ילדה קטנה אבודה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ילדה קטנה אבודה
מכר
מאות
עותקים
ילדה קטנה אבודה
מכר
מאות
עותקים

ילדה קטנה אבודה

4.6 כוכבים (12 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

כוכב קולנוע לשעבר יוצא לריצת בוקר ולא שב. מורה למוסיקה נעלם ומותיר עקבות חשודים על המחשב שלו. אם צעירה מאוימת על ידי אלמוני שמנסה להחריב את חייה ולהרוס את נישואיה. ילדה פגועה שידידה היחיד הוא ארנב צעצוע מתמודדת עם הידרדרותה של אמה ועם צלקת נפשית מכאיבה.
הבלשית רובין קרטר, שחוזרת למשטרה אחרי טרגדיה אישית, מנסה לפענח את הרמזים שקושרים בין המקרים - ואל פני השטח צפים ועולים סודות מן העבר, פרשת אונס אכזרית וקשר של שתיקה. האם קרטר תצליח להתיר את סבך הראיות לפני הרצח הבא?
המותחן הפסיכולוגי עוצר הנשימה של קרול וייר מוביל אותנו למחוזות הלא מוכרים של העיירות והכפרים במרכז אנגליה, ומגולל סיפור אלים ומקומם ששזור בה בעת בהבנה עמוקה ובחמלה אמיתית.
 
קרול וייר היתה מורה לאנגלית וצרפתית, עובדת מכבסה לניקוי יבש ומאמנת איגרוף, לפני שפנתה לכתיבה במשרה מלאה. "ילדה קטנה אבודה" הפך לרב מכר בבריטניה, כמו גם הבא אחריו בסדרת הבלשית קרטר, "סודותיהם של המתים".

פרק ראשון

פרולוג
 
אליס לא הצליחה להיפטר מתחושה מבשרת־רע שרדפה אותה במשך כל הערב. זה עמד לקרות שוב, אפילו שהוא לא היה בבית; היא פשוט ידעה. החרדה גרמה לה לאחוז באוזניו של מר אוזניון בכוח כה רב, שהוא התחיל לנהום. בטלוויזיה, ציפור מסרט מצויר נמלטה במהירות כשזאב עם רולרבליידס נפל מצלע הר. הערב הם לא הצחיקו אותה.
אמא שלה פרצה אל החדר. היא נראתה כמו נסיכה בשמלה הארוכה שלה.
"להתראות בבוקר חמודה, תישני טוב."
היא רכנה לנשק את בתה על לחייה, והסיטה קווצת שיער מפניה. היא הביטה בעיניים התכולות הבהירות שנתחמו בריסים באורך בל־ייאמן, וגל של אהבה הכה בה. היא ליטפה את מצחה של אליס ולחשה "לילה, אהובה." ואז נסוגה משם, מותירה מאחוריה ניחוח מוכר של לימון, תפוז וחושחש, שבימים כתיקונם ניחם את הילדה.
הלילה לא היתה נחמה. היא לא רצתה להישאר בבית העצום בן שלוש הקומות עם נערה גותית בת ארבע עשרה, שנראתה כמו זומבי מרוב תוחם עיניים שחור שנמרח על פניה החיוורות. היא התכווצה לעומק הכיסא וכרכה את זרועה סביב ארנב הצעצוע שלה, מר אוזניון. היא רטנה בקול קטן: "את חייבת ללכת?"
מצב הרוח של אמה השתנה באחת. "ברור שאני חייבת ללכת. פול מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר. את יודעת את כל זה." קולה התרומם, כרגיל כשהיתה לא מרוצה. כזו היתה אמא שלה, רגע אחד מאושרת ומעוררת אהבה ובמשנהו קרה ורעת מזג.
"דיברנו על זה קודם כשהיית באמבטיה. אני יודעת שהמעבר לכאן הוא שינוי גדול, אבל את תתרגלי. את מוכרחה להתרגל. עברו רק שלושה שבועות. זה יהיה קצת מוזר, אבל את צריכה להפסיק להתעקש ולהתחיל להשתדל. אנחנו הולכות לגור כאן, אם זה מוצא חן בעינייך או לא. נטשה אולי נראית מוזרה אבל היא ממש אוהבת אותך. היא לא אחת שמראה את הרגשות שלה, אבל פול אמר לי שהיא אוהבת אותך מאוד. היא תהיה אחותך הגדולה אחרי שפול ואני נתחתן."
אליס שנאה את הרעיון שמישהו יחליף את אבא, אבל היא ידעה שזה יקרה, כך או כך. היא זעפה ובכתה בגלל זה, אבל אמא התרגזה עליה ואמרה שהיא מתנהגת כמו ילדה מפונדרקת. החתונה עמדה להתקיים בקרוב. "רומן סוחף", כך אמא שלה קראה לזה. אליס רתחה בסתר. איך אפשר לשכוח את אבא במהירות כזו? אמא שלה פגשה את פול והתאהבה בו מכף רגל ועד ראש פחות משנה אחרי שאבא שלה נהרג.
גם פול התלהב מאמא, זה היה ברור. הוא המטיר עליה מתנות יקרות, כמו צמיד הקריסטלים שענדה עכשיו. חלפו רק שלושה חודשים מאז שהם התחילו לצאת ועד שהוא הזמין אותה לבוא לגור בחווה שלו, שם התגורר עם שני ילדיו המתבגרים, נָטַשַה ולוּקָס.
"אני לא רוצה לעבור," היא ייבבה כשאמה הודיעה לה שהן עוזבות. "כאן הבית, כאן גרנו אני, את ואבא!"
אמה אחזה בפרקי ידיה והביטה בעיניה. "אני יודעת שקשה לך, אבל המצב כרגע ממש נורא מבחינתי. אני מתגעגעת לאבא שלך מאוד, אבל אני לא יכולה להמשיך לחיות לבד ולנסות לפרנס את שתינו. פול הוא איש טוב. הוא נדיב, והוא יטפל בנו. הוא עשיר מאוד. יש לו בית נהדר ליד אגם ויערות עם אורוות. יש לו אפילו סוסי פוני. איזו ילדה לא רוצה לגור בבית גדול בחדר שינה ענקי ולרכוב על פוני?"
לאליס לא היה אכפת איפה הן יגורו, כל עוד היא ואמה יהיו ביחד. מאז שפגשה את פול, אמא שלה כבר לא כל כך התעניינה בה. היא גירשה אותה מהחדר כשפול בא לבקר, ובמקום לתכנן מה הן יעשו במשך היום, תיכננה איך תבלה עם פול. עם כל יום שחלף היא איבדה יותר ויותר מאמא שלה.
היא רצתה לחזור לימים שבהם היו רק היא ואמא ואבא, אבל זה כבר לא יקרה, למרות שהיא חזרה והתפללה לנס. אבל נס קטן אחר קרה לה כשמר אוזניון התחיל לדבר אליה. זה קרה אחרי שפול התחיל לבקר אותן. גם הוא לא אהב את פול. כשהוא דיבר אליה בפעם הראשונה היא הבינה מיד שאבא מצא דרך לחזור ולהיות איתה. לו רק היה יכול לחזור ולהיות עם אמא. החיים היו אומללים בלעדיו. אמא בכתה כל הזמן, והדירה הלכה ונעשתה יותר ויותר מטונפת.
היא ידעה שאמא אוהבת את פול מאוד. יותר מדי. היה לו חיוך נחמד והוא היה גבוה. הוא לא דיבר אל אליס כאילו היא ילדה קטנה. הוא אמר לה שהוא לעולם לא ינסה להחליף את אבא שלה, אבל הבטיח שתמיד ידאג לה ושאם היא זקוקה למשהו, שרק תבקש. מר אוזניון לא האמין לו; וגם היא לא האמינה.
אליס הביטה בפניה של אמה, שקרנו מרוב התרגשות מהאירוע הקולנועי שאליו עמדה ללכת, ואחזה בכוח באוזניו של מר אוזניון. הוא התקפל אל תוך גופה הזעיר, כמשיב לה חיבוק. אבא נתן לה את ארנב הצעצוע והיא אהבה אותו מאוד. מובן שמאז הנס הקטן הוא הלך איתה לכל מקום. מר אוזניון היה לה חבר, שותף־סוד ומקור נחמה כשהיתה עצובה או מודאגת. היא שוחחה עמו כל הזמן והאזינה בתשומת לב לקולו של אביה המת שבקע מפיו. כרגע, מר אוזניון שקע בהרהורים ובהה למרחקים, מתעלם מהשיחה.
אמה ניתקה ממנה, נטלה את תיק הערב שלה עם שרשרת הזהב הארוכה מהשיש במטבח והציצה אל תוך חדר הטלוויזיה.
"תהיי ילדה טובה ותתנהגי יפה לנָטַשַה, טוב? אם תצטרכי אותה היא בסלון, רואה סרט."
היא הנהנה. "לוּקָס?" היא שאלה בקול קטן.
"לוקס בכפר. הוא יישאר אצל החבר שלו דן הלילה. רצית שגם הוא יהיה כאן?"
היא הנידה בראשה. זה הדבר האחרון שהיא רצתה אחרי הפעם האחרונה.
"חכי, עוד אל תלכי אמא," היא צעקה. פאניקה גאתה בחזה הקטן.
אמה היססה בדלת המטבח. "אל תהיי טיפשונת. את כבר ילדה גדולה. תצטרכי להתרגל לעובדה שלפעמים אני עוזבת אותך. אנחנו נהיה כאן כשתתעוררי. עכשיו, מספיק עם השטויות. כשתגמרי לראות את הסרט המצויר תלכי ישר למיטה ואל תעשי לנטשה בעיות. תראי לה איזו ילדה טובה את."
היא רצתה לצעוק שוב אך אמה כבר החליקה החוצה, מותירה אותה מכורבלת בכיסא הגדול, בוהה במסך. היא שמעה מלמול מרחוק: פול אמר לנטשה שתטלפן אם תזדקק להם; נטשה אמרה משהו בתגובה. הדלת הקדמית הגדולה נטרקה בקול רעם, והיא נותרה לבדה בחדר עם הציפור מצפצפת בתרועת ניצחון בעודה נמלטת מהזאב. לו רק יכלה גם היא לרוץ מהר כל כך, לוקס לא היה תופס אותה. היא הדפה את המחשבות על לוקס. הוא לא כאן הלילה. אין לה סיבה לדאגה.
חדר הטלוויזיה היה החדר הידידותי ביותר בבית. הוא היה מין הרחבה של המטבח והיו בו ספות קפיציות וגדולות בירוק בהיר שהתאימו לריהוט, ומסך טלוויזיה גדול שחלש על אחד הקירות. היא העדיפה להיות כאן מאשר בסלון העצום עם הספות הגדולות זו מול זו לצד האח הענקית, עם קישוטי חרסינה בדמות נשים חיוורות בוהות אל החלל. היא לא אהבה גם את מרפסת הזכוכית הוויקטוריאנית הסגורה עם רצפת העץ וחלונות הזכוכית הגדולים שגרמו לה לחוש כאילו היא באקווריום עצום. היא לא התעניינה גם בחדר המוזיקה, למרות שניסתה לנגן שם בפסנתר פעם או פעמיים.
אמא שלה היתה רוב הזמן במטבח, ואליס העדיפה להיות קרובה אליה; אפילו כשרק נותרה ברקע וצפתה בטלוויזיה בזמן שאמה שתתה יין עם פול. נטשה היתה בת ארבע עשרה ובילתה את רוב זמנה בהזדעפות בחדר שלה; עיניה שחורות העפעפיים היו מלאות בתיעוב ובייסורי גיל ההתבגרות.
לוקס לא הרבה לפקוד את חדר הטלוויזיה. הוא העדיף להיות בחדר שלו ולהאזין למוזיקת רוק רועשת שהרעידה את כל הבית. שניהם היו במשך רוב השנה בפנימיות פרטיות, אך כעת היו בבית לימי החופשה.
היא עדיין לא החליטה עד כמה נטשה באמת ידידותית. נטשה חייכה לעתים רחוקות והתעלמה מרוב מה שהתרחש סביבה, במיוחד ממנה ומאמא, אך לפעמים היא הסתכלה בהן במבט מלא כמיהה, כמו כלבלב שרוצה להתיידד אך לא יודע איך ליזום את הקשר. בכל אופן, עוד לפני שלמישהו היתה הזדמנות לנצל את ההזדמנות, המבט היה נעלם ונטשה שבה ונסוגה אל מאחורי המסיכה הלבנה ונטולת ההבעה שלה. כנראה היא לא ממש ציפתה בכליון עיניים לקבל אחות קטנה במשרה מלאה.
והיה לוקס. צמרמורת עברה בגופה. הוא נראה נחמד בהתחלה. נער דקיק וקטן גוף בן שש עשרה שהיה מצולק מפצעונים, עם עיניים כמו גושי פחם שחורים ודרך אכזרית במיוחד לעקל את שפתו כשבחן אותך במבטו. הוא סקר אותה מכף רגל ועד ראש כשהגיעה לראשונה, ואז הטה את ראשו לצד אחד והודיע שאחות קטנה זה מגניב. היא חשבה שהוא בסדר. זה היה קודם. לפני הערב הנורא שבו הוא עשה לה את הדברים ההם.
הסרטים המצוירים הסתיימו והיא כיבתה את הטלוויזיה. תנור האגא במטבח דלק והיה שם חמים ונעים. הבית היה שונה מאוד מזה שבו הן גרו לפני שאמא פגשה את פול. היא העדיפה את הדירה הישנה עם הרהיטים המרופטים, אף על פי שהיא לא היתה ענקית כמו הבית הזה, ועכשיו היא התגעגעה אליה. שם אמא, אבא והיא גרו לפני התאונה. היא אחזה בארנב ופנתה לחדרה שהיה בקומה השלישית, רחוק מהאחרים. היא העדיפה להיות רחוקה. שם, למעלה, היא יכלה להתעלם מהחיים למטה ולשוחח עם מר אוזניון.
חדר השינה שלה עוצב בשבילה בגוונים של ורוד ועם מוטיבים של נסיכות. הוא היה מסודר להפתיע יחסית לחדר של ילדה קטנה, אבל היא אהבה סדר. כל הבובות והצעצועים שלה היו מסודרים על המדף בקצה המרוחק של החדר, קרוב לחדר האמבטיה הצמוד. ארונות בגדים גבוהים כיסו את הקיר השני והחדר נראה כמעט עירום, פרט למיטה, שולחן שעליו ניצבו חיות חרסינה שונות בשורה מוקפדת ושידה קטנה לצד המיטה. היא הסירה מעל המיטה את העפרונות וספרי הצביעה שבהם השתמשה מוקדם יותר באותו ערב והניחה את העפרונות על השולחן, מסודרים מהקטן לגדול.
היא הסירה את כיסוי המיטה והכניסה את מר אוזניון מתחת לשמיכה בטרם חלצה את נעלי הבית שלה ונשכבה לצדו. היא הותירה את מנורת הלילה שלה דולקת והביטה בצללים שריצדו על הקירות.
החשיכה תמיד היתה ידידתה. לפני אותו לילה היא תמיד קידמה אותה בברכה והתכרבלה במיטתה לצד הארנב כשהיא מאזינה לקולו הרך, עד שהשינה אפפה אותה. אך מאז אותו לילה היא חששה יותר, והותירה את מנורת הינשוף דולקת. לעתים קרובות היא קברה את עצמה עמוק בתוך שמיכת הפוך הוורודה עם הציפה הפרחונית.
זה לא יקרה הלילה. לוקס לא בבית. היא בטוחה. היא חיבקה את מר אוזניון כברכת לילה טוב. הוא לחש לה שלדעתו אמא נראתה יפהפייה הערב ושיום אחד גם היא, אליס, תלבש שמלה בדיוק כזו לנשף, ותיראה כמו נסיכה. היא חיבקה אותו שוב, בטוחה שגם הוא היה מעדיף שאמא תישאר בבית.
אבל ממש כשהרגישה את קורי השינה הראשונים כובשים את גופה, נשמעה חריקה במדרגות והחרידה אותה עד ערנות מוחלטת. מר אוזניון נראה כמזדקף בחוסר רצון. היא דחפה אותו אל תחתית המיטה כדי להסתיר אותו. דם זרם במהירות לאוזניה ופעם בהן, נדמה היה שהדהודו חוסם כל צליל אחד. המחשבות דהרו בראשה. המדרגה החמישית השמיעה חריקה קטנה כשדרכו עליה. זה היה הקול ששמעה.
דחף פתאומי ללכת לשירותים אחז בה. היא לא יכולה לעשות פיפי במיטה. היא ילדה גדולה. בעוד שלושה חודשים היא תהיה בת תשע. היא נאבקה לשלוט בשלפוחית שלה כששמעה את דלת חדרה נפתחת וקול לחש, "אני בא לשחק. את מוכנה?"
גופה החל לרעוד. זה עומד לקרות שוב. היא זחלה במורד המיטה כדי להסתתר ואז השמיעה צווחת אימה קטנה כשהרגישה איך השמיכה נמשכת ממנה. היא עצמה את עיניה והתקפלה לכדור קטן ומהודק. היא חשה ידיים קרות מושכות את כתפיה, והתכדרה עוד יותר.
"בואי, אחות קטנה, הגיע הזמן לשחק במשחק הסודי שלנו. תתעוררי. את יודעת שאת נהנית מזה."
אותן ידיים משכו בכתונת הלילה שלה והרימו אותה מעל לירכיה. היא חשה באוויר הלילה הקריר על ישבנה. דמעות מילאו את עיניה והיא ניסתה לחמוק. היא חשה מכה חזקה באחוריה. "ששששש! אף אחד לא יכול לשמוע אותך."
הוא אחז בה ותפס ברגליה, מפתל ומושך אותן עד שהשתטחה על גבה, מביטה מעלה אל תוך העיניים נטולות הנשמה.
"יופי. הגיע הזמן לשחק," אמר לוקס. היא ליטף את פניה באצבעו. היא הריחה את האלכוהול בנשימתו. אמא הריחה ממשקה לפעמים. בדרך כלל זה גרם לה לגלות יותר חיבה. לאחר לילה של שתיית יין במטבח היא נהגה לבוא לשתול נשיקת לילה טוב על ראשה של בתה לפני שהלכה לישון בעצמה. אבל זה היה שונה בתכלית. הבל פיו של לוקס היה חמוץ והיא הפנתה את ראשה. לא היה אכפת לו. הוא גחן כלפיה, עיניו מעורפלות, ומלמל, "את כל כך יפה, את מושלמת. אני מת על זה שיש לי אחות כל כך יפה."
היא ניסתה לעצור את נשימתה כשדיבר. לבה הלם בחזה. היא הרגישה איך הוא נדחק אליה וידעה מה הוא עומד לעשות עכשיו. זה יהיה כמו בפעם הקודמת שאמא יצאה לארוחת ערב עם פול. אז לוקס נאלץ להפסיק כי הם חזרו הביתה באופן בלתי צפוי. כשעזב הוא איים עליה שלא תאמר מילה. מוחה חסם את רוב אירועי אותו לילה והיא קיוותה שהם לא יחזרו על עצמם. אבל תחושת חום גופו מעל כתונת הלילה שלה הבהירה שמזלה לא שיחק לה עד כדי כך.
"את יודעת מה את צריכה לעשות, נכון? אם לא, אני אקרע לארנב שלך את הראש ואוציא ממנו את כל המילוי ואני אכריח אותך להסתכל כשאני אעשה את זה. את לא רוצה לחיות בלי ארנב, נכון?" חיוך זדוני התפשט על פניו.
גם בפעם הקודמת הוא איים שיקרע את מר אוזניון לגזרים אם היא לא תשחק איתו את המשחק הקטן שלו. היא לא יכולה לאבד את הארנב שלה. הוא היה כל שנשאר לה מאבא. היא נאבקה בדמעותיה.
מבלי להסיר ממנה את עיניו, לוקס הניח את ידו על רצועת הגומי של מכנסי הטרנינג שלו. "את מוכנה, אחות קטנה?"
הוא הסיר את המכנסיים והתחתונים שלו בתנועה חדה אחת, משחרר את הדבר הזה שלו, ואז הוא טיפס עליה שוב.
"נו, תגעי בו." הוא אחז בפרק ידה ומשך אותה לעברו. "תחזיקי אותו," הוא ריסס. היא פתחה את אגרופה ואחזה בו. הוא גנח.
"זהו זה, ככה, תשפשפי כמו שאמרתי לך בפעם שעברה."
היא עשתה כפי שנצטוותה.
"לא, לא ככה," הוא קרא לפתע, "את לא עושה את זה טוב!"
הוא תפס במותניה ובתנועה חדה אחת התהפך על גבו ומשך אותה אל חיקו, מהדק אותה אליו. היא חשה את עירומו כנגד זה שלה. חיוך התפשט על פניו כשרעיון חדש עלה במוחו.
"זה לא יכאב. זו תהיה הברית שלנו. סוד האח והאחות שלנו," הוא לחש.
אצבעותיו הכאיבו לה ופצעו אותה. היא היתה מבוהלת מכדי לזוז. דמעות גדולות החלו מתגבשות. היא רצתה שלוקס יפסיק, אבל הוא היה אבוד בעולם משלו ומלמל מילים בלתי ברורות.
היא התכווצה והתפתלה, אבל הוא היה חזק מדי עבורה. היא עמדה לצרוח כדי שיפסיק, אבל אז שמעה את קולו של אבא שלה. הוא כעס מאוד על לוקס. אסור ללוקס לעשות את זה. מר אוזניון זז והיה עתה ליד הרגל שלה. הוא הביט בה ברצינות רבה. היה לו משהו דחוף לומר לה בקשר לארונית שלצד המיטה שלה. היא הקשיבה. הדמעות פסקו כדי לפנות מקום למשהו אחר; לכוח גדול שעליו לא היתה לה שליטה של ממש. היא לא תיתן ללוקס לעשות לה את זה. לוקס השמיע עתה קולות פרועים של הנאה כשעיניו עצומות.
היא בחרה את הרגע שלה, וכשמר אוזניון צעק "עכשיו!" היא התרחקה מלוקס וגיששה אחרי החפץ. עיניו נפקחו לרווחה והוא צרח בהפתעה כשראה את העיפרון האדום המחודד מונף בידה וננעץ בכוח בעינו השמאלית.

עוד על הספר

ילדה קטנה אבודה קרול וייר
פרולוג
 
אליס לא הצליחה להיפטר מתחושה מבשרת־רע שרדפה אותה במשך כל הערב. זה עמד לקרות שוב, אפילו שהוא לא היה בבית; היא פשוט ידעה. החרדה גרמה לה לאחוז באוזניו של מר אוזניון בכוח כה רב, שהוא התחיל לנהום. בטלוויזיה, ציפור מסרט מצויר נמלטה במהירות כשזאב עם רולרבליידס נפל מצלע הר. הערב הם לא הצחיקו אותה.
אמא שלה פרצה אל החדר. היא נראתה כמו נסיכה בשמלה הארוכה שלה.
"להתראות בבוקר חמודה, תישני טוב."
היא רכנה לנשק את בתה על לחייה, והסיטה קווצת שיער מפניה. היא הביטה בעיניים התכולות הבהירות שנתחמו בריסים באורך בל־ייאמן, וגל של אהבה הכה בה. היא ליטפה את מצחה של אליס ולחשה "לילה, אהובה." ואז נסוגה משם, מותירה מאחוריה ניחוח מוכר של לימון, תפוז וחושחש, שבימים כתיקונם ניחם את הילדה.
הלילה לא היתה נחמה. היא לא רצתה להישאר בבית העצום בן שלוש הקומות עם נערה גותית בת ארבע עשרה, שנראתה כמו זומבי מרוב תוחם עיניים שחור שנמרח על פניה החיוורות. היא התכווצה לעומק הכיסא וכרכה את זרועה סביב ארנב הצעצוע שלה, מר אוזניון. היא רטנה בקול קטן: "את חייבת ללכת?"
מצב הרוח של אמה השתנה באחת. "ברור שאני חייבת ללכת. פול מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר. את יודעת את כל זה." קולה התרומם, כרגיל כשהיתה לא מרוצה. כזו היתה אמא שלה, רגע אחד מאושרת ומעוררת אהבה ובמשנהו קרה ורעת מזג.
"דיברנו על זה קודם כשהיית באמבטיה. אני יודעת שהמעבר לכאן הוא שינוי גדול, אבל את תתרגלי. את מוכרחה להתרגל. עברו רק שלושה שבועות. זה יהיה קצת מוזר, אבל את צריכה להפסיק להתעקש ולהתחיל להשתדל. אנחנו הולכות לגור כאן, אם זה מוצא חן בעינייך או לא. נטשה אולי נראית מוזרה אבל היא ממש אוהבת אותך. היא לא אחת שמראה את הרגשות שלה, אבל פול אמר לי שהיא אוהבת אותך מאוד. היא תהיה אחותך הגדולה אחרי שפול ואני נתחתן."
אליס שנאה את הרעיון שמישהו יחליף את אבא, אבל היא ידעה שזה יקרה, כך או כך. היא זעפה ובכתה בגלל זה, אבל אמא התרגזה עליה ואמרה שהיא מתנהגת כמו ילדה מפונדרקת. החתונה עמדה להתקיים בקרוב. "רומן סוחף", כך אמא שלה קראה לזה. אליס רתחה בסתר. איך אפשר לשכוח את אבא במהירות כזו? אמא שלה פגשה את פול והתאהבה בו מכף רגל ועד ראש פחות משנה אחרי שאבא שלה נהרג.
גם פול התלהב מאמא, זה היה ברור. הוא המטיר עליה מתנות יקרות, כמו צמיד הקריסטלים שענדה עכשיו. חלפו רק שלושה חודשים מאז שהם התחילו לצאת ועד שהוא הזמין אותה לבוא לגור בחווה שלו, שם התגורר עם שני ילדיו המתבגרים, נָטַשַה ולוּקָס.
"אני לא רוצה לעבור," היא ייבבה כשאמה הודיעה לה שהן עוזבות. "כאן הבית, כאן גרנו אני, את ואבא!"
אמה אחזה בפרקי ידיה והביטה בעיניה. "אני יודעת שקשה לך, אבל המצב כרגע ממש נורא מבחינתי. אני מתגעגעת לאבא שלך מאוד, אבל אני לא יכולה להמשיך לחיות לבד ולנסות לפרנס את שתינו. פול הוא איש טוב. הוא נדיב, והוא יטפל בנו. הוא עשיר מאוד. יש לו בית נהדר ליד אגם ויערות עם אורוות. יש לו אפילו סוסי פוני. איזו ילדה לא רוצה לגור בבית גדול בחדר שינה ענקי ולרכוב על פוני?"
לאליס לא היה אכפת איפה הן יגורו, כל עוד היא ואמה יהיו ביחד. מאז שפגשה את פול, אמא שלה כבר לא כל כך התעניינה בה. היא גירשה אותה מהחדר כשפול בא לבקר, ובמקום לתכנן מה הן יעשו במשך היום, תיכננה איך תבלה עם פול. עם כל יום שחלף היא איבדה יותר ויותר מאמא שלה.
היא רצתה לחזור לימים שבהם היו רק היא ואמא ואבא, אבל זה כבר לא יקרה, למרות שהיא חזרה והתפללה לנס. אבל נס קטן אחר קרה לה כשמר אוזניון התחיל לדבר אליה. זה קרה אחרי שפול התחיל לבקר אותן. גם הוא לא אהב את פול. כשהוא דיבר אליה בפעם הראשונה היא הבינה מיד שאבא מצא דרך לחזור ולהיות איתה. לו רק היה יכול לחזור ולהיות עם אמא. החיים היו אומללים בלעדיו. אמא בכתה כל הזמן, והדירה הלכה ונעשתה יותר ויותר מטונפת.
היא ידעה שאמא אוהבת את פול מאוד. יותר מדי. היה לו חיוך נחמד והוא היה גבוה. הוא לא דיבר אל אליס כאילו היא ילדה קטנה. הוא אמר לה שהוא לעולם לא ינסה להחליף את אבא שלה, אבל הבטיח שתמיד ידאג לה ושאם היא זקוקה למשהו, שרק תבקש. מר אוזניון לא האמין לו; וגם היא לא האמינה.
אליס הביטה בפניה של אמה, שקרנו מרוב התרגשות מהאירוע הקולנועי שאליו עמדה ללכת, ואחזה בכוח באוזניו של מר אוזניון. הוא התקפל אל תוך גופה הזעיר, כמשיב לה חיבוק. אבא נתן לה את ארנב הצעצוע והיא אהבה אותו מאוד. מובן שמאז הנס הקטן הוא הלך איתה לכל מקום. מר אוזניון היה לה חבר, שותף־סוד ומקור נחמה כשהיתה עצובה או מודאגת. היא שוחחה עמו כל הזמן והאזינה בתשומת לב לקולו של אביה המת שבקע מפיו. כרגע, מר אוזניון שקע בהרהורים ובהה למרחקים, מתעלם מהשיחה.
אמה ניתקה ממנה, נטלה את תיק הערב שלה עם שרשרת הזהב הארוכה מהשיש במטבח והציצה אל תוך חדר הטלוויזיה.
"תהיי ילדה טובה ותתנהגי יפה לנָטַשַה, טוב? אם תצטרכי אותה היא בסלון, רואה סרט."
היא הנהנה. "לוּקָס?" היא שאלה בקול קטן.
"לוקס בכפר. הוא יישאר אצל החבר שלו דן הלילה. רצית שגם הוא יהיה כאן?"
היא הנידה בראשה. זה הדבר האחרון שהיא רצתה אחרי הפעם האחרונה.
"חכי, עוד אל תלכי אמא," היא צעקה. פאניקה גאתה בחזה הקטן.
אמה היססה בדלת המטבח. "אל תהיי טיפשונת. את כבר ילדה גדולה. תצטרכי להתרגל לעובדה שלפעמים אני עוזבת אותך. אנחנו נהיה כאן כשתתעוררי. עכשיו, מספיק עם השטויות. כשתגמרי לראות את הסרט המצויר תלכי ישר למיטה ואל תעשי לנטשה בעיות. תראי לה איזו ילדה טובה את."
היא רצתה לצעוק שוב אך אמה כבר החליקה החוצה, מותירה אותה מכורבלת בכיסא הגדול, בוהה במסך. היא שמעה מלמול מרחוק: פול אמר לנטשה שתטלפן אם תזדקק להם; נטשה אמרה משהו בתגובה. הדלת הקדמית הגדולה נטרקה בקול רעם, והיא נותרה לבדה בחדר עם הציפור מצפצפת בתרועת ניצחון בעודה נמלטת מהזאב. לו רק יכלה גם היא לרוץ מהר כל כך, לוקס לא היה תופס אותה. היא הדפה את המחשבות על לוקס. הוא לא כאן הלילה. אין לה סיבה לדאגה.
חדר הטלוויזיה היה החדר הידידותי ביותר בבית. הוא היה מין הרחבה של המטבח והיו בו ספות קפיציות וגדולות בירוק בהיר שהתאימו לריהוט, ומסך טלוויזיה גדול שחלש על אחד הקירות. היא העדיפה להיות כאן מאשר בסלון העצום עם הספות הגדולות זו מול זו לצד האח הענקית, עם קישוטי חרסינה בדמות נשים חיוורות בוהות אל החלל. היא לא אהבה גם את מרפסת הזכוכית הוויקטוריאנית הסגורה עם רצפת העץ וחלונות הזכוכית הגדולים שגרמו לה לחוש כאילו היא באקווריום עצום. היא לא התעניינה גם בחדר המוזיקה, למרות שניסתה לנגן שם בפסנתר פעם או פעמיים.
אמא שלה היתה רוב הזמן במטבח, ואליס העדיפה להיות קרובה אליה; אפילו כשרק נותרה ברקע וצפתה בטלוויזיה בזמן שאמה שתתה יין עם פול. נטשה היתה בת ארבע עשרה ובילתה את רוב זמנה בהזדעפות בחדר שלה; עיניה שחורות העפעפיים היו מלאות בתיעוב ובייסורי גיל ההתבגרות.
לוקס לא הרבה לפקוד את חדר הטלוויזיה. הוא העדיף להיות בחדר שלו ולהאזין למוזיקת רוק רועשת שהרעידה את כל הבית. שניהם היו במשך רוב השנה בפנימיות פרטיות, אך כעת היו בבית לימי החופשה.
היא עדיין לא החליטה עד כמה נטשה באמת ידידותית. נטשה חייכה לעתים רחוקות והתעלמה מרוב מה שהתרחש סביבה, במיוחד ממנה ומאמא, אך לפעמים היא הסתכלה בהן במבט מלא כמיהה, כמו כלבלב שרוצה להתיידד אך לא יודע איך ליזום את הקשר. בכל אופן, עוד לפני שלמישהו היתה הזדמנות לנצל את ההזדמנות, המבט היה נעלם ונטשה שבה ונסוגה אל מאחורי המסיכה הלבנה ונטולת ההבעה שלה. כנראה היא לא ממש ציפתה בכליון עיניים לקבל אחות קטנה במשרה מלאה.
והיה לוקס. צמרמורת עברה בגופה. הוא נראה נחמד בהתחלה. נער דקיק וקטן גוף בן שש עשרה שהיה מצולק מפצעונים, עם עיניים כמו גושי פחם שחורים ודרך אכזרית במיוחד לעקל את שפתו כשבחן אותך במבטו. הוא סקר אותה מכף רגל ועד ראש כשהגיעה לראשונה, ואז הטה את ראשו לצד אחד והודיע שאחות קטנה זה מגניב. היא חשבה שהוא בסדר. זה היה קודם. לפני הערב הנורא שבו הוא עשה לה את הדברים ההם.
הסרטים המצוירים הסתיימו והיא כיבתה את הטלוויזיה. תנור האגא במטבח דלק והיה שם חמים ונעים. הבית היה שונה מאוד מזה שבו הן גרו לפני שאמא פגשה את פול. היא העדיפה את הדירה הישנה עם הרהיטים המרופטים, אף על פי שהיא לא היתה ענקית כמו הבית הזה, ועכשיו היא התגעגעה אליה. שם אמא, אבא והיא גרו לפני התאונה. היא אחזה בארנב ופנתה לחדרה שהיה בקומה השלישית, רחוק מהאחרים. היא העדיפה להיות רחוקה. שם, למעלה, היא יכלה להתעלם מהחיים למטה ולשוחח עם מר אוזניון.
חדר השינה שלה עוצב בשבילה בגוונים של ורוד ועם מוטיבים של נסיכות. הוא היה מסודר להפתיע יחסית לחדר של ילדה קטנה, אבל היא אהבה סדר. כל הבובות והצעצועים שלה היו מסודרים על המדף בקצה המרוחק של החדר, קרוב לחדר האמבטיה הצמוד. ארונות בגדים גבוהים כיסו את הקיר השני והחדר נראה כמעט עירום, פרט למיטה, שולחן שעליו ניצבו חיות חרסינה שונות בשורה מוקפדת ושידה קטנה לצד המיטה. היא הסירה מעל המיטה את העפרונות וספרי הצביעה שבהם השתמשה מוקדם יותר באותו ערב והניחה את העפרונות על השולחן, מסודרים מהקטן לגדול.
היא הסירה את כיסוי המיטה והכניסה את מר אוזניון מתחת לשמיכה בטרם חלצה את נעלי הבית שלה ונשכבה לצדו. היא הותירה את מנורת הלילה שלה דולקת והביטה בצללים שריצדו על הקירות.
החשיכה תמיד היתה ידידתה. לפני אותו לילה היא תמיד קידמה אותה בברכה והתכרבלה במיטתה לצד הארנב כשהיא מאזינה לקולו הרך, עד שהשינה אפפה אותה. אך מאז אותו לילה היא חששה יותר, והותירה את מנורת הינשוף דולקת. לעתים קרובות היא קברה את עצמה עמוק בתוך שמיכת הפוך הוורודה עם הציפה הפרחונית.
זה לא יקרה הלילה. לוקס לא בבית. היא בטוחה. היא חיבקה את מר אוזניון כברכת לילה טוב. הוא לחש לה שלדעתו אמא נראתה יפהפייה הערב ושיום אחד גם היא, אליס, תלבש שמלה בדיוק כזו לנשף, ותיראה כמו נסיכה. היא חיבקה אותו שוב, בטוחה שגם הוא היה מעדיף שאמא תישאר בבית.
אבל ממש כשהרגישה את קורי השינה הראשונים כובשים את גופה, נשמעה חריקה במדרגות והחרידה אותה עד ערנות מוחלטת. מר אוזניון נראה כמזדקף בחוסר רצון. היא דחפה אותו אל תחתית המיטה כדי להסתיר אותו. דם זרם במהירות לאוזניה ופעם בהן, נדמה היה שהדהודו חוסם כל צליל אחד. המחשבות דהרו בראשה. המדרגה החמישית השמיעה חריקה קטנה כשדרכו עליה. זה היה הקול ששמעה.
דחף פתאומי ללכת לשירותים אחז בה. היא לא יכולה לעשות פיפי במיטה. היא ילדה גדולה. בעוד שלושה חודשים היא תהיה בת תשע. היא נאבקה לשלוט בשלפוחית שלה כששמעה את דלת חדרה נפתחת וקול לחש, "אני בא לשחק. את מוכנה?"
גופה החל לרעוד. זה עומד לקרות שוב. היא זחלה במורד המיטה כדי להסתתר ואז השמיעה צווחת אימה קטנה כשהרגישה איך השמיכה נמשכת ממנה. היא עצמה את עיניה והתקפלה לכדור קטן ומהודק. היא חשה ידיים קרות מושכות את כתפיה, והתכדרה עוד יותר.
"בואי, אחות קטנה, הגיע הזמן לשחק במשחק הסודי שלנו. תתעוררי. את יודעת שאת נהנית מזה."
אותן ידיים משכו בכתונת הלילה שלה והרימו אותה מעל לירכיה. היא חשה באוויר הלילה הקריר על ישבנה. דמעות מילאו את עיניה והיא ניסתה לחמוק. היא חשה מכה חזקה באחוריה. "ששששש! אף אחד לא יכול לשמוע אותך."
הוא אחז בה ותפס ברגליה, מפתל ומושך אותן עד שהשתטחה על גבה, מביטה מעלה אל תוך העיניים נטולות הנשמה.
"יופי. הגיע הזמן לשחק," אמר לוקס. היא ליטף את פניה באצבעו. היא הריחה את האלכוהול בנשימתו. אמא הריחה ממשקה לפעמים. בדרך כלל זה גרם לה לגלות יותר חיבה. לאחר לילה של שתיית יין במטבח היא נהגה לבוא לשתול נשיקת לילה טוב על ראשה של בתה לפני שהלכה לישון בעצמה. אבל זה היה שונה בתכלית. הבל פיו של לוקס היה חמוץ והיא הפנתה את ראשה. לא היה אכפת לו. הוא גחן כלפיה, עיניו מעורפלות, ומלמל, "את כל כך יפה, את מושלמת. אני מת על זה שיש לי אחות כל כך יפה."
היא ניסתה לעצור את נשימתה כשדיבר. לבה הלם בחזה. היא הרגישה איך הוא נדחק אליה וידעה מה הוא עומד לעשות עכשיו. זה יהיה כמו בפעם הקודמת שאמא יצאה לארוחת ערב עם פול. אז לוקס נאלץ להפסיק כי הם חזרו הביתה באופן בלתי צפוי. כשעזב הוא איים עליה שלא תאמר מילה. מוחה חסם את רוב אירועי אותו לילה והיא קיוותה שהם לא יחזרו על עצמם. אבל תחושת חום גופו מעל כתונת הלילה שלה הבהירה שמזלה לא שיחק לה עד כדי כך.
"את יודעת מה את צריכה לעשות, נכון? אם לא, אני אקרע לארנב שלך את הראש ואוציא ממנו את כל המילוי ואני אכריח אותך להסתכל כשאני אעשה את זה. את לא רוצה לחיות בלי ארנב, נכון?" חיוך זדוני התפשט על פניו.
גם בפעם הקודמת הוא איים שיקרע את מר אוזניון לגזרים אם היא לא תשחק איתו את המשחק הקטן שלו. היא לא יכולה לאבד את הארנב שלה. הוא היה כל שנשאר לה מאבא. היא נאבקה בדמעותיה.
מבלי להסיר ממנה את עיניו, לוקס הניח את ידו על רצועת הגומי של מכנסי הטרנינג שלו. "את מוכנה, אחות קטנה?"
הוא הסיר את המכנסיים והתחתונים שלו בתנועה חדה אחת, משחרר את הדבר הזה שלו, ואז הוא טיפס עליה שוב.
"נו, תגעי בו." הוא אחז בפרק ידה ומשך אותה לעברו. "תחזיקי אותו," הוא ריסס. היא פתחה את אגרופה ואחזה בו. הוא גנח.
"זהו זה, ככה, תשפשפי כמו שאמרתי לך בפעם שעברה."
היא עשתה כפי שנצטוותה.
"לא, לא ככה," הוא קרא לפתע, "את לא עושה את זה טוב!"
הוא תפס במותניה ובתנועה חדה אחת התהפך על גבו ומשך אותה אל חיקו, מהדק אותה אליו. היא חשה את עירומו כנגד זה שלה. חיוך התפשט על פניו כשרעיון חדש עלה במוחו.
"זה לא יכאב. זו תהיה הברית שלנו. סוד האח והאחות שלנו," הוא לחש.
אצבעותיו הכאיבו לה ופצעו אותה. היא היתה מבוהלת מכדי לזוז. דמעות גדולות החלו מתגבשות. היא רצתה שלוקס יפסיק, אבל הוא היה אבוד בעולם משלו ומלמל מילים בלתי ברורות.
היא התכווצה והתפתלה, אבל הוא היה חזק מדי עבורה. היא עמדה לצרוח כדי שיפסיק, אבל אז שמעה את קולו של אבא שלה. הוא כעס מאוד על לוקס. אסור ללוקס לעשות את זה. מר אוזניון זז והיה עתה ליד הרגל שלה. הוא הביט בה ברצינות רבה. היה לו משהו דחוף לומר לה בקשר לארונית שלצד המיטה שלה. היא הקשיבה. הדמעות פסקו כדי לפנות מקום למשהו אחר; לכוח גדול שעליו לא היתה לה שליטה של ממש. היא לא תיתן ללוקס לעשות לה את זה. לוקס השמיע עתה קולות פרועים של הנאה כשעיניו עצומות.
היא בחרה את הרגע שלה, וכשמר אוזניון צעק "עכשיו!" היא התרחקה מלוקס וגיששה אחרי החפץ. עיניו נפקחו לרווחה והוא צרח בהפתעה כשראה את העיפרון האדום המחודד מונף בידה וננעץ בכוח בעינו השמאלית.