פרשת זונדרברג

אם נגזר על אדם לסבול עד שיחוש בעורפו את נשיפת המוות המקפיאה, ורק אז להבין מדוע מאז היותו רך בשנים הוא מתהלך עם מין מועקה בלב, הגובלת במרה שחורה?
כך הרגשתי עוד הרבה לפני המשפט.
וגם אחריו.
והִרגשתי זאת ביום שבו הסביר לי ד"ר פלדמן בקול רך ואִטי, כאילו דיבר אל ילד, כי גופנו מסוגל להפוך לאויבנו הנחרץ.
אשר למשפט, זמן רב הייתי בטוח כי לעולם לא אדע את האמת על מה שאכן אירע באותו יום, בהרי אָרידוֹנדָק הגבוהים, בין שני גברים אלה.
תאונה? התאבדות? רצח? היכול אדם להסכים לכך שתעלומה תמשיך לנצור את סודה עד רדתו לקבר?
איזה שד דחף אפוא את וֶרנֶר זוֹנדֶרבֶּרג, באמצע לימודיו באוניברסיטת ניו יורק, לצאת לטיול הרחק כל כך מן הווילג' עם דודו הזקן, הקירח, שראה כבר הכול בחייו? תהה ידידיה. מה היה בחילופי הדברים שהפך את הוויכוח ביניהם לאלימות רצחנית? מי הוא אפוא אותו דוד שמותו הטרגי, הרחק מכל אדם, ריחף במשך שעות וימים מעל לאולם בית המשפט של מַנהטֶן, שהיה מלא מפה לפה בעיתונאים, בעורכי דין ובסקרנים?
זה זמן רב שכלי התקשורת אינם מדברים עוד על משפט זה, אם בשל האירועים השוטפים ואם משום שעייפו. גורלו של פרט אינו נחשב לעומת הרחש-בחש של כוכבי הפוליטיקה, הממון והאמנות, אך ידידיה מהרהר במשפט לעתים תכופות, בלי ספק יותר מדי. למען האמת, המשפט רודף אותו. למרות הזמן שעבר, התמונות מן המשפט אינן מרפות ממנו, כמו גם הֵדָיו - האולם המואר; המושבעים שארשת פניהם נעה חליפות בין שאננות לאימה; השופט שנראה מנומנם אף כי לא החסיר ולו מילה מכל מה שנאמר; התובע שהחשיב עצמו למלאך הצדק; והנאשם שהתנודד בין התרסה לחרטה, תוך שהוא מתחמק ממבטה העצוב של ארוסתו היפה. לעתים, כאשר עורך ידידיה את מאזן עבודתו, על כישלונותיו ונסיגותיו, על ניצחונותיו המבריקים ומפלותיו האִטיות או המסחררות, מזדקר משפט זה כמו סלע גרניט שחור המושך אליו את האור האחרון.
עברו שנים מאז, אך ידידיה עדיין אינו מצליח להכריע לכאן או לכאן.
מאיזו נקודה נושא אדם באשמה ומאיזו נקודה הוא פטור ממנה? מה נחשב לסופי, למוחלט?
מחשבה אחת מדריכה את מנוחתו מאז שהודות לאבחונו של ד"ר פלדמן הוא נעשה מודע למוות. האם ייתכן שאסתלק מן העולם, והאם יהיה זה צודק שאשאיר את ילדי, את אמם אָליקָה ואת כל העולם הזה, התזזיתי, שדינו נחרץ, ללא ידיעה ודאית?
את האירוע הזה אזכור עד לשעתי האחרונה על פני האדמה הזאת. הוא טלטל אותי מגילוי לגילוי, מזיכרון אחד למשנהו, מהתרגשות אחת לאחרת, ולעולם לא אדע באמת מדוע...
מדוע אותו מפגש, אותה התמודדות עם גורלו של אדם שהיתה לו רק נגיעה שטחית אלי, כאילו בדרך מקרה?
מסלול לימודַי יכול היה להיות שונה - יכולתי למצוא עניין במוזיקה במקום בתיאטרון; ללמוד אצל מורים אחרים; להיקשר בקשרי אהבה עם אישה אחרת ולא להתאהב באָלִיקָה; יכולתי להיות מקורב פחות אל סבי, אל דודי מאיר, לבחור לי חברים אחרים, לטפח שאיפות אחרות; בקיצור - יכולתי להיוולד במקום אחר, אולי באותה ארץ, באותה עיר שהיתה עירו של וֶרנֶר זוֹנדֶרבֶּרג, ולהתעמק בזיכרונות אחרים. יכולתי לחיות את כל חיי בלי לדעת את האמת על שורשי שלי עצמי.
יכולתי פשוט לא להיות קיים, או לא להיות עוד, או לא להיות עצמי.
הייתי במשרדי והכנתי מאמר על המחזה שפתח זה עתה את העונה בשולי ברודווי. היה זה המחזה "אדיפוס", או נכון יותר עיבוד אולטרה-מודרני, עכשווי, חסר טעם (עתיר מלל?) של המחזה המפורסם.
בעודי קורא שוב את ההערות שרשמתי במהלך ההצגה, הרהרתי בסוד הישרדותה של יצירה זו. כיצד להסבירו? שהרי מתוך שלוש מאות יצירות שחוברו בידי שלושת ענקי העת העתיקה - אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס - שׂרדו רק כשלושים. כיצד ניתן להסביר מה בחר הזמן להותיר ומה למחוק?
האם לאלים המוכרים והידועים לשמצה בגחמותיהם יש מה לומר בעניין זה? האם לא עמדו הם עצמם במבחן דומה? אחדים מהם חוזרים להיות פופולריים ואילו האחרים נדחקו למה שקרוי "סל האשפה" של ההיסטוריה. היכן כאן הצדק? ומה עם הזיכרון הקולקטיבי של היצירה האמנותית? כנגד פרומתֵיאוס אחד או סיזיפוס אחד המעסיקים את החוקרים, כמה מאלה שהשתוו להם בעבר מצליחים עכשיו בקושי להתנער מן האבק המכסה אותם?
והיום, מה יכול היה להניע את המפיק להעמיד הצגה, יקרה בוודאי, שעדיף היה לו נשארה במוחו או במגירתו?
בהזכירי קודם את "משרדי" הגזמתי במקצת, ואפילו מאוד. מדובר בפינה שכוחת אל באולם המידע של יומון ניו יורקי. שולחן צנוע, "דֶסק", ושני כיסאות שנשכרו על ידי שני מגזינים אירופיים ששימשתי ככתבם לענייני תרבות בארצות הברית. היה זה זמן רב לפני פלישתם של המחשבים. כל מה שניתן לדמיין על מקום שהוא גיהינום היה שם, אלא שהגיהינום עצמו, על תשעת מדוריו, מסודר בוודאי הרבה יותר: רעש בלתי-נסבל, צלצולים בלתי-פוסקים של עשרים טלפונים, קריאות קצרות רוח של עורכים, צעקות של צלמים ושל שליחים; דיון בנושא הבוער שעל הפרק: יהירותו של פוליטיקאי, תבוסת יריבו, גילוי אהבהביה של שחקנית, וידויו של רוצח המתקרא אידיאולוגי, השערוריה בחברה הגבוהה או בעולם התחתון. מאמר זה ארוך מדי והאחר קצר מדי. כותרות וכותרות משנה מתחרות על מקום של כבוד. שני תאריכים ושתי עובדות שאינם מתיישבים אלה עם אלה. עיתונאי מתחיל שננזף מתייפח ומתמוטט. אחד מן הוותיקים מנסה להרגיעו. גם זה יחלוף, הכול חולף. בקיצור, לא קל להתרכז, וכל זאת עוד בלי לומר דבר על מה שהעסיק אותי באותו רגע - יום הולדתי. כן, אני יודע, יחסית לאירועים שיתפסו מחר את הכותרות הראשיות, בעייתי האישית מגוחכת וחסרת ערך.
אך ככה זה, אני מתעב ימי הולדת, לא של אחרים אלא שלי עצמי. במיוחד אני מתעב מסיבות הפתעה. אני שונא הפתעות מאורגנות. אתה נאלץ אז להעמיד פנים, לשקר, להיגרר לצביעות דוחה, לחייך לכולם, להודות לאל על שנבראת ולהודות לבני האדם על שנבראו בצלמו - הוא שאמור להיות בו הכול פרט לצלם ולדמות. מילא, הבה נחזור לאדיפוס היקר, לתסביכיו שהועלו לגדולה בידי פרויד ולעימותיו עם קרֵאוֹן האיום. גיבורים עכשוויים? זה מה שעשוי להסביר את כישלונו של המחזה. הוא מספר לנו שהעולם משתנה ואילו הטבע האנושי אינו משתנה? טוב, זה ידוע, ומשלימים עם זה. נטייתם של היוונים לכבד סמכות ושלטון, להטם של הפילוסופים שלהם לחירות. הבחירה בין ציות לנאמנות - גם בימינו? רעיון המצריך מחשבה מעמיקה כיצד להעמיד את המחזה.
זה היה הרגע שבו חיי ה"עגומים", כפי שאומרים, עברו מהפך.
אישה מתקרבת לשולחני. היא ממתינה שאבחין בה, שאשאל אותה אם היא מחפשת מישהו. אם כן, היא בוודאי אינה מחפשת אותי.
כבת ארבעים, מושכת, שיער כהה, עיניים שחורות, נינוחה ובטוחה בעצמה.
"אמרו לי שאתה הוא זה," אמרה.
"אני?"
"כן, אתה."
"אך אינני יותר במערכת... כוונתי לומר - לא ממש."
"אני יודעת זאת."
"אני רק מעין דייר משנה."
"גם את זאת אני יודעת."
"אם כן..."
"בעבר היית כתב שטח."
"אכן... מנין לך לדעת?"
היא מחייכת:
"אתה הוא שסיקרת את המשפט של..."
"של ורנר זונדרברג - ואת זוכרת זאת? כל הכבוד."
"הייתי רוצה לדבר איתך על כך."
"אחרי שנים רבות כל כך?"
"לזמן אין כאן תפקיד."
"אינני מבין..."
"אני אשתו של ורנר."
לפתע זיהיתי אותה. ראיתיה בבית הדין בזמן המשפט - הארוסה המסתורית.
"...הוא מבקש להיפגש איתך."
"כאן, עכשיו?"
העבר שב ועולה. אז, אחרי המשפט, הייתי במשך זמן-מה חלק מן החבורה העיתונאית האמיתית, רצוני לומר הפעילה, הדינמית ובעיקר הרומנטית. היו באים לפגוש אותי, לתשאל אותי, להדליף לי ידיעות. היתה זו התקופה היפה ביותר בחיי, המלהיבה ביותר.
סיפקתי מידע, הסברתי, נתתי פרשנות לאירועים טריוויאליים ולאירועים היסטוריים. סיפרתי על אישים ידועי שם לקוראים לא ידועים. החשבתי את עצמי לחיוני, לאיש שאי-אפשר בלעדיו.
"אנו כאן בביקור. ורנר מבקש לפגוש אותך."
את המשפט אני זוכר. זה מובן. זהו המשפט היחיד שבו נכחתי. התפאורה המרשימה; השופט - אל בהתגלמותו, עיניו עצומות למחצה; המושבעים האלמוניים - לגורל שתים-עשרה פנים; הדו-קרב בין התובע לבין הסנגורים; והנאשם - אני שב ורואה אותו. קר רוח, שווה נפש אל מול האיום במאסר.
את העיתונאות גיליתי, למען האמת, זמן רב לפני שהפכתי להיות חלק ממנה. היה זה דודי מאיר אשר החשיב אותה ליפה שבמקצועות, לפני שהחלו בעיות הראייה שלו. הוא זה שחשף לפני הילד המתבגר שהייתי אז, את העולם בעל אלף הפנים כפי שהוא משתקף בראי הידיעות והפרשנויות המודפסות. העיתונאי המגויס נחשב בעיניו לא פחות מאשר הסופר והפילוסוף. בצעירותו, באוניברסיטת ניו יורק, היה מגיע מדי יום ביומו לבָּר שבפינה כדי לקרוא את עיתוני הבוקר בלוויית קפה הפוך. אם קרה שלא הגיע היה זה משום שלא חש בטוב או משום שהתכונן למבחן קשה במיוחד. הוא היה שומר אז את גזרי העיתון כדי לקרוא אותם מאוחר יותר. "אתה רואה," היה אומר לי תכופות, "אתה יושב ליד השולחן, או שרוע במיטתך, ומבלי לזוז ממקומך מגיע אליך כל מה שמתרחש בפינות העולם הנידחות ביותר, האין זה מעשה נסים?" הוא צדק. אין כבר צורך לזוז כדי לרכוש מידע. הכַּתָב משמש אוזן ועין, ולעתים מצפן.
מדוע עניינה אותו העיתונות כל כך? האקטואליה החולפת, החומקת? הפרשנויות הפוליטיות או הכלכליות, שלעתים קרובות משקפות אופטימיות רדודה או סקפטיות מהוגנת? האם דפי הספורט? העובדות השונות הזהות כמעט במהותן אך נושאות שמות חדשים? ההווה הוא שריתק אותו - את ההווה יש למצות עד כלות. זאת יש לעשות, התוודה לפני באחד הימים, תוך שהוא מסתיר אולי את צחוקו, "מטעמים תיאולוגיים צרופים".
לאחר שבזקנתו איבד מאיר את ראייתו כמעט כליל, היה אחד מאיתנו - אנוכי, אליקה או אחד מבנינו - קורא לפניו קטעי שירה או רומנים.
למאיר לא היו ילדים. למען הדיוק - לא עוד. מאוהב ברעייתו דרורה, בלונדינית מלאת אנרגיה ומרדנית, היה אומר: "ילדתי שלי זו היא," ודרורה היתה אומרת עליו: "המטורף שלי זה הוא."
מדוע רב עם אבי? הם לא התראו עוד. האם בגלל דרורה, בשל היותה עקרה כפי שחשבתי אז? או משום שהתנתקו מן המסורת המשפחתית? אין ספק שהם היו אדוקים פחות מסבי ומסבתי, אך האם בשל כך היו צריכים להפסיק להתראות איתם?
יום אחד, לפני שנים רבות, ניסיתי לדבר עם אמי. היא דחתה אותי בעדינות: "אני מעדיפה לא לדבר על כך." "אך למה?" "אל תשאל אותי למה." "האם בגללי? משום שלי יש הורים ואילו להם אין בנים? מדוע מתייחסים אליו האנשים כאל מתבודד אומלל? מה סיפור חייו?" "שתוק," אמרה אמי בהחווירה קלות, "יבוא יום ותדע." "ממי?" "אולי ממנו עצמו..." ואז חשתי בפעם הראשונה כי אני מתנגש חזיתית בסוד משפחתי.
אשר לאבי, הוא קרא עיתונים אך לא באותה התמדה, וסבי עוד פחות ממנו. "כיום סנסציה זה לא מה שהיה," כך נהג לומר בהדגישו את המילה האחרונה ובהוסיפו כי "פעם היה זה אירוע בעל משמעות". למעשה הוא התעניין בעבר יותר מאשר בהווה. הוא נמשך רק אל ספרים כרוכים, והעדיף על פניהם דפים מצהיבים המכוסים אבק של מאות בשנים.
הספרים הטובים גרמו לו לחשוב על נבחרי האל וחרה לו מעט על שהתפרסמו כל כך. הוא היה מעדיף לגלותם בעצמו ולשומרם לעצמו בלבד. בין מידע לדעת, היה אומר, אני מעדיף את הדעת, ואותה אין מוצאים בעיתונים.
סבי אהב מאוד להרהר במסתרי הזמן החולף ובהשפעתו על השפה: מה שייראה מחר מושך, מהמם ועמוק לא יהיה מושך מחרתיים. כל האנשים האלה, שלכאורה הם רבי-עוצמה ומפורסמים, בכל התחומים, שרדפו אחרי תהילה וכבוד וכיום תופסים מקום בצמרת, יישכחו ברובם במוקדם או במאוחר, ולעתים אף ישימו אותם ללעג. אם כך, מה הטעם באמביציה?
אשר לאמי, היא היתה רוצה כמובן שאהיה עורך דין - עדיף עורך דין בכיר, באמריקה כמובן, וכדי לרצותה היה עלי להפוך לכוכב זוהר בתחום זה. אחי הבכור, יצחק, איש עסקים לעתיד, צפה לי קריירה של מהנדס, כנראה משום שבהיותי ילד ביליתי שעות ארוכות בפירוק מכשירים זולים ושעונים יקרי ערך, לדאבון לבם של הורינו.
כיצד אפוא נעשיתי עיתונאי?
זהו סיפור אחר.

המשפט שהאישה הצעירה התייחסה אליו השפיע עלי עמוקות. לא הייתי נעשה אותו איש, ששורה ארוכה של רוחות רעות נשרכת אחריו, לולא נכחתי בדיוני אותו משפט בהרגשת תסכול מעורבת בהתלהבות.
ורנר הצעיר שהואשם ברצח, ומשא זיכרונותיו העקובים מדם, שבו את לבי והותירו את אותותיהם עד היום. הדבר הגיע עד כדי פגיעה ביחסי עם בני משפחתי שלי.
אבי, בדומה לאביו שלו, הוא מורה לספרות עתיקה בבית ספר תיכון יהודי במנהטן. אדם עדין, חולמני, מסוגר למדי. מסַפר סיפורים, אך לא פטפטן. על מה אני מצטער? על שמעולם לא העלה זיכרונות על קרוביו שם, אף לא את זיכרונותיו שלו - הוא שהיה בן של ניצולים. האם הכיר אותם בכלל? כאשר מישהו היה מזכיר בנוכחותו את השואה, שהפכה פתאום לנושא שיחה בחברה, הוא היה מסתגר בשתיקה קשה שאיש לא העז לחדור בעדה.
ומה היתה מגרעתו? בגלל משיכתו אל עולם הדמיון, לעתים לא היה מבחין עוד במציאות החיה. הוא היה בוחן את עצמו, דן עם עצמו בשאלות דמיוניות בכנות חדה עד כאב: "ואילו הייתי בין שופטיו של סוקרטס, האם הייתי דן אותו למוות?" או: "ואם הייתי אחד מעמיתיו של רבי אליעזר בן הורקנוס, בר-הפלוגתא של רבי יהושע, האם הייתי תומך בנידויו?" וגם: "אילו חייתי בספרד בתקופת המלכה איזבלה הקתולית, האם הייתי בוחר להמיר את דתי יחד עם אברהם סניור או יוצא לגלות יחד עם דון יצחק אברבנאל?" מחשבות אלו העסיקו אותו. אך במחשבה נוספת, האם היתה זו באמת מגרעת?
האם דימה את עצמו שם במקומו של אביו, באותו זמן ובאותו מקום מקוללים? האם שאל את עצמו כיצד היה מתנהל מול האתגרים היום-יומיים שם, בשעה שדי היה בגחמתו של רוצח כדי שמשפחה או קהילה ייעלמו מעל פני האדמה?
עוד כמה מילים על סבי, שאכן חזר משם. גם הוא לא הרבה לדבר. אולי מאותן הסיבות ואולי מסיבות אחרות. אפשר שנתן ביטוי לכך דרך הרצאותיו ופרשנותו, שנגעו לאסונות גדולים אחרים בדברי ימי היהודים בעת העתיקה או בימי הביניים.
בפניו ניכרו אותות השנים, מבטו היה טעון ומלא הבעה. הוא היה יפה תואר, מלכותי. בנוכחותו הרגשתי חכם, מפתה, ללא תחליף. הוא היה פנוי תמיד לקבל את ביקורי הפתע שלי ומעולם לא נתן לי את ההרגשה הלא נוחה שאני מפריע לו.
תחביבו הגדול היה כתבי הסופרים החיצוניים, שמאוחר יותר התחבבו גם על אבי. הוא הרצה עליהם מדי פעם במכון ללימודי יהדות, תמורת שכר זעום. לכיסוי צורכי התקציב המשפחתי הוא עבד בבית הוצאה צנוע שהוציא לאור אנציקלופדיה של ביוגרפיות וציטטות של אישים יהודים. בין היתר לימד שיעורים פרטיים ביידיש ובעברית למועמדים לגיור. מוזר, אך הוא נהג לרכוש כרטיסי הגרלה מדי חודש. הוא נהג לומר: "אינני פטליסט כפי שהיה אבן עזרא בספרד. איש זה היה בטוח כל כך שיישאר עני כל חייו עד כי טען שאילו היה סוחר נרות לא היתה השמש שוקעת לעולם ואילו ניהל בית לוויות לא היה מת איש בעולם." לכן נהג לקנות כרטיסי הגרלה, כהוכחה לכך שאינו פטליסט. הוא גם היה מכור למשחקים מסוגים שונים. האם גם זכה לפעמים? עובדה היא כי סבתי לא התלוננה מעולם על מחסור בכסף.
האם היה דתי? הקפיד בשמירת המצוות? כן ולא. נאמר שהיה מסורתי. מתוך כבוד להוריו, לסביו ובמיוחד לרבי פתחיה, הוא שמר שבת, הניח תפילין בבוקר ולמד תלמוד, ולא משום שראה בו מסמך קדוש שאין לשנות בו תג, אלא כיוון שמצא בו קשרים או רמזים שסיפקו את סקרנותו בנוגע ליצירה זו או אחרת שנדחקה רשמית לשוליים, או אפילו הועלמה ולא זכתה להיכלל בקנון.
אשר לאמי, כאשר איננה בחברת אחרים היא אישה ביישנית, זהירה עד כדי הגזמה, חששנית, לעתים קרובות יושבת ללא זיע עם ספר על ברכיה, ובלכתה אינה מזיזה הרבה את מותניה. כבת להורים שנולדו בניו יורק היא לא חוותה את טראומת המלחמה. היא היתה עקרת בית - ניהלה את משק ביתה וחלמה על נכדים. יצחק היה בקושי בן שלוש-עשרה וכבר אז היתה מקניטה אותו: "אם כן, בחורי, מתי תתחתן?" אותי היא עזבה במנוחה. למעשה אני חושב שהיא רצתה לשמור אותנו, את אחי ואותי, לצדה, זמן רב ככל האפשר.
התיאטרון - היה זה סבי שדיבר איתי עליו, אולי מבלי שהתכוון לכך.
הוא היה איש הסוד שלי מאז ימי ילדותי. בגיל עשר הייתי מספר לו על חלומותי, על התלבטויותי, על ספקותי ועל אכזבותי. לפעמים היה שואל אותי מה ארצה להיות כשאגדל. תשובותי היו שונות בכל פעם: יום אחד גנן, למחרת ספן, מתמטיקאי, צנחן, צורף, מוזיקאי, צייר, בנקאי, מהפנט נחשים - רשימה בלתי-נדלית. אז, בחייכו אל תוך זקנו, היה סבי אומר:
"אתה באמת רוצה להיות כל אחד מאלה?"
"כן," הייתי עונה בתמימות, "זה בלתי-אפשרי?"
"לא. לילד בגילך צריך הכול להיראות אפשרי."
"הכול? בעת ובעונה אחת?"
"כולם בעת ובעונה אחת, אם..."
"אם מה?"
"אם אתה רוכש לך מקצוע המקיף את כל אלה."
"איזה מקצוע?"
"סוֹפר."
"ומה זה?"
"אדם שכותב. שחייו הם הכתיבה. ואז האדם הוא סֵפר שכל הסיפורים יכולים להימצא בו. זהו עולם המתקיים במוחך וכל בני האדם שוכנים בו. המילים הן שמביאות אדם לידי שירה."
"ואם אדם זה אינו כותב?" שואל הילד הקטן.
"אם לא נועד לכתוב? אזי הוא מדבר."
"והוא מסוגל בכל זאת לעשות כל כך הרבה דברים?"
"כן, והרבה יותר."
"איך אפשר?"
"קיימת הבמה," אמר - הוא שמעולם לא דרכה רגלו בתיאטרון ולמרות זאת הכירו היטב.
המילה נאמרה ונשאה אותי אל נוף רחוק של דמיונות שחוויתי או שחלקתי עם אחרים.
עם זאת, כאשר התמסרתי ללימודי אמנות הבמה, ובשעה שלמדתי להציג את אייסכילוס או את פירנדלו, את רָסִין או את טֶנֶסִי ויליאמס, וחשפתי לפניו את החרדות ואת השמחות שחוויתי, תמיד דאג להזהירני מפני טיפוח תקוות שווא, גם אם מדובר היה בעולם התיאטרון. אך אני חשבתי רק על הריגושים שחווים על קרשי הבמה.
"מדובר, סבא, בחוויה המשפיעה על כל חושי הגוף, שכל כולם לוקחים בה חלק: צופים בהצגה, מאזינים לה, קולטים אותה. ציור, פיסול, מוזיקה ותנועה מתמזגים יחדיו לנגד עיניך. תאר לעצמך שכל ערב, על משטח צר כחדר משרתות, לוקחים השחקנים חלק בבריאתו של עולם, על תשוקותיו ועל מאוויו, על רגעי העצב ועל רגעי האור שבו..."
"ואחר כך, כאשר מסתיימת ההצגה, מה הם עושים?" היה סבי משיב. "לאן הם הולכים? למסעדה? לבית קפה? כדי לחזור למחרת על אותו הדבר, אותו הדבר בדיוק?"
"בדיוק כך, סבא. זהו הצד הפלאי של התיאטרון. החזרה הופכת בעצמה ליצירה."
זמן-מה הרהר בדברי. האם השתכנע מן הטיעון שלי? האם חשב שנוצח? הוא שיפר את טיעוניו כדי להדריך אותי בעצות שמאוחר יותר היו לי יקרות ערך:
"ובכל זאת אל תשכח, ילדי, כי התיאטרון אינו אלא תיאטרון בלבד - הזיה המתקיימת לרגע. כאשר ננעלות הדלתות חוזרים אל החיים האחרים במקום שבו השארת אותם, אל אמת אחרת שהיא אולי ממשית יותר, אפילו פסקנית יותר - השחקן שמת על הבמה סופו שיום אחד לא יקום עוד."
"אם כך, סבא, האם אצטרך אפוא לבחור רק באחד משני סוגי החיים?"
"לא, ילדי, עליך לשלב בין שניהם. השחקן שמעמיד היום פני בוכה יצחק מחר עד להתפקע. כשם שהאמת של הפילוסוף נבחנת ומעוצבת מתוך הספק, כך מוצא השחקן את האמת שלו במטמורפוזה. אתה מופתע מזה שאני משתמש במילים כאלה? אל תהיה מופתע. אני אוהב לקרוא ואני אוהב את המילים. אני רואה כיצד חלקן מזדקנות וכיצד חלקן מתות בצעירותן. גם הן, בדרכן, משתתפות בהצגה.
"גם אל תשכח כי במסורת שלנו הספר חשוב יותר מן התיאטרון. הוא מלמד אותנו כי אלוהים הוא מלך כשם שהוא גם שופט - האדם הוא נתינו, הוא עבדו הנאמן, הוא אבן היסוד שלו, אך הוא אינו צעצוע בידיו. בעבור יהודי החי בזיכרון הקולקטיבי שלו, העולם אינו הצגה. ידעתי זמנים שבהם יצורים אכזריים נטלו לעצמם את תפקיד האלוהים ועיוותו אותו ברשעות שלא היתה מדומה."
כפי שאמרתי, סבי היה במחנות. גם סבתא, במקום כלשהו בהונגריה. מעולם לא דיברו על כך. כאשר הזכירו את המחנות היתה סבתא מחווירה וקופצת את שפתיה. הם נפגשו על אוניית הפליטים בדרכם לאמריקה.
מבחינתי, ילד יהודי אמריקני קטן שאינו יודע מימינו ומשמאלו, היו הונגריה ורומניה, פולין ואוסטריה חלק ממיתולוגיה רחוקה, עלומה.
למרות ביישנותי והתקפות העצבות שהדאיגו את הורי, הייתי ילד בר מזל. שמחתי לסעוד איתם, עשיתי את שיעורי הבית שלי בקפידה, צחקתי למשמע סיפור משעשע - בקיצור, חיי שפרו עלי.
במבט לאחור אני נוכח לדעת כי אמי לא טעתה בכל הנוגע לכיוון הכשרתי. עבודתי כעיתונאי היתה יוצאת נשכרת לו היו מאחורי כמה שנות לימוד במשפטים, במיוחד כאשר סיקרתי את המשפט שעמד להטביע את חותמו, ולו במקצת, על גורלי כמו גם על גורלו של ורנר זונדרברג הצעיר, בן אחיו של הנס דונקלמן. אני יודע, הסיבה לשמות השונים האלה מסקרנת אתכם. מדוע החליט האחיין להחליף את שם משפחתו? התשובה על כך עשויה להסעיר אתכם עוד יותר, אך היו נא סבלניים, טרם הגענו לזה.
יצחק מיהר לשמח את לבה של אמי. אך סיים את לימודיו באוניברסיטה וכבר נשא לאישה עמיתה למקצוע - את אורלי, היפה שבמחזור, בחורה חייכנית בעלת פנים חינניות וגוף חטוב. אביה, סוכן לניירות ערך בבורסה של ניו יורק ויהודי חרדי, העמיד שני תנאים לנישואיהם: החתונה תיערך בנוסח חסידי וחתנו יעבוד יחד איתו.
ביום החתונה התקבצו מאות מוזמנים באולמו של מלון מפואר. שלושה רבנים ערכו את הטקס. עשרות תלמידי הישיבה, שהמשפחה היתה בין תורמיה, שרו ורקדו לכבוד הזוג הצעיר. בראותי את החתן ואת אהובתו נישאים על כתפי הרוקדים, לקולן של שתי תזמורות, נמלא לבי שמחה, אך את השמחה הזאת העכיר גל של עצב שפקד אותי כאשר הבחנתי כי אבי בוכה מתחת לחופה. לבי נכמר מבלי להבין מדוע. סבתי בכתה אף היא, אך בלי דמעות. שמעתי אותה לוחשת באוזן סבי: "אתה חושב שהם רואים אותנו?" למי הכוונה ב"הם"? לבני משפחה שנותרו באירופה. נספו בסערה.
ליצחק ולאורלי ארבעה ילדים, שתי בנות ושני בנים.
ערב חג אחד, בשעה שכל המשפחה התקבצה מסביב לשולחן, שמעתי את אמי לוחשת לאבי:
"ראה, בכל זאת ניצחנו את היטלר. אושרנו הוא גיהינום לו."
וגם בפעם הזאת ראיתי דמעות בעיניו של סבי - הוא שהיטיב כל כך להסתיר את רגשותיו. נדמה היה כי ראשו במקום אחר, מרוחק מאוד, תועה בוודאי בעבר.
הוא סיפר לנו כי סבו, רבי פתחיה, נולד בהרי הקרפטים, בקרבת הכפר שבו היה רבי ישראל בעל שם טוב משוטט לו לבדו והוגה בסודות הבריאה. ייחסו לו יכולות מיוחדות. אמרו כי באמצעות צירופים נסתרים של אותיות שהתחברו לתפילות נסתרות ולשמות מלאכים הסובבים את בורא העולם, יכול היה לשנות גורלם של אנשים.
יום אחד, בהיותו צעיר עדיין, פנתה אל רבי פתחיה אישה שמיררה בבכי. שני ימים ושני לילות שוטטה בדרכים וחיפשה עזרה. בעלה היה חולה, הוא עמד למות ולהשאירה עם ששת ילדיהם הקטנים. הם רעבו ללחם ואיש בעולם לא היה מוכן להגיש לה עזרה. "רחם עלינו," התייפחה האישה. "הצל את ילדי, עשה שבעלי יישאר בחיים." רבי פתחיה, שהיה נרגש עד דמעות, לא יכול היה להתעלם מתחינתה, אך מן השמים הזהירוהו: אסור לאדם לשנות את חוקי הטבע, שנעשו ברצונו של האל. רבי פתחיה לא נשמע לקול מהשמים. "אני מוכן לקבל עלי את הדין ובלבד שהחולה לא ייקרא אל עולם האמת ויישאר בקרב בני ביתו. נאמר לי שאשא בתוצאות בשל נס זה ואני עונה: אמן כן יהי רצון." אז אמר לאישה: "חזרי לביתך. בעלך וילדייך סביבו מצפים לך שמחים וטובי לב." יכולותיו נשללו ממנו כמובן. לחודש ימים. לרוע מזלם של בני האדם הוא החליט שלא להתנגד עוד לרצונו של אלוהים שבשמים.
כמה שבועות אחר כך נשא אישה.