הקדמה
העולם שלנו נע עכשיו במסלולים של אי-ודאות מתמשכת. הכול משתנה בקצב מסחרר, ואין לדעת היכן נהיה בשנת 2030. זה נראה רחוק אבל זה לא: קצת יותר מעשור ואנחנו שם. כלומר, מי שנכנס השנה, 2018, לכיתה א', יסיים אז את חוק לימודיו ויצטרף אל עולם אי-הוודאות. איננו יודעים איך ייראו התחבורה, התעבורה, הבינה המלאכותית, הבריאות, התעסוקה, המגורים, האקולוגיה, מזג האוויר, הכול – שבעבר היו כולם ברורים ומובנים. איפה יהיה אז החינוך? לְמה ואיך עלינו לחנך היום את הילדים, שבשנת 2030 יהיו נשים ואנשים צעירים מאד.
שאלת החינוך בתקופה הזאת, כאשר אי-הוודאות היא המרכיב החשוב ביותר בה, מטרידה לא רק חוקרים, אלא גם אנשים שחינוך הוא מקצועם במגוון משרות, החל ממשרד החינוך ועד מורים בבתי הספר. דוגמאות לחיבורים על פדגוגיה חדשנית מאד אפשר לראות אצל שארפלס וחוב' (Sharples et al. 2015) ובחוברת שהופקה ע"י אגף מו"פ וחדשנות במשרד החינוך (מורגנשטרן, פינטו ואשר, 2016). לא מעט מן המחקרים והמאמרים שנכתבו על תהליכי שינוי ושיפור במערכות חינוך בעבר הלא-רחוק (למשל, פישר ומיכאלי, 2010), עשויים להיראות היום כבר מיושנים במידה רבה, ועם זאת, הצדק עמם: מערכת החינוך שלנו משתנה מעט ולאט.
בסוף חודש נובמבר 2016 הבנתי, שתהליכי שינוי רציניים במערכת החינוך לא יתרחשו בעקבות עוד ועוד מאמרי נהי על מה שמתרחש במשרד החינוך, ועוד כנסים. שינוי רציני עשוי להתחולל רק אם תהיה התמקדות בנושא בעל חשיבות מרכזית למערכת, ובניסיון עיקש "להבקיע" שם. בסוף חודש נובמבר 2016 גם הבנתי סופית במה יש להתמקד: בַנושא שמהווה מטרה מרכזית של החינוך הישראלי – בחינות הבגרות ותעודת הבגרות. לכאורה אין "נקודת הבקעה" במציאות שהשינויים בה פונים בכל הכיוונים, אבל יתכן שבחינוך היא עדיין נמצאת.
שאלת ההשתנות של מערכות חינוך חדלה להיות שאלה. מערכות חינוך עסוקות ללא הרף במה ואיך צריך לשנות, וסביב תהליכי השינוי מתנהלת בוקה-ומבולקה שלוקחים בה חלק אנשים רבים. למערכות החינוך אין מנוס מלהשתנות: מי שלא תשתנה – תיכחד. מה פירוש "תיכחד"? פירושו, שאבדן הרלוונטיות יהיה כה מרחיק-לכת, שבעלי העניין יחפשו לעצמם פתרונות חלופיים.
ישנה סוגיה נוספת, מרכזית כמובן גם היא – כיצד יתחולל השינוי: מלמעלה למטה, כלומר מן הממשלה ומשרד החינוך אל בתי הספר; או מלמטה למעלה, מאי-השקט במוסדות החינוך כלפי המשרד, כאשר יתברר שהוא אינו מציע תכנית רלוונטית. "יש דרך אחרת: בניית חזון לבתי ספר מלמטה למעלה", אומרים מקדונלד, ריילי ו-וורסלי (Macdonald, Reilly & Worsley, 2016) מאנגליה.
דרך שונה של שינוי, "מלמעלה למטה", אפשר למצוא במקומות שונים. משרד החינוך בסינגפור הניח שניתן ליצור אקלים של למידה פעילה, חוקרת ובשיתוף פעולה בין התלמידים, החיוני להתפתחות הרב-תחומית שלהם. למידה אקטיבית הוצבה כעמוד תווך מרכזי בתכניות לימודים חדשניות רבות בתקופה האחרונה, שהופצו על ידי משרד החינוך בסינגפור מאז מפנה המאה ה-21. תכנית-למודים, שמתכוונת לעודד ילדים לחקור התנסויות חדשות (במיוחד את הללו שמגיעים מרקע סוציו-אקונומי נמוך יותר), ולפתח בהם בטחון וסקרנות, תכנית כזאת תהיה מיושמת טוב יותר כאשר יינתן אמון במורים לקבל סמכות ועצמאות, ולחקור תוך עיצוב תכנית-למודים אקטיבית משלהם. זוהי הסיבה מדוע פעילות המורה בעיצוב ויישום תכנית הלימודים היא כה מכרעת כשמדובר בלמידה פעילה (Lim-Ratnam; Atencio; Lee, 2016): זו מוכרחה להתחיל מן המורים. בנושא מימדי השינוי אעסוק בחלק השלישי של הספר.
בישראל אין בהירות לגבי מה שדרוש, ומאז שנות ה-70 במאה הקודמת אין מסורת של עבודה לפי תכנית ארוכת-טווח: יש כמה אנשים במשרד החינוך שמבינים את הצורך ואת הכיוון, אבל הם אינם מצליחים להבקיע את קירות הפחד העבים שבולמים את השינוי. בספר זה החלטתי לבחון מדוע אין אצלנו התקדמות מערכתית מספקת של החינוך מאז מפנה המאה ה-21. הספר אינו שייך לתחום ההיסטוריה של החינוך, ואינו הולך אחורה בזמן מעבר לשנת 2000. הוא נשען במידה רבה על דברים שכתבתי במהלך העשור האחרון, אבל כאן הם ממוקדים בבדיקת ההתנהלות של שרי החינוך, שסמכותם רבה מאד, כפי שאראה בהמשך.
בספר שלושה חלקים: מבואות נחוצים, שיסייעו לנו להבין את הרקע לפעילותה של המנהיגות החינוכית במהלך שני העשורים הראשונים של המאה; סקירת פעילותם של חמשת שרי החינוך שכיהנו עד כה, וההחמצות שהיו מנת-חלקם; וחלק שלישי שמתייחס לנושאים מרכזיים שדורשים שינוי גדול. בשל רגישות הדברים – שיש בהם עיסוק ברמה פרסונאלית – אני נשען על מראי מקום וציטוטים רבים.
