסר להם האומץ להעז ולהיכנס לשטח זר, והם פוחדים לנטוש את ההמון. הם רוצים להשתלב וחוששים לבלוט. הם מתלבשים כמו כולם, חושבים כמו כולם ומתנהגים כמו כולם, גם אם אינם מרגישים שהדבר נכון מבחינתם. הם מתנגדים להקשיב לרחשי לבם ולנסות דברים חדשים, מסרבים לעזוב את המעגן הבטוח. לכן הם עושים את מה שכולם עושים. ובעשותם כן, נשמתם, שהאירה פעם, הופכת להיות עמומה וחשוכה. ״המוות הוא דרך אחת מני רבות לאבד את חיינו,״ אמר ההרפתקן אלווה סימון.
ההיצמדות לחופים הבטוחים בחיים אינה אלא הבחירה להישאר כלואים בבית אסורים ששומריו הם הפחדים שלנו. ייתכן שאתם משלים את עצמכם שאתם חופשיים כשאתם ממשיכים לחיות בתוך הקופסה של חייכם, אולם האמינו לי, לא כך הם פני הדברים: זוהי אשליה - שקר שאתם מספרים לעצמכם. כאשר תעזבו את הקופסה, תפליגו למחוזות אחרים ותפסיקו ללכת בעקבות ההמון, יתעוררו בכם פחדים - אחרי הכול, אינכם אלא בני אדם. אולם האומץ דורש מכם להרגיש את הפחדים ולהמשיך להתקדם למרות הכול. אומץ אינו העדרו של הפחד, אלא הנכונות להתגבר על הפחד במרדף אחר מטרה החשובה לכם. כשאתם חיים בתוך נמל המבטחים ונצמדים אל הידוע, אתם דומים לאותם מתים־חיים. אולם כשאתם מעיזים להיכנס לתוך הלא ידוע ולחקור את המקומות הלא מוכרים בחייכם, אתם חוזרים לחיות, ולבכם מתחיל לפעום מחדש. ההרפתקה והריגוש שבחיים חוזרים אליכם. זכרו, מהעבר האחר של הפחדים שלכם תמצאו את אושרכם.
כאן המקום להשתמש במטפורה רבת עוצמה. אם ביליתם את כל חייכם בכלא, יצוצו פחדים רבים ביום השחרור שלכם. בתוך הכלא, אף שחירותכם נשללה מכם, חייתם בתוך התחום המוכר בגלל השגרה הקפדנית ששלטה בחייכם שם: ידעתם מתי נדרש מכם לקום בבוקר, ידעתם מתי ביכולתכם להתעמל, וידעתם בדיוק מתי ומה באפשרותכם לאכול. עתה, אף שאינכם כלואים עוד, אתם פוחדים. אינכם יודעים מה לעשות ולאן ללכת. אין שום ביטחון, רק חוסר ודאות. הנטייה שלכם היא לחזור אל הידוע במקום להתמודד עם מה שנראה כמו חוסר ביטחון ואי נוחות הנובעים מהלא ידוע. אתם מעדיפים להיות כלואים מאשר לתבוע לעצמכם את חירותכם. אין בכך כל היגיון, אך כך רובנו נוהגים.
למדתי את כל הפילוסופיה הזאת מהמורה שהזכרתי קודם בקצרה. למורה זה הייתה ההשפעה הרבה ביותר על חיי עד כה. החוכמה והתהליך המיוחד, הכולל שבעה שלבים, שהוא החל לחלוק עמי לפני שנה בערך, חוללו מהפכה מוחלטת בחיי. מעולם לא הייתי מאושר כל כך. מעולם לא הרגשתי חי כל כך. מעולם לא היה לי כבוד עצמי רב כל כך. מצאתי את אהבת חיי. בריאותי מושלמת, ללא פגם, והעסקים שלי פורחים. מעולם לא דמיינתי שחיי יוכלו להיות טובים כל כך. הדבר יכול להיות נכון גם בשבילכם. המתנות שקיבלתי הן מתנות שגם אתם יכולים לקבל. מובן שיהיה עליכם לבצע בחירות חדשות ולקחת מעט סיכונים. מובן שיהיה עליכם להשקיע זמן ומאמץ כדי להתחבר מחדש אל החלקים הנעלים והמפוארים של עצמכם אשר ייתכן שכבר איבדתם. מובן שיהיה עליכם להתמודד עם הפחדים שגרמו לכם להישאר קטנים, בין אם הודיתם בכך ובין אם לאו. אולם כשתעשו כן תעירו את האני הנעלה והגדול ביותר שבקרבכם. ומה יכול להיות חשוב מזה?
המורה שהזכרתי הוא האדם הנבון ביותר, החזק ביותר והאציל ביותר שהכרתי מעודי. זהו אדם יוצא דופן - טיפוס מקורי - ושיטותיו אינן שגרתיות, אם לדבר בלשון המעטה. למעשה, הוא מתנהג לפעמים כפרא אדם. מעולם לא פגשתם מישהו כמוהו, ולעולם לא תפגשו. אך הוא גם מוכשר מאוד ביכולתו להקנות ידע המסוגל לשנות את החיים, בדרך המדברת ישירות אל נפשכם וגורמת לכם להתנסות בשינויים שיובילו אתכם לחיים יפים. השיעורים שלו יועילו רבות לחיפושכם אחר הייעוד שלכם ויסייעו בידכם לחיות את החיים הנפלאים שנועדתם לחיות.
נדמה לי שאין כאן כל מקריות. פגשתי את המורה שלי ביום שלאחר ההתגלות שחוויתי במלון. הלכתי לעבודה באותו יום, לפגישה עם הצוות שלי, ומנהל משאבי האנוש שלי, אוון ג׳נסן, נכנס למשרד שלי עם שני כרטיסים לסמינר מוטיבציה שהיה אמור להתקיים מאוחר יותר באותו ערב. אוון אהב אירועים מסוג זה, והיה מעריץ נלהב של תנועת הצמיחה האישית. אני, לעומת זאת, הייתי ספקן למדי. למען האמת, אינני מחבב כלל נואמים בנושא מוטיבציה. תמיד חשבתי שהם דומים קצת לצמר גפן מתוק - מתוקים לרגעים ספורים, אולם מהר מאוד מתברר שמדבריהם לא נשאר הרבה.
אוון לא היה יכול להגיע לסמינר, כיוון שהרסיטל הראשון לפסנתר של בנו הצעיר התקיים באותו ערב, והוא ביקש ממני ללכת. הוא חשב שהאירוע מתאים למצב הרוח שלי, ושאולי יעניק לי השראה לחולל שינויים בחיי, משום שידע שעלי להחזיר את החיים למסלולם, ולא רק מן ההיבט המקצועי, אלא גם מן ההיבט האישי. אמרתי לו שאני לא רוצה ללכת כי אינני יכול לשמוע את הפתגמים השחוקים ואת הדרשות המלאות קלישאות שהמרצים מדקלמים. הזכרתי לו שאני עדיין נאבק בדברים רבים, והרגשתי שהדבר הטוב ביותר בשבילי הוא להישאר לבדי באותו ערב. לאחר מכן התרחש משהו מוזר למדי. עמיתי, אדם בעל אינטואיציה חזקה, התבונן עמוק לתוך עיני ואמר, ״דאר, סמוך עלי הפעם. אני מרגיש שיש סיבה מיוחדת שבגללה אתה צריך ללכת לסמינר הזה. זאת פשוט התחושה הפנימית שלי. בבקשה לך.״
תמיד הייתי אדם שחי על פי צו הראש. מה שהניע אותי תמיד היה ההיגיון ולא החשק. אם משהו היה לא הגיוני ברמה האינטלקטואלית, נטיתי להתעלם ממנו. אולם חייתי בדרך זו כל ימי, והחיים שלי לא התגלו כמוצלחים במיוחד. אני אוהב את הגדרת השיגעון על פי איינשטיין: ״לעשות את אותם הדברים ולצפות לתוצאות שונות.״ ידעתי שאם ברצוני להגיע לתוצאות חדשות בחיי, עלי להתנהג בדרכים חדשות. שאם לא כן יימשכו חיי ללא שינוי עד ליום מותי.
משהו עמוק בתוכי לחש שיש דרכים אחרות שבהן אוכל לנהוג כבן אדם. לאחרונה קראתי את ספר הפילוסופיה הראשון שלי, אף שמעולם לא קראתי ספרים מסוג זה. אינני יודע איזה כוח אילץ אותי לבחור בו, אך כך עשיתי. ייתכן שמשום שחשתי כאב רב כל כך, הייתי מוכן לחפש ישועה בכל מקום אפשרי. האמת היא שבתקופות הקודרות ביותר שלנו אנחנו מוכנים לחפור עמוק בתוך עצמנו. כאשר החיים טובים, אנו חיים אותם באופן שטחי; איננו נוהגים להרהר בהם. אולם כאשר הים מתחיל לסעור, אנו חורגים ממנהגנו ומתחילים לחקור מדוע התגלגלו הדברים כפי שהתגלגלו. הצרות גורמות לנו להיות פילוסופיים יותר. בתקופות של צרה ומצוקה, אנו מתחילים לשאול את עצמנו את השאלות הגדולות של החיים, כמו מדוע יש סבל, מדוע לא הצליחו התוכניות שכה קיווינו ותכננו את הצלחתן, ואם החיים נשלטים בידי הגורל או באגרופה החזק של הברירה.
בספר שנטלתי לידי כתב הסופר שהשכל מוגבל, ואילו הלב חסר גבולות. השכל יכול להיות אכזר ולגרום לנו לבזבז את מיטב שנותינו על חיי העבר או למסמס את ההווה בדאגות בגלל דברים שלעולם לא יקרו. השכל משתוקק לכוח חיצוני, מהסוג המבוסס על דברים ארציים - ולא רוחניים - כמו כסף, מעמד ורכוש. הבעיה עם כוח חיצוני היא שהוא בן חלוף: כשמאבדים כסף, מעמד ורכוש, מאבדים את הכוח. אם קושרים את הזהות לדברים האלה, מאבדים את הזהות כשהם נעלמים. הכוח היחיד שיש לו ערך הוא הכוח האמיתי - זה שמגיע מבפנים.
ללב, לפי ספר זה, אין כל רצון לרדוף אחר מטרות שוליות כאלה. הלב חי את רגע ההווה, ביודעו שזהו המקום שבו יש לחיות את החיים. הלב מעוניין בריפוי וביצירת שלמות, באהבה, בחמלה ובהבאת תועלת לבני אדם אחרים. הוא מודע לכך שכל אחד מאיתנו מחובר אל האחר ברמה הסמויה מן העין, שכולנו אחים ואחיות בני אותה המשפחה, ושהאושר מגיע מנתינה ומתמיכה בצמיחתם של האחרים עד לאני הנעלה ביותר שלהם. ״ותרו על הטיפה, הפכו לאוקיינוס,״ אמר רומי, המשורר הסופי המבריק. הלב יודע אמת זו. נכון, השכל, עם כל יכולתו לחשוב בהיגיון ולהרהר בדברים, הוא כלי נהדר שהלב צריך להשתמש בו כדי לתמוך בו בפעילותו, כלי שניתן להשתמש בו לדברים כמו תכנון, למידה וחשיבה. אך תפקידים אלה חייבים להיעשות בתיאום עם הלב, ובהדרכתו. הראש והלב חייבים ליצור שותפות למשך כל החיים אם רוצים לחיות חיים יפים, כך אמר לי הספר. הם חייבים לעבוד בהרמוניה. כשאנו חיים רק בראש, איננו יכולים להרגיש את הנשימה ואת הקצב של החיים. כשאנו חיים רק בלב, אנו עלולים למצוא את עצמנו פועלים כטיפשים חולי אהבה, המפעילים שיפוט גרוע וללא משמעת. הכול שאלה של איזון עדין, הדורש זמן, מאמץ והבנה.
כשעמדתי שם, בעת שאוון המתין בסבלנות, חשתי דחף ללמוד משהו חדש. הייתי קשוב לדברים המתרחשים מתחת לפני השטח, והחלטתי לוותר על מגבלות ההיגיון ולסמוך, לשם שינוי, על תחושת הבטן שלי. הסכמתי ללכת ולקחתי את הכרטיסים מידו.
אוון רכן לעברי וחיבק אותי. ״אתה יודע, אני אוהב אותך.״ נותרתי שקט אף שרגשותי גאו בתוכי בעת ששמעתי את הצהרת החיבה העמוקה מפי עמיתי הוותיק. דמעות נקוו בזוויות עיני, הן בגלל העצב שחשתי על האופן שבו התנהלו חיי בזמן האחרון והן בגלל האהבה ללא תנאי שחש כלפי אדם אחר.
״תודה, אוון,״ עניתי. ״אתה אדם טוב. אני מעריך אותך.״
״תאמין לי, דאר, הסמינר הזה יהיה משמעותי מאוד בשבילך. מי יודע את מי תפגוש שם?״
לא שיערתי שאני עומד לפגוש שם את האדם שיכוון אותי אל חיי הנעלים ביותר.