הללויה ומרמלדה

שאול חיספין

1
שאול אדם מעניין. הוא לא נולד כזה, אבל הוא מתאמץ בכל כוחו. מספר להוריו אנקדוטות, מחדד דקויות, משהה מחץ־שורות, מנסה מילים חדשות לא צפויות. כשיגדל, ילמד איך לשכלל את פרישת העלילה, ויבחן בקפידה את תגובות הסביבה לכל שבב הלצה. כי שאול הוא אדם מעניין לא רק במה שהוא אומר, אלא גם באיך שהוא אומר. ובכל זאת, משום מה, שאול נעלב מאוד כשכולם אומרים לו, במשפחה, בחברים, באבחון המקצועי, שהכי מתאים לו להיות מרצה באוניברסיטה.

2
כששאול קם והולך לחדר האמבטיה בכל בוקר, אשתו נשארת עוד כמה דקות במיטה. היא אוהבת להקשיב למים שממהרים דרך הצינורות שבקיר שלמראשותיה. כששאול סוגר את הברז, המים רצים ואז נעצרים, מבוהלים ומופתעים. כמו במשחק אחת שתיים שלוש דג מלוח. חריקה צורמנית, דהירה, חריקה חדה, עצירה - עצירות תכופות וקצרות כשהוא מתגלח, ארוכות ובודדות כשהוא מצחצח שיניים ורצף גועש כשהוא שוטף פנים. כמוה, כל קירות הבית רועדים ומתרגשים לקראתו. אחר כך שקט. המים עומדים בקיר בנשימה עצורה, מחכים למשתתף הבא.

3
שאול גילה שנטייתו לספר את פרטי פרטיהם של אירועים שצריבתם עוד מוחשית, פעם ועוד פעם ועוד פעם, ועוד הרבה פעמים, עוזרת לו להקהות את דקירות הבושה: בפעם הראשונה מאוד קשה לו לדחוק את המילים מבין השפתיים, לספר מה קרה. בפעם השנייה אי־הנעימות עדיין מצמיתה, מכווצת שכמות ואגרופים. בפעם השלישית עמוד השדרה מתחיל להזדקף, כי כבר יש מבנה חוזר של משפטים קבועים. בפעם העשירית כבר מתפוגגות מעצמן ההתכווצויות הלא רצוניות של הגב והעיניים, והכתפיים נשארות מובטלות ונמוכות. הרגע הקשה מתאדה, משאיר אחריו כתם דהוי של מבוכה.

4
אביו של שאול היה דיפלומט. בשמונה־עשרה שנותיו הראשונות שאול גר בחמש מדינות שונות. במכירת חצר שערכה אמו לפני המעבר מוושינגטון, היא הרשתה לו לבחור צעצוע אחד לנסיעה, והוא בחר את הפאזל רצפה הענקי של ספיידרמן. כל שאר הצעצועים והחפצים הוצאו לחצר. באותו בוקר שאול ישב על כיסא נדנדה קטן מעץ, שגם עליו היתה תווית מחיר כתובה בכתב יד נאה. הוא הביט בעיניים כלות באנשים הזרים שבאו, מיששו, ומדי פעם לקחו איתם רהיט, סט סירים, צעצוע או ספר. אמא של שאול חייכה אליהם באדיבות. קולות הצחוק והפטפוט, הקפה והעודף, שכנעו את שאול שלרגע אחד הוא יכול להיות רואה ואינו נראה. כאחד הקונים הוא התקרב בצעד מהורהר לערימה צדדית, נעמד והביט. את המשאית הכחולה או את פדינגטון? ברגע המתאים הוא התכופף, הרים את המשאית ורץ להטמין אותה עמוק בתוך אחת ממזוודות הענק שהיו פרושות בסלון. אחר כך חזר לשבת בכיסא הנדנדה הקטן. דקות ארוכות הוא חיכה בסבלנות לרגע שבו שוב יצליח להיות רואה ואינו נראה. אז יוכל לחזור אל הערימה ולסחוב פנימה גם את פדינגטון עצמו.

5
איזה כיף לך שראית עולם, אמרו לו כל הנשים שיצא איתן. מבטן היה מתערפל מעל לקפה במחשבה על חופים רחוקים, ועל הגבר שייקח אותן לשם. בדייט הראשון עם מי שאחר כך הפכה להיות אשתו, שאול סיפר כהרגלו בתנועות ידיים רחבות על הארצות שראה ועל החברים שיש לו בכל העולם. הוא הדגים ברהב את שלל השפות ששגורות בפיו והתבדח בפניה על חשבון שלושה עמים במקביל. אבל היא לא נראתה מרותקת, ובטח שלא מתפעלת. אני לא הייתי רוצה לגדול ככה, היא פסקה כשפסעו יחד בחושך מבית הקפה אל האוטו.

6
בפעם השנייה ששאול בא לאסוף את אשתו לעתיד מהמעונות שבגבעת רם לבית הקפה ברחוב עזה, היא עוד לא היתה מוכנה. אבל גם לא נבוכה. נינוחה לגמרי היא עמדה בתחתוני בוקסר וגופייה, וייבשה במגבת את שערה הקצר. בנימוס והפניית מבט שאל שאול על אודות המוזיקה שברקע, והיא ענתה לו שזה מאהלר.
"רוצה שאני אסביר לך?" היא החזירה את המחט לקצה התקליט, ורצה מהר להתחבא בארון. שאול עמד באמצע החלל והביט בפטיפון. ברגע שבו התפרצה המוזיקה אל החדר, זינקה אשתו לעתיד מהארון בהתאמה, בדרמטיות ובחיוך כובש. שאול לא כל כך אוהב את מאהלר, אבל הוא מאוד אוהב את אשתו.

7
לקום? שאול שואל את עצמו ממעמקי הכורסה החביבה עליו. הוא ראה אותה לפני חמש שנים בחלון ראווה ונכבש בקסם גודלה וצבעה הארגמני. לאחר היסוס קטן הוא נכנס לחנות. מדד על גופו את מידת היענותה: לא נאנקת, סופגת ברכות קפיצית את כובד גופו וראשו ואת רגליו לכל אורכן על ההדום שמתרומם בקלות בתנועת ידית חלקה. לאחר ששילם הוא נשאר לשבת בחלון הראווה, מניח לאדום הייני של הריפוד להשתרג בעורקיו, עד לשעת הסגירה של החנות. ומאז, בכל ערב, הוא יושב בה בשקט עד שאשתו מופיעה בסלון ומנסה לדרבן אותו להישלף מתוכה.

8
אחרי חצות שאול מכבה את ערוץ ההיסטוריה. מתוך המסך החשוך נוסעות לקראתו על גבי מסוע ערימות של חפצים שהיו לו פעם. ערימת המשקפיים, ערימת שעוני היד, ערימת היומנים וערימת המצעים. איפה הם, שאול מהרהר, איפה הם עכשיו?

9
שאול סובל מעודף משקל. סובל? למעשה הוא נראה לעצמו לגמרי נורמלי, וכשהוא מביט במראה הוא לעולם לא גונח או מתייסר. תעניות רעב ויזע הוא גוזר על עצמו רק כאשר מבטה המאוכזב של אשתו נח על משמניו.

10
שאול מרצה בפני סטודנטים על יחסים בינלאומיים. שאול חושב שללמד סטודנטים זה הדבר הכי מעניין בעולם, ושירושלים זה המקום הכי טוב לגור בו בארץ, וקשה לשאול להבין איך אנשים אחרים, בדעה צלולה, מעדיפים לעסוק במשהו שאינו הוראת סטודנטים, ולגור במקומות שאינם ירושלים.

11
כשנסים, החבר הטוב והיחיד ממילא של שאול, חלה, הוא כל הזמן אמר, רק שלא ירחמו עלי. לא רוצה שאף אחד ירחם עלי. לא צריך ת'רחמים של אף אחד, שלא יסתכלו עלי ככה, ברחמים.
שאול לא הבין את זה בכלל. הוא דווקא קיווה רוב חייו שירחמו עליו. שיביטו בו ככה מהצד ויגידו - אוי, מסכן, ככה וככה לך. כל הכבוד לך. רואים שהרווחת בצדק וביושר רחמים. ואנחנו מרחמים עליך מכל הלב, אפילו שאתה מתאמץ כל כך להסתיר. כל הכבוד, מתגבר ומסתיר, כל הכבוד.

12
לוליין סיני בטלוויזיה מעמיד צלחת על קצה מקל ארוך ודק, מסובב את המקל והצלחת נשארת לרקוד בקצה, מבלי שיחזיקו אותה. בתנועות ידיים זריזות הסיני מסובב עוד צלחת על מקל, ועוד אחת - עשר צלחות מסתובבות באוויר והסיני הקטן מתרוצץ ביניהן ושומר על התנופה. שאול מונה בראשו את הצלחות שהוא מחזיק באוויר, ארבע בנותיו זה ארבע, נסים זה אחד, ההורים שלו זה שניים, אח שלו זה אחד. שמונה צלחות בסך הכל. אשתו מניפה את עצמה במעגלים זריזים לבדה.

13
אשתו של חיספין מנסה לא לזכור את בני הזוג שהיו לה לפניו. אבל מדי פעם, בקניון או ברחוב, מתגנב אל אפה ריח אפטר שייב או דאודורנט מוכר, וכמו שור מהופנט - הנחיריים מכריעים את כוח הרצון והיא נזכרת בכעס בזה או בהוא, ומשתוקקת למהר ולרחוץ את עצמה בריח אחר, שלה או של שאול.

14
בסופו של דבר הסכים שאול באופן חד־פעמי ללכת עם אשתו לפסיכולוגית שלה. מכורסתה הירוקה ביקשה אותו הפסיכולוגית שיספר על אכזבות בחייו. שאול הרגיש זר לקול שיצא ממנו כשנאלץ לספר על המעברים התכופים בילדותו, על החברה הקודמת שלו, על מות אמו. המעמד נתן לסיפורים האלו נפח מלאכותי ותוקף דרמטי מדי, למרות שכל מילה היתה אמת. שתיהן התרגשו נורא.
בעצם שאול רצה לספר להן על רגעים אותנטיים, שאת מרירות האכזבה מהם הוא יכול לחוש בפיו עד היום: כשאמא שלו שלחה אותו לקנות סודה לשתייה, וכעסה כשחזר עם בקבוק ולא עם אבקה; כשגילה בשיעור גיאוגרפיה אחד שרק הוא טעה לחשוב שהבליטה לאורך קו החוף של מפת ישראל היא הר הכרמל; וכשגילה שלכולם ולא רק לו יש דז'ה־וו, ושככה זה נקרא.

15
רננה, החברה שהיתה לשאול לפני שפגש את אשתו, היתה כל כך נהדרת, ששאול הרגיש כמו הדובי מסיפורי נדי הקטן שמצא שק זהב, ומאותו רגע שנתו נדדה מפחד פן תאבד לו המתנה. רננה היתה אישה שידעה להקסים ולשבות את לב הבריות, ושאול לא הצליח להיפטר מהתחושה המטרידה שהיא טובה מדי בשבילו, ושיום אחד היא תפקח את עיניה, תקום ותלך.
ולכן ביום קיץ נעים, כשחזרו לירושלים מהים בהרצליה ולא רצו עדיין להיפרד והלכו עם כל החול לשבת בבית קפה במרכז העיר, הוא שמע את עצמו אומר לבחורה שהוא אוהב, אני מעדיף שניפרד. וכל כך מחוץ להקשר הרומנטי והמתגפף היה המשפט הזה, שלרגע אחד בלבד - חלון זעיר לחרטה - היה ברור שמדובר בבדיחה גרועה.
בדרך הביתה, במונית, הנהג שאל אותם כמה זמן הם ביחד, ורננה ענתה שמצחיק שהוא שואל, כי בדיוק היום הם החליטו להתחתן. שאול חייך ונשאר תקוע עם החיוך המוזר עד שעצרו לפני ביתה. רננה יצאה מהמונית, ולפני שהלכה אמרה: "מה שלא יהיה אחר כך, אני רוצה שתדע שאהבתי אותך היום," ונישקה אותו. והלכה. כשהביט בגבה הבין שטעה, ואחרי חודש, כשהעז לצלצל, היא לא רצתה לדעת ממנו יותר.

16
בשעת לילה מאוחרת, כשכולם ישנים, שאול רואה בטלוויזיה אמריקאים זקנים שמתוודים על הפספוסים הגדולים בחייהם. אף אחד מהם לא נשמע לשאול באמת משכנע בהסבר הרטרואקטיבי שלו לפספוס. שאול מקשיב בתמיהה, לא מבין את האנשים המוחמצים. הוא מוצא אותם בכל מקום - חלוטים בצנצנת מים עכורים, בוהים דרך הזכוכית בחיים שעוברים לידם, תחושת ההחמצה מכופפת את גבם. שאול מתרגז וחושק שפתיים. איך זה קורה, שאדם הופך להיות חסר אונים מול הכלום המכרסם? שאול מפחד מדברים כאלה, שהוא לא מבין.

17
אך עוד יותר מריקבונם של אנשים שחייהם ערימות מגובבות של כלום, שאול מפחד ממעריצי המוחמצים. אלו שעצם ההתבוננות במפספסי האושר והחיים גורמת להם קתרזיס. הוא מביט נבוך לימינו ולשמאלו בתערוכה שאליה גררה אותו אשתו, בוהה בכל הנקרופילים המתפעלים והנאנחים - "דייקנות בריקנות", "תיאור מדויק של הלא כלום", ושותק. רק שלא יידבק.

18
יום סתמי אחד תלווה את שאול מצלמת וידיאו. כך יוכל להביט על עצמו מהצד ולדעת איך הוא נראה בפרופיל - זקוף או שמוט? מטופח או מרושל? הבטן בפנים? איך הוא נשמע, ידידותי? צבוע? מתחנף? אמיתי? איך הוא חוצה את הרחוב, עולה מדרגות, מקבל עודף, משליך נדבה? אילו הבעות מתלבשות על פניו ללא ידיעתו, איזה מגוון חיוכים יש לו, חוץ מהאחד המוכר שנשקף במראה?

19
בתור ילד, שאול שנא לשחק מחבואים. הפחד שלו היה ממשי, ולשמע צעדיו המתקרבים של המחפש היה מתכווץ כולו, מזיע. (לא, הוא לא דור לשואה.) כשכל הילדים שיחקו ולא היתה לו ברירה, שאול היה מתחבא מצוין. רחוק ובטוח. במחבוא מוצלח אפשר לנוח, ולצאת רק אחרי שההתלהבות הכללית נמוגה.

20
בשנות נישואיו הראשונות גילה שאול שדווקא נחמד להתחבא, ונחמד שמחפשים אותך. בתנאי שאף אחד לא נדפק. לכן מדי פעם הוא היה מתחבא לאשתו היכן שהוא ברחבי הבית. הוא לא הכריז על פתיחת המשחק, אלא פשוט נעלם לה פתאום, ספון במחבוא שעליו חשב מבעוד מועד - מתחת לשיש בחדר האמבטיה, או ברווח שבין הקיר לשידת העץ - ישב וחיכה. אחרי זמן־מה אשתו היתה קוראת לו באיזשהו עניין, והוא לא ענה. גוש מתח מתוק צף לגרון. עכשיו שאול מצחקק בינו לבין עצמו. מחפשת אותו? תמצא אותו?

21
אחרי שנולדו ארבע בנותיו, שאול מצא את עצמו מתקרב לאביו, הדיפלומט־בפנסיה. אחרי הגשם הראשון שאול ואביו לקחו את ארבע הבנות לטיול בוואדי, ואחר כך מצאו ספסל מול הנוף ההררי. ישבו ושתו תה ששאול הכין בתרמוס גדול. הבנות רצו ושיחקו בין עצי האורן הצפופים, בינות למרבדי הרקפות. לפתע, בעודם מיישירים מבט לנוף, הודה אביו של שאול שתמיד חלם (ושעודנו חולם) להיות אלוף וימבלדון. ככה. שאול הופתע. אולי בגלל הכנות, אולי בגלל התקווה הלא מוכרת שבצבצה פתאום אחרי כל הארצות והמשרות. פתאום הוקל לשאול. המתח שליווה את השהות במחיצת אביו איבד מאחיזתו האיתנה, והוא התרווח על פיסת ספסל העץ שהקצתה לו הקרן הקיימת, חיבק בעשר אצבעותיו את כוס התרמוס המהבילה, ושמח. אשתו של חיספין מתגעגעת לילדותה הרכה, זו שסגורה בפני שרירי הזיכרון. רק כשנולדה בתה הבכורה, חזרה כמו בהיפנוזה אל הימים שהתאמצה ולא הצליחה לשחזר: אל הפטפוט חסר השיניים, אל הכמיהה לחיבוק מלא כמו לחם רוסי גדוש וצפוף, אל שעות הבוקר התינוקיות כשהשמש נשפכת מהחלון ואל אמה ההומה מאהבה.

23
בשבועות הראשונים אחרי כל לידה תהתה אשתו של חיספין, איך אפשר להניח בתוך המיטה תינוקת שנרדמה בידיים? איך אפשר לקטוע את החיבוק שאמור להיות שם גם אחרי שהאגרופים הקטנים הרפו מן הערות? נכון יותר, כך חשבה, לחבק אותה לכל אורכה של התנומה, גם אם היד כואבת, ובלבד שתפקח את העיניים אליה, היישר אל חיוכה המוכר.

24
אחרי כל לידה, אשתו של חיספין חשדה שחוש הריח שלה נעשה חזק מדי. כשאורחים ואורחות שאלו אם מותר להחזיק את הילדה, תמיד ענתה שכן, בחפץ לב; אך כשהתינוקת חזרה לידיה, אפופה ריח כבד של בושם או קרם גוף זר, לא יכלה להרדים את הדחף לרוץ ולשטוף, כמו אחת החיות הללו בטבע, שכשנוגעים להן בגורים, הן מריחות, יודעות ונוטשות.

25
מאז ומעולם העדיף שאול פסלים על פני ציורים. הוא ממתין בסבלנות לרגע שבו מבטי המבקרים והשומרים קופאים אל נקודות רחוקות בחלל, ואז מחליק בכפו על קימורי הפסל הקר. עד היום הוא לא מבין איך זה שאסור לגעת בפסלים, שהרי בעיניו אמנות הפיסול נוצרה למען חוש המישוש ולא למען חוש הראייה. לו היה פסל, היה מתיר לבאים לתערוכות שלו ללטף ולגשש את פסליו מכל זווית. שיוכלו להבין דרך הידיים. מוזיאון שלם הוא יקים לאנשים שרואים באצבעות.

26
שאול נוהג לדאוג.
שאול דואג למרחקים ארוכים.
כמו הג'ירפה של גפן שראתה את הגשם יומיים לפני כולם, שאול רואה מכל כנפות תבל את כל התרחישים הכי קודרים שיכולים להמריא משם ולנחות לפתע אצלו בצלחת.

27
כשמלאו לבתה הבכורה עשר שנים, הושיבה אותה אשתו של חיספין ליד שולחן פינת האוכל וציירה על דף לבן שחלות וחצוצרות. היא הסבירה לה על טמפונים וגלולות, ובמאור פנים הסבירה לה שבבית הזה מותר לדבר על הכל ולשאול כל דבר. הבת הביטה בה ושאלה, גם אבא חושב ככה? אשתו של חיספין חייכה, אספה את הניירות שהתפזרו על השולחן, קמה והלכה למטבח. מחכות לה עוד שלוש שיחות כאלה, עם בנותיה הצעירות.

28
שאול זוכר את עצמו מביט בילדים הערבים שעמדו ומכרו מסטיקים ומצתים בצומת הגבעה הצרפתית. ההורים שלו היו מתווכחים משך רמזור אדום אחד אם לקנות מהם או לא. ברגע האחרון אבא שלו היה קונה משהו, טוען בנחרצות שלהתעלם זה לא אנושי. אמא שלו היתה עונה שהילדים האלה לא רואים גרוש ממה שהם מוכרים, ואיזה הורים פושעים שולחים את הילדים שלהם לצומת במקום לבית ספר. ושאול, דרך חלון הדלת האחורית, קינא בהם מאוד על כך שמותר להם להיות בחוץ כל היום, גם בגשם ובחום, ולא מכריחים אותם לשבת בכיתה של חנה הזונה.

29
בצאתו מהבירה, שאול נזכר בפעמים הראשונות שבהן הגיח לבדו באוטו מחוץ לירושלים. שאול היה נתקף אז פחד גדול מהמחשבה שהוא נוהג בעצמו "מחוץ לעיר". הוא נהג להיפרד בצער מקימורי ההרים המגנים עליו בדרכו והרגיש חסר אונים ואומלל כשנזרק בשפך שער הגיא אל המישור האינסופי, בדלתא של הנתיבים המתפצלים. בטרם יסטה לשוליים ויניח ראש מיואש על ההגה, היה שאול מכריח את עצמו להתעשת ולבחור בדחיפות רכב שיהיה לו חבר לדרך. רכב שנוסע במהירות שנוח להתמיד בה, מעט מעל למותר בחוק אבל לא מהר מדי, רכב שילווה אותו עד תל אביב. שאול היה נצמד ונוסע אחריו, משנן את מספר הרכב, יוצא איתו לעקיפות וחוזר איתו לימין, מרגיש את דפיקות הלב של שניהם נרגעות במקביל.

30
לפני עשרים שנה, ביום ההולדת השלושים של שאול, החליטה אשתו במחווה רומנטית ייחודית, שגם היא תהיה בת שלושים, למרות שהיתה רק בת עשרים ושש. מאז, בכל יום הולדת, היא מופתעת מאוד מגילה הצעיר, ומבני דורה שמזדקנים כל כך מהר.

31
שאול ואשתו לא גרו יחד לפני החתונה, אבל בלילות שבהם היא התארחה בדירתו היא נהגה להעיר אותו אחרי כל חלום רע, כדי לספר ולהתנחם. בעשרים ושתיים השנים שחלפו מאז, נכנסו לשגרת נישואים שבה אין מעירים בן זוג עייף, פן ייפגע חשבון שעות השינה הזוגי, המתדלדל והולך. שאול כבר יודע מתוך שינה לאסוף ולחבק את אשתו המבוהלת. והיא, מצדה, למדה להירגע על ידי שאיפה אטית מלוא ריאותיה את הבל נשימתו החם.

32
שאול אוהב לתעד. הוא מהדק את אגרופו בניסיון למנוע מהזמן להזדרזף החוצה מכף ידו. לכן הוא כותב (ומכריח את בנותיו לכתוב) יומני מסע בטיולים לחו"ל. הוא מסריט ומצלם כל פיהוק וחיבוק ושיהוק וגיהוק, ומדמיין שיום אחד אפשר יהיה להתרווח בכורסה ולומר בעונג - כן, הנה, בדיוק ככה זה היה.

33
כשאשתו של חיספין רושמת את שתי הבנות הגדולות לחטיבת הביניים החדשה, היא מתאפקת מלגלות למזכירה שהבנות שלה הן נכס לבית הספר. לפני שהן הולכות לישון היא מחבקת אותן, מלטפת את שערותיהן ומנשקת רקות, לחיים ומצח. עיניה קורנות כשהיא מביטה בהן. יפות עד כלות הנשימה.
ובכל שעה שהיא נמצאת בלי בנותיה, מתכווץ לבה בקרבה כאילו היא מפסידה עוד פרק חשוב בסדרת הטלוויזיה החביבה עליה.

34
על אשתו של חיספין עטות לפעמים רוחות רפאים בדמותן של נשים מרופטות וכבדות משקל בגיל העמידה, שאוחזות כבמגן בתיק עור לא אופנתי, ועיניהן לאות. הן טופחות על כתפה, מושכות בשרוולה, מחייכות לתינוקת שבעגלתה ולוחשות לה בטון מצמרר: תיהני מכל דקה, מכל דקה את שומעת, זה עובר כל כך מהר.

35
כשאשתו של חיספין היתה ילדה, הוריה לקחו אותה בכל שבת לשחות בבריכה שבגבעת רם. שחייה היא לא אהבה, אבל השהייה הממושכת במלתחות הנשים אפשרה לה עד גיל שתים־עשרה להכיר בעל פה את כל הדגמים של הציצים ואת כל המודלים של הוואגינות ועיטוריהן, ולדעת אילו מכל אלה תרצה לעצמה כשתהיה גדולה.

36
אשתו של חיספין שונאת תיאורים מילוליים שמשתדלים לתאר את האורגזמה הנשית. תמיד מופיעה שם המילה "פרפר", ובדרך כלל גם "עדין", ולפעמים גם צמד המילים "משק כנפיים". בולשיט. האורגזמה שלה דמתה לזו של שאול - ממוקדת וקולחת, חזקה ומשחררת, התפוצצות יוקדת של חום ואנרגיה בפולסים רבי־עוצמה. בטח ובטח שלא קצה רשרוש עדין, לחישתו של מר פרפר.

37
שאול פוחד פחד מוות מחפצים של חולים וגוססים, וגרוע מזה - של אנשים מתים. עד שנסים הבריא, החפצים שלו נראו לשאול נגועים בתמצית החולי, והוא נזהר לא לגעת בהם, יודע שאם ישב אצלו בבית על הספה, תכף ומיד הוא ירגיש את המחלה.

38
כיוון ששאול חי חיי נדודים, הוא נושא עיניו להרגלים, לקבועים, לתמידיים של אחרים. לא כמו אנשים שמדמיינים שיש להם בית קפה קבוע בפריז ופוקדים אותו במשך חמשת ימי הדיל טיסה+מלון. הוא חולם על תמידיים טריוויאליים בהרבה: המסלול שילך בו הביתה פעם אחת יהיה המסלול שלו בכל יום, והוא יוכל לשים לב לשינויים בדרך, כמו מעקה צבוע או חריטה בעץ. נהג האוטובוס יזהה אותו ויגיד לו שלא ישכח למסור ד"ש, וכשיגיע הביתה כל האנשים בשכונה ינידו לעברו את ראשם כשיעבור ברחוב ויאמרו, השאול הזה, אח, איזה פרחח הוא היה כשהיה קטן, אנחנו מכירים אותו, יודעים מאיפה הוא בא, אז שלא ינסה לעבוד כאן על אף אחד.

39
מילים ששאול אוהב: שכשוך וזילות, גיגית וגושפנקא, הללויה ומרמלדה (למרות שאת המרמלדה עצמה הוא שונא. מר נורא).
מילים ששאול שונא: ירכיים וחיך, מיד ומצב, זול, דל ורז.

40
כששאול היה בן חמש - אחרי וושינגטון אבל לפני לונדון - שלחו אותו הוריו בכל בוקר לגן הילדים שבקיבוץ הסמוך. בצהריים הלכו כל הילדים חוץ משאול לנוח בבית הילדים, ועד שאמו באה לאסוף אותו, גן הילדים כולו הפך לממלכתו הדוממת. בבת אחת נשלף הילד עם התיק המוזר מהפינות המבודדות שבהן שהה בשעות הבוקר, רץ וקפץ במרכז החדר החשוך, הסביר את הכללים בכל המשחקים, שימש בכל התפקידים החשובים, היה אבא ואמא, שודד ושוטר. כולם־כולם היו הוא, וכולם־כולם ביקשו לשחק איתו מהר, עכשיו, לפני שאמא שלו תבוא ותיקח אותו משם.

41
שאול רצה ילדים די מהר אחרי החתונה, אבל אשתו לא.
יותר מכל היא פחדה מהמוות, מכך שבמו ידיה היא מזרזת את תורה. כמו על גלגל ענק. עוד כשאתה למעלה, בסיבוב השלישי או הרביעי, נהנה מהגובה, מתחילה ההאטה המרגיזה. לא העצירה הנהדרת שבה אחרים יורדים למטה ואתה תלוי בשמים ונהנה מהנוף, אלא ההאטה לכבודך, שבסיומה, בנקודה הכי נמוכה של הגלגל, יפתחו לך בהכנעה את דלת הקרונית ואחר כבוד יאלצו אותך לרדת ולפנות מקום לבא בתור.

42
ביום האחרון שלהם בלונדון, כשאמו התרוצצה בין הארגזים וסימנה אותם בטוש עבה, שאול ירד למטה ללוות את רוברט שבא להיפרד. רוברט בעל פני הפודינג עלה על אופניו ולפני שנסע אמר, ממש חבל שלא תהיה פה בשנה הבאה. שאול עמד על המדרכה ועקב אחרי מסלול נסיעתו, לא מסיר עין מהמעיל הכחול עם שני הפסים האדומים שהתנפנפו במורד הרחוב. שאול לא זוכר איזו מין חברות היתה לו עם רוברט, אבל הוא זוכר בבירור את התמונה הנעה של המעיל המתרחק.

43
כששאול, הוריו ואחיו חזרו לישראל מחו"ל בפעם השלישית (וושינגטון, לונדון, מדריד), שאול מצא את עצמו נהנה מהדברים המשונים ביותר. הוא נהנה מאוד מכך שהוא יכול להבין את השיחות הסתמיות של הנוסעים באוטובוס, את קריצות ההומור בתוכניות האירוח המשעממות של יום שישי, ומכך שהוא מכיר ויכול אפילו לחוות דעה על השיר החדש של אריק איינשטיין.

44
הבריות אמרו לשאול שאשתו בהחלט נאה. נאה בהחלט. מה שהרגיז אותו בזה היה לא רק ה"נאה", הצנוע והמסתייג (הוא עצמו חשב שאשתו יפה להפליא), אלא ה"בהחלט". ה"בהחלט", לדעתו, לא נתן תוקף ל"נאה", אלא הסגיר התלבטות קלה לפני ההחלטה.

45
כששאול נוסע באוטובוס, הוא מביט באנשים סביבו ומשוכנע שהוא מסוגל לראות אותם מהבטן, לנחש מה הם מרגישים. לפעמים קשה לו לעמוד מעוצמת ההתרגשויות שמתרגשות עליו, והוא חייב לשבת. ואז אין לו ברירה אלא לאהוב עם השוטר כסוף השיער שמחזיק זר פרחים ענק, לכאוב עם הצעירה החרדית שמסתכלת דרך החלון חזק כל כך עד שהיא כמעט נשאבת החוצה ולהתקשות בנשימתו בגלל השיעול הכבד של האיש המעוקל שיושב בסוף לבד.

46
שאול שם את עצמו מדי פעם בנעלי הלק השחורות של עליסה בארץ הפלאות, כדי להבין בגוף ראשון מה הן צמיחה והתגמדות. מתחשק לו להיות ענק מטיל מורא, כזה שיכול לרמוס אנשים רעים, למעוך אותם כמו גרגר אפונה או תירס - תוכם ייפלט מקליפתם ביריקת כניעה. טפו. מצד שני, נעים לו גם להיות זעיר, לעמוד תחת חמנייה עצומה וצהובה, להרים אליה ראש כדי שתזכה אותו במבט מחמם ורך.

47
אשתו של חיספין רוצה קבר אינטראקטיבי.
לא סתם מצבה לבנה בראש מלבן אבן משעמם. משהו מיוחד, לא שטנץ, אולי כמו קבר רחל המשוררת, שם יש ספסל ובו הפתעה בקופסה, ספר שיריה וגם כל מיני מטבעות מעניינים וישנים שהשאירו מבקרים, תשר מאוחר כגמול לשיריה. אולי אצלה תהיה גם עמדה להכנת תה, עם כמה שיחי תבלין שיהיו ניזונים מריקבונה. אפילו לוח שש־ בש אפשר שיהיה משורטט בחזית הקבר, אפשר להחביא את הכלים בשובך נר הזיכרון, או שחידות היגיון קשות במיוחד ייחרטו על פאות המצבה. לא חשוב מה, העיקר שיהיה מעניין.

48
מין בתשלום נראה לשאול דבר דוחה, דוחה ביותר. הוא מעולם לא הלך לזונה, ולעולם לא יבין גברים שעושים זאת. אבל ישנו ההרהור הישן־נושן, על איך ביקור אצל זונה אמור להיראות. הוא ילבש מעיל בלשים ארוך וכובע וייכנס לחדר בהילוך מלא ביטחון. אחר כך הוא יבקש ממנה להתקלח בווילון פתוח. הוא ייקח לעצמו כיסא וישב בחדר האמבטיה, חמוש בכובע ובמעיל, ויתבונן בה מתקלחת, מסתבנת ומתנגבת. הוא ייהנה להביט בה ולא ישתעמם, והיא תתהה, מלאת הערכה, על העדינות והאצילות שלו. נקייה, היא תשכב במיטה על סדין לבן בלי לנוע. שאול יביט בה עוד, הלאה, מרוכז. אחר כך הוא ישלם לה ביד רחבה, יודה לה וילך.

49
בנעוריו היה שאול חבר בתנועת נוער. בשנים שחי בארץ, אהב לרדת ל"קן" במדרגות השבורות, מועד בהן ומדמיין את עצמו חבר מחתרת (הגנה, אצ"ל או רזיסטאנס). היום, ברוח הזמן, הוא מתנכר לחינוך הציוני שקיבל. אבל לפעמים החינוך הזה מסתכל עליו כשהוא עובר מולו ברחוב, נושך אותו בתחת ושואל - יא שאול, מתי נהיית כזה חשוב שאפילו שלום אתה כבר לא אומר?

50
אשתו של חיספין לא אוהבת ים. לא אוהבת את החול שנכנס בכל מקום, ולא את האצות ושאר הלכלוכים במים, ולא את שאון ההמון ובטח לא את המדוזות. אין לה מושג איך זה שאנשים נהנים בחברת כרסים שעירות ומשמנים פרוותיים אחרים חשופים לעין כל, ובעיקר למה בעלה מתעקש לקחת את הבנות להשתתף בטקס הרחצה הפרימיטיבי הזה, במקום להסתפק ברחצה מספקת בהחלט בבריכה הנקייה, או טוב מכך בהרבה - באמבט.

51
אשתו של חיספין תמיד מצטחקת בהנאה כששאול מביא לה בדרכו הביתה מהעבודה אגס בודד ונאה מן הירקן.

52
כמה טוב לחיות במשפחה בשביל מה שמכנים "הדברים הקטנים". שאול יושב על האסלה ומביט באומללות בגליל הקרטון העירום שתלוי בגומחת החרסינה שאין בה תועלת. אחרי צעקה ועוד רגע, מישהו משחיל בין המשקוף לדלת הכמעט סגורה גליל חתום, עבה ונחשק של נייר טואלט חדש.

53
בהיסטוריה של משפחת חיספין לא היו אהבות סוערות ודרמטיות: אף אחת לא עמדה חצי לילה בחושך ובגשם מחוץ לבית של אהבת חייה, אף אחד לא נשא את אהבת חייו על גבו חצי מדינה. מצד שני, לא היו במשפחת חיספין סודות אפלים או זיכרונות מרים מכדי להעלותם על דל שפתיים. כך שבסך הכל, שאול חשב שזה די משתלם.

54
שאול תמיד חשב על עצמו בתור דד־אנד, ובעברית יפה: דרך ללא מוצא. בסכמה הגדולה של הדברים, יש אנשים כמו אשתו, שהם עורקי תנועה ראשיים, שמכירים את כולם ועורכים אירועי "על האש" רבי משתתפים. ויש את הרחובות הרגילים, באדום־לבן בשוליים, כמו הוריו שעבדו קשה כל השבוע ובשבת נפגשו עם משפחה, מקסימום עם זוג או שניים. ויש את אנשי הרחבה, כמו כמה מהקולגות שלו לעבודה, אלו שכולם מתכנסים אצלם ועל חשבונם, ושאול תמיד חושד בהם שבעצם אין להם חברים אמיתיים משל עצמם. ואילו שאול הוא דד־אנד שנהנה מקרבתו לציר ההומה של אשתו, ובצד השני של הוואדי יש תמיד את נסים, הדד־אנד מהשכונה המקבילה.

55
בשנים האחרונות, אולי בגלל הגיל, שאול ואשתו נושאים איתם לכל מקום פנקס קטן ועיפרון. הפנקסים שלהם שונים מאוד. זה של אשתו של חיספין עמוס במשימות: טסט לאוטו - חיסון לילדה - ספר לספרייה - טכנאי למזגן - קוטג׳, חלה ו"הארץ" במכולת. לכל משימה שבוצעה מעניקה אשתו של חיספין וי קטן ונאה, שלא חורג מעובי השורה. ואילו בפנקס של שאול (ובעצם פנקסים, כי הוא מאבד ולוקח חדש מהמגירה ומוצא ונזכר ושמח ומאבד שוב) כתובים בכתב אלכסוני על פני כל העמוד, בעטים בצבעים שונים שנזדמנו לידו, משפטים סתומים וצירופי מילים שנתקל בהם, כמו נענע ננסית ושמשון־שם־שני.

56
אבא של שאול הולך כל יום ארבעה קילומטרים. וזה מי שהוא. בכל מדינה שאליה הוא נוסע, הוא מוצא מסלול בן ארבעה קילומטרים ומתמיד בו במשך כל השהייה שלו שם. כל הווייתו מקופלת בתוך ארבעת הקילומטרים האלו. מה שלומך? הלכתי ארבעה קילומטרים הבוקר. אני כל בוקר הולך ארבעה קילומטרים. כבר ארבעים שנה ויותר שאני הולך ארבעה קילומטרים. כל בוקר.
בילדותו, בייחוד בימים שבהם פחד שיום אחד אבא שלו ייסע ולא יחזור, היה שאול קם בחשיכה ומצטרף לאב שעמד בחלון וחיכה לקרן אור ראשונה שתפציע ותיתן אור ירוק לצעידה. כילד הוא התקשה לעמוד בקצב של אביו בהליכות האלה, אבל התמיד בהן מפני שבמהלכן נהג אבא שלו לגלות לו אמיתות מוחלטות על החיים, כאלה ששאול חשב שמבוגרים אמורים לתת לצאצאיהם כשהם גדלים.

57
כששאול היה בן שמונה הוא חד לאמו חידה טיפשית שהמציא בעצמו: "מי מכיר אותי הכי טוב?" אמא שלו ענתה, "אני." "לא נכון! אני את עצמי," הכריז בתרועת ניצחון, כאילו הוא עצמו המציא את האפס.
אחרי ויכוח ארוך אמא שלו שכנעה אותו שהיא יודעת עליו יותר דברים משהוא יודע על עצמו, אבל היום הוא יודע שבעצם הוא צדק.

58
בין גיל חמש לגיל שתים־עשרה שאול גר בירושלים והיה במחזור הראשון, המייסד, של בית הספר היסודי שלו. אף פעם לא קינא בבני השכבות שמעליו, כי לא היו כאלה. בכיתה ו' הוא לא התאפק ואמר לאיילת רמתי בהפסקה שכבר כמה זמן הוא חושב על המחזור הראשון של אנשים בעולם, שעוד לא ידעו מה זה להיות זקנים ולא היה להם מושג כמה זמן זה נמשך, כלומר, החיים.
בספר זיכרונות בסוף השנה, בין חמשירים על עפרונות וחלונות, כתבה לו איילת שהוא ילד נחמד וגם קצת מוזר. מאז הוא שמר את המחשבות המוזרות שלו לעצמו, עד שהכיר את אשתו. היא חשבה שהמחשבות המשונות שלו משעשעות ומלאות חן. מעניין עם מי התחתנה איילת רמתי.

59
יש נושאים שכששאול מנסה לחשוב עליהם נדמה לו שהוא רץ רץ רץ רץ ומתנגש בעוצמה רבה, כל פעם מחדש, בקיר לבן בוהק. כך קורה כשהוא חושב על העתיד, על החלל החיצון, על המוות ועל סוגיית החלום (כלומר, איך הוא יכול להיות בטוח שהוא באמת הוא ושסביבתו באמת סביבתו). אבל חיוך גבה־גבות אחד מאשתו קוטע את הבהלה העצמית המתגברת. החיוך הזה משמש לו סולם יציב שבעזרתו אפשר לרדת בבטחה חזרה אל הקרקע, להתיישב ולהסדיר נשימה.

60
איזו השפעה כבר יש לטבע, נו, זה שמחליף עונות באופן כל כך סמלי, על חיי משפחת חיספין? בכל חורף שאול שותל שתילים בעציצים ובאדניות וממתין לדבורים שיבואו מרצונן אל פרחיו, נושאות בזמזומן את אישורו של הטבע החופשי. בכל סתיו שותלת אשתו של חיספין זרעי אפונה ריחנית בגינה, בפסח היא מעטרת בפרחים את שולחן הסדר, בקיץ אוספת את הכדורים השחורים מתוך התרמילים שקמלו מירוק לבז׳, שמה בקופסת פח כחולה ומחכה לנובמבר הבא.

61
שאול לומד על הזקנה מתוך התבוננות בקשישים, מכין את עצמו במודע, כמו לקראת טיסה לחלל, לביטחונו העצמי שיאבד, לעור ידיו שיכמוש, לשיווי משקלו שיתערער.

62
שאול כל הזמן קיווה שהזמן יעצור קצת, שהוא יוכל לרדת מהרכבת לכמה רגעים ולהתבונן בה, עומדת, מבחוץ. להבין אותה לא רק כאחד המשתקשקים בתוכה. יום אחד היה נדמה לו שזה באמת קורה - יום אחד הזמן של שאול קפא. זה קרה ביום קר אחד בפברואר, ששרר בו קור ללא תנועה, בלי גשם ושלג, בלי סערה של רוחות או ברד. סתם קור, עז, מינימליסטי ועירום כמו עץ בשלכת. כל רחש לא נשמע, כל תזוזה לא נראתה. שאול ישב מול החלון והביט בזמן הקפוא, לא חשב ולא זע.

63
קירח, נטול שיניים ומקומט, שאול מתכנן לעזוב את העולם הזה בדיוק כשם שנכנס. יש שנדמה לו כי רגע הסיכום העתידי הזה, שבו יעיין ביומנים, בארגזי הנוסטלגיה, בתמונות ובמזכרות, הוא תכלית הכל. שאול מתרגל את העזיבה, משחזר מראש את הדקות האחרונות, צפוד בתוך כיסא נדנדה עת ישב לסכם את כל עמודות ה'הצליח/לא הצליח׳ הסופיות. הכל מתוכנן בקפידה. אחרי טקס הסיכומים הוא יעצום עיניים ויחכה, בלי לקטר ובלי לשלשל. הוא מקווה מאוד שיצא לו למות בצורה מכובדת, בלי בכי או תחינות ובלי להתנקנק בדקה התשעים.