בית בקהיר - חלק ב: כמאל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בית בקהיר - חלק ב: כמאל
מכר
מאות
עותקים
בית בקהיר - חלק ב: כמאל
מכר
מאות
עותקים

בית בקהיר - חלק ב: כמאל

4.8 כוכבים (5 דירוגים)

עוד על הספר

נגיב מחפוז

נגיב מחפוז (2006-1911) מחפוז נולד ב-1911 בעיר העתיקה של קהיר. הוא היה בן זקונים, שביעי להוריו וצעיר בהרבה מאחיו הבוגרים, ונקרא על שם הרופא שיילד את אמו.

כבן המאה העשרים, מחפוז היה עד לתהפוכות היסטוריות ופוליטיות רבות מספור, ואף הכריז שהספרות שלו היא תמיד פוליטית. הוא היה בעל השקפות ליברליות ודמוקרטיות המשתקפות לא פעם גם ביצירתו. סיפורו הראשון, "מחיר החולשה", התפרסם בהיותו בן 22, והרומן הארוך הראשון שלו, "לעג הגורל", ראה אור ב-1939. מחפוז היה סופר פורה מאוד וכתב עשרות ספרים. בתקופת כתיבתו הראשונה פרסם רומנים היסטוריים המתרחשים בתקופה הפרעונית. בעשורים שלאחר מכן כתב רומנים חברתיים ריאליסטיים על מצרים של תקופתו. ב-1956 ראה אור הכרך הראשון של "הטרילוגיה הקהירית", מספריו הנודעים ביותר. כשהיה בן 43 נישא לאישה, לאחר שבמשך שנים נמנע מצעד זה כדי לא לפגוע ביצירתו. לזוג נולדו שתי בנות. מחפוז היה הסופר הערבי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1988 . עם זכייתו בפרס, אמר: "העולם הערבי כולו זכה בפרס הנובל יחד איתי. אני מאמין [...] שמעכשיו והלאה ירצו אנשי הספר לקרוא גם ספרות ערבית. אנחנו ראויים להכרה הזו."

במשך שנים רבות הוחרמו ספריו במצרים, אבל לאחר הזכייה בנובל הם שבו והתקבלו בעולם הערבי. עם זאת, הסערה הפוליטית שהתעוררה לאחר פרסום ספרו של סלמן רושדי "פסוקי השטן" שבה ועוררה גם את הביקורת הפוליטית נגד מחפוז, ובשנת 1994 נדקר הסופר בפתח ביתו על ידי מתנקש. חייו ניצלו בנס, אך ריאתו ניזוקה וגם יכולת הכתיבה שלו הידרדרה כתוצאה מהפציעה. משנת 1996 הונהג פרס שנתי על שמו לסופרת או סופר ערבים שעדיין לא תורגמו לשפות מערביות. מחפוז מת בשנת 2006 , בהיותו בן 95.

תקציר

"בית בקהיר חלק ב: כמאל" הוא הספר השני מבין שלושת הכרכים המהווים את הטרילוגיה הקהירית מאת הסופר ואיש הרוח, זוכה פרס נובל, נג'יב מחפוז. הספר הראשון בטרילוגיה, "בית בקהיר", והספר השלישי - "בית בקהיר | הדור השלישי" ראו גם הם אור בסדרת מפרשים. 
זוהי סאגה רחבת יריעה המגוללת את קורותיה של משפחת הסוחר האמיד אחמד עבד אל-ג'ואד, על בניו, בנותיו ואשתו הצייתנית. על רקע אופייה המשתנה של קהיר בין שתי מלחמות העולם במאה העשרים והתסיסה ברחוב המצרי כנגד הקולוניאליזם הבריטי, משתנים גם חייהם של בני המשפחה הנתונים למרותו של האב הכל-יכול השולט במשפחתו ביד רמה.
 
נגיב מחפוז, הנחשב בעיני רבים לגדול הסופרים המצרים במאה העשרים, ולאחד מגדולי הסופרים הערבים בעת המודרנית, זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1988 .יצירת המופת שלו הטרילוגיה הקהירית היא משיאי יצירתו והקריאה בה מאפשרת לקוראיו היכרות עם קהיר שאותה הכיר מחפוז לאורך חייו הארוכים, ושממנה כמעט לא יצא. הטרילוגיה תורגמה לעברית בראשית שנות השמונים, שנים אחדות אחרי חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים. פרסום זה, שהיה רגע היסטורי חשוב במסורת התרגום המודרנית מערבית לעברית ועורר עניין רב בתרבות הישראלית, היה תוצאה של חיבור חד-פעמי בין כתיבתו של מחפוז, תרגומו של סמי מיכאל, ויוזמתו של החוקר ששון סומך. הוצאתה לאור מחדש היא חגיגה מרגשת לאוהבי מחפוז, לאוהבי הספרות הערבית ולאוהבי הספרות בכלל.
למהדורה זו נוספה אחרית דבר מאת ד"ר אלמוג בהר.

פרק ראשון

1
 
האדון אחמד עבד אל־ג'ואד סגר מאחוריו את דלת הבית, חצה בפסיעות רפויות את החצר לאורם החיוור של הכוכבים, כשקצה מקלו ננעץ בעפר החצר כל אימת שנשען עליו בהליכתו המנומנמת. בקרבו יקדה אש והוא התאווה לשטוף במים צוננים את פניו, את ראשו ואת צווארו כדי להפיג את חומו של יולי ואת התבערה המשתוללת בגופו ובראשו. לבו עלץ לעצם המחשבה על מים צוננים וחיוך התפשט על פניו. כאשר חלף דרך שער המדרגות הבחין באור חלש יורד מלמעלה ונע לאורך הכתלים. האור רטט עם תנועת היד שנשאה את המנורה. הוא עלה במדרגות, יד אחת אוחזת במעקה והיד האחרת במקל, שנקישותיו הנשנות של קצהו הפיקו זה שנים צליל מסוים שהיה מיוחד לו כמו תווי פניו. בראש המדרגות עמדה אמינה והמנורה בידה. משהגיע אליה נעצר מתנשם עד שנרגעה נשימתו, ואז הפטיר את ברכת הלילה הרגילה שלו, "ערב טוב."
הלכה לפניו עם המנורה ומלמלה, "ערב טוב, אדוני."
בחדר נחפז לספה וצנח עליה. נפטר ממקלו והסיר את תרבושו. השעין את עורפו אל המסעד ומתח את רגליו. מבעד לקצוות קפטנו נגלתה גלימתו שמתחתיה בצבצו תחתוניו הארוכים התחובים בגרביו. עצם את עיניו וניגב בממחטתו את מצחו, את לחייו ואת צווארו. באותה עת שמה אמינה את המנורה על השולחן והתייצבה, ממתינה לו שיקום כדי לסייע בידו להתפשט. התבוננה בו בתשומת לב ובדאגה כשהיא מייחלת בלבה להרהיב עוז ולבקשו לשים קץ לבילוייו הליליים שכבר אינם הולמים את מצב בריאותו. ברם, לא ידעה כיצד להביע את הרהוריה הנוגים. חלפו כמה דקות עד שפקח את עיניו. הוא הסיר את שעון הזהב מעל קפטנו, הסיר את טבעת היהלום ואת שניהם שם בתוך התרבוש. אחר קם לפשוט את קפטנו ואת גלימתו בסיועה של אמינה. או אז נגלה גופו הארוך, הרחב והמוצק כתמיד מלבד השיבה שזרקה בצדעיו. כאשר תחב את ראשו דרך צווארון גלימת הלילה הלבנה נתחייך לפתע. נזכר איך הקיא עלי עבד אל־רחים במסיבת הלילה וכיצד התנצל על חולשתו באמתלה כי קיבתו הצטננה. זכר גם איך לעגו לו במזיד, ואמרו לו כי כבר אינו מסוגל לשאת את היין, וכי אין הוא דומה לגברים שאינם נפרדים מן הטיפה המרה עד סוף ימיהם, ועוד הוסיפו כהנה וכהנה. וזכר כיצד רגז האדון עלי והשתדל להסיר מעליו כל חשד. משונה! עד כדי כך תולים הבריות חשיבות בדברים פעוטים כאלה. אולם, אם פני הדברים כך, מדוע התגאה במהומת השיחה והצחוק כי הוא מסוגל לחסל מסבאה שלמה בלי שקיבתו תיפגע?
שוב ישב על הספה והושיט את רגליו לאישה שהסירה את נעליו ואת גרביו. אחרי כן יצאה את החדר לרגע קט ושבה עם קערה וכד. היא יצקה לו מים והוא רחץ את ראשו ואת צווארו ושטף את פניו. לבסוף ישב בשיכול רגליים, פונה לרוח הקלילה המנשבת בעדינות בין המרפסת לבין החלון המשקיף אל החצר.
"איזה קיץ השנה!"
אמינה משכה שטיחון מתחת למיטה, התיישבה עליו בשיכול רגליים סמוך לרגליו ונאנחה, "אלוהים ירחם עלינו. העולם כולו דומה לכבשן ובפרט בחדר האפייה. הגג הוא המפלט היחיד שאפשר לנשום בו בקיץ לאחר השקיעה."
בישיבתה שם נראתה שונה מכפי שהייתה בעבר. היא רזתה ופניה התארכו, ואולי נראו כך בגלל שקיעתן של לחייה. השׂיבה זרקה בקווצות שערה שהשתרבבו ממטפחת ראשה וזה הוסיף שנים לגילה. נקודת החן שעל לחיה הייתה גסה יותר, ונוסף על מבע הכניעה הישן הביעו עיניה מעין פיזור נפש ותוגה. מבוכתה הייתה גדולה בשל השינוי שחל בה. תחילה קיבלה את השינוי בשמחה ומצאה בו ניחומים, אולם אחר כך החלה לתהות בדאגה: האין היא זקוקה לבריאות כל עוד היא חיה? אמנם כן. וגם האחרים זקוקים לבריאותה. אין אפשרות להסיג את הדברים אחורה. אכן היא הוסיפה שנים, אבל לא במידה שתצדיק את השינוי הזה. על כל פנים השנים הותירו את רישומן עליה, בזה לא היה ספק.
היא הוסיפה להתייצב על המרפסת לילה אחר לילה, מתבוננת ברחוב מאחורי התריסים. ברחוב לא חל כל שינוי, בעוד בה מכרסם השינוי ללא לאות. מבית הקפה עלה קולו של המלצר והדהד בתוך החדר השקט. היא חייכה בהגניבה מבט לעבר האדון. כל כך אהוב עליה הרחוב הזה שנשאר ער כל הלילה. הוא היה לה מעין ידיד שאינו יודע כי לב הומה לו מעבר לתריס. רישומיו ממלאים את ישותה. יושביו הופכים לקולות חיים באוזניה. המלצר שלשונו לא חדלה לקשקש, ובעל הקול הצרוד המפרש את מאורעות היום בלי להתעייף ובלי להשתעמם. ובעל הקול העצבני המנסה את מזלו עם הנער המשרת, ואביה של הילדה הניה ששואלים אותו לבריאותה של בתו החולה בשעלת והוא משיב מדי לילה, "הבריאות בידי אלוהים." כאילו הייתה המרפסת חלק בלתי נפרד מבית הקפה והיא יושבת בתוכו. זיכרונות הרחוב היו עולים במחשבתה בעוד עיניה עוקבות אחר ראשו של האדון הנשען אל מסעד הספה. כשפסק זרם הזיכרונות, התרכזה תשומת לבה בגבר והבחינה כי פניו אדומים מאוד. היא השגיחה בזה בלילות האחרונים והדבר לא נתן לה מנוח. "אדוני מרגיש טוב?" שאלה ביראה.
ראשו הזדקף ומלמל, "טוב, השבח לאל, אבל מזג האוויר נורא."
יין הענבים הוא המשקה הטוב ביותר בקיץ. כך טענו ושנו באוזניה. אך אין הוא סובל אותו. ויסקי או שום דבר אחר. עליו לסבול אפוא מדי לילה את תוצאות הסביאה בקיץ, אפילו קיץ כבד. כל כך צחק הלילה. הוא צחק עד כאב. אך על מה היה הצחוק? כמעט שלא זכר דבר, ואף לא היה מה לספר או לחזור עליו. עם זאת הייתה הפגישה טעונה מתח עדין שכל מגע בו גרם להתלקחות. בתוך כך העיר האדון אבראהים אל־פאר, "היום הפליגה אלכסנדריה מסעד לפריס." כוונתו הייתה, "היום הפליג סעד מאלכסנדריה לפריס." הם פרצו בצחוק וזה נחשב לתעלול השנון של המשתה.
אחרים החרו החזיקו אחריו:
"והוא ישהה במשא ומתן עד שיהיה בקו הבריאות ואז יפליג להזמנה כשהוא נענה ללונדון שקיבל."
"והוא ישוב בהשיגו את מצרים בשביל העצמאות."
הוסיפו לדבר ברוח בדוחה על המשא ומתן הצפוי עם פירושים.
אכן עולם הידידות חרף גודלו מצטמצם לשלושה: מוחמד עפת, עלי עבד אל־רחים ואבראהים אל־פאר. לא ניתן לתאר את העולם בלעדיהם. נהרת השמחה האמיתית המופיעה על פניהם בעת שפוגשים אותו, היא בשבילו אושר צרוף.
עיניו החולמניות פגשו את עיניה הסקרניות של אמינה. "מחר," הפטיר כנזכר בדבר מה חשוב.
חייכה. "כיצד אשכח."
הוא לא הסתיר את גאוותו. "נאמר לי כי תוצאות בחינות הבגרות היו גרועות השנה."
השתתפה בגאוותו בחייכה שוב. "אלוהים יעזור לו להצליח, ויעניק לנו שנים ארוכות כדי לזכות ולראות את הצלחתו באוניברסיטה."
"הלכת היום לאל־סקריה?"
"כן, והזמנתי את כולם. הם יבואו מלבד הגברת הגדולה. התנצלה בגלל עייפותה ואמרה כי שני בניה יביאו במקומה את איחוליהם לכמאל."
הורה האדון בסנטרו לעבר גלימתו ואמר, "השייך אל־מתולי עבד אל־צמד הביא לי היום קמיעות בשביל ילדיהן של חדיג'ה ועאישה, והוא ייחל כי יעשה, בעזרת השם, קמיעות גם בשביל הנינים." טלטל את ראשו ונתחייך. "הכול ביד אלוהים. הנה השייך מתולי כמו ברזל אף שהגיע לשמונים."
"אלוהים יעניק לך בריאות ואריכות ימים."
הוא אימץ את מוחו ומנה על אצבעותיו. "לו הוסיף אבי, זיכרונו לברכה, לחיות, היה מבוגר מהשייך רק בכמה שנים."
"רחמי אלוהים על אלה שהלכו לעולמם." השתררה דממה עד שפג הרושם שהותירו המילים בדבר אלה שהלכו לעולמם. אז אמר האדון בנימה של מי שנזכר בדבר מה חשוב, "זיינב התארסה."
עיניה של אמינה התרחבו והיא נשאה את ראשה. "באמת?"
"כן. כך סיפר לי הלילה מוחמד עפת."
"עם מי?"
"פקיד בשם מוחמד חסן, מנהל אגף הארכיב במשרד החינוך."
פניה קדרו. "הוא מבוגר מאוד?"
השיב כמסתייג, "לא בשנות הארבעים, שלושים וחמש או שש, ארבעים לכל היותר." אחר הוסיף בלעג, "ניסתה את מזלה אצל הצעירים ונכשלה, אני מתכוון לצעירים קלי הדעת. עכשיו תנסה את מזלה אצל הגברים המיושבים בדעתם."
אמינה הביעה את צערה. "יאסין עדיף עליו, לפחות למען בנם."
זו הייתה גם דעתו של האדון והוא עמד עליה בעקשנות בנוכחותו של מוחמד עפת. אך לא גילה כי הוא מסכים עמה לבל יתגלה כי נכשל במאמציו. "האיש הזה כבר אינו מאמין ביאסין," הפטיר במורת רוח. "ואכן אין הוא זכאי לאמון, על כן לא הפצרתי בו. לא רציתי לנצל את ידידותנו כדי לאלצו לעשות דבר שאין בו תועלת."
אמינה מלמלה בצער, "מותר למחול על שיגיון נעורים."
זה הקל על האדון להודות במקצת כישלונו. "לא הזנחתי את עניינו, אך נתקלתי בסירוב. מוחמד עפת התנצל בפניי ואמר שסירובו נובע, ראשית כול, מחששו לקרע בידידות שבינינו. והוא הוסיף ואמר כי אינו יכול לסרב לבקשותיי, אולם ידידותנו יקרה לו מבקשתי. על כן שתקתי."
מוחמד עפת אכן אמר כל זאת, והוא גילה זאת רק כדי להסביר עד כמה הפציר בו. האמת היא שרצונו של האדון לאחות את הקרע המשפחתי בינו לבין מוחמד עפת היה עז, וזאת בשל יחסו המיוחד אליו ובגלל מעמדה החברתי של משפחתו. מעולם לא חלם למצוא ליאסין אישה טובה מזיינב, אך נאלץ להשלים עם התבוסה, בפרט לאחר שגילה לו ידידו את הידוע לו או חלק מן הידוע לו על חייו הפרטיים של יאסין. אז אמר עפת לאדון, "אל תטען שאין אנו שונים מיאסין. בכל זאת ישנו הבדל מסוים בינינו. נוסף על כך אינני רוצה כי גורלה של זיינב יהיה דומה לגורל אמהּ."
"יאסין ידע על זה?" שאלה אמינה.
"מחר או מחרתיים יידע. ואת חושבת שאכפת לו? הוא בכלל לא מעריך חיי משפחה מכובדים."
אמינה הנידה את ראשה בצער ותהתה, "ורדואן?"
"הוא יישאר אצל סבו," השיב האדון בזעף. "אפשר שיצטרף לאמו, אם הפרידה תקשה עליו. אלוהים יבלבל את מוחו של זה שבלבל אותו!"
"ריבונו של עולם! ילד מסכן. אביו כאן ואמו שם. איך יכלה זיינב להיפרד מעליו?"
האדון השיב בזלזול, "ישנו כורח המציאות." אחר שאל, "מתי יגיע לגיל הקובע? את זוכרת?"
אמינה הרהרה רגע ואמרה, "הוא צעיר במקצת מנעימה, בתה של עאישה, ומבוגר במקצת מעבד אל־מונעם, בנה של חדיג'ה. על כן הוא בן חמש, אדוני. אביו יקבלו בעוד שנתיים, האין זה כך, אדוני?"
האדון פיהק. "נחיה ונראה." אחר הוסיף, "והוא היה נשוי, כוונתי לבעל החדש."
"יש לו ילדים?"
"לא, לא זכה לילדים מאשתו הראשונה."
"אולי בגלל זה נשא חן בעיניו של מוחמד עפת."
"ואל תשכחי את מעמדו," הפטיר האדון במורת רוח.
אמינה חלקה עליו, "לו היה הדבר תלוי במעמד, לא היה מתחרה לבנך, לפחות בגללך."
כה רגז עד שגידף את מוחמד עפת בינו לבינו חרף החיבה שרחש לו. ושוב הדגיש את הנקודה שבה מצא נוחם, "אל תשכחי כי אלמלא ביקש לשמור על ידידותנו מכל משמר, לא היה מהסס להיעתר לבקשתי."
אמינה הסכימה עמו. "בוודאי, אדוני. אין זה משחק ילדים, זו ידידות לכל החיים."
פיהק שוב ומלמל, "הוציאי את המנורה."
אמינה קמה למלא את הוראתו. הוא עצם את עיניו לרגע והתרומם בבת אחת, כביכול ביקש לכבוש את עצלנותו. פנה למיטה ושכב עליה. עתה הרגיש טוב יותר. מה נעים לשכב כשהוא עייף. אמנם הוא חש כאב חד בראשו, אך תמיד סובל ראשו ממשהו. על כל פנים עליו להודות לאלוהים. השלווה המוחלטת חלפה עברה. כל אימת שהוא נותר עם עצמו, הוא חש במשהו החסר לו שהלך ללא שוב. הוא צף ועולה מנבכי העבר עם זיכרונות חיוורים כמו האור החלש המסתנן מבעד לסדקים של הדלת. בכל זאת עליו להודות לאלוהים. עליו ליהנות מן החיים, והמקנאים בו — שיכרסמו את לבם. מוטב שיחליט סופית אם לקבל את ההזמנה או להמתין ולחכות. עניינו של יאסין שונה. הוא בעיית העבר, ההווה והעתיד. משהגיע לעשרים ושמונה כבר אינו זאטוט. אין זו בעיה למצוא עבורו אישה אחרת, אבל אלוהים עוזר רק לאלה שעוזרים לעצמם. מתי יתגלה חסדו של אלוהים וימלא את הארץ ואורו יפקח את העיניים? אולם מה אמר מוחמד עפת? יאסין מתרוצץ באל־אזבכיה ומגיע אפילו למרתפים שם. היה טעם אחר כשהוא עצמו היה מתרוצץ שם. לעתים התגעגע לשוב ולפקוד את מקומות הסביאה שם ולו רק למען הזיכרונות. עליו להודות לאלוהים על שנודע לו על סודו של יאסין בטרם יבצע את זממו. אחרת היה השטן גועה בצחוקו האירוני. פנו דרך לילדים שהתבגרו. קודם חסמו האוסטרלים את הדרך לאל־אזבכיה ועתה הפרד האוסטרלי הזה.

נגיב מחפוז

נגיב מחפוז (2006-1911) מחפוז נולד ב-1911 בעיר העתיקה של קהיר. הוא היה בן זקונים, שביעי להוריו וצעיר בהרבה מאחיו הבוגרים, ונקרא על שם הרופא שיילד את אמו.

כבן המאה העשרים, מחפוז היה עד לתהפוכות היסטוריות ופוליטיות רבות מספור, ואף הכריז שהספרות שלו היא תמיד פוליטית. הוא היה בעל השקפות ליברליות ודמוקרטיות המשתקפות לא פעם גם ביצירתו. סיפורו הראשון, "מחיר החולשה", התפרסם בהיותו בן 22, והרומן הארוך הראשון שלו, "לעג הגורל", ראה אור ב-1939. מחפוז היה סופר פורה מאוד וכתב עשרות ספרים. בתקופת כתיבתו הראשונה פרסם רומנים היסטוריים המתרחשים בתקופה הפרעונית. בעשורים שלאחר מכן כתב רומנים חברתיים ריאליסטיים על מצרים של תקופתו. ב-1956 ראה אור הכרך הראשון של "הטרילוגיה הקהירית", מספריו הנודעים ביותר. כשהיה בן 43 נישא לאישה, לאחר שבמשך שנים נמנע מצעד זה כדי לא לפגוע ביצירתו. לזוג נולדו שתי בנות. מחפוז היה הסופר הערבי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1988 . עם זכייתו בפרס, אמר: "העולם הערבי כולו זכה בפרס הנובל יחד איתי. אני מאמין [...] שמעכשיו והלאה ירצו אנשי הספר לקרוא גם ספרות ערבית. אנחנו ראויים להכרה הזו."

במשך שנים רבות הוחרמו ספריו במצרים, אבל לאחר הזכייה בנובל הם שבו והתקבלו בעולם הערבי. עם זאת, הסערה הפוליטית שהתעוררה לאחר פרסום ספרו של סלמן רושדי "פסוקי השטן" שבה ועוררה גם את הביקורת הפוליטית נגד מחפוז, ובשנת 1994 נדקר הסופר בפתח ביתו על ידי מתנקש. חייו ניצלו בנס, אך ריאתו ניזוקה וגם יכולת הכתיבה שלו הידרדרה כתוצאה מהפציעה. משנת 1996 הונהג פרס שנתי על שמו לסופרת או סופר ערבים שעדיין לא תורגמו לשפות מערביות. מחפוז מת בשנת 2006 , בהיותו בן 95.

סקירות וביקורות

ענייני משפחה הכרך השני בטרילוגיית 'בית בקהיר' מוכיח שוב שנגיב מחפוז הוא מגדולי הסופרים של דורו הוצאתם המחודשת של כרכי 'הטרילוגיה הקהירית' של נגיב מחפוז, שתורגמו בידי סמי מיכאל וראו אור לראשונה בעברית בראשית שנות ה-‭,80‬ היא מאורע ספרותי שכדאי מאוד לא לפספס. לא מוגזם לקבוע שהיצירה הזו, שפורסמה על שלושת חלקיה בין ‭ 1956‬ ל־‭,1957‬ היא מהיצירות הבולטות של הספרות העולמית במחצית השנייה של המאה ה־‭.20‬

בכרך השני אנחנו פוגשים את משפחתו של הסוחר הקהירי המצליח אחמד עבד אל־ג'ואד כחמש שנים אחרי שעזבנו אותה בסוף הכרך הראשון - עם מותו של הבן, פהמי, בהפגנות נגד השלטון הבריטי. אלו שנות ה־‭20‬ בקהיר, ואחרי תקופת האבל הארוכה, בהתקרבו לגיל‭ ,50 ‬תוהה אב המשפחה אם הוא כבר רשאי לחזור לחיים הכפולים שניהל טרם מותו של פהמי.

ההתמקדות של מחפוז בסגנון החיים הזה היא אחד היסודות שמעניקים לרומן את חריפותו. אחמד הוא ירא אלוהים באמת ואוהב את חיי המשפחה באמת, ועם זאת, בלילות הוא מבלה עם חבריו בלוויית קורטיזנות מצריות, כלומר זמרות ונגנות עוד שהן בנות לוויה לגברים הנשואים, שותפות לשתייה ולמיטה. מחפוז מפליא בתיאור אהבתו הגדולה של אחמד נשוא הפנים לנגנית הצעירה זנובה, שלה הוא קונה בית צף על הנילוס שם יוכל להתייחד איתה בהיחבא. אחמד יודע שהוא מתבזה, שזנובה מושלת בחייו באופן מחפיר, אבל אינו יכול להיגמל מהתמכרותו. במקביל, הבן הבכור יאסין, שירש מאביו את יופיו ושמץ מקסמו האישי - אך לא את היכולת לעורר כלפיו כבוד והערכה - סובל משעמום מיני גם בנישואיו השניים, ופוגש את אותה זנובה; מה שמכשיר את הקרקע להתנגשות בין האב לבן.

מחפוז עוסק בקצרה גם באגף הנשי של בית הסוחר, אבל מוקד הרומן הוא הבן הצעיר, כמאל, שהתבגר והפך לנער על סף הגברות. כמאל סיים את לימודי התיכון שלו ושאיפותיו האינטלקטואליות מגביהות עוף. הוא רוצה להיות הוגה, או סופר־פילוסוף, עניין שלא נשמע כדוגמתו בהוויה הבורגנית־דתית המצרית שבה הוא חי, וכפשרה מחליט ללמוד בבית ספר למורים. כמאל, שהתחבר לכמה מבני העילית הקהירית, בני משפחות עשירות ומיוחסות משלו, מתאהב עד עמקי נשמתו באחות של חברו הטוב. זו אהבה שסיכויי התגשמותה קלושים (בין היתר בגלל פערי המעמדות), והתיאורים של ייסורי האהבה, כמו הדרמה של התפתחותה, הם פנינה של פרוזה פסיכולוגית דקה בעלת ממדים פילוסופיים (יחסו של כמאל לאהבה מקביל ליחסו לדת, ושתי מערכות היחסים הללו מתערערות ברומן).

בעוד החלק הראשון של הטרילוגיה נמסר בגוף שלישי, דרך מספר הפורש לפנינו במתינות את קורות כל אחד מבני המשפחה, בכרך הזה משתמש מחפוז לפרקים במונולוגים פנימיים קצרים שמעבירים את סערת הרגשות של הדמויות באופן ישיר יותר. מונולוגים שבהם עוברות הדמויות תדיר מגוף שני לראשון, ומשם חוזר המספר לגוף שלישי וחוזר חלילה ("הייתכן כי היו ימים לפניה שבהם לא ידעתי את האהבה?... לפעמים אתה משתעשע בשאלה: באהבה זו, למה אתה נושא את עיניך?") - באופן מדוד שאינו מעכב את שטף הקריאה.

זהו מצד אחד רומן משפחתי שמתעלה לפסגות הז'אנר; מצד אחר רומן חברתי המבקש לתאר, דרך קורות משפחה אחת, תקופה סוערת בקורות מצרים המודרנית; ומצד נוסף "רומן חניכה" של האמן והאינטלקטואל, כמאל. והוא גם רומן מהנה מאוד לקריאה, כזה שניתן בו להישען על גבו היציב של סופר גדול, בעל יכולת התבוננות חודרת, חוש קצב ומבנה, ודחף פילוסופי מרשים. סופר שעיצב בהשראת הרומן האירופי אפשר למצוא פה את בלזק, דיקנס, דוסטויבסקי (למשל, ביחסי היריבות הארוטיים בין בן לאביו), תומס מאן (הרומן המשפחתי ב'בית בודנברוק') ופרוסט (למשל, בתיאור נפתולי האהבה הנכזבת וכן בתיאורי ההזדקנות של עמיתיו של אחמד להילולות) - יצירה מקורית ומלאת חיים. יש להודות להוצאת מפרשים על הדפסתה מחדש, אם כי כדאי היה להוסיף הערות הסבר למאורעות ולאישים המופיעים לאורך הטקסט וכן לגהץ בו כמה טעויות הגהה.

עוד 3 סיפורים בקהיר:
בית יעקוביאן > עלאא אל-אסוואני
קבצנים וגאים > אלבר קוֹסֶרי
האיש בחליפת עור הכריש הלבנה > לוסט לניאדו

בתמונה: מתוך העיבוד הקולנועי לטרילוגיה הקהירית של מחפוז
אריק גלסנר 7 לילות 20/04/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

ענייני משפחה הכרך השני בטרילוגיית 'בית בקהיר' מוכיח שוב שנגיב מחפוז הוא מגדולי הסופרים של דורו הוצאתם המחודשת של כרכי 'הטרילוגיה הקהירית' של נגיב מחפוז, שתורגמו בידי סמי מיכאל וראו אור לראשונה בעברית בראשית שנות ה-‭,80‬ היא מאורע ספרותי שכדאי מאוד לא לפספס. לא מוגזם לקבוע שהיצירה הזו, שפורסמה על שלושת חלקיה בין ‭ 1956‬ ל־‭,1957‬ היא מהיצירות הבולטות של הספרות העולמית במחצית השנייה של המאה ה־‭.20‬

בכרך השני אנחנו פוגשים את משפחתו של הסוחר הקהירי המצליח אחמד עבד אל־ג'ואד כחמש שנים אחרי שעזבנו אותה בסוף הכרך הראשון - עם מותו של הבן, פהמי, בהפגנות נגד השלטון הבריטי. אלו שנות ה־‭20‬ בקהיר, ואחרי תקופת האבל הארוכה, בהתקרבו לגיל‭ ,50 ‬תוהה אב המשפחה אם הוא כבר רשאי לחזור לחיים הכפולים שניהל טרם מותו של פהמי.

ההתמקדות של מחפוז בסגנון החיים הזה היא אחד היסודות שמעניקים לרומן את חריפותו. אחמד הוא ירא אלוהים באמת ואוהב את חיי המשפחה באמת, ועם זאת, בלילות הוא מבלה עם חבריו בלוויית קורטיזנות מצריות, כלומר זמרות ונגנות עוד שהן בנות לוויה לגברים הנשואים, שותפות לשתייה ולמיטה. מחפוז מפליא בתיאור אהבתו הגדולה של אחמד נשוא הפנים לנגנית הצעירה זנובה, שלה הוא קונה בית צף על הנילוס שם יוכל להתייחד איתה בהיחבא. אחמד יודע שהוא מתבזה, שזנובה מושלת בחייו באופן מחפיר, אבל אינו יכול להיגמל מהתמכרותו. במקביל, הבן הבכור יאסין, שירש מאביו את יופיו ושמץ מקסמו האישי - אך לא את היכולת לעורר כלפיו כבוד והערכה - סובל משעמום מיני גם בנישואיו השניים, ופוגש את אותה זנובה; מה שמכשיר את הקרקע להתנגשות בין האב לבן.

מחפוז עוסק בקצרה גם באגף הנשי של בית הסוחר, אבל מוקד הרומן הוא הבן הצעיר, כמאל, שהתבגר והפך לנער על סף הגברות. כמאל סיים את לימודי התיכון שלו ושאיפותיו האינטלקטואליות מגביהות עוף. הוא רוצה להיות הוגה, או סופר־פילוסוף, עניין שלא נשמע כדוגמתו בהוויה הבורגנית־דתית המצרית שבה הוא חי, וכפשרה מחליט ללמוד בבית ספר למורים. כמאל, שהתחבר לכמה מבני העילית הקהירית, בני משפחות עשירות ומיוחסות משלו, מתאהב עד עמקי נשמתו באחות של חברו הטוב. זו אהבה שסיכויי התגשמותה קלושים (בין היתר בגלל פערי המעמדות), והתיאורים של ייסורי האהבה, כמו הדרמה של התפתחותה, הם פנינה של פרוזה פסיכולוגית דקה בעלת ממדים פילוסופיים (יחסו של כמאל לאהבה מקביל ליחסו לדת, ושתי מערכות היחסים הללו מתערערות ברומן).

בעוד החלק הראשון של הטרילוגיה נמסר בגוף שלישי, דרך מספר הפורש לפנינו במתינות את קורות כל אחד מבני המשפחה, בכרך הזה משתמש מחפוז לפרקים במונולוגים פנימיים קצרים שמעבירים את סערת הרגשות של הדמויות באופן ישיר יותר. מונולוגים שבהם עוברות הדמויות תדיר מגוף שני לראשון, ומשם חוזר המספר לגוף שלישי וחוזר חלילה ("הייתכן כי היו ימים לפניה שבהם לא ידעתי את האהבה?... לפעמים אתה משתעשע בשאלה: באהבה זו, למה אתה נושא את עיניך?") - באופן מדוד שאינו מעכב את שטף הקריאה.

זהו מצד אחד רומן משפחתי שמתעלה לפסגות הז'אנר; מצד אחר רומן חברתי המבקש לתאר, דרך קורות משפחה אחת, תקופה סוערת בקורות מצרים המודרנית; ומצד נוסף "רומן חניכה" של האמן והאינטלקטואל, כמאל. והוא גם רומן מהנה מאוד לקריאה, כזה שניתן בו להישען על גבו היציב של סופר גדול, בעל יכולת התבוננות חודרת, חוש קצב ומבנה, ודחף פילוסופי מרשים. סופר שעיצב בהשראת הרומן האירופי אפשר למצוא פה את בלזק, דיקנס, דוסטויבסקי (למשל, ביחסי היריבות הארוטיים בין בן לאביו), תומס מאן (הרומן המשפחתי ב'בית בודנברוק') ופרוסט (למשל, בתיאור נפתולי האהבה הנכזבת וכן בתיאורי ההזדקנות של עמיתיו של אחמד להילולות) - יצירה מקורית ומלאת חיים. יש להודות להוצאת מפרשים על הדפסתה מחדש, אם כי כדאי היה להוסיף הערות הסבר למאורעות ולאישים המופיעים לאורך הטקסט וכן לגהץ בו כמה טעויות הגהה.

עוד 3 סיפורים בקהיר:
בית יעקוביאן > עלאא אל-אסוואני
קבצנים וגאים > אלבר קוֹסֶרי
האיש בחליפת עור הכריש הלבנה > לוסט לניאדו

בתמונה: מתוך העיבוד הקולנועי לטרילוגיה הקהירית של מחפוז
אריק גלסנר 7 לילות 20/04/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
בית בקהיר - חלק ב: כמאל נגיב מחפוז
1
 
האדון אחמד עבד אל־ג'ואד סגר מאחוריו את דלת הבית, חצה בפסיעות רפויות את החצר לאורם החיוור של הכוכבים, כשקצה מקלו ננעץ בעפר החצר כל אימת שנשען עליו בהליכתו המנומנמת. בקרבו יקדה אש והוא התאווה לשטוף במים צוננים את פניו, את ראשו ואת צווארו כדי להפיג את חומו של יולי ואת התבערה המשתוללת בגופו ובראשו. לבו עלץ לעצם המחשבה על מים צוננים וחיוך התפשט על פניו. כאשר חלף דרך שער המדרגות הבחין באור חלש יורד מלמעלה ונע לאורך הכתלים. האור רטט עם תנועת היד שנשאה את המנורה. הוא עלה במדרגות, יד אחת אוחזת במעקה והיד האחרת במקל, שנקישותיו הנשנות של קצהו הפיקו זה שנים צליל מסוים שהיה מיוחד לו כמו תווי פניו. בראש המדרגות עמדה אמינה והמנורה בידה. משהגיע אליה נעצר מתנשם עד שנרגעה נשימתו, ואז הפטיר את ברכת הלילה הרגילה שלו, "ערב טוב."
הלכה לפניו עם המנורה ומלמלה, "ערב טוב, אדוני."
בחדר נחפז לספה וצנח עליה. נפטר ממקלו והסיר את תרבושו. השעין את עורפו אל המסעד ומתח את רגליו. מבעד לקצוות קפטנו נגלתה גלימתו שמתחתיה בצבצו תחתוניו הארוכים התחובים בגרביו. עצם את עיניו וניגב בממחטתו את מצחו, את לחייו ואת צווארו. באותה עת שמה אמינה את המנורה על השולחן והתייצבה, ממתינה לו שיקום כדי לסייע בידו להתפשט. התבוננה בו בתשומת לב ובדאגה כשהיא מייחלת בלבה להרהיב עוז ולבקשו לשים קץ לבילוייו הליליים שכבר אינם הולמים את מצב בריאותו. ברם, לא ידעה כיצד להביע את הרהוריה הנוגים. חלפו כמה דקות עד שפקח את עיניו. הוא הסיר את שעון הזהב מעל קפטנו, הסיר את טבעת היהלום ואת שניהם שם בתוך התרבוש. אחר קם לפשוט את קפטנו ואת גלימתו בסיועה של אמינה. או אז נגלה גופו הארוך, הרחב והמוצק כתמיד מלבד השיבה שזרקה בצדעיו. כאשר תחב את ראשו דרך צווארון גלימת הלילה הלבנה נתחייך לפתע. נזכר איך הקיא עלי עבד אל־רחים במסיבת הלילה וכיצד התנצל על חולשתו באמתלה כי קיבתו הצטננה. זכר גם איך לעגו לו במזיד, ואמרו לו כי כבר אינו מסוגל לשאת את היין, וכי אין הוא דומה לגברים שאינם נפרדים מן הטיפה המרה עד סוף ימיהם, ועוד הוסיפו כהנה וכהנה. וזכר כיצד רגז האדון עלי והשתדל להסיר מעליו כל חשד. משונה! עד כדי כך תולים הבריות חשיבות בדברים פעוטים כאלה. אולם, אם פני הדברים כך, מדוע התגאה במהומת השיחה והצחוק כי הוא מסוגל לחסל מסבאה שלמה בלי שקיבתו תיפגע?
שוב ישב על הספה והושיט את רגליו לאישה שהסירה את נעליו ואת גרביו. אחרי כן יצאה את החדר לרגע קט ושבה עם קערה וכד. היא יצקה לו מים והוא רחץ את ראשו ואת צווארו ושטף את פניו. לבסוף ישב בשיכול רגליים, פונה לרוח הקלילה המנשבת בעדינות בין המרפסת לבין החלון המשקיף אל החצר.
"איזה קיץ השנה!"
אמינה משכה שטיחון מתחת למיטה, התיישבה עליו בשיכול רגליים סמוך לרגליו ונאנחה, "אלוהים ירחם עלינו. העולם כולו דומה לכבשן ובפרט בחדר האפייה. הגג הוא המפלט היחיד שאפשר לנשום בו בקיץ לאחר השקיעה."
בישיבתה שם נראתה שונה מכפי שהייתה בעבר. היא רזתה ופניה התארכו, ואולי נראו כך בגלל שקיעתן של לחייה. השׂיבה זרקה בקווצות שערה שהשתרבבו ממטפחת ראשה וזה הוסיף שנים לגילה. נקודת החן שעל לחיה הייתה גסה יותר, ונוסף על מבע הכניעה הישן הביעו עיניה מעין פיזור נפש ותוגה. מבוכתה הייתה גדולה בשל השינוי שחל בה. תחילה קיבלה את השינוי בשמחה ומצאה בו ניחומים, אולם אחר כך החלה לתהות בדאגה: האין היא זקוקה לבריאות כל עוד היא חיה? אמנם כן. וגם האחרים זקוקים לבריאותה. אין אפשרות להסיג את הדברים אחורה. אכן היא הוסיפה שנים, אבל לא במידה שתצדיק את השינוי הזה. על כל פנים השנים הותירו את רישומן עליה, בזה לא היה ספק.
היא הוסיפה להתייצב על המרפסת לילה אחר לילה, מתבוננת ברחוב מאחורי התריסים. ברחוב לא חל כל שינוי, בעוד בה מכרסם השינוי ללא לאות. מבית הקפה עלה קולו של המלצר והדהד בתוך החדר השקט. היא חייכה בהגניבה מבט לעבר האדון. כל כך אהוב עליה הרחוב הזה שנשאר ער כל הלילה. הוא היה לה מעין ידיד שאינו יודע כי לב הומה לו מעבר לתריס. רישומיו ממלאים את ישותה. יושביו הופכים לקולות חיים באוזניה. המלצר שלשונו לא חדלה לקשקש, ובעל הקול הצרוד המפרש את מאורעות היום בלי להתעייף ובלי להשתעמם. ובעל הקול העצבני המנסה את מזלו עם הנער המשרת, ואביה של הילדה הניה ששואלים אותו לבריאותה של בתו החולה בשעלת והוא משיב מדי לילה, "הבריאות בידי אלוהים." כאילו הייתה המרפסת חלק בלתי נפרד מבית הקפה והיא יושבת בתוכו. זיכרונות הרחוב היו עולים במחשבתה בעוד עיניה עוקבות אחר ראשו של האדון הנשען אל מסעד הספה. כשפסק זרם הזיכרונות, התרכזה תשומת לבה בגבר והבחינה כי פניו אדומים מאוד. היא השגיחה בזה בלילות האחרונים והדבר לא נתן לה מנוח. "אדוני מרגיש טוב?" שאלה ביראה.
ראשו הזדקף ומלמל, "טוב, השבח לאל, אבל מזג האוויר נורא."
יין הענבים הוא המשקה הטוב ביותר בקיץ. כך טענו ושנו באוזניה. אך אין הוא סובל אותו. ויסקי או שום דבר אחר. עליו לסבול אפוא מדי לילה את תוצאות הסביאה בקיץ, אפילו קיץ כבד. כל כך צחק הלילה. הוא צחק עד כאב. אך על מה היה הצחוק? כמעט שלא זכר דבר, ואף לא היה מה לספר או לחזור עליו. עם זאת הייתה הפגישה טעונה מתח עדין שכל מגע בו גרם להתלקחות. בתוך כך העיר האדון אבראהים אל־פאר, "היום הפליגה אלכסנדריה מסעד לפריס." כוונתו הייתה, "היום הפליג סעד מאלכסנדריה לפריס." הם פרצו בצחוק וזה נחשב לתעלול השנון של המשתה.
אחרים החרו החזיקו אחריו:
"והוא ישהה במשא ומתן עד שיהיה בקו הבריאות ואז יפליג להזמנה כשהוא נענה ללונדון שקיבל."
"והוא ישוב בהשיגו את מצרים בשביל העצמאות."
הוסיפו לדבר ברוח בדוחה על המשא ומתן הצפוי עם פירושים.
אכן עולם הידידות חרף גודלו מצטמצם לשלושה: מוחמד עפת, עלי עבד אל־רחים ואבראהים אל־פאר. לא ניתן לתאר את העולם בלעדיהם. נהרת השמחה האמיתית המופיעה על פניהם בעת שפוגשים אותו, היא בשבילו אושר צרוף.
עיניו החולמניות פגשו את עיניה הסקרניות של אמינה. "מחר," הפטיר כנזכר בדבר מה חשוב.
חייכה. "כיצד אשכח."
הוא לא הסתיר את גאוותו. "נאמר לי כי תוצאות בחינות הבגרות היו גרועות השנה."
השתתפה בגאוותו בחייכה שוב. "אלוהים יעזור לו להצליח, ויעניק לנו שנים ארוכות כדי לזכות ולראות את הצלחתו באוניברסיטה."
"הלכת היום לאל־סקריה?"
"כן, והזמנתי את כולם. הם יבואו מלבד הגברת הגדולה. התנצלה בגלל עייפותה ואמרה כי שני בניה יביאו במקומה את איחוליהם לכמאל."
הורה האדון בסנטרו לעבר גלימתו ואמר, "השייך אל־מתולי עבד אל־צמד הביא לי היום קמיעות בשביל ילדיהן של חדיג'ה ועאישה, והוא ייחל כי יעשה, בעזרת השם, קמיעות גם בשביל הנינים." טלטל את ראשו ונתחייך. "הכול ביד אלוהים. הנה השייך מתולי כמו ברזל אף שהגיע לשמונים."
"אלוהים יעניק לך בריאות ואריכות ימים."
הוא אימץ את מוחו ומנה על אצבעותיו. "לו הוסיף אבי, זיכרונו לברכה, לחיות, היה מבוגר מהשייך רק בכמה שנים."
"רחמי אלוהים על אלה שהלכו לעולמם." השתררה דממה עד שפג הרושם שהותירו המילים בדבר אלה שהלכו לעולמם. אז אמר האדון בנימה של מי שנזכר בדבר מה חשוב, "זיינב התארסה."
עיניה של אמינה התרחבו והיא נשאה את ראשה. "באמת?"
"כן. כך סיפר לי הלילה מוחמד עפת."
"עם מי?"
"פקיד בשם מוחמד חסן, מנהל אגף הארכיב במשרד החינוך."
פניה קדרו. "הוא מבוגר מאוד?"
השיב כמסתייג, "לא בשנות הארבעים, שלושים וחמש או שש, ארבעים לכל היותר." אחר הוסיף בלעג, "ניסתה את מזלה אצל הצעירים ונכשלה, אני מתכוון לצעירים קלי הדעת. עכשיו תנסה את מזלה אצל הגברים המיושבים בדעתם."
אמינה הביעה את צערה. "יאסין עדיף עליו, לפחות למען בנם."
זו הייתה גם דעתו של האדון והוא עמד עליה בעקשנות בנוכחותו של מוחמד עפת. אך לא גילה כי הוא מסכים עמה לבל יתגלה כי נכשל במאמציו. "האיש הזה כבר אינו מאמין ביאסין," הפטיר במורת רוח. "ואכן אין הוא זכאי לאמון, על כן לא הפצרתי בו. לא רציתי לנצל את ידידותנו כדי לאלצו לעשות דבר שאין בו תועלת."
אמינה מלמלה בצער, "מותר למחול על שיגיון נעורים."
זה הקל על האדון להודות במקצת כישלונו. "לא הזנחתי את עניינו, אך נתקלתי בסירוב. מוחמד עפת התנצל בפניי ואמר שסירובו נובע, ראשית כול, מחששו לקרע בידידות שבינינו. והוא הוסיף ואמר כי אינו יכול לסרב לבקשותיי, אולם ידידותנו יקרה לו מבקשתי. על כן שתקתי."
מוחמד עפת אכן אמר כל זאת, והוא גילה זאת רק כדי להסביר עד כמה הפציר בו. האמת היא שרצונו של האדון לאחות את הקרע המשפחתי בינו לבין מוחמד עפת היה עז, וזאת בשל יחסו המיוחד אליו ובגלל מעמדה החברתי של משפחתו. מעולם לא חלם למצוא ליאסין אישה טובה מזיינב, אך נאלץ להשלים עם התבוסה, בפרט לאחר שגילה לו ידידו את הידוע לו או חלק מן הידוע לו על חייו הפרטיים של יאסין. אז אמר עפת לאדון, "אל תטען שאין אנו שונים מיאסין. בכל זאת ישנו הבדל מסוים בינינו. נוסף על כך אינני רוצה כי גורלה של זיינב יהיה דומה לגורל אמהּ."
"יאסין ידע על זה?" שאלה אמינה.
"מחר או מחרתיים יידע. ואת חושבת שאכפת לו? הוא בכלל לא מעריך חיי משפחה מכובדים."
אמינה הנידה את ראשה בצער ותהתה, "ורדואן?"
"הוא יישאר אצל סבו," השיב האדון בזעף. "אפשר שיצטרף לאמו, אם הפרידה תקשה עליו. אלוהים יבלבל את מוחו של זה שבלבל אותו!"
"ריבונו של עולם! ילד מסכן. אביו כאן ואמו שם. איך יכלה זיינב להיפרד מעליו?"
האדון השיב בזלזול, "ישנו כורח המציאות." אחר שאל, "מתי יגיע לגיל הקובע? את זוכרת?"
אמינה הרהרה רגע ואמרה, "הוא צעיר במקצת מנעימה, בתה של עאישה, ומבוגר במקצת מעבד אל־מונעם, בנה של חדיג'ה. על כן הוא בן חמש, אדוני. אביו יקבלו בעוד שנתיים, האין זה כך, אדוני?"
האדון פיהק. "נחיה ונראה." אחר הוסיף, "והוא היה נשוי, כוונתי לבעל החדש."
"יש לו ילדים?"
"לא, לא זכה לילדים מאשתו הראשונה."
"אולי בגלל זה נשא חן בעיניו של מוחמד עפת."
"ואל תשכחי את מעמדו," הפטיר האדון במורת רוח.
אמינה חלקה עליו, "לו היה הדבר תלוי במעמד, לא היה מתחרה לבנך, לפחות בגללך."
כה רגז עד שגידף את מוחמד עפת בינו לבינו חרף החיבה שרחש לו. ושוב הדגיש את הנקודה שבה מצא נוחם, "אל תשכחי כי אלמלא ביקש לשמור על ידידותנו מכל משמר, לא היה מהסס להיעתר לבקשתי."
אמינה הסכימה עמו. "בוודאי, אדוני. אין זה משחק ילדים, זו ידידות לכל החיים."
פיהק שוב ומלמל, "הוציאי את המנורה."
אמינה קמה למלא את הוראתו. הוא עצם את עיניו לרגע והתרומם בבת אחת, כביכול ביקש לכבוש את עצלנותו. פנה למיטה ושכב עליה. עתה הרגיש טוב יותר. מה נעים לשכב כשהוא עייף. אמנם הוא חש כאב חד בראשו, אך תמיד סובל ראשו ממשהו. על כל פנים עליו להודות לאלוהים. השלווה המוחלטת חלפה עברה. כל אימת שהוא נותר עם עצמו, הוא חש במשהו החסר לו שהלך ללא שוב. הוא צף ועולה מנבכי העבר עם זיכרונות חיוורים כמו האור החלש המסתנן מבעד לסדקים של הדלת. בכל זאת עליו להודות לאלוהים. עליו ליהנות מן החיים, והמקנאים בו — שיכרסמו את לבם. מוטב שיחליט סופית אם לקבל את ההזמנה או להמתין ולחכות. עניינו של יאסין שונה. הוא בעיית העבר, ההווה והעתיד. משהגיע לעשרים ושמונה כבר אינו זאטוט. אין זו בעיה למצוא עבורו אישה אחרת, אבל אלוהים עוזר רק לאלה שעוזרים לעצמם. מתי יתגלה חסדו של אלוהים וימלא את הארץ ואורו יפקח את העיניים? אולם מה אמר מוחמד עפת? יאסין מתרוצץ באל־אזבכיה ומגיע אפילו למרתפים שם. היה טעם אחר כשהוא עצמו היה מתרוצץ שם. לעתים התגעגע לשוב ולפקוד את מקומות הסביאה שם ולו רק למען הזיכרונות. עליו להודות לאלוהים על שנודע לו על סודו של יאסין בטרם יבצע את זממו. אחרת היה השטן גועה בצחוקו האירוני. פנו דרך לילדים שהתבגרו. קודם חסמו האוסטרלים את הדרך לאל־אזבכיה ועתה הפרד האוסטרלי הזה.