1
הוא התעורר ולא זכר את שמו.
הכאבים היו עזים, ובכל הגוף. להבות אש הסתחררו בראש ובגרון, בבטן ובחזה. הוא בלע רוק, אבל המאמץ הסתיים אחרי ניסיון אחד. הלשון היתה דבוקה לחֵך הרך. צורבת ושורפת.
הדם פָּעַם בעיניים. כאילו הן מבקשות לתפוח ולצאת מחוריהן.
זה כמו להיוולד, הוא חשב. אני אף אחד. סֵבֶל אחד גדול ולא יותר.
החדר היה שרוי בחשכה. הוא גישש בזרועו החופשית, זו שלא נרדמה ודקרה תחת גופו.
נכון, הנה השידה הקטנה שליד המיטה. טלפון וכוס. עיתון. שעון מעורר...
הוא הרים את השעון, שהחליק בין אצבעותיו בחצי הדרך ונשמט על הרצפה. הוא גישש רגע, הצליח לתפוס בו שוב ולהרים אותו, קירב אותו אל פניו.
לוח השעון היה זרחני מעט. השעון היה מוכר לו.
שמונה ועשרים. בבוקר, כנראה.
הוא עדיין לא ידע מי הוא.
דבר כזה אף פעם לא קרה לו, מן הסתם. בטח כבר קרה שהתעורר ולא ידע איפה הוא. או איזה יום זה. אבל את השם שלו... האם קרה לו שאיבד את השם שלו?
ג'וֹן? יָאנוֹס?
לא, אבל משהו דומה.
זה יושב אי־שם ביַרכּתי המוח, לא רק השֵם אלא הכול... החיים ודרך החיים והנסיבות המקילות. כל זה נמצא שם ומחכה. מאחורי מסך דק שעוד ייקרע, משהו שעדיין לא ניעור. למען האמת, זה לא הדאיג אותו. בקרוב הוא יֵדע.
ואולי זה לא משהו ששווה לצפות לו.
פתאום התעצם הכאב מאחורי העיניים. אולי תרמה לכך החשיבה המאומצת: כך או אחרת, הכאב היה שם. מלוּבּן ועז. צעקה של בשר.
לכל שאר הדברים לא היתה שום חשיבות.
המטבח היה משמאל ונראה לו מוכר. הוא מצא בלי קושי את משככי הכאבים, והוודאות שזה באמת הבית שלו הלכה והתעצמה במהירות. תכף הכול יחזור אליו בבהירות, אין ספק.
הוא חזר אל המסדרון. בעט בבקבוק שעמד בצִלה של כוננית ספרים. הבקבוק התגלגל על רצפת הפרקט ונעצר מתחת למתקן ההסקה. הוא גרר את עצמו לשירותים. תפס בידית.
הדלת היתה נעולה.
הוא רכן בכבדות קדימה. תמך את ידיו בברכיים ובדק את הלוחית המסתובבת שמעל למנעול.
אדום. נכון. השירותים תפוסים.
הבחילה גאתה בו בבת אחת.
"אפשר לפתוח...?" הוא ניסה לומר, אבל הצליח להפיק רק לחישה. הוא השעין את ראשו על העץ הקריר של הדלת.
"אפשר לפתוח את הדלת?!" הוא ניסה שוב, והפעם קולו לא נשבר, לפחות לא מיד. כדי להבהיר שהוא רציני, הוא חבט כמה פעמים באגרוף על הדלת.
שום תשובה. גם לא רחש קל. היה ברור שמי שנמצא שם, מי שזה לא יהיה, לא מתכוון לאפשר לו להיכנס.
הקיבה, בלי אזהרה מוקדמת, התהפכה. ואולי גם המעיים... עכשיו זה היה עניין של שניות. הוא חצה במהירות את המסדרון. למטבח.
הפעם נראה המטבח מוכר מתמיד.
זה בטח הבית שלי, הוא חשב בזמן שהקיא לתוך הכיור.
הוא פתח במברג את המנעול של דלת חדר הרחצה. היתה לו הרגשה ברורה שזאת לא הפעם הראשונה.
"סליחה, אני באמת הייתי חייב..."
הוא נכנס, וברגע שהדליק את האור, היה ברור לו כשמש מי הוא.
הוא זיהה מיד גם את האישה השרועה באמבטיה.
שמה אֶווה רינְגמַר, אשתו כבר שלושה חודשים.
תנוחת גופה היתה מעוותת באופן חריג. יד ימין היתה תלויה מעל לשפת האמבטיה בזווית לא טבעית. הציפורניים המטופחות נגעו, אם כי רק בקושי, באריחי הקרמיקה של הרצפה. השיער הכהה צף במים. הפנים פנו כלפי מטה, ומאחר שהאמבטיה היתה מלאה מים, לא היה שום ספק שהיא מתה.
שמו שלו היה מיטֶר. יָאנֶק מָתיאָס מיטֶר. מורה להיסטוריה ולפילוסופיה בתיכון בּוּנְגֶה שבמַארדַם.1
בדרך כלל כינו אותו JM.
אחרי שראה והבין את כל זה הוא הקיא שוב, והפעם באסלה. אחר כך בלע עוד שני משככי כאבים והתקשר למשטרה.
