סופרת ילדים במחסום כתיבה ומוכר בחנות ספרים במחסום רגשי מוצאים עצמם, באמצע החיים, שותפים למשאלה לשחרר צבי ים מבית החיות של לונדון אל הים הפתוח. הא, כמה סמלי: עיסוקם של הגיבורים במילה הכתובה, תשוקתם להוציא מישהו לחופשי - האין אלו הם בעצמם? - ולא סתם מישהו: יצור שתוכו הרך מחופה שריון קשה, ממש כמוהם; יצור ששוחה קילומטרים רבים כי "הדרך היחידה להיות, בעצם: לשחות, לשחות, המבט לכוד בשמש, בלי שום כרישים בראש, בלי שום דבר בראש". ולא רק עלילת העל - דומה שאין ב'יומן צבים' עמוד שאין בו מחשבה או תיאור שאינם נושאים רובד סימבולי שניתן להשליך על חיי הגיבורים או על המצב האנושי.
כיצד, אם כך, חומק 'יומן צבים' מלהיות שמאטע קלישאתי? התשובה נעוצה בנאמנותו של ראסל הובן להלך המחשבה האותנטי והמודע לעצמו של גיבוריו האינטליגנטים והאבודים. שהלוא השתוקקות זו למסר, למציאת סמל ומשמעות בכל דבר גשמי או רוחני שנקרה על דרכך, באמת אופיינית לחבר'ס שאיבדו את הדרך, כמו שני אלו כאן, ויליאם ג' וניארה ה', גרוש ורווקה בראשית קמילתם, שהרומן מסופר מפיהם, לסירוגין. למעשה, ספק אם מדובר בכלל בשני אנשים. בדידותם, כמיהתם לקשר, מבוכתם הקיומית, תחושת חוסר הממשות החריפה שמשותפות לשניהם, התשוקה לפרוש ל"מקום שאחרי המאבק", משיכתם לטבע הופכות אותם לשני חלקיו של אנדרוגינוס שהתפצל.
אם נוצר הרושם ש'יומן צבים' הוא ספר מדכא, לא כך הדבר. הוא אמנם משתייך למסורת המכובדת של ספרים בגוף ראשון שתמציתם "העולם קקה ואיך אתם העיוורים פשוט חיים בו" - מ'התפסן בשדה השיפון' ועד, נאמר, 'הרחבת תחום המאבק' – אבל ברובד אחר לגמרי הוא שייך גם למסורת הרומן הרומנטי המתוחכם, המלמד אותנו כי אין טיפול או מהלך מנטלי שישוו לשינוי שתחולל בך ההכרה בקיומו של האחר, אחיך לקיום האנושי הסרוח.
כך, על אף חשרת הדיכי השורה עליו, חוויית הקריאה ב'יומן צבים', בתרגומה הקולח של רנה ורבין, היא קלילה ומענגת. בראש ובראשונה משום שזה ספר מצחיק. בזכות דקות הראייה השמורה לחרדתיים, שני הגיבורים - ובעיקר ויליאם - מתארים את העולם באופן חד ומדויק. "נראה שהרבה זוגות אמריקאים, ככל שהם מזדקנים, מחליפים את המין: הגבר נראה נשי, האישה גברית. או אולי האישה חולשת על שני המינים והגבר מפנה לגמרי את שלו", מתבונן ויליאם בלקוחותיו. השיאים הקומיים הם סביב סצנת הניו-אייג' האופיינית ללונדון בסבנטיז, שמזמנת תיאורים כמו "קראו לה רובי והיא נשמעה כאילו היא חיה בקרוואן", או בחור "שנראה כאילו פועלי ניקיון הרכיבו אותו משאריות ריפוד".
רק לאחרונה דווח על טרנד חדש, שבמסגרתו יוצאות קבוצות אנשים לטבע - המוגדר, המסומן והבטוח, כמובן - במטרה לשוחח עם עצים. גם גיבוריו של 'יומן צבים' יודעים להתייחס לטבע רק כראי וככלי לקיומם האנושי המתחבט - האם יש בכלל דרך להתייחס לטבע באופן "אובייקטיבי"? - אבל הם לפחות יודעים לצחוק על זה. 'יומן צבים', שיצא לראשונה ב-1975 וכבר הוגדר כ"קלאסיקה מודרנית", הוא חבר של כבוד במדף המתהווה של רומנים "אקו-פסיכולוגיים" או "פסיכו-אקולוגיים". אכן, יש בו גם רובד נלעג, שהופך אותו לפחמימה ספרותית מנחמת לבני ה-40 פלוס ובעיקר עבור בורגנים המכים על חטא כוויליאם עצמו, איש פרסום שהתפכח (כמעט די לומר שבעיבוד של הספר לקולנוע ב-1985 כיכבו גלנדה ג'קסון ובן קינגסלי, חברי מרצ של עולם המשחק) - אבל יש בו יופי רב, הבנת אדם ואהבה לעולם שמתמצים, אולי, בשורות האלו: "כל האנשים שכל כך דואגים לילדים בעצם דואגים לעצמם, דואגים שהעולם יישאר מסודר ושלם, והם מאלצים את הילדים לעזור להם במשימה הזאת, מאלצים את הילדים להסכים איתם שאכן זה העולם. כל דור של ילדים צריך ללמוד: 'זה העולם, זה מה שעושים בו, ככה חיים'. אולי הפחד התמידי שלנו הוא שיום אחד יקום דור של ילדים ויגיד:
'זה לא העולם, זה כלום, ואין שום דרך לחיות בכלל'".
שרון קנטור
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
שרון קנטור 7 לילות 25/05/2018 לקריאת הסקירה המלאה >- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
