תור השחור

ילד הפרחים המזדקן סוגר את המַשדֵר ונוטש את הסיפון. הגיע הזמן להתקפל. הספינה הישנה תשקע במצולות הים שלנו. איפה המצלמות? כובע לֶבֶד ישן שמוט באלכסון על רעמת האַפרוֹ, כבר לא באמת אפרו, לא קן לציפור אלא אפור ודליל ובכל זאת לא מקריח. רק במפרצים. כפות רגליי היחפות חושפות ציפורניים בכפכפי אצבע. החולצה הפרחונית פתוחה עד אחרון כפתוריה וכרס קטנה מתרפקת על חנות הג'ינס הגזור מעל הברך, בלוי וקרוע ומפריס חוטים. כבר לא שדוף, לא שזוף, לא שובר לבבות ומוסרי ובכל זאת אני מרגיש סקסי במשקפי השמש הכהים וג'וינט מעשן בין האצבעות. גידלתי זקן קצר, מכסיף. קצת סקסי? זו הקריאה האחרונה. אנחנו סקרנים, צועקים הצופים על החוף. ספר לנו איך אתה מרגיש. ספר לנו איך היה. אבל איך היה באמת. אז מה אם אנחנו צוחקים קצת אבא'לה מה עוד נשאר לנו מה אנושי יותר מהסקרנות האנושית שלנו שתף נו ספר ספר לנו סיפור נוגע ללב שנמחה דמעה ונצחק ונשתף. היה כיף, אני אומר ושואף לריאות ומכחכח ויורק עליכם באצילות, באלגנטיות של אצולה ישנה ממרומי העגלה לגיליוטינה, פִּיס אנד לַאב. נוֹ מוֹר ווֹר נוֹ מוֹר בְּלַאדְשֵד. ועכשיו מה, שואלים בקהל, עכשיו, אני אומר, עכשיו תורכם, ילדים.

עכשיו רק עוד יותר והרבה יותר מהר, מהר מכפי שאוכל לשאת.

שימו לב.

צל נופל על צלע ההר. הכבשים נדחקות זו לזו ופועות. כבשים מדובללות מטונפות בחרא של עצמן. באיחור קל נשמע הטרטור. מהירות האור גדולה ממהירות הקול. זה רחפן, סתם רחפן. לא נץ. לא מפציץ. אבל רחפן יכול להפציץ? הכבשים פועות. בבת אחת הן מפסיקות לבלוס קוצים וגולשות במורד בין הטרשים כמו עדר אבנים, כאילו ההר עצמו מתדרדר במדרון. הרועה מיידה חופני אבנים קטנות לזרז ופולט קריאות גרוניות, חסססס, אי! איחחחס! ביעיעיעיעילעעם! האזזזזז ומרחוק מלבין המדבר. השמש קופחת כבר במלוא עוזה על שרשרות ההרים במזרח, החורף נגמר. על הרכס הקרוב עולים החיילים לרכבים ונוסעים לאכול שאריות חמין בגבעת ישאג. הכול כרגיל. שום דבר עוד לא ידוע. מה שאנחנו רואים מול עינינו נכחד ואיננו מזמן, לפני שנות אור. העבר, יאמר השחקן שלי ויפרוש את ידיו לצדדים בתוך מעגל האור, העבר הוא התלקחות מסנוורת בזכוכית מגדלת בזמן שהעתיד עושה את צעדיו הראשונים, המהוססים, כמו תינוק מפלצתי שקם על רגליו ומתחיל ללכת ורומס בכפות נפילים את הגוף שהביא אותו לעולם וכך היה, כן, כך היה מצטרפת המקהלה מאחור בין הצללים, כך הווה וכך יהיה לעולמים. אמן. עכשיו יורד החושך. עכשיו לילה. מאוחר מאוד, כמעט לפנות בוקר והחושך מחוויר, או נדמה שהוא מחוויר, אין כוכבים, הכוכבים כבו. אני מכבה את המנוע ומשאיר אורות דלוקים ויוצא מהרכב ונועל את הדלתות. הצפצוף קורע את הדממה למרחקים. אידיוט. עכשיו הם בטוח יודעים עליך. מי? עוינים. כוחות עוינים. גם החלשים עוינים. החלשים הכי עוינים, החלשים יושבים בשקט בשקט בחושך ואורבים להזדמנות לנצל רגע של חולשה. החלשים מחכים לתורם. לכן שונאים את החלשים. אני צופה בחלחלה לרגע שיקומו המדוכאים, המנושלים והעשוקים. החרדה משתקת אותי. רגליי רועדות. אני נאחז במעקה לקריאה האחרונה ומשקיף על הישימון הגדול של העובדים הזרים, שִפחות המין ופונדקאיות הרחם וקצוּרי האיברים, העבדים במיקור חוץ ובהמות המשא, החמורים, אפילו הפרות על פס החליבה, אני רואה את נקמת הכבשים, התרנגולות ועכברי המעבדות ודגי הנוי, הכול חוזר עליך. סְטַנֵה שְוַוי, אני ידיד, אחיכם אנא. אנא תומך במאבקכם הצודק. איך אומרים מאבק צודק? אמת זה חָק. חָקִיקֵה. אחְתילַאל זה הכיבוש. אחתילאל מִש חק. מטומטם.

 

רומא. ברלין. ניו יורק. טביליסי. בוכארה. נגורנו קרבאך. גונדאר. סיני. סיני. המעבורת מכרתים לנקסוס כמעט נטרפה בסערה והסיפון הפך לתופת של קיא וצרחות ואפרסקים ביוגורט. הנה הוואנה מפושקת בצבעי שוקולד וסחלב, איי יאי! אוֹחַלָה! ולונדון! וספרד! ספרד שלי ספרד ספרד בשעת המָדְרוּגַדָה האכזרית, שעת מותי. עוד מעט. לפני כן תשתרר דממת צהריים כבדה בבושם פריחת התפוז. מרחוק עולים צלילי אקורדיון. לא, לא אקורדיון. בדממה החמה צונחות טיפות צוננות, נטיפי קרח, תווי סונטה או אטיוד של שופן שגולה לוונטיני חיוור במצנפת שינה ומשקפיים עגולים כמו פרוסט פורט על פסנתר בחלון פאטיו באלבסין. אמסטרדם. נמל חיפה. החופש! זהו: כך קראו לזה, חופש העיתונות.

 

 

הוא לא יחליט עד הרגע האחרון אם לנסוע או לא לנסוע. הוא פשוט יתייחס לזה כמו לעוד מסע וזהו. נדמה לו שהוא נוסע רחוק, מעבר להררי החושך, כמו המשימות לפני מהפכת התקשורת הלוויינית כאשר המרחקים נמדדו בקילומטרים על המפה ולא בג'יפיאס והבידוד בשטח היה מוחלט, בלי לדעת מה מצפה לך בקילומטר הבא או מאחורי הסיבוב, אם הדרכים המשובשות ייחסמו בגלל מפולת הרים, עוצר פתע או מארב של כנופיה כזאת או אחרת והוא נסע מכווץ מפחד בשלדי אוטובוסים מלפני חמישים שנה, וגם יותר, בחורבות מלבבות מימי הזוהר של תעשיית הרכב האמריקאית וגרוטאות סובייטיות חסונות והיה תלוי במקומיים כדי לשרוד. להגיע למקום הנידח באמת ולחוות את ההרפתקה. הוא נוסע בכביש רב מסלולים חדש לגמרי. לפי הווייז זה הרבה יותר קצר ממה שחשב. מוזר. ממש קצר. יש לו המון זמן לשרוף, הוא עוצר בתחנת דלק וממלא. המתדלק מתעניין באלפא. איזה שנה היא, נראית טוב לגילה. אני גם יש חלום, אומר המתדלק בלי לשנות מנימת הקול כאילו הוא מברר אם לבדוק שמן, מת לשים יד על קדילק ישנה. אה, אתה בקטע של אספנות, הוא אומר ומחייך, אלפא זה משהו אחר לגמרי. למה אחר, מתעקש המתדלק. זה בשביל לנהוג, הוא מסביר לו בסבלנות, למי שאוהב לנהוג. כמו לרקוד, אתה יודע. המתדלק בוהה בו בשתיקה וממשיך למלא ופתאום מרים את הראש ומסתכל בו, מה אתה עובד, הוא שואל. אני? בטלוויזיה. אה, אומר הרוסי, נדמה לו בזלזול. הוא משאיר לו טיפ קטן ואת הבדיחה הקבועה על איך מזהים זכר אלפא ונכנס לחנות נוחות לקחת אספרסו קצר כדי להרוג עוד זמן. הקפה טוב דווקא. קצר כמו שצריך, קטיפתי. הוואטסאפ מגרגר. נסעת בסוף? כן איפה אתה? בתחנת דלק מושך זמן לא להגיע מוקדם טוב אבל תיזהר איך בדיוק לא יודעת לפחות תיסע בחלונות סגורים ואל תעשן בדרך מבטיח?!!!! יהיה בסדר. אימוג'ים. הוא מוציא את המצלמה מהאוטו ומצלם בפֵּן שלוש מאות ושישים מעלות של נוף כבישים ומחלפים ומחסני מותגים ושלטי פרסומת ואומר למצלמה, לא הזמן מתקצר אלא המרחב. המרחב מתקצר כי הוא מתמלא. העולם התכווץ לדו־ממד. מסכים. קומיקס. אבל איזה דמות קומיקס אני? אה?

 

זהות גנובה. במקור קראו לסרט הנוסע ובאיטלקית המקצוע כַּתָּב. הוא זוכר כל תחנה בדרך, ובסוף, בספרד, זוכר את האימג' של ג'ק ניקולסון מזיע בחליפת ספארי במדבר בין המורדים ובריאיון עם הרודן האפריקאי, בחדרי מלון דפוקים, בחולצה משובצת צמודה מהסבנטיז עם שרוולים קצרים וכפתורים פתוחים עד הפופיק שרוע על המיטה בעיניים עצומות ומריה שניידר מתדפקת על הדלת הנעולה בפראות ילדותית, העיניים האפלות של מריה שניידר מהצד השני של הדלת פקוחות לרווחה בתמיהה, בעצב. חלונות המכונית סגורים והמזגן פועל. בחוץ נושב חמסין של אפריל. זה יום שבת אביבי. הקיץ כבר פרץ. הקיץ מתנשא כמו חומה בצורה למלוא האופק, חודשים קדימה, חצי שנה, יותר, לנצח. במחסום הוא מאט כמעט לעצירה אבל עמדות השמירה לא מאוישות, או כך נראה לו, אי אפשר לראות כלום בתוך הביתנים המבוצרים. על כל פנים איש לא מניף יד ולא מורה לו לעצור והוא עובר את המחסום ונכנס לשטחים. הוא לובש חולצת טריקו שחורה חדשה ומכנסי ג'ינס שחורים ונועל בלנדסטונס. על הכיסא לידו מונחת חולצת כפתורים שחורה ללא גיהוץ. אולי לא היה צריך ללבוש שחור לחתונה. אין לו כיפה. בטח יש כיפה באוטו איפשהו. בצידי הכביש צומחות חומות בטון אפורות אדירות בצורת קיר עם גג משופע חידודים ובקצה סלילי תיל. הוא מרים את המצלמה מהמושב ומצלם ביד פשוטה הצידה בלי להסתכל במסך איך החומות חוסמות את הנוף משני הצדדים. מרגיז. החומות נקטעות סוף סוף. הוא מדליק את הג'וינט ופותח את החלון קצת. הכביש ריק. בעצם זו הרפתקה. מסע אנתרופולוגי. הוא נושם את החוץ והעשן. רוח שרבית נושבת, השמיים עכורים. החורף נגמר. ברדיו יש רגע של חסד והוא שר עם בואי גראונד קונטרול טו מייג'ור טום ואז אוטיס רדינג אבל מתחשק לו משהו אחר. מתחשק לו לדפוק את הראש. הכביש ריק. הוא מחפש את שקלטון ומגיע למיקס של וילָלוֹבּוּס אפוקליפסו נָאוּ וסוגר את החלון ומגביר. When you see the towers fall, fall, fall, fall, הקצב נוקש מצד לצד בחלל המכונית בצליל חלול של כדור פינגפונג, הוא משלב להילוך חמישי ומאיץ ברכות למאה שמונים ובבת אחת נעשה מאושר. כמה אני אוהב את הדרך. את התנועה אני אוהב בלי מאמץ. צריך לכתוב את זה בפנקס או להגיד למצלמה. הגוף מרחף בחלל כמו עצם מונע מכוח חיצוני. כמו הכוכבים במסילותיהם. ללא בחירה ובלי אחריות כאילו. בלי אחריות? תאונות קורות. טעות אנוש. הוא מאט. Forms break down they cannot last forever, הקצב החלול הולם, נותן בראש. הוא מחליש. יש לך אחריות על ה? הוא מעביר לשקלטון בכל זאת. יותר מתאים לנוף. מזרח תיכוני. הוא מציץ בפלייליסט והשם מכה בו. איזה קטע שנפל דווקא על זה. חמאס רוּלְז, מצחיק. אולי לא כל כך מצחיק. הוא מפסיק לצחוק בבת אחת ומעביר לרדיו. הוא סורק את שני צידי הכביש השחור הבוהק בשמש האופקית כמו עורק מחצבים עשיר, בתולי. כביש טוב. כֵּיפי. מבעד לעצי אורן דלילים על הגבעה מבזיק משהו. אבן? לא, אולי קרן שמש פגעה במשהו מחזיר אור, בקבוק, שבר זכוכית, מה? שטויות. כלום. שום דבר לא השתנה ובכל זאת חל שינוי. הוא מזיע. המזגן נשמע מאומץ יותר הוא מעיר בקול נמוך, בלחישה, לעצמו. השמש הנמיכה והצללים מתארכים. הערב יורד. ערב יורד, הוא שר. לא, לא ערב. לילה יורד לאט, נוטים הצללים בלאט. אלה לא המילים בשיר. הוא לא זוכר את המילים. הוא זוכר דווקא את כל המילים של השמש יידום בין עזה ורפיאַח ירֵאַח מלבין על פסגת החרמו שיר מטומטם. הוא מגביר את הרדיו. אם נשים היום חמישים מרצדס איי־קלאס על כביש שש ריק לא יהיו תאונות אומר המרואיין על קו הטלפון, הרכבים ייסעו לבד, ממשיך הקול המרוחק בדחיפות, משכנע, בולע מילים מרוב דחיפות, הרכבים יודעים לתקשר ביניהם, להגיד יש מבצע בסופרפארם, לדבר רכב לרכב, הטכנולוגיה כבר קיימת, זה תלוי בנו, בתשתיות, ברגולציה וכל החסמים הפסיכולוגיים, אבל הכי חשוב, בהכול נשלוט עם הנייד, תבין, אנחנו באמת עוברים היום לצרוך את הרכב, זה העתיד, סליחה, השדרן קוטע אותו, מה אתה מתכוון שזה העתיד, אנחנו כבר צורכים את הרכב, לא? האורנים נראים נוכריים לנוף, נראים רע. עלובים. לצד הכביש צצים כמה מבנים עלובים. ועדר. עדר כבשים גולש במדרון כמו בתנ"ך, כמו שיר השירים. בבת אחת הוא שוב במסע אמיתי. אה! תחושת הסכנה. הבלתי צפוי. השדרן נפרד מהמאזינים בקול נמוך וצרוד ורדיופוני, קול המיטה זה נקרא. סקסי. סעו בזהירות חברים. תשמרו על עצמכם עד שאחזור. ותזכרו לפנק את עצמכם הערב, מגיע לכם. פרסומות. חדשות. נשיא ארצות הברית. ראש הממשלה. הפרקליטות. הטרדה מינית שלוש שנות מאסר קבלת טובות הנאה שבעה חודשי עבודות שירות נגזרו על מתנדב מג"ב שהורשע בהריגת שב"ח. הוא מכבה את הרדיו. שקט. לראות את הנוף, להקשיב לו. לא לטשטש את הממשי. שלט דהוי בצד הכביש מכריז בשתי השפות, בכביש כולם שווים. זה מטריד אותו. משהו בניסוח מטריד אותו. הוא מוטרד מזה שלא ראה עדיין שילוט ליישוב. נדמה לו שהוא נוסע כבר המון זמן על הכביש הריק. איך זה שהכביש ריק? לא ייתכן שכל כך הרבה זמן הוא נוסע בכביש החדש הרב־מסלולי בלי לראות שום רכב. לא מלפנים, לא מאחור וגם לא ממול. ריק. הכביש ריק. הוא מכבה את הג'וינט בזהירות, בלי למעוך אותו, וסוגר את החלון. הוא לחוץ. כמה זמן עבר מאז שכיבה את הרדיו? הוא מסתכל בשעון. עברה דקה. דקה! לא ייתכן. הוא מגחך. מפליא איך תחושת הזמן משתנה. בלתי נתפס. נמדד בעצם לפי מה שעבר לך בראש, הזמן האמיתי. למרות שכדור הארץ באמת סובב סביב השמש בזמן או קצב קבוע, מדיד וכו' הכול בראש. וֶן יוּ סי זֶה טַאוּאֶרז פוֹל, פוֹל, פוֹל, פוֹל. הוא מדמיין את הסכין ננעצת בגבו, מפלחת את הבשר לתוך הלב. למה סכין? יש כל כך הרבה דרכים למות. כבר חודשים, יותר, שנה אולי האימג' של הסכין הפולח חוזר. לא מפחיד, לא מאיים, להפך, כמו כמיהה. שם היישוב מופיע פתאום על שילוט בין שמות אחרים, מוזרים באותה מידה, הוא משנן אותם בקול רם, נוטֵריה, אלפי צוּרִי, משהו אשמורת, לא ייתכן, בדיחה. כלבי אשמורת. הוא צוחק וצחוקו מהדהד בחלונות הסגורים. הוא פותח את החלון. רוח השרב שורק פנימה וחול או אבק נגרס בין שיניו. הוא סוגר את החלון ומגביר את המיזוג אך הריח כבר חדר פנימה, ריח, ריח, ריח של מה? עשן עץ, עץ בוער. אשפה ועשן ועוד משהו, מעקצץ.

 

משני צידי הדרך יש בתים דלים. Wonderful Oriental Art כתוב על קיר בטון חשוף ומתחת בעברית, אומות מזרחיות נפלאות. הוא פורץ בצחוק. גוגל תרגום ושיבוש אותיות. בחוץ כדים ונרגילות. חבל שלא צילם. הוא חייב לזכור ולספר לה. הצחוק נתקע לו בגרון. הוא משתעל. בעצם יש בזה משהו עגום. פתטי. משתדלים לרַצוֹת. להתפרנס. הכול בשביל לחיות. חנות ירקות. מסגד עם כיפה צהובה, ענקית. הצהוב זורח בשמש האופקית, צהוב משונה. אטוּם. פתאום הוא באמצע הרחוב הראשי של כפר. או עיירה. הכביש צר פתאום, לא חדש ולא רב־מסלולי, משובש. הוא המום מזה שהוא נוסע פתאום באמצע הכפר הזה. לא היה שום שלט. משהו לא סביר פה. לא הייתה התראה. החנויות פתוחות. אין מדרכה. רהיטים או משהו ומוסך ועוד מוסך, מוסכים, נצנוץ מסנוור מראש מגדל תצפית עגול. שלנו. בטון וסלילי תיל. מבהיל. מרגיע, בעצם. מרגיע. האם המגדל מאויש? האם החיילים עומדים שם בנשק דרוך מאחורי הזגוגיות המשוריינות שהשמש האופקית הפכה למשטח מסנוור ובלתי חדיר, הוא תוהה ולוחץ על הדוושה ומאיץ ביציאה מהכפר, או כך הוא מקווה, כי משני צידי הכביש יש עדיין בתים, מצבורי בתים קרובים מאוד, ממש על שפת הכביש. ואנשים, יושבים על כיסאות בפתחי הבתים, מקומיים. הוא מאיץ אבל בזהירות, עם רגל על הברקס, רק חסר לו לדרוס מישהו. כמה ילדים רצים פתאום מפתח ושניים על חמור, זקן ונער, באמצע הכביש. הוא עוקף וחוזר למסלול בדיוק כשהטרקטור או מה שזה לא יהיה מגיח. מזל. דרך צדדית, לא סלולה אפילו. שביל. גם על הטרקטור רוכבים זקן ונער. מוזר, לא מוזר בעצם אבל מעניין, לא, לא באמת מעניין, סתם צירוף מקרים.

 

אין שילוט. אין לו מושג מה זה הכפרים האלה מסביב. כלומר יש שילוט אבל רק לנוטריה וגבעת ישאג או אשמורת השד יודע ולערים הגדולות, הרחוקות, במרכז הארץ ובדרומה. בעצם הן לא רחוקות. הכול קרוב. דרכים צדדיות מתפצלות מהכביש הצר, הדו־מסלולי. נראה שהן מובילות ליישובים, יישובים קטנים וגם גדולים, אולי אפילו ערים אבל ערים מפוזרות. הוא לוחש לחלל המכונית את המונח העתיק עיר פרזות. פרושות על פני הגבעות, ערים כפריות. או כפרים עירוניים. עם בתי קומות חדשים ופיגומים חשופים של בניינים לא גמורים פה ושם. אין שילוט, לא ביציאה ולא בכניסה או על הדרך לאף אחד מהיישובים המתחברים זה לזה ואולי הם בעצם יישוב אחד מפוזר. היישובים שלנו, הוא חושב, יש להם צורה, הם נבדלים זה מזה ומהנוף מסביב. למרות שגם הם מתפזרים בעצם. הוא רואה במרחק, על הפסגות, כמה מהיישובים שלנו. בעצם גם הם מפוזרים. אבל הם לא משתלבים בנוף. חבל. באמת חבל. הם מקלקלים את הנוף, את האשליה שהוא נוסע רחוק בארץ זרה ואחרת. הוא מדליק את הרדיו לצרחות פרסומת כלשהי ומכבה מייד. ליהנות מהנוף בשקט. עוד מעט הכול יהיה צהוב וחרוך ומייאש אבל עכשיו עוד רואים מעטה ירוק רך על המדרונות המשתפלים. חבל שהראות לא טובה, אובך מסתיר את האופק, את ההרים הרחוקים באופק. הוא שולח יד לנייד כדי לצלצל ולספר למישהו על הנוף. נוף קדומים. כתמי הירוק במדבר. למי יצלצל? לה. לא, הוא ינצור את השקט ואת תחושת הבדידות, הזרות. אולי בכלל לכבות. לא, עדיף שלא. אבל הוא ישים על שקט. כמה זמן עבר? נדמה לו שהוא מרחף בהווה אינסופי. עברו ארבע דקות. ארבע דקות?! אוקיי. הוא יקשיב למשהו בכל זאת. לא מוזיקה. לַספר.

 

פתאום הוא יודע בוודאות שהוא חייב להקשיב לַספר. הוא שומע רומן בשם סוחר סוסים. מתאים לנסיעה הזאת. הוא מגחך. בפרקים הקודמים סוחר הסוסים הוביל שיירה של סוסים למכירה בעיר סמוכה ולתימהונו עצרו אותו זקיפים במחסום מאולתר כי שכנו, האציל הזקן, נפטר ומשרתיו של היורש, יוּנקר צעיר ומושחת, תבעו ממנו דמי מעבר, ואחרי שנכנע ושילם את המבוקש כדי לא להתעכב הוא נדרש להראות גם היתר או רישיון מסע מופרך שכמובן לא היה בידו ואז החרימו לו שני סוסים שחורים טהורי גזע ועם הסוסים נאלץ להשאיר בטירת האציל החמסן את סייסו הנאמן שיטפל בהם אך כששב מהעיר עם המסמך המאשר שאין שום צורך ברישיון מעבר מצא במצודה שני שלדים גוססים במקום צמד סוסיו הנהדרים שהורעבו והועבדו בפרך והוחזקו בדיר חזירים בלי גג. הסייס נשדד, עונה למוות והושלך מחוץ לחומה. הסוחר כובש את זעמו ויוצא להשיג פיצוי וצדק מהרשויות, פונה לעורכי דין ולראשי לשכות ולנסיך הכתר שלו ורק לאחר שסורב והושפל ואשתו האהובה, אם חמשת ילדיו הרכים, מתה מפגיעת חייל כשניסתה להגיש עצומה לשליט והוא נוכח לראות את העוול שולט בכול, את אי הצדק המופגן! — רק אז הזעם הצודק גואה בו והוא יוצא למרד אלים.

 

בזמן שהוא מקשיב לפרק חמישים ושבע — סוחר הסוסים והאספסוף שחבר אליו פורצים לעיר המושל ומעלים אותה באש — הוא חושב פתאום על המחסום. הוא לא מצליח להתרכז בספר כי הוא נזכר במחסום. הכול מתחיל במחסום. צריך לחשוב על זה. הספר הוא כמובן רימייק של הסיפור הידוע מיכאל קולהאס ובכל זאת הוא נשאב לעלילה ופתאום לא יכול לסבול את זה יותר. הוא נאלץ לכבות את המכשיר. הוא לא עומד בזה, ברוע השרירותי, הבלתי נמנע, הרוע המובנה בטבע האדם, לא, בטבע בכללותו. הוא מדליק ומקשיב לגב, כלומר לפרטים על המחבר, אוסטרלי ממוצא סקוטי בשם יוּאן או'האגן. זה ספר הביכורים של או'האגן. הרומן תורגם לעשרות שפות וזכה בפרסים ובשבחי הביקורת בכתבי העת הנחשבים על התחקיר ההיסטורי המעמיק שאִפשר למחבר לתאר לפרטי פרטים ובחיוניות בוטה את חייו של סוחר סוסים פרוסי במאה השש־עשרה תוך שמירה על נאמנות למקור. בספר המודפס (באנגלית) יש שבע מאות תשעים וארבעה עמודים לעומת כמה עשרות בסיפור המקורי. הבהמיות היצרית של החיילים והאיכרים, וגם של האצילים ונסיכי הכתר וחצר המלוכה, תנאי ההיגיינה הירודים בבקתות טחובות ובטירות טחובות לא פחות, הסירחון שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים באותם חללים דחוסים, לא מאווררים, עשן בערת הכבול והבישול הכבד ואדי הבירה וצחנת ההפרשות וההפלצות והנשימות הסרוחות של בני האדם ובעלי החיים, תינוקות וזקנים ויולדות וחולים ובהמות וחזירים, זה הרקע שאין להפרידו מההתעללות הסדיסטית בסוסיו של קולהאס באורוות היונקר המושחת וממעשי הסדום המחליאים בסייס, שבסיפור המקורי היה גבר בוגר ואילו ברומן של או'האגן הוא נער רפה שכל כבן שתים־עשרה. נוזלי הגוף, האיברים המודלקים ופצעי הכיבים ומחלות המין נארגים לרקמה הצפופה הססגונית שמתוכה מגיח האספסוף הפרוע החובר לנקמת הסוחר העשוק במסע של דם ואש ואונס ורצח והוללות שיכורה, מסע שנידון מראש לתבוסה ודגלו צלמוות. יצירת מופת.

 

החידוש הוא בפרטים של הזוועה. בפירוט. וגם שהכול מתואר בזמן הווה. ולא רק בספרים. אולי זה התחיל עם כתבי השטח, לא בטוח. על כל פנים כולם מוכרים את הסחורה שלהם בהווה. ולמה? כי המידע נערם מהר כל כך שהוא נשכח עוד לפני שנגמר ומה שקרה לפני דקה כבר נקבר בהר הפטפטת. הוא מפטפט. הוא מפטפט ושונא את עצמו שהוא מפטפט כדי לא לשתוק. אני קורא עכשיו ספר, כלומר שומע, שומע ספר, אתה שומע, שואל בן בקול שנשמע לו עצמו רם, חודר ולא נעים, מרגיז, אתה מכיר את הסיפור מיכאל קולהאס? הגבר הזר בכיסא הפלסטיק לצידו חורק בכיסא, נראה שהוא מהסס לפני שמניד ראש לשלילה. אין לי זמן לקרוא ספרות יפה, הוא עונה בהטעמה כאילו מתגרה בו בכוונה ומתבונן בבן בעיניים כחולות מאירות ברוך, ממש ברוך, ומחייך, כולו קשב. אבי החתן. איש זקן ולא זקן. בכל אופן מרשים, פרצוף יפה צרוב שמש וזקנו הצחור יורד עד מותניו. בן כמה אתה, הוא שואל בחוסר נימוס ואבי החתן עונה לו בחיוך עוד יותר רחב ושובב פתאום, בזיק שובב בעיניים, אנחנו מאותו מחזור בֵּני, לא היית מאמין, מה? ומוזג לכוסות. הזוג הצעיר רוקד. הכלה מוקפת בחברותיה והן מפזזות וסוגדות לה כמו לאלילה. הן מחוללות סביב הכלה וכולן קורנות כמו בפולחן לאיילה שניצודה והחתן נישא על כתפי הבחורים ושניהם קורנים מאהבה משני עברי החדר או האולם המחולק במחיצה אבל מחיצה נמוכה, שלא באמת חוסמת, כי כל הזמן עוברים מצד לצד. הוא מסתכל בילדה ומחכה שתחזיר לו מבט. שתראה, שתרגיש! את מה? הקשר הישן, הקִרבה, קול הדם, הלב שלו נקרע. הילדה עיוורת אליו. היא תולה עיניים רכות בבחור. בחור יפה, גבוה. ילד מגודל בעצם. ילד שהצליח לגדל זקן. בלונדיני. הוא נשטף שנאה לבחור. במה אתה עובד, הוא שואל את אבי החתן כדי לקלקל את השמחה. אני עובד במכון, עונה האיש במאור פנים. איזה מכון, שואל בן. הוא לא מצליח לזכור איך קוראים לאיש הזה עם מאור הפנים המחורבן. האיש שהוא עכשיו, באיזה אופן לא מובן, קרוב שלו. חותן. חמיה של בִּתו. והוא עצמו חותן או חם של בנו של האיש הזר הזה, ואשתו לשעבר שראה לרגע מעבר למחיצה היא החמות, לא ייאמן. לא חשוב. מכון מדעי הלכתי, עונה אבי החתן וחיוכו מתרחב. בעיניו המאירות מרצד שוב ניצוץ ממזרי כאילו הוא צופה מראש את השגותיו של בן על הצירוף מכון מדעי הלכתי. הוא מוזג לשתי הכוסות, שלו ושל בן, עד שהן עולות על גדותיהן ונשפכות והם שותים לחיים בלגימה אחת יין אדום זול, איום, ואחר כך ניגש אליהם קשיש קטן ונמרץ בברט וז'קט עם מדליות של הצבא האדום ממלחמת העולם השנייה ומושיט להם בקבוק וודקה ואבי החתן טופח על כתפו של בן בכף יד פתוחה, חמה, ומחבק אותו והם משיקים כוסות פלסטיק שקופות ושותים וודקה ושרים קול ששון וקול שמחה, מחובקים. מצווה גדולה לשמוח, אומר אבי החתן ומחייך מבעד לזקנו הלבן ועיניו הכחולות יוצאות הדופן, החודרות, המהפנטות, מתמקדות בעיניו של בן. לשמוח וגם להשתכר. להתלכלך קצת ידידי, מחותני היקר, בוא תלמד שמחה מהי. גוררים אותו למעגל הרוקדים אבל הוא משתמט. הוא עומד בצד ומזיע אלכוהול. בזווית העין הוא קולט את אשתו לשעבר מעבר למחיצה ועושה לה שלום רפה ביד. מישהו מדבר באוזנו וקולו החם חודר מבעד לשירה ולצעקות. אתה איש של מילים ממה ששמעתי, גם אנחנו אנשי מילים, מתוך המילים, גיבוב המילים, אם תרצה, תילי תילים של פרשנות, במה אנחנו מתעסקים כל היום תשאל אותי מתגרה בו הקול ובן ממלמל משהו, לא חשוב, הוא מחבב את האיש, את כולם בעצם, הוא נפעם מזה ששרים ורוקדים, מהשמחה שיכולה להתקיים ומתקיימת רק כל עוד שרים ורוקדים, לא מקשיבים או צופים בשירים וריקודים אלא שרים ורוקדים בעצמם. הוא מת לרקוד בעצמו. כולם רוקדים, שטופי זיעה, משתוללים וצורחים את המילים עם הלהקה. להקה לא רעה בעצם, כולם חובשים כובעים, איך קוראים להם קסקטים. הוא מתבונן מוקסם בפרצופים הצעירים, רובם צעירים, צעירים מאוד, כמעט ילדים, אפרוחים עם חתימת שפם, עם זקן דליל מגוחך של מתבגרים וגם שיער ארוך, כמו פעם, כמו שהיה לו פעם, פרוע, אסוף בקוקו מרושל או רסטות אפילו, הוא נדהם ממש מהשמחה. שמח אצלכם ממלמל בן והאיש עם הקול העמוק הנהדר מהנהן לו בראשו, תשאל, הוא דוחק בו, מה לשאול, תשאל, תשאל מה אנחנו שמחים כל כך, מה יש לנו לשמוח, תשאל במה אנחנו מתעסקים כל היום, תשאל למה אנחנו משחיתים את זמננו בפלפולים ומדקדקים בקלה כחמוּרה וממציאים פטנטים להכשיר מכשירים אלקטרוניים מתוחכמים לכל מיני חוקים ותקנות שאבד עליהם הכלח, כן? שנועדו לימים שאת המים שאבו מהבאר וחטבו עצים להבעיר אש, כן? אל תתבייש, תשאל. הבחורים, הנערים, הילדים עם חתימת השפם רוקדים במעגל ורוקעים ברגליים ומרכיבים את החתן על הכתפיים ואז מרכיבים עוד מישהו שפניו רעולים במין כאפייה. כאפייה. אין לזה בעברית. אתם חולים, לוחש בן פתאום. חולים. מתוך עבודת השם, עבודה בֵּני, תחשוב על זה רגע, משם צומחת ההבנה, המחויבות, השמחה, הביחד, העשייה המשותפת, אומר לו האיש החייכן והחכם, והאהבה, מוסיף בן ופורץ בצחוק שיכורים. שכחת לומר אהבה. איך קוראים לך אמרת, רגע רגע אל תגיד לי, אני יודע, אני מכיר אותך מקודם, היינו ביחד בצבא, לא בצבא, ביסודי, או בצבא? פתאום הוא נזכר בלבנון. הוא הודף את הזיכרון. הוא הודף את הזיכרון. ואז הכול מתבהר אחר כך נפגשו במקרה איפה ראה אותו אולי בהפגנה בכיכר רבין מלכי ישראל קראו אבי. אבי! הוא צועק בחדוות ניצחון ואבי החתן מצטרף אליו בצחוק עמוק, חם ומוזג מבקבוק הוויסקי עד שהנוזל גולש משפת כוסות הפלסטיק השקופות והם מרוקנים אותן בלגימה אחת. טיפות ויסקי זולגות על הזקן הצחור היורד עד מותניו של אבי ומישהו מחבק את כתפיו של בן וגורר אותו לרקוד והם רוקעים ברגליים ושרים ורוקדים בדבקות עד שהוא מועד.

 

הוא מועד ומישהו תומך בו ועוד כמה מתגודדים סביבו וגוררים אותו החוצה, ללילה. הוא מקיא. מישהו תומך בראשו ואומר לו שמחות, רק בשמחות רֶבּ בֵּני. פתאום מופיע חייל ואומר משהו שנבלע ברעש הכללי של החוגגים והלהקה וצפצופים של מכשיר קשר. אחרי שמשקים את החייל מבקבוק כמעט בכוח ורוקדים סביבו החייל שואל, סמוק כולו ונבוך, איפה הרבש"צ, הרבש"צ, אומר אחד הרוקדים, נתן עינו בכוס ועכשיו הוא מחפש את הכוס וכולם מתפוצצים מצחוק שיכור ואבי החתן, אבי שמו, אבי אומר מה קרה חבּיבּי, דבר, דבר חופשי, כולנו פה רבש"צים, כולנו חיילים כמוך ויותר נכון קצינים, קציני מילואים וקצינים בסדיר, והחייל מהסס ומסמיק עוד יותר ואומר בקול שמנסה להישמע סמכותי, גברי, מי אתה בבקשה וכולם מסתכלים זה בזה כלא מאמינים, אל תגיד לי שאתה לא יודע מי זה הרב אבי, חייל, מאיפה נחתת מהירח והחייל אומר בקול מתחלף של מתבגר אוקיי, כבוד הרב, אבי, בוא איתי הצידה בבקשה, ואבי חובק את כתפו של החייל והולך איתו הצידה למרות המחאות ומדבר איתו בשקט בצד אבל מישהו צועק פתאום ערבי! יש ערבי בשער ובן רגע כולם מסתובבים ורצים משם בשאגות כולל החייל שרץ אחריהם להשיג אותם ואבי החתן שמחזיק עדיין בכתף החייל והולך לצידו ומעכב אותו, והוא נשאר לבד. האוויר נעים, צונן, אין רוח. הוא קם על רגליו במאמץ והולך אחריהם.

 

בשער עומד חייל אחר עם נשק דרוך מול שני ערבים, אחד מבוגר בגלבייה והשני צעיר בבגדים רגילים, בג'ינס וטי־שירט. על הטי־שירט כתוב משהו מהוה בעברית. הם אומרים שגנבו להם את החמור, אומר חייל ב' ומניד בראש לכיוון הערבים בלי להוריד מהם את העיניים. או גמל, אולי גמל, לא יודע, בכל אופן הם טוענים שלקחו להם את מה שזה לא יהיה לפה ליישוב. חייל א' עדיין חבוק בזרועו של הרב אבי. מישהו מפיל את הצעיר בדחיפה. הערבי נופל על הברכיים ומנסה לקום וחייל ב' אומר בקול צרוד חבר'ה תרגיעו בבקשה אבל כמה ילדים כבר מקיפים את הערבי ובועטים בו והוא משתטח ומכסה את ראשו בידיים וילד אחד קורא בקול צלול כפעמון את מה שכתוב על גב הטי־שירט, סוף מסלול פלוגה משהו פעם תותחן פעמיים קולה. כולם פורצים בצחוק ומתבדחים עד שמישהו מתכופף וצועק באוזן של הנער הערבי, עכשיו הוא רואה שזה נער, נער רזה, נער בנעלי התעמלות, כוסאימאשך מאיפה גנבת את החולצה יא זבל ואז מישהו אחר צועק רוח מן הון שרמוטה רוח אלבית יא ערבי מזדיין ופונה לחייל א' ואומר לו ראית אחי זה גנוב מה שהוא לובש, זה רכוש צה"ל תעצור אותו עכשיו או שאנחנו וחייל ב' מתקרב לערבים ונעמד לפניהם כאילו כדי לסוכך עליהם בזמן שאורחי החתונה סוגרים עליהם ואז מבעד לצעקות ולצחוקים ולאיומים בוקע קולו הרך של אבי החתן, רך ויחד עם זאת סמכותי. כל הקולות האחרים משתתקים ורק קולו הרך של הרב אבי נשמע כשהוא אומר לחייל א' אתה רואה חיילצ'יק לא טוב עשית שהפרעת לשמחה, עכשיו תבדוק לערבים את התעודות ותחקור מה הם עושים פה באמצע הלילה ותעכב אותם, זה מסוכן מאוד זה שאתם נותנים להם להתקרב ככה לשער. סיכון נפשות. חייל ב' מדבר בקשר.

 

מגיע ג'יפ עם קצין ועוד חיילים, כולם בקסדות ואפודים ונשקים. הערבים עומדים קפואים באור הזרקורים ורק עיניהם מתרוצצות. מדי פעם אחד הבחורים מנסה להתקרב אליהם ודוחף אבל בקטנה או זורק להם משפט בערבית חצצית וחייל ב' אומר בקול גבוה ודק על סף הבכי אחי אני מבקש ממך יפה אחי אל תקשה עליי. הקצין מבקש מכולם להתפזר בשקט ומבטיח לטפל בעניין והרב אבי לוחש לו משהו באוזן ובקול רם מזמין אותו וממש מפציר בו לבוא להרים כוסית לחיי החתן והכלה ושואל את החיילים אם כבר הביאו להם כיבוד מהחתונה ואם הם רוצים עוד, שלא יתביישו חלילה. נראה שהרוחות נרגעו והאורחים מתכוננים לחזור לחתונה כאשר הערבי המבוגר פוצה את פיו. הוא לא מבין מה הערבי אומר אבל מההעוויות וממחוות הידיים הוא מסיק שהערבי דורש שיחזירו לו את החמור או הסוס או הכבשה או העז שלו. אולי זה באמת גמל, לפי הגובה המופרז שהוא מחווה ביד. הוא מופתע מהעקשנות של הערבי הזקן. יש לו ביצים, למסכן. אומץ, יש לו אומץ, אומץ משוגע. אולי הוא משוגע. הוא נראה משוגע. באותו רגע הוא מבחין בחתן. החתן הצטרף אליהם. חולצתו הצחורה בוהקת באור הזרקורים מקומטת כבר והזנבות מבצבצים בחוץ על הציציות. החתן נדחק קדימה בעיניים בורקות ושיער בלונדיני פרוע כמו רעמת אריה. הוא גבוה משכמו ומעלה מכולם, גם מאבא שלו. טוב, חושב בן. טוב ויפה, לא פלא שהתאהבה בו. אבל אז החתן צועק בקול מעובה של ילד שיכור מאיפה יש לו את החולצה לערבי לרוצח כוסאימשלם נותנים למחבלים להיכנס אלינו אל תוך הבית והוא רואה סכין מבזיקה באור הזרקור ומשני צידיו באים בחורים רעולי פנים ומכוונים אקדחים שלופים. הקיא עולה לו שוב, הוא עומד להתעלף אבל אסור לו להתעלף, הוא חייב. הוא מוכרח. הוא מנסה. לא יוצא לו קול. אבי החתן צוחק. צחוק מתגלגל, חם, אמיתי, פתוח, מהדהד בקרביו המתהפכים של בן. החבר'ה צוחקים איתכם אומר אבי ותופס את בנו ביד ומפיל לו את הסכין. הרעולים עם האקדחים מתנדנדים, שיכורים, הקרקע מתנדנדת תחת רגליו של בן.

 

שקט גדול יורד. אחרי הצעקות והלהקה ומערכת ההגברה השקט מכה באוזניים כמו נד מים. שקט. שומעים ממש את הנשימות של המון האנשים בחדר. הגברים יושבים מסביב לשולחן. עוד גברים, ונערים וגם ילדים קטנים עומדים מסביב ליושבים. האור חזק, קשה. ניאון. יש גם נשים אבל בשולחן אחר, נפרד, וקבוצת נערות מתגודדות בצד. המוזר הוא שכולם שומרים על השקט כאילו הם מקשיבים או מצפים למשהו בנשימה עצורה. הוא מאמץ את אוזניו ומנסה להתפכח מיינו. נדמה לו שהוא שומע משהו, מין יבבה דקה. מצמרר. אולי זה נדמה לו. אולי זה מבחוץ. זה לא נדמה לו. הוא שומע את היבבה או האנחה וכמה משכניו לשולחן תולים את הראש הצידה או מניעים אותו מעלה מטה, מעלה מטה כאילו הם שומעים מוזיקה באוזניות. אולי הוא שיכור. אולי השמיעה שלו הלכה. כולם מסתכלים מרותקים לאותו כיוון וכך הוא מגלה את הזקן. זקן חרדי, כלומר חבוש כובע שטריימל ובחלוק. הזקן החרדי יושב כפוף כולו תחת נטל השטריימל הגבוה. הוא זעיר וצהבהב וזקנו דליל. יהודי בא בימים כל כך שהוא מצומק כמו ציפור, כמו מומיה של ציפור. הוא מבין שהצליל בוקע מפיו של הישיש כי ראשו נפול ופניו כמעט נוגעות בשולחן ופיו נראה בקושי מבעד לזקן אבל ידו, יד שנהבית כמו נייר או חפץ עתיק מאוד ויקר ערך, די במגע הקל ביותר שתתפורר לאבק, היד מתופפת קלות על השולחן. הזקן מפזם ניגון אבל הוא לא מצליח לעקוב אחרי הנעימה, הנעימה כאילו כבר לא באמת קיימת, רק המלמול החרישי שמגיע לאוזניו בגלל השקט העצור בחדר, כאילו כולם באמת עצרו את נשימתם. הזקן מרים קצת את קולו והוא מבין בנקיפת בהלה שהוא שר אוי ויי, אוי ויי אבל מייד הקול דועך שוב למין מלמול. האוויר דחוס בנשימות. ריח של יין חמוץ וזיעה, זיעה חריפה, חיונית, זיעה של צעירים. למה הזקן שר בחתונה אוי ויי? הוא מסתכל על פני הסובבים אותו ורואה בהם את השקט ואת ההקשבה ועוד משהו, רוך. כן, רוך. הזקן השתתק ועכשיו נשמע בחדר קול חזק יותר, נמוך וחרישי אבל ברור. זה החותן. אבי החתן. הרב אבי יושב ליד הזקן ומסתכל עליו באהבה אין קץ בזמן שהוא מזמזם נעימה בלי מילים, משהו כמו ידה ידה ידה די שנובע כאילו מאיזה זיכרון בראשית הזמנים, בינקות, זיכרון שנשכח. זה ניגון. ניגון חסידי. הוא מופתע לראות שעיניו הכחולות יוצאות הדופן של הרב אבי נראות שונה, כאילו הן פונות פנימה. עיניו מפיקות עצב. הניגון נובע ממנו וחוזר על עצמו וכאילו מתגבר בלי שיגביר את הקול, בשקט גדול. כשהניגון גווע לבסוף הרב אבי מניח את ידו על יד הציפור של הזקן ומלטף אותה בעדינות ואומר שהוא עומד לדבר על אהבה ועל חסד, ותחילה ידבר על החסד שהוא שורש המילה חסיד, חסידות.

 

אבל לפני שמדברים על חסד, אומר הרב אבי, ועל חסידים, וחסידוֹת, בואו נעשה קצת סדר בדברים, מה דעתכם? הגיוני, לא? הוא מחייך חיוך רחב שחושף שיניים לבנות בתוך הזקן הלבן והדממה המוחלטת ששררה קודם מופרת עכשיו, כיסאות חורקים, כחכוחים, מלמול פה ושם, כאילו כל הקהל שחרר את הנשימה, רבים מחייכים כבר בציפייה כשהרב אבי מרים ידיים ופורש אותן כמו בקבלת הדין ואומר אנחנו הרי אנשים הגיוניים, נכון? ומהקהל עולה מין תסיסה ולחישות וגם קריאות בקול רם, כן, כן, אבל כמה קולות תקיפים צועקים לא והרב אבי תופס את הצעקה בזריזות של ג'אגלר ומרים בבת אחת את הקול וקורא לא, אנחנו לא אנשים הגיוניים, ותכף אני אסביר לכם למה, ואז הוא מנמיך את הקול למין לחישה אינטימית עד שצריך להתאמץ לשמוע אותו, ומדבר על האמונה העיוורת בהיגיון שיסודה בטעות, טעות כל כך גלויה לעין, כמו המלך העירום במשל הידוע, שזה ממש בלתי נתפס כמה היא נפוצה, איך כולם, כולנו צריך לומר, מאמינים בהיגיון בעיניים עצומות, כמובן מאליו, ולמה זה מפתיע, זה מפתיע כי כל אדם הגיוני, הוא אומר ומחייך לקהל ועיניו נוצצות במשובה, כל מי שיש לו זוג עיניים לראות והוא פותח אותן ומסתכל מסביב רואה מייד שאין היגיון פשוט בטבע, במה שנקרא תופעות טבע, יש היגיון בצונאמי? יש היגיון בבצורת? בשיטפון, לא נגיד המבול, נגיד שיטפון, נגיד רעידת אדמה, נגיד התפרצות הר געש, מה אתם אומרים, זה משהו הגיוני? לא, לא, נשמעים קולות מהקהל ומישהו מתחיל להגיד תלוי כבוד הרב איך אתה מסתכל והרב מניף יד וקוטע אותו ומחייך, אז בואו נגיד שהטבע לא הגיוני אבל האדם כן. תחשבו רגע. תחשבו על דברים גדולים, מפציר הרב אבי בקהל ועיניו עוברות על פניהם של היושבים והעומדים, משמאל לימין ומימין לשמאל, דברים הכי גדולים, שחורצים גורלות. מה למשל, שואל הרב אבי. מלחמה, הוא עונה לעצמו ומניף אצבע אחת. איזה היגיון יש לצאת להילחם במלחמה שבה אתה עלול להיפצע או להיהרג חלילה וחס ועל אחת כמה וכמה אם גלוי וידוע שרוב הסיכויים שתפסיד, אם אתה מעטים נגד רבים, אם אתה חלש והיריב עצום ורב, וחמור מזה, איזה היגיון יש במלחמת אחים, ורוב המלחמות בעולם הזה, חביבי, הן מלחמות בין אחים, בין שכנים, בין בני דודים, אז איזה היגיון תגידו לי יש בשנאת אחים, והוא מניף אצבע שנייה, האם שנאת קין להבל יסודה בהיגיון, האם שנאת עשיו ליעקב, האם שנאת ישמעאל, לא, יסודה בקנאה, אבל איזה היגיון יש בקנאה, והוא מניף אצבע שלישית ומצייר עיגול בשתיים הנותרות, האצבע המורה והאגודל, תחשבו רגע, האם יש היגיון תועלתי, כי ההיגיון הוא בעצם שם אחר לתועלת, לאינטרסים, לחישובי רווח והפסד, אז מה התועלת, תגידו לי אתם, בקנאה שמענה יומם ולילה את מי שמקנא לאישה שלו עד שהוא קם ועושה ישמור השם מעשה נורא, מה התועלת לקנאי שמקנא בשכן בגלל שיש לו מכונית יותר גדולה או בחבר שעשה סטארט אפ, אקזיט, איך שלא קוראים לזה, הקנאה אוכלת אותם, את הקנאים, הקנאה רק ממררת להם את החיים, הקנאה לא מביאה להם שום תועלת, נכון? הוא מניח לידו להישמט וחוזר על המילה קנאה, קנאה, כאילו הוא הופך אותה ומגלגל מצד לצד ובוחן אותה. הוא משתתק ומניח למבטו להתרומם מעל לקהל ולהסתכל רחוק, הרחק מחוץ לגבולות החדר. קנוא קינאתי לה' אלוהי צבאות הוא אומר חרש אבל בבירור, לאט, מטעים כל הברה, ופתאום מנענע באצבע לקהל, לא לא אל תיבהלו, הוא מנענע באצבע וצוחק ופניו היפים מתמלאים קמטי צחוק, הלילה אנחנו חוגגים, אין שיעור הלילה אבל אני סמוך ובטוח שכולכם זוכרים את פרשת פנחס שלמדנו ומהי קנאת השם, הקנאה לתורת השם, אתם זוכרים מה הרב קוק אומר על האהבה שמתהפכת לקנאת השם ובדרגה עליונה היא כבר כוח פועל ולא נפעל, ועכשיו תחשבו על זה רגע, הרי גם בקנאה כזאת, בדרגה העליונה הפעילה, אין היגיון, גם הקנאה הטהורה הזאת לא באה מהיגיון, להפך, זוכרים שלמדנו את פירוש הרב קוק שקנאת פנחס באה מאהבה, הוא מרים את הקול והקול שלו מציף עכשיו את החדר הצפוף, ובאהבה אין היגיון, נכון, אנחנו לא בוחרים את מי לאהוב לפי התועלת שהיא או הוא מביאים לנו, אני לא התאהבתי באשתי בגלל נדוניה, לא התאהבתי בה בגלל הבישול שלה, והוא קורץ ושולח מבט קורן לאישה קטנה שיושבת בפינת החדר, ליד הדלת, אישה נאה, חושב בן, חמותי, לא, איך קוראים לזה, אישה שפניה בהירים וחלקים כמו חלב, כמו שמנת, אם להגיד לכם את האמת אשתי כשהתחתנו לא ידעה להכין חביתה בלי לשרוף את המחבת. הוא מצליח לנתק את עיניו מהרב אבי ולהעיף מבט סביבו. באור הלבן החזק ממנורות הניאון החשופות הוא רואה את הפרצופים הצעירים מתמוגגים, מחייכים. פתוחים, הוא חושב. פרצופים פתוחים. הרב אבי ממשיך לדבר על החסד, שגם בו אין היגיון במובן תועלת. הוא מבקש מהקהל לעשות אתנחתא. הוא מוזג מים מבקבוק קטן של מים מינרליים לכוס פלסטיק שקופה ולוגם. הוא מכחכח בגרון ואומר בשקט, אבל יש כוח אחד בעולם הזה שיש בו היגיון, כוח גדול מאוד, אתם יודעים מהו, כולכם מכירים אותו. כולנו. בלי יוצא מהכלל. הוא משתתק. מחכה. כולם תולים בו עיניים נוצצות בציפייה ונראה על פניהם שהם מתאמצים לנחש. הרב אבי מעביר את עיניו על הקהל עד שהוא מגיע אליו. הוא מרגיש את עיניו של הרב אבי נחות עליו ושומע אותו אומר בקול חזק ורגוע וברור, פחד. בפחד יש היגיון, אומר הרב אבי, בפחד גם יש תועלת, הדבר הכי הגיוני שאדם יכול לעשות הוא לפחד כי יש כל כך הרבה כוחות שמאיימים עליו בכל רגע ורגע נתון ולכן הפחדן הוא אדם הגיוני, הכי הגיוני, מוג לב הוא דוגמה ומופת ממש להיגיון ולכן, כפי שפתחתי ואמרתי אנחנו, אנחנו הקנאים, אנחנו יראי השם הדבקים בתורת השם בכל מאודנו באהבה ובחסד ומקנאים לאדוני אלוהי צבאות ויראים אותו לבדו, אנחנו לא אנשים הגיוניים.

 

הוא מנסה לשבת. איש לְבֶן זקן כמו נביא אוחז בכתפו ומספר לו סיפור על סוחר סוסים יהיר שהתגרה במלכות ונגזרה עליו מיתה. מה עשיתם לערבים, שואל בן. הזקן מנענע בראשו בתימהון, מה, הוא שואל, איזה ערבים, אין פה ערבים, מה עשיתם להם, מתעקש בן והזקן נועץ בו מבט חמור ואומר אין פה ערבים אבל אז מתרככים פניו והוא מחייך, חיוך טוב, חיוך אוהב, וחוזר ואומר לבן לאט ובשקט ובבטחה אין פה ערבים כמו שמרגיעים ילד מפוחד, בניגון מזדמר, כמו שיר ערש, אין פה ערבים.

 

הוא נאלם דום. אין לו מילים. הוא יודע שמשקרים לו אבל אין לו שום דרך להוכיח, אין לו מילים, הוא נחנק.

 

הוא מתעורר בבהלה. יד חמה, גדולה, מונחת על כתפו. החום הנעים מתפשט בכל הגוף. חם. מחניק. הוא מנסה להסיר מכתפו את היד האבהית, תחילה בעדינות ואז בבהילות, בכל הכוח, אבל היד האבהית מתהדקת על גרונו והדם עולה לראשו והוא בוער מחום. הדם גואה ועומד לפרוץ מעורקיו. הגוף שלו מתפוצץ מתוך מעטפת העור. הוא מתעורר מוצף זיעה קרה ופורש את כל איבריו הכי רחוק שאפשר מגופו ומניף את כפות הידיים והרגליים וכמעט נשמט מהמיטה, לא מיטה, ספה. הוא שוכב על ספה בחושך. אור חודר מאיפשהו. אור לבן, חזק. אין לו מושג איפה הוא. רהיטים כבדים דחוסים סביבו כמו בסלון של פעם. מבחוץ או מחדר אחר בוקע מין מלמול. מלמול חדגוני. הוא מנסה לזהות את הקולות. לילה! הוא חייב לחלץ אותה. תינוק שנשבה הוא חושב כנגד רצונו ומתרגז, מתקומם, למה להשתמש? ביטוי מתחסד. הוא מגייס את כל כוח רצונו ומתרומם במאמץ עליון, בלתי אפשרי, הוא קם. מועד בין הרהיטים הוא מגשש את דרכו באור הזרקור החודר מבחוץ אבל הדלת נפתחת בחריקה או אנחה והוא רואה את לילה, כתם לבן על מפתן החדר האפלולי, היא עוד בשמלת החתונה, לילוּ, הוא רוצה לקרוא לה, לילונת, אבל מוטב להיזהר. מוטב שישתוק. מה היא עושה שם, בחדר החשוך? מה אתה עושה פה שואלת לילה מתוך החושך בחדר הזר. קולה קר כל כך. ילדה שלי. הוא נסוג לאחור ומחפש משענת, הראש סחרחר וקל מדי. לילה עומדת במפתן החושך בשמלת החתונה הלבנה. השמלה מקומטת. מוכתמת. מהריקודים, הוא חושב, הריקודים. מפתח הצוואר העגול הצנוע נפרם קצת. או נקרע, כמו שקורעים באבל. לילה את בסדר? אל תקרא לי בשם הזה, בן, אומרת לילה. יש לי שם עברי יפה, קוראים לי רחל עכשיו וזה גם על שם סבתא. פניה דומים נורא לפנים של זוהר. לא בגלל שהתבגרה, להפך, היא נראית בת שש־עשרה לכל היותר, כמו זוהר בגיל שש־עשרה. אותה רעמת שיער אדמוני נהדר, טיציאני. טיציאני. אותן עיניים חולמות ארוכות ריסים, מעוקלות ריסים. יופי הוא מתת האלים הוא חושב בעיניים עצומות, מתוך שינה אולי, כי הוא עייף מאוד, עייף עד מוות, אבל זאת מתנה מסוכנת. מתנה שמתקלקלת. זאת הסיבה האמיתית שהדודה שלך התאבדה, הוא רוצה להסביר לה. מרוב פחד. היא פחדה. פתאום הוא מבין. הפחד הוא החיים. יש מי שלא עומד בזה, בחיים, לוחש בן לבִתו. איזה מין שם זה בכלל בן לאבא מטיחה בו הילדה שהייתה לאישה. זרה. שדומה לזוהר וגם לו קצת אבל שונה לגמרי. כבר הסברתי לך אלף פעם, הוא אומר בקול הדידקטי המעצבן שלו. לו רק יכול להחליף את הקול. הוא מרסן את הקול, מעמיק אותו. גם אבא הוא בן אדם, גם אבא הוא בן. אל תהיה בנאלי אבא אומרת לילה ובן מישיר אליה מבט ומתעקש להמשיך. לא פחד מוות, לא פחד מהמוות אלא מאיך שהחיים ישחקו בך, איך המוות, מה שקודם למוות. הוא מזדקף במיטה בפחד נורא שאיחר את המועד.

 

כשהתעורר הייתה החשיכה בחדר קרועה בפסי אור לבן חזק שחדר מבעד לחרכים בתריס. מגע הסדין בכפות רגליו החשופות נעים. צונן. כובד השמיכה על גופו נעים והכרית נכנעת בנעימוּת לכובד המעיק של הראש, הראש הכבד. הוא שואף ניחוח נעים של מרכך כביסה ומצמיד את הסדין לאפו כדי לא להריח את הסירחון שלו. פיו יבש. הוא קם לישיבה. אין לו מושג קלוש איפה הוא. כל רצונו לחזור ולשקוע בסדינים הנעימים ולהתחפר תחת משקל השמיכה אבל פיו, החך, הלשון, בוערים. הוא צונח ומתחפר בין הסדינים ונדחף בכל כובד משקלו אל המזרן ואל הכרית בתשוקה אחת אינסופית אל הקרקעית. היובש חורך בפיו, הוא קם בבת אחת וזורק מעליו את המצעים. הוא יחף אבל לבוש, לא הפשיטו אותו. החדר הוא סלון. כן. הוא נזכר שיש לו מים במכונית. הוא נועל את הבלנדסטונס בלי לחפש את הגרביים ומתנדנד על קצות האצבעות אל הדלת. נחרות ונשימות עולות מהחדרים הסמוכים. נדמה לו שהוא שומע אנחות. ואם הם? היא? הוא מסלק את המחשבה. הוא יוצא לרחוב שנראה כמו רחוב בפרוור ותוך זמן קצר יחסית (הוא לא הסתכל בשעה קודם, הטלפון — כן, בכיס המכנסיים) מאתר את האלפא חונה ליד מסחרית ישנה ושני רכבי שטח. המפתחות בדלת. בטוח פה ביישוב. גן עדן של שוטים הוא חושב בשקט הלילי באוויר הטוב באור הזרקורים הנטועים לאורך הכביש הרחב. אולי אתה השוטה. לא חשוב. מישהו לקח את המפתחות מכיס המכנסיים שלו והזיז את האוטו. הוא ממשש בכיסים בבהלה. נייר הכסף עם הבּוּף נעלם. ככה, ככה. נערים צאן קודשים, הוא חושב, מאיפה, מהספר הפולני, מה שמו? השד מכיתה ז'. הוא מנסה לצחוק אבל פיו יבש. מתנת חתונה. עוד מתנת חתונה.

 

הוא נכנס למכונית ושותה חצי מבקבוק המים המינרליים בלגימה אחת ועדיין צמא. הוא מפשפש בעיניים עצומות למחצה בתא ומוצא את הבקבוקון ומצליח מקץ כמה ניסיונות כושלים ונואשים יותר ויותר לפתוח את הסגירה נגד ילדים. הוא טועם בלשונו את קרירות הג'לי הירוק ובולע שתי גלולות עם עוד מים. בטח יש שמירה בשער. מה להגיד. נשבור את הראש כשנגיע לשם. הראש מתפוצץ. הוא מתניע. הלילה מואר כמעט באור יום והגדרות סביב היישוב מטילות צל רשת חד על המדרון ממול, השטוף באור הזרקורים. השער נעול כמובן. הוא מעביר לניוטרל ומהבהב בפנסים בלי תקווה יתרה. ראשו פועם. הוא משפשף את העיניים ורואה פרצוף מפלצתי מחייך אליו מעל הגדר. הוא קופא במקומו. המנוע נכבה. זה גמל. ראש גמל קשור למוט ליד הגדר. הוא עוצם עיניים ופוקח. השיניים הענקיות חשופות. חיוך הגמל. צריך להודיע. להתריע. הוא מוציא את הנייד מהכיס. למי לצלצל? למשטרה? אולי עדיף לרשות שמורות הטבע או לחברה להגנת או למיליטנטים של תנו לחיות לחיות. הוא עושה גוגל. בתקופת הייחום הגמל לא יעיל בעבודה, מאבד תיאבון, משלשל ומפתח תסמינים, למשל מנפח בלון ורוד מהלוע, רגיז, משהק ומפליץ. אם יש זכרים רבים, רק אחד מפתח את הייחום, ובמקרים שיותר מאחד נערך קרב והחלש, כלומר המפסיד, מכניע את דחפיו. אפשר להדחיק את היצר המיני אצל הזכרים אם מעבידים אותם מספיק קשה. בשיא העונה הזכר מסוגל לשגל שלוש נקבות ביום ואף יותר, תלוי במחיר ובדרישה. הנקבות נעשות נרגשות, עצבניות, מפרישות ריח מצחין מהפות שנישא למרחקים ומרגש זכרים. שפתי הפות מתנפחות. מרימות זנב ומחרבנות לעיתים קרובות. קפריזיות. הוא יוצא מהאוטו וגורר את עצמו לעמדת השמירה, תא בטון עם חלון צר. שני חיילים ישנים שעונים אל הקיר, הנשקים חבוקים בזרועותיהם. הוא נוקש על הזגוגית ואחד מתעורר בקפיצה. חייל ב' ימשיך לישון גם אחרי שהשער יחליק הצידה והוא יֵצא מהיישוב.

 

הוא מגיע לסוף הדרך. כלומר, פתאום בלי שום התראה הדרך הסלולה נגמרת. הוא בולם. פנסי המכונית מאירים מדרון תלול וואדיות אפלים משני צידיו ומין חצי גורן או שטח לא מוגדר בהיר יותר סביב המקום שהכביש נקטע ואחר כך שביל צר, אולי שביל, מתפתל במדרון בין אבנים גדולות לבנות זוהרות בחשכה, ואחר כך חושך. הוא מכבה את האורות ואת המנוע ויוצא מהמכונית ונועל אותה. צפצוף הנעילה קורע את הלילה והוא חושב, שיט, שיט. בטוח שמעו את זה. מי שמעו. לא חשוב. הוא משנן כמו מטומטם את המילים המעטות שהוא יודע בערבית. רוח קרה מאוד נושבת ונדמה לו שהלילה מחוויר. השעה כמעט חמש לפנות בוקר. אין לו מושג איפה הוא. צריך לחזור למכונית, להסתובב ולנסוע חזרה ולחפש בכביש שילוט כלשהו שאולי החמיץ. הוא מתיישב על אבן גדולה ומחפש את הסיגריות בכיסים. הסיגריות באוטו. הוא לא רוצה להפעיל שוב את הצפצוף. הוא מקשיב לשקט, לקולה החרישי של הרוח עולה ויורד ונזכר בסיני. הוא נזכר באלינור, בחוּשה, בתשוקה המטורפת והמייסרת שלא נשאר ממנה כלום מלבד זיכרון מופשט, יבש, בלתי מובן בעצם כמו הנעורים וכמו החיים שחיו אז, בלי כלום, בלי כסף ובלי תוכניות ובלי פחד, באמת בלי פחד, ואז הוא מנסה לשחזר בזיכרון את השיחה עם הבדואי שהזמין אותו לשתות תה וכשאמר שהוא ממהר ובפעם אחרת אמר לו פתאום הבדואי, שאת שמו שכח, לא, עכשיו תבוא, והוא התנצל והבטיח שיבוא בפעם אחרת והבדואי אמר ומה אם אמות, והוא אמר חס וחלילה מה פתאום שתמות והבדואי אמר למה לא, כל אחד מת והוא חייך ואמר נכון, אתה צודק, כולם מתים בסוף אבל אתה עוד צעיר ובריא והבדואי נעץ בו עיניים קודרות ואמר דווקא כן, אני אלך מפה עכשיו ואמות, זה היה בדואי צעיר, בן גילו בערך, והוא אמר שוב חס וחלילה והבדואי הצביע לשמיים ואמר הוא מחליט ופרץ בצחוק רועם והוא שאל מה אתה צוחק, זה מצחיק אותך שתמות והבדואי אמר, כן. מצחיק. הוא מצטמרר. הקור חודר לעצמות. פתאום הוא משתוקק לתה, לתה החם הכהה המתוק הספוג בעשן המדורה של הבדואים בסיני. יכול להיות שהשיחה הייתה אחרת לגמרי. אז עוד לא רשם דברים חשובים בפנקס. החושך מחוויר בבירור והוא יכול לראות כבר את תוואי הגבעות מסביב מגיח מתוך ערפילים דקים של בוקר והרחק באופק המתבהר הרים נגללים כאילו שורה אחרי שורה לכל מלוא האופק בגוני חול ועשן ורדרדים, הרי אדום. או הרי מואב? בכל אופן הרי המדבר, ואז בתוך הטשטוש הסמיך שבין חושך לאור מסביב לאבן או לסלע שעליו הוא יושב הוא מבחין בשיחים נמוכים ועוד אבנים ותנועה זריזה מתפתלת נחש! הוא קופא על האבן. הוא רואה או מדמיין את עיני הנחש הנוצצות ננעצות בו ורוצעות אותו למקום ואת האיבר המפוצל, הלשון, הלשון נשלחת, מגששת אליו, מפוצלת. מזלג. הוא לא זז. התנועה או צל התנועה גוועים ברשרוש. הוא מרגיש את פעימות ליבו ואת היובש בגרון ומרחיק את רגליו לאט לאט ובזהירות אין קץ מן האבן שמתחתיה יכול להסתתר עוד נחש או נדל או עקרב ולהגיח בכל רגע. הם פעילים בשעות הלילה. בלילה ולפנות בוקר במיוחד, נדמה לו שהוא זוכר. באביב בייחוד. מתעוררים רעבים. הוא רוכן קצת כדי להביט עד כמה שאפשר מתחת לשולי האבן ולבדוק לפני שיזיז את הרגליים ויעורר שם משהו וכשהוא נושא את עיניו עומדים מולו שני הערבים. הצעקה נחנקת בגרונו ובמקומה נפלט צליל משונה, נמוך, לא אנושי. הם עומדים קרוב כל כך שהוא יכול להושיט יד לגעת בהם.

 

לרגע אחד נדמה לו שהוא חולם. הוא חולם, ישן שנת שיכורים במיטה זרה, אבל רוח השחרית מכה בו והקור חודר ושיניו נוקשות והערבים שהגיחו כאילו משום מקום, מן החושך, מן הלילה, עומדים ומתבוננים בו בשתיקה והוא מזהה אותם. אלה הזקן והנער שעמדו בשער. שתבעו בחזרה את הגמל שלהם. הוא מנסה לקום. הוא לא מעז לקום. ראש הגמל מחייך בשער. אני חולם, זה רק חלום מטורף. הנער בלי חולצה. הוא רואה בבירור את הגוף הכחוש חוּם כהה, אולי מוכתם בדם, מצטמרר ברוח הקרה. הערבי הזקן פותח את פיו ומדבר אליו. חסרות לו שיניים. הוא לבוש יפה דווקא, לא בגלבייה הישנה אלא בחולצה רעננה ומכנסי טרילין אפורים כמו פעם וכאפייה לבנה וזקן. הערבי מדבר עברית. מה הגיל שלך שואל הערבי ומסתכל לו בעיניים. הוא שומע את עצמו עונה, חמישים ושלוש. ואני הגיל שלי חמישים ואחד, אומר הזקן ומצביע על עצמו. גרנו בכפר קטן כל כך שלא היה לו אפילו שם, ממשיך הערבי לדבר אליו בעברית די רהוטה במבטא ערבי כבד, בקול צרוד. הבל פה חזק של עישון ושום יוצא מפיו. היו לכפר שלנו כמה שמות, הוא מתקן את עצמו, אבל אף אחד לא רשום במפה. קודם שם היה הבית שלי, הערבי מצביע על משהו מאחוריו. הוא מסובב את הראש, אין שם כלום, הוא מאמץ את עיניו לראות אבל באמת אין שם כלום, אותה אדמת טרשים מבצבצת מתחת ליריעות הדקות המרחפות של ערפל לבן. הערבי מתחיל לספר משהו על בית, על בית שהיה, שהרסו לו, אולי מערה שהיה בה בית, בכפר הזה לא היו לנו בתים הוא אומר, או כך נדמה לו, נדמה לו שהוא מדבר על מערות, או על סוכות ומכלאה בתוך בור בסלע בשביל העדר, כבשים ועיזים היו, היה לנו בור מים, אומר הערבי הזקן, וליד הבור גידלנו עגבניות ומלפפונים וחיטה ושעורה, האור גובר וכבר הכול נראה ברור והוא יודע שתכף אחרי שהשמש תצא יהיה חם. אין לו כובע. אולי יש איזה כובע באוטו. הוא שומע את הערבי מדבר אבל לא מצליח להתרכז בדברים שהוא אומר. הוא לא מרגיש טוב. מין כובד בראש, אולי האלכוהול. הלכתי למשטרה והתלוננתי שגנבו את העדר, אומר הערבי הזקן ומסתכל לו בעיניים, מחכה. הוא מנענע בראש, בזהירות, בעדינות, הראש שלו כבד וכאילו מהודק, כאילו תפוס במלחציים ברקות, אבל הלחץ בא מבפנים, לא מבחוץ, מבפנים. הערבי מדבר ומדבר. הוא רוצה לקום וללכת. או לצלם לפחות. המצלמה באוטו. הוא מרגיש ערום בלי המצלמה. אז צלם בטלפון. הוא מגשש בכיסים בבהלה. האייפון באוטו. הוא שכח את האייפון באוטו. באתי לתחנת משטרה שירשמו תלונה, אומר הערבי באותו גון קול מדוד, בלי להסיר ממנו את העיניים. אמרו יעצרו אותי, אמרתי בבקשה, תעצרו. הערבי מדבר על אוכל ועל איזה עשן או גז ממכונית בחדר סגור, הוא מנסה להתרכז אבל לא מסוגל, הוא רוצה להקיא או לחרבן. באמצע הלילה זרקו אותי במחסום, אומר הערבי. היה מאוחר, פחדתי שיירו בי בגב. איך שאני הולך יורים. רצתי מהר. לקחתי עורך דין מהעיר והלוויתי כסף לשלם לו. שילמתי הכול. העורך דין דיבר עם המשטרה ודיבר איתנו ואחר כך הפסיק לענות לטלפון. הוא שוב מאבד את הריכוז. הוא חושב על המים באוטו. הוא לא מסוגל לקום או לזוז, אפילו לא סנטימטר. הוא רוצה לשאול את הערבי למה הוא מספר לו את כל הסיפורים האלה ולהסביר לו ששכח את המצלמה, שהמצלמה באוטו. למה אתה עומד פה מעליי ומספר לי את הסיפורים שלך עכשיו, הוא רוצה לשאול את הערבי אבל מגלה שהוא לא מסוגל לדבר, לא יוצאות לו מילים מהפה. אולי גם הערבי רוצה לספר את מה שאי אפשר לספר. השפלה, למשל, אי אפשר. אין אונים, מחנק, חרון עצור שתופח אי אפשר. אי אפשר לספר ומוכרחים לספר. לדבר. אסור לנסות לספר. או להפך, הוא חושב פתאום, דווקא להתעקש לספר הכול, אבל הכול, כן? עם כל הפרטים המייגעים, מאלף עד תיו, גם אם אף אחד לא מקשיב לך, צבע השמיים, המיקום המדויק, שמות של דברים. הערבי מדבר על בור. בור? מילה מוזרה. בור. לזרוק לבור. יוסף. בור מים. מים. שומעים את המים במילה מים. פעם זרקו תרנגולת ופעם כלב מת ופעם סגרו בבטון, מספר הערבי בעקשנות, בהתמדה. אין לו מושג על מה הוא מדבר. כלומר יש לו אבל הוא לא מסוגל להתרכז ולא רוצה לשמוע, הוא לא מרגיש טוב, רע לו. וגם הצבא והמשטרה והמִנהל באו, ממשיך הזקן הבלתי נלאה, וגירשו מפה, הערבי מצביע על האבן שעליה הוא יושב והוא מתכווץ תחת מבטו, ומהאדמה שם, הוא מצביע למקום אחר, ואחר כך שם, ועוד שם, הוא מצביע מסביב, מכל האדמות שהיינו רועים בהן, ובית משפט החליט נגדנו והעורך דין רצה עוד כסף והמתנחלים עם רובה וילדים של המתנחלים ירדו אלינו במרעה עם ברזלים, הערבי מדבר ומדבר עוד, לא מפסיק לדבר, הצינה הקלה של הבוקר נעלמה כחלום נגוז והערפל התפוגג גם והשמש נחשפת מעל ההרים, ענקית, צהובה לגמרי, מסנוורת. הוא מתחיל להזיע ובאוזניו יש מין צפצוף או המיה, המיית הדם, לחץ הדם שלו, והערבי מספר משהו על זיתים ומצביע לכיוון מערב, מאחוריו, מעבר לו, והוא מסתובב על האבן ורואה שיש שם באמת מטע זיתים, כמה שורות יפות סדורות מוריקות רחוצות באור הרענן במורד הוואדי, אבל הערבי מדבר על כלב ועל אלוהים. תודה לאלוהים ותודה לכלב, הוא אומר. לא יכול להיות. הוא לא שומע אותו יותר. הראש שלו מעורפל. יש לו הבהובים בעיניים. כמו זרם. חשמל. חלקיקים. הוא שומע חלקי משפטים. מישהו ירה לערבי כדור בבטן. הוא מנסה לראות מבעד לאובך. הערבי מצביע לכאן ולשם והוא עוקב אחרי היד הכהה בעיניו לכאן ולשם, כל תנועה של העיניים עולה לו במאמץ עליון, על־אנושי, כשהערבי מסביר איפה התחבא בין הזיתים שלו ואיפה המתנחלים ולאן רצו. אין לו מושג על מה הוא מדבר. מבעד לבלבול, על אף הבלבול, שכלו ממשיך ללקט ולחבר ולהשלים פערים. התודה לאלוהים ולכלב זה כי הכלב הציל. רובה לראש. הכלב קפץ. הכלב נשך את היד עם הרובה לפני שהכניס לו את הכדור השני בראש והמתנחלים ברחו והכלב הביא ילד והילד הביא את אחיו וסחבו אותו לכביש ולקחו אותו לבית חולים וניתחו ותפרו אבל נשאר והערבי מרים את הגלבייה שלו ומראה צלקת מכוערת, נפוחה, בצבע אדום מחליא של בשר חי. ירך צמוקה. הוא עומד להקיא, הוא מנסה לא להשפיל את עיניו ומחפש שוב באינסטינקט הישרדותי אבולוציוני את המצלמה, את הטלפון, אבל הערבי כבר מספר סיפור אחר על פועלים. פועלים במחסום. הוא לובש גלבייה. הוא זוכר בבירור שהערבי לבש קודם חולצה ומכנסיים. אולי זה ערבי אחר. אולי יש כמה ערבים. יותר גרוע מחיות דבוקים אחד לשני במחסום אומר הערבי אבל הצפצוף באוזניו חזק כל כך שהוא כבר לא שומע כלום. הוא נשכב על האדמה. הוא שוכב על האדמה והערבי עומד מעליו וממשיך לדבר. נדמה לו שהערבי מספר על בן, הבן של מישהו, אולי הבן שלו נפל מפיגום בגובה שישים ושש קומות. נדמה לו שהערבי אומר, הפור נפל. אולי זה הוא שאומר הפור נפל. הערבי מצביע על השמיים. אלוהים? מטוס? פצצה? הוא מדבר על ארוחה. על בית. הוא מדבר על בת. גם לו יש בת. הייתה. הייתה לו בת. על חמישה ילדים של הבת שלו. הוא רוצה לבקר את הבת שלו שהתחתנה ואי אפשר לקבל אישור לבקר אותה. או שאפשר להגיע רק מסביב למחסום בדרך שאסור לנסוע בה. או שאי אפשר לבקר אותה כי היא מתה. התחתנה ומתה. הוא מרגיש מין צביטה של פחד מבעד לערפול החושים ולהרגשה הלא טובה. הבעל של הבת, החתן, רק הבעל נשאר חי וגם התינוק שכמעט מת גם והצילו אותו בבית חולים שלכם, הערבי מצביע על הנער, הנער שעומד מעליו, כי הוא שוכב על האדמה מקופל מהכאב, לא כאב אלא בחילה, או מין לחץ פנימי בחללי הראש או בצינורות הדם, הנער שעומד מעליו עכשיו נראה מוארך, גבוה ושחור כמו צל, כמו צל. הוא נראה בכלל אריתראי. אולי אפילו סודני. דרום סודני גבוה, שחור. מבקש מקלט. פליט.

 

הוא פוקח את העיניים אבל לא רואה יותר את הזקן. מעליו עומד גוף דק ושחור, לא גוף אלא צל. כצל עובר. הלחץ בין האוזניים מכה והשמש אבל לפחות הוא שוכב. הוא נצמד לאדמה, למוצקות של האדמה, וחושב איפה כואב לי ואז הוא חושב כואב לי הראש כואבת לי הברך הפצע כואב לי. מעניין. זה מזכיר לו משום מה את הספר. תיאורים מפורטים של עינויים. הבשר. הוא דיבר על זה קודם. איפה. בחתונה. מזמן כמו לפני שנים בגלגול אחר. סדיזם. כדי לטשטש את הכאב אולי. מפמפמים במינון גבוה, כמו תרופה. סם. להקהות את החושים. חייב להעלות את המינון כל הזמן. כדי להקהות. כי מתמכרים. כמו בסדרות. הוא לא מצליח להיזכר בשם של הסדרה. שיר של אש. שם את האצבע. הוא מזיע כולו, השמש חזקה. בבת אחת החום נעשה כבד. הוא מזיע כמו בסאונה. איך שהרגיש רע בסאונה. אותו הכובד בראש. אין אוויר. זיעה קרה. בסאונה בפסטיבל כלשהו. אחד הפסטיבלים האלה עם המפגשים. יוצרים יהודים וערבים. או ישראלים ופלסטינים. אחד הפאנלים. הוא מנסה לזכור מה לא חשוב עכשיו. במקום לחשוב על הדברים החשובים באמת שוב אתה נטפל לאפיזודה הטיפשית ההיא. צורבת. הוא ירד לסאונה היפה במלון, מעץ הכול עץ בהיר. בשוודיה. בדנמרק. בפינלנד. בעיר קטנה, מיוחדת, עם נמל. בסקנדינביה. בסאונה שכבו שלושה פלסטינים. במאי תיאטרון מרמאללה ועוד שניים שלא השתתפו בשום פאנל ולא דיברו עם אף אחד, רק ביניהם, ונראו עוינים. הוא התחרט מייד כשנכנס אבל היה מאוחר מדי. הבמאי תיאטרון, שמו היה ג'ק או ז'אן, שם של נוצרי, חייך אליו דווקא וסימן לו להצטרף אליהם על הדרגשים. הוא התיישב, נבוך מהאינטימיות, מזל שהיה בבגד ים. הוא ניסה לפתח סמול טוק. רק הבמאי ענה, ג'ק או ז'אק קראו לו, באנגלית רהוטה במבטא צרפתי קל. אלגנטי, אפילו במגבת. דומה לאיזה שחקן. לא, אמר ז'אק או ז'אן, הם לא מתכוונים להשתתף בסדנה וגם לא בפאנלים ולא בהקרנות בערב. נדמה לו שצחקו או קרצו אחד לשני. הוא התעצבן מההתנשאות ושאל אז מה אתם בעצם עושים פה, בכנס, וז'אק הסתובב אליו בעצלתיים או אולי רק נשען על המרפק בכיוון שלו והתחיל לדבר על יוזמות השלום של השמאל הישראלי. הוא מנסה להתרומם קצת. הטשטוש נחלש. אולי הוא מסוגל לקום. לא, עדיף שלא. יוזמות, באירוניה אמר, יוזמות השלום או תעשיית השלום. זוכים בפסטיבלים. גם הוא עשה סרט על הגדר בשביל עמותת. בהתנדבות. כמעט בהתנדבות. תרם מזמנו. ובמפגשים. הוא רוצה לקום. נדמה לו שהוא שומע מין זמזום. בטח זבוב מזמזם. נדמה לו שהזמזום בוקע מתוכו, בין האוזניים. הוא חייב להיאחז בזיכרון. לספר סיפור. להתרכז. מחשבה צלולה, לא לאבד פוקוס. הוא מתרכז. הבמאי הפלסטיני דיבר אנגלית שוטפת. וצרפתית. יפה דיבר, בקול עמוק, ודקלם כמו שירה את שמות היוזמות. מציירים ידיים לשלום על גדר ההפרדה בשכונות ירושלים אל־קודס ותיאטרון פרחי השלום במחנה הפליטים הזה וההוא וטורניר הכדורגל לשלום משני צידי טיזאלנאבי ופורום משפחות שכולות למען השלום והכנסת אורחים למען השלום ומקהלת נשים שרות שלום וקייטנות ים לשלום והפעלות יצירה ליתומי השלום והפרחת יונים ובלונים וענפי זית ומכתבים וככל שדקלם ברצף בלתי פוסק, חדגוני, נעשה החום בסאונה בלתי נסבל והָאֵדים והדם הלם באוזניו והוא הרגיש שהוא הולך למות, לחרבן ולהשתין על עצמו ולמות מול הפלסטינים בבושת פנים, ובמאמץ עליון התרכז בשעון המהודר, בוודאי עמיד למים, יקר, שעון של עשירים, שנצנץ על פרק ידו של הבמאי האירוני מבעד להבל האדים ובסוף פתח את פיו וקטע את הרשימה האינסופית של יוזמות השלום הישראליות ושאל ישירות, אז למה באתם לפה, בשביל מה באתם לפה, הבמאי סובב אליו את הראש והסתכל לו בעיניים ואמר לו כי הוצאתם אותנו לחופשי. לא לחופשי, לחופשה אמר. נדמה לו שאמר. נדמה לו שאמר, כי נתתם לנו אישור יציאה. או סידרתם לנו היתרי מעבר. לֵסֶה פַּאסֶה. ואולי אמר כי הוצאתם אותנו מהכלוב כי אז התחיל הכול, במילה כלוב.

שנספר לו על הכלוב? שאל הבמאי הפלסטיני ותלה מבט בשני האחרים.

זה לא כלוב מוזהב, ענה אחד.

אבל זה כלוב מיוחד, הוסיף השני.

במה הוא מיוחד? שאל הבמאי.

אה, למשל — פתח ואמר אחד משני הסיידקיקס, אבל השני נדחף והרים אצבע באוויר כמו תלמיד נלהב וצעק, השומרים שומרים בתוך הכלוב!

בתוך הכלוב, אתה מבין? צעק הראשון.

לא מבחוץ, מבפנים!

חלק מהם אפילו עברו לגור איתנו בכלוב.

והם מקטינים אותו מדי פעם.

לעיתים קרובות.

כל יום מקטינים את שטחי הכלוב שבהם מותר לנו לחיות.

ואוסרים עלינו לעבור במסלולים מסוימים.

לדוגמה, כדי להגיע מנקודה X לנקודה Y —

שביניהן מפרידים לא יותר משני צעדים —

אנחנו צריכים לטפס על הסורגים מסביב עד לצד השני של הכלוב —

ואז לחזור בהליכה על חבל מתוח באוויר —

הכלוב, התערב הבמאי בקולו המהוקצע, קול המספר הכול יודע, הכלוב שוכלל במרוצת השנים לתבנית מבוך, מבוך מסובך מאין כמוהו וכמעט בלתי עביר מרוב מכשולים ומעקפים. מובן שעיקר שטחו מיועד למגורי השומרים ולמעברים הרחבים שבהם הם נעים בכלוב, ללא חשש מגע איתנו, ועדיין אנחנו תופסים בו הרבה יותר מדי מקום, מבחינת החוק.

אנחנו מצטמצמים ככל שניתן, אמר אחד הסיידקיקס בנימה בכיינית.

אנחנו גמישים מאוד, ייבב השני.

הגמישות שלנו היא שם דבר.

בקרוב לא יישאר לנו יותר מקום על רצפת הכלוב.

ואז נרד מתחת לרצפה.

אנחנו מורידים את הראש.

כל פעם מורידים עוד קצת.

וכשמישהו מאיתנו מרים את הראש —

כשמישהו מאיתנו נושך את היד שמאכילה אותנו —

שני הסיידקיקס השתתקו והשפילו את ראשיהם, והבמאי הצליף קלות במגבת על הראשים ושאל בקול גבוה וצורם, כן, ספרו לאורחנו, מה קורה אז?

אז רע מאוד.

רע ומר.

כולנו נענשים.

אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד! צעקו כולם, כל השלושה, במקהלה.

פעם... אמר הימני מקץ שתיקה קלה ובהה באדים המהבילים סביב כאילו הוא מנסה להיזכר בעוד משהו.

פעם, לחש השמאלי, הייתה לנו שוקת קטנה שאהבנו להשתכשך בה.

השומרים גילו את השוקת.

השומרים לקחו את השוקת לעצמם כדי לטבול בה.

אסור לנו עכשיו להתקרב לשוקת.

הם מקפידים מאוד על הטוהרה, אמר הבמאי בקול חמור ואז הניף את המגבת שלו כמו דגל וכל השלושה פרצו במחיאות כפיים. אתה רואה, אמר הבמאי, אנחנו לא אוכלי בחינם, אוכלי בחינם אמר בעברית במבטא ערבי מודגש, יש לנו מופע קטן בסאונה, ואחד משני הסיידקיקס אמר בעברית נותנים את כל הנשמה והבמאי חייך אליו את חיוכו האדיב ואמר אז אנחנו כאן בחופשה, לשאלתך, לא, לא חופשה אמר, לא בחופש, לא לחופשי, הוא השתמש במילה פּארוֹל, אוֹן פּארוֹל. כמובן שהוא לא יכול לזכור מילה במילה את תיאטרון האבסורד של הבמאי הפלסטיני מרמאללה ואין לו מושג מאיפה צצו עכשיו המשפטים האלה בבהירות כזו. הם דיברו אנגלית. הכול היה שונה. הוא לא זוכר מה אמרו. הוא זוכר שהרפליקות עפו בין שני הסיידקיקס במהירות כמו אגרופים, מכות בבטן. הוא זוכר שמבעד לחום המהביל של הסאונה חדר אליו משב קור פולח והוא חשב שמישהו פתח דלת או חלון. אחד מהשניים, שאת פניו לא זכר יותר ולא שום דבר אחר עליו, אמר בעברית באנו בשביל לזיין ושלושתם פרצו בצחוק גס. לזיין יהודיות.

 

צליל רחוק חודר מבעד להמיה ולצפצוף הגבוה הדק באוזניו, מין מנגינה, משהו מוכר ונוגע ללב. מוזיקה. זה הטלפון שלו. הטלפון מצלצל באוטו. זאת היא. הוא אפילו לא מנסה לקום. הוא ממצמץ מול האור המסנוור. הערבי הזקן נעלם. לא בשדה הראייה שלו. רק השני, הצעיר, עומד עכשיו מעליו. אולי הוא ייתן לו מים. הוא שוכב מוצף זיעה קרה בשמש תחת הצל השחור והגבוה והדק ומקשיב לצליל העמום, להד הרפאים הקטן של הקול של מרים מַקֶבָּה. הצליל נקטע. הוא מחכה בלב הולם. הצליל מתחיל שוב. היא תמיד מנסה פעמיים, זה מין טיק כזה. נדמה לה שטעתה בחיוג אבל כבר לא מחייגים מה זה משנה אתה יודע למה אני מתכוונת שלחצה לא נכון. היא דואגת, בטח משתגעת כבר מרוב דאגה. היא תתקשר למשטרה. הם יכולים לאתר אותו בשניות מהקואורדינטות. אין מה לדאוג. הכול מצולם. מנוטר. וגם באייפון יש. איך זה שהצבא עוד לא הגיע? כוחות חילוץ. הליקופטרים. אפילו לחורים הכי נידחים בהרי האנדים, בנפאל, בכל מחיר. החיים שלו שווים, הוא חושב. הוא מבוטח. הוא ישראלי. גם אם זה יעלה מיליונים. הוא מקשיב, מנסה לעקוב מבעד לצפצוף באוזניו אחרי החוט הקלוש שמקשר, הקול החם הנוקב של מרים מקבה שרה אבל כנראה שהמכשיר השתתק או שהוא הוזה כי הוא שומע קול אחר עכשיו, מוזר, קול שבוקע מקרוב. הנער עומד ומסתכל בו. הזקן נעלם. הוא חולם קול שחור שמספר לו סיפור בשפה מוזרה שהוא לא מבין וגם לא מנסה להבין כי הוא מטושטש מדי וחולם. או מדמדם. הוא חולם ספינה. על רקע השמיים המלובנים הוא רואה ספינת מפרשים. ספינה שמפרשיה שחורים. הרוח נופחת במפרשים כמו ציור. ספינה שמפרשיה שחורים כולם. כמו סרט, בתנועה. אבל בעצם זאת אונייה רגילה, מודרנית, בלי מפרשים, בכל אופן הסיפון דחוס מקצה עד קצה בהמון אדם, אשכולות אדם נתלים על הדפנות ערומים בחגורי הצלה כתומים כמו סירות הפליטים. גל של פחד מציף אותו. הוא טובע, טובע. הספינה מתקרבת במהירות. הם ערומים. מתחת לאפודים הכתומים. יותר מכל דבר אחר בעולם, אפילו יותר מהמסע, אהב את ההרגשה של לצאת מסרט אמיתי. לא רק בקולנוע. זה יכול להיות אפילו על מסך קטן, במחשב, וגם סדרות מסוימות בטלוויזיה, כלומר תחושת החלום המשתהה ואופפת אותך או קסם, בכל אופן מחוץ לחיים הרגילים, מחוץ לעצמי, מרחף באיזו דרגה אחרת של הוויה ויפה וחזק וטוב, הרגשה אצילית, זאת המילה היחידה שעולה בדעתו, אצילית.

 

הוא מריח זיעה וגללים יבשים וריח נוקב של צמחים. ריח מריר. וגם חמצמץ. אין לו מילים לריחות. עשבים. בטח משתמשים בהם לתרופות, לבטן. ולתה. הוא צריך לנסות ללעוס מהצמחים. זה יעזור לו. הוא מצליח לפקוח את עיניו ורואה את האדמה הבהירה מתפוררת לאבק ואבנים קטנות לבנות מוכתמות בעפר בהיר ושיחים נמוכים, בגובה העיניים שלו, עם עלים קטנים חיוורים, נוקשים ועגולים, בשרניים, דוחים. מסביב לאבן הגדולה, בצל האבן הוא רואה מין עשבים רכים בירוק עדין מנוקדים פה ושם בפרח זעיר, לבן או ורוד או לילכי, כמו פלא. הוא מרגיש קצת יותר טוב. הוא מסוגל לשכב בשקט כך בלי להזיז כלום אבל כשהוא ממקד את המבט בפרח או באבן הוא נתקף סחרחורת. הוא מנסה להרחיב את המבט ולהסתכל פתוח, אל האופק, אל ההרים הרחוקים הנפרשים בשרשרות, שרשרת אחרי שרשרת, אבל אור השמיים המלובנים מסנוור את עיניו והוא משפיל אותן ורואה תנועה במדרון, מתרחקת מהירה מכדי לעקוב אחריה ובכל זאת הוא יודע, איילה! הוא רואה אחת, לא, שתי שלוש לפחות שבע או שמונה איילות או צבאים מדלגים בתנועה מהירה מהעין ונעלמים במרחק והוא חושב המצלמה, שיט. שיט. רק בגלל התנועה ראה אותן כי אחרת היו מתמזגות לגמרי במרחב המאובק, בצבע האבק של הכול, בתנועה הגלית של המדרונות, הכול מתנודד, הספינה שטה עולה ויורדת במדרונות ומתקרבת אליו והוא תופס שהם בדרך אליו. הם מתקרבים. מישהו אומר לא לעולם חוסן. הוא רואה פרצופים. לא פרצופים מוכרים. לא ביחד אלא אחד אחרי השני, כל פרצוף נבנה בהדרגה, מתבחן מתוך הטשטוש ונעשה ברור כמעט לגמרי, אבל אז התווים מתערבלים ובוקע פרצוף אחר, שמתברר ואז מתערבל ובמקומו מורכב פרצוף חדש והוא חושב תוך כדי שהוא רואה את הפרצופים נבנים ומתפרקים ונבנים לפרצופים אחרים על המוח שלו, על המומחיות של המוח בזיהוי פרצופים, אבל הפרצופים לא מניחים לו ונדמה לו שביניהם מבזיקים גם פנים מוכרים, ואולי רק הרעיון של פנים מוכרים, כמו זיכרון שחומק. הוא רואה את בִּתו או חושב את בִּתו אבל פניה פני אישה מבוגרת. הוא רואה אותה באיזה זמן עתיד אפשרי. בהחלט אפשרי. הוא רואה את הבת שלו עומדת ומסתכלת מבעד לחלון חדר בעיר זרה ועל פניה סימני הגיל והסבל והבדידות. פליטה. הוא הודף את החיזיון או את הבזק המחשבה, זה כל כך עצוב. העצב יגיע גם אליה, במוקדם או במאוחר. זה קורע את ליבו, התבוסה. הם מתקרבים. הוא שומע את עצמו אומר רק רגע, רגע אחד. הוא מנסה להיזכר במשהו. הוא זוכר את משקע הקפה שנשאר בספל שלו בבוקר. היום בבוקר. אתמול בבוקר. אולי לא טחן מספיק את הפולים או שהפילטר נסתם. הוא שתה את הקפה עד תומו ואז ראה שבקרקעית הספל נשאר משקע כמו ציור של סבך שורשים פנטסטי. שארית המשקע דבקה בדופן הספל וטיפסה עד השפה בצורת עץ משורג שדמות אדם מחבקת אותו ומקצה העץ בלט ענף שעליו עמד עוד אדם אוחז במצלמה ועל כתפו היה עוד שרטוט דק, לא ברור, אולי פרח או עוד אדם, אדם קורס בישיבה, כפוף קדימה, מוכן לזנק אל התהום.

 

הוא נושם בכבדות ושומע את הנשימה שלו. הוא לא יכול לפקוח את העיניים יותר וגם לא לזוז, רק לחוש את הצל הנכפף מעליו ולהקשיב לרעשים הקטנים של החרקים והצמחים והאדמה שחודרים מבעד לצפצוף באוזניו. האנחה הקלה של הרוח. ובסוף, אומר הקול ברור פתאום. הוא שומע קול. אולי הקול שלו אומר יותר מכל דבר אחר הלב אוהב אגדות. אגדות אכזריות. היופי אכזר, אומר הקול. הפחד הוא החיים. אז הכול בסופו של דבר הישרדות, יצר ההישרדות? ואולי לא הכול? הקול ממשיך לדבר אבל הוא לא שומע יותר כי הצליל הגבוה והדק באוזניו גובר ומכסה הכול ולפתע הוא תופס את הנס האחד הבלתי נתפס שנפח רוח חיים בחומר האדיש ולראשונה בחייו הוא מבין את פשר פחד המוות. הצליל נוסק עוד עד שהוא נוקב את מרחבי החלל בין גופים סובבים לנצח באינסוף, ועיניו נפקחות.

 

 

מה שאבד

 

 

השמש הייתה כדור זהב אך לא היא הייתה העיקר, אלא התפרצות העננים מדרום־מערב שהשתלחו על פני השמיים כמו אש אופקית מתפשטת בלהבות נפרדות, שנראו כאילו מבעד לווזלין או לאד אוויר חם, צעיפי נוצות מרוחים בווזלין, מלבד השלוחה הלפני־אחרונה במערב שדמתה לפיסות צמריריות, ועוד מערבה ממנה, הקיצונית ביותר, שלא מצא מילים לתאר, אולי נתזים של זוהר, והכול על רקע שמי תכלת־טורקיז בוהקים מעל הים הכחול. באמת כחול. אבל את כל זה מחק בקו והחליף בתיאור הגווייה התלויה מגרדום על החוף. הוא ראה צללית שחורה מתנודדת מִקוֹרה על רקע השמש השוקעת מאחור. החיזיון התגלה לו מרחוק. הוא צעד לתומו לאורך החוף השומם. תחת השמיים המטורפים והטורקיז וענני האש התקדם לעבר הגרדום בלב הולם ורק מקרוב מאוד הבין שזה תעתוע של העין. אדם עמד על סלע במרחק, קרוב יותר ניצבה מסגרת ברזל ריקה תקועה בחול שכנראה החזיקה בעבר שלט, אולי שלט האוסר על הרחצה, אבל מנקודת מבטו ובתנאי האור, אור אחורי מסנוור שמנע ממנו להבחין בפרטים, נראה האיש ממוסגר בין עמודי השלט ואילו הסלע שעליו עמד נבלע ברקע החול כך שנראה תלוי באוויר מהקורה העליונה. אבל הדרמה האמיתית התחוללה בשמיים ולא בתעתוע הדמיון שלו, לו רק היה מסוגל לתאר אותם, את השמיים.

 

הוא יכול לתאר את האפלולית הדיסקרטית בבר של הכתבים הזרים ברומא. אור רך ממנורות מוצללות נבלע במעמקי כורסאות העור ובבוהק הבדולח של המראות השתקף זוהר הכוסות שמבעדן הקציפו בועות הפּרוֹסֵקוֹ הזהוב בשעות האפריטיף. מדי בוקר הסתלסל ריחו האלוהי של הקפה וספח אליו ניחוחות רעננים של מי גילוח ובשמים יקרים וטבק (כולם עישנו, היה מותר לעשן בכל מקום) לצלילי הקרקוש הענוג של כלי הכסף והחרסינה הנערכים לסעודת הצהריים על מפות צחורות בחדר הסמוך. המלצרים והברמנים נהגו בו תמיד קִרבה ממרחק של כבוד שלא התקצר לעולם, הם סנטו בו כפי שסנטו בכל הצעירים, בהיתוּל גס מהול בדאגה פטרונית, בתמהיל המיוחד של קלות ראש ומקצוענות שאי אפשר למצוא בשום מקום בעולם מחוץ לרומא, אצל המלצרים הרומאים והברמנים הרומאים ובייחוד המלצרים והברמנים בקלאבּ של העיתונות הזרה המוצנע בלב הלב ההיסטורי של רומא, בין חזיתות מגולפות בשלטי אצולה רנסאנסיים לחלונות ראווה שהציגו לאנז'רי מגרה מתחרה (גברים מכובדים בגיל העמידה בחנו בעין מיומנת תחתונים וחזיות בנחת, כמובן מאליו) וסודרי גברים אנגליים ממשי וקשמיר מלופפים על אוכפים, ותמרוקים נחשקים ומשחות לטיפוח עור הנעליים, רשת של מקדשים לפולחן היופי הצרוף, כך שמאות ואולי אלפי שנים של צחצוח ומירוק ועידון הרגלי הצריכה התנקזו לשם, למשולש שהוא יכול למתוח על המפה מוויה דלה מרצ'דה 55 לבניין הפרלמנט בפיאצה דל פרלמנטו, למשל, ומשם למרפסת של מוסוליני בפלאצו ונציה על הכיכר בצלע הארוכה, או במשולש קטן יותר לחזית הפנתיאון של אדריאנוס על פיאצה דלה רוטונדה ומשם למאוזוליאום של אוגוסטוס או למקדש ארא פאצ'יס העטוף בזכוכית על שפת הנהר או לכל נקודת ציון היסטורית אחרת באינסוף הכנסיות והארמונות, אינסוף יצירות האמנות המושלמות והמזרקות המפכפכות וגושי השיש העתיקים הנוּגים, אינסוף הגנים, אינסוף הטרטוריות והג'לטריות והפסטיצ'ריות והאנוטקות ואור הזהב וצמרות האורנים של רומא. הוא ישב בבר של העיתונות הזרה, במסעדה לא היה לו כסף לאכול אלא אם כן הזמינו אותו, והקשיב לאירוניה היגעה, השתויה, של ותיקי הכתבים הזרים, אוסף צללים, יותר נכון צמחי צל שהשתרגו ונבלו בחממה הזו, בחלקת העולם הישן והנוח שלהם, הרקוב עד העצם אבל באופן כל כך מעודן, כל כך אדיב. הוא יכול לשחזר את הפעם הראשונה ששתה יין גדול באמת. הוא, בני פולק, שגדל בשיכון עובדים פונקציונלי מבטון חשוף ולא ישב בבית קפה עד גיל שש־עשרה וגם אז רק בגלל שעבד בתור שוטף כלים בקונדיטוריה בכרמל בשם קריפס, קריפְּס! ועד שהתגלגל לרומא שתה והקיא בקרדי קולה, וודקה גולד וברנדי אקסטרה פיין בברים המפוקפקים של הימאים למטה בעיר כי לא היו ברים אחרים, לא ברים ולא פאבים ולא מועדונים, בקושי היו מסעדות, מסעדות מזרחיות, כלומר ערביות, או מסעדות גריל רומני. לא היו מכשירים ניידים משום סוג. מחשב ביתי היה קופסה גדולה בצבע בז' עם טקסט בירוק זוהר או כחול זוהר. בלי תמונות. ירוק או כחול, הוא לא זכר בוודאות. את הידיעות הדפיס במכונת כתיבה הרמס בייבי וצילם בזירוקס והעביר בטלפון או בטלפרינטר וכתבות ארוכות שלח בשק הדואר הדיפלומטי של השגרירות. אפילו פקס עוד לא היה. הביטוי אהבה חופשית עוד הדהד באוויר ואף אחד לא עשה יותר מדי עניין מסקס, סקס בלי חשבון, לא מוגן. לא מוגן. סקס להמונים. לא היו מצלמות ביטחון. המרחב הציבורי לא היה מרושת. לא היה ריטלין. לא הייתה רפואה אלטרנטיבית. הוריו לא נסעו במוניות. הוא לא ידע אפילו איך נותנים טיפ. הוא לא ידע איך לתת טיפ לשוער פאוּסטוֹ שחלש על חלוקת הדואר ועל תנועת היוצאים והבאים בבית הדירות העתיק שבו התגורר והיה אמור להוריד בשבילו את הזבל. הוא לא ידע איך נותנים את הטיפ (במזומן? במעטפה? בחגים?) ולכן נאלץ להגיח מהבית על קצות האצבעות באישון ליל כשכלו כל הקיצין ולהגניב את פח הזבל שלו על פני אשנב דירת השוער ולחפש בהמשך הרחוב פינה חשוכה ולעמוד במבטי המשטמה של השוער ושל אשתו וילדיו בכל פעם שנכנס אל הבית או יצא ממנו. אבל הקואופרטיב של יצרני הפארמיג'נו מפארמה ואגודת יצרני הפרושוטו של פארמה האביסו אותו שלושה ימים בפארמיג'נו ובפרושוטו הטובים בעולם, היחידים שמותר לקרוא להם בשם פארמיג'נו ובשם פרושוטו די פארמה כי העשב שממנו ניזונות הפרות נותנות החלב והחזירים נותני קדל החזיר, העשב המיוחד הזה גדל רק ברדיוס חמישים קילומטרים סביב פארמה ואחר כך, חודשים על חודשים, שלוש שנים, חמש שנים, הרוח המתונה של עמק הפּוֹ מבשילה לאט וברכות מבעד לחרכים בתריסי עץ מיוחדים את קדלי החזיר של פארמה ואת כיכרות הפארמיג'נו, המכונה מלך הגבינות, ובזכותו הגיע קולומבוס לאמריקה כי כיכר הפארמיג'נו העשירה בפרוטאין השתמרה שנים בלי להתקלקל (הוא ראיין את נשיא האגודה של יצרני הפארמיג'נו), אבל לא רק בפארמיג'נו ובפרושוטו האביסו אותו, בלוויית יינות הולמים כמובן, אלא במזון האלים של מסעדות יוקרה שהוצנעו בטירות ובפונדקים בין ההרים הרכים המוריקים של מחוז אמיליה רומאנה. רבי מלצרים וסומלייה, הוא למד כל כך הרבה, למד מה זה סומלייה, פתחו מול עיניו את בקבוקי היין הגדול באמת, הטיניינלו או הסאסיקאיה, וגייסות של פרחי סומלייה מזגו בחרדת קודש כל בקבוק לאגן רחב ושטוח של קנקן זכוכית צר צוואר, כמו במעבדה, והסומלייה הראשי ריחף משולחן לשולחן ונענע את הקראף לחמם את היין בדיוק במידה, בתנועה גמישה אחת של רב־קוסמים, ההודיני של הסומלייה, בזמן שעדר הכתבים הזרים עוד שתה את הזהוב התוסס עם המתאבנים ואחר כך את היין הלבן הקל של המנה הראשונה והלבן היבש יותר של הדגים והיין האדום הצעיר של מנת הביניים וכשהגיע הבשר טעם לראשונה בחייו יין גדול באמת, יין של עשירים. זה היכה בו כמו שוט. באבחת הטעם של היין הגדול הראשון בחייו הבין דברים כאילו הייתה לו הארה, עיניו נפקחו, וגם אם לא הבין שום דבר באותו רגע, זרע התובנה נזרע. הוא ברח מסיר הבשר של הכתבים הזרים ברומא כדי לא להילכד לשארית חייו בפרפורי הגסיסה האיטלקית, בלאות האירונית, המקסימה, הקטלנית, של רומא.

 

הוא זכר או נדמה לו שזכר בוקר שבת אחד במיטה בחדר השינה של הוריו, זכר בוודאות את צלצולו הכבד הבוטח של הבּיג בּן ואת האות המוזיקלי של הבי.בי.סי וורלד סרוויס ולאחריו השידור המתפרץ מדאלאס, יריות, בכי. נדמה לו שזכר. הוא זכר באופן חזותי, בבירור, את דמות האלמנה האלגנטית בחליפת שאנל ובמשקפי שמש שחורים ענקיים אוחזת בידי הילדים במסע הלוויה. האם ראה צילום בעיתון? עוד לא הייתה טלוויזיה בבית. לא היו מסכים, רק בקולנוע. במילה קולנוע שמע כבר אז את הצליל הארכאי, את המלאכותיות שלא תשרוד, כמו במילים רשמקול, שחרחוק, ארינמל. בכל בוקר שבת הקשיבו בביתו ליומן השבוע בקול ישראל אחרי הבי.בי.סי וורלד סרוויס ואחר כך שמע אביו מוזיקה קלאסית שהקליט מתקליטים בטייפ סלילים ענקי מתוצרת גרוּנדיג. בבוקרי ימי החול אביו התגלח בסכין גילוח וסבון מוקשה מתוצרת אולד ספייס בספל חרס עם ציור של ספינת מפרשים אדומה ובזמן שחיכה לחדשות השעה שבע בטרנזיסטור העלה על פניו קצף וזמזם עם הרדיו את האות המוזיקלי מתוך קונצרט הבוקר של גריג ואז את קט סטיבנס, מוֹרנינג הֶז בּרוֹקֵן, לפני התעמלות הבוקר. הוא אסף פרוטה לפרוטה (באמת, לא כמטבע לשון) וקנה במכולת מדבקות לאלבום בשם העולם המופלא ומילא בחרדת קודש ממש את העמוד שהוקדש לנחיתה על הירח. העולם היה מופלא. לא היה סוּפּר. רק חנויות מכולת. היה סל רשת שאיתו הלכו למכולת. היו רושמים בפנקס. לא היו שקיות ניילון. לא ייתכן. אבל כך היה. אימא שלו הייתה עקרת בית ולבשה חלוק. לנשים היו חלוקי בית. בלי שרוולים. פרחוניים. לפעמים במקום לקנות כרטיס לאוטובוס טיפס את כל העלייה הגדולה מבית הספר, עלייה ארוכה ותלולה, כמעט אנכית, מהגן הבהאי לצומת סטלה מאריס, וקנה קרטיב (הכסף לא הספיק לארטיק שוקולד שאליו השתוקק). מאוחר יותר התכחש לרשמים הראשונים והתנכר לאמריקה והתאהב בקולנוע האירופי המתוחכם, הדקדנטי, אבל אמריקה עיצבה אותו מרחוק, בשלט רחוק.

 

הוא רצה לספר קר, מחושב כביכול, בידיעה מה הוא עושה, כביכול ולא באמת, כי הדברים החשובים באמת הם מסתוריים, הם יהיו הדברים שלא תכנן לספר, החלום, הכאב, התמונות המפורטות, ההפסקות הפתאומיות, הסיפורים שהופיעו כאילו צצו מהאוויר, הרגעים שעף. שום אושר שחווה בכל ימי חייו לא השתווה לאושר ששטף אותו בפעם האחת והיחידה שבה עף בחלום, עף ממש, לא ניסה לעוף, לא כמעט עף אלא עף, גמא את השמיים בקלות וברצף בין העננים אחוז ביד אלוהים כך שכל הארץ והבתים והנופים היו פרושים תחתיו ונראו בצלילות ובבירור וכשהתעורר היה שטוף אושר והאושר היה כל כך גדול שלא התפוגג אלא דבק בו כל אותו יום.

 

היה לו הסיפור על מפקד המשטרה השיכור בנמל תעופה בקווקז שכלא אותו בחדר קטן לפני הטיסה השבועית ללונדון והניח על השולחן פתק עם מילה אחת, לא מילה אפילו, 300$, ולא דיבר אנגלית. דקות לפני העלייה למטוס, כשעמד להיכנע ולתת כל מה שהיה לו, אולי מאה דולר, נפתחה הדלת ונוסעת מקומית צעירה שרבבה את ראשה פנימה ובמבט אחד הבינה הכול ופרצה בצעקות על הקצין בשפתם הגרונית מתובלת באנגלית שיתבייש לו ושהוא מבייש את המולדת ומצדיק את השם הרע שיצא להם בעולם בשטף כזה שהענק המשופם, סמוק מבושה ושִכרות, כפף את הראש ושקע מטה מטה בכיסא כאילו ניסה להיבלע ברצפה וחטף את הפתק מהשולחן והתחנן בפניו באנגלית, אנגלית רצוצה אמנם, להסביר לגברת הצעירה שהכול היה בצחוק. היה לו סיפור קודר יותר על ורדים קמלים בערפל וכומר אפל ומושחת בעיר הררית שכל תושביה המקוריים הושמדו או גורשו ממנה, מותירים מאחוריהם חווילות גנים יפהפיות שביניהן סבבו רוחות רפאים של לוחמים אבודים, רועדים מקור באימוניות דקות מבד סינתטי זול, וסיפור מצחיק על שקיות ניילון ענקיות מלאות בשטרות עטופים בנייר עיתון שנאלץ לסחוב איתו בגלל שער החליפין המטורף של המטבע המקומי בדרכי המדבר מטשקנט לסמרקנד ומשם לבוכארה ולחיווה עד שעבר את הגבול לדיקטטורה אחרת עם מטבע יציב. היה לו סיפור על הפנתר השחור שנתקע בקובה בשנות השישים, כשחטף את המטוס שבו הובל כבול באזיקים לבית הסוהר בארצות הברית, גבר מרהיב, גיבור, ענק אפריקאי־אמריקאי עם קול מרעיד סיפים שנועד להנהיג המונים ובמקום זה הזקין בדירה מתפוררת בוודאדו ושתה את עצמו למוות בחברת שני כלבים זעירים. היה לו עוד סיפור קובני על זקן כחוש כשלד במדי חאקי בלויים מעוטרים מדליות שניגש אליו בכיכר מוכרי הספרים בהוואנה והציע לו שטר ישן של פזו אחד שיצא מהמחזור ונשא את הצילום המפורסם של צ'ה בכומתה לועס סיגר והוא קנה אותו בדולר אמריקאי אחד ועמד שם, בין עצי הבניאן חשופי השורשים והגרוטאות הגרוטסקיות של תעשיית הרכב האמריקאית ופרצי הסלסה העליזים וחזיתות הבתים המתקלפות בצבעי סוכרייה ורעל, כמו באגדת ילדים, מוקף בגברים היפים ביותר בעולם ובנשים הסקסיות בעולם ובילדים הפוטוגניים בעולם, וגעה בבכי באמצע הרחוב בגלל החלום המנופץ שהתגלם במי שיכול היה להיות ואולי היה באמת צ'ה זקן, מובס, מת מרעב.

 

פעם גורש ממלון בעמאן אחרי שהזמין באתר ושילם מראש. הכסף הוחזר לו במזומן והוא עמד אבוּד באבק ובשמש ברחוב הבנוי למחצה בעיר הערבית הזרה, המתפרשת על גבעות אפרפרות לכל עבר, וניסה עדיין להבין מה קרה שם ומה לעשות עכשיו, המום ומושפל, כאשר נפתח השער והבחור שגירש אותו בזעם פראי יצא משם עם פרח קטן בידו ועבר על פניו בלי להעיף בו מבט ועל פניו חיוך חולמני, מאוהב.

 

הוא ניסה להבין את פשר הסבל בעולם. הייתה לו פיג'מה שהייתה שייכת לאביו, חדשה לגמרי, מבד סאטן בצבע חמאה חיוור עם פסים מבהיקים לאורך באותו צבע. אביו לא הספיק ללבוש אותה, אולי כי הייתה חגיגית מדי, והוא לבש אותה כמה פעמים במקום לישון בתחתונים, כמין מחווה. מעל שולחן הכתיבה שלו תקע בין הספרים גלויות שקנה ברחבי העולם, למשל צילום בשחור־לבן של חבורת גברים ונשים משתזפים בבגדי ים על רקע הריסות סבסטופול בשנת אלף תשע מאות ארבעים וחמש; צילום של ארבעה פסלוני בבונים מצריים משנת אלפיים ושמונה מאות לפנה"ס מאוסף מוזיאון פטרי בלונדון; צילום הפורטרט של ארתור רמבו בנעוריו ומתחת ציטוט בצרפתית, כנראה מאחד השירים, אתה לא רציני כשאתה בן שבע־עשרה. בוב דילן, ג'וני קש, קלינט איסטווד, בלוז, וודסטוק, ריימונד צ'נדלר (או פיליפ מארלו או המפרי בוגארט), מערבונים, אפילו הקללות שבהן השתמש, שיט, פאק, ונשים כמובן, לבנות ושחורות, שחומות עור, אדומות שיער, כוכבות הוליוודיות, זונות עצובות טובות לב בחדרי מוטלים בצד הכביש המהיר, זמרות צרודות שמתו ממנת יתר, בלונדיניות עוצרות נשימה, מטומטמות אבל תמימות לנצח, גם המופקרות, מתנדנדות על נעלי עקב ומחייכות בשיניים צחורות מתוך פה לב צבוע בשפתון אדום דם, נערות מרדניות. נשים מבוגרות מושכות. נשים מכוערות מושכות. רגלי נשים חטובות בגרביונים שקופים וביריות. נשים עם תחת. נינה סימון ליד הפסנתר. מרטין לותר קינג והתנועה לזכויות האזרח, הפנתרים השחורים, וייטנאם, ריח של נפלאם על הבוקר. מוחמד עלי כמו פרפר. יוסריאן מטפס על העץ ערום. ובן אנד ג'ריז. קו הרקיע של מנהטן עם מגדלי התאומים ובלעדיהם. תינוקות של תנינים עיוורים בנהרות הביוב מתחת לג'ונגל האספלט, גות'אם, קורנפלקס בחלב. בתי פרוורים ומכסחות דשא. קליפורניה חולמת. הכול היה טבוע בו ומעובד בכל מהלך שלו ואפילו בהבעות פניו ובתנוחת הגוף, הוא היה יציר אמריקה. כשאובמה נבחר ופיט סיגר הישיש, זעיר וצמוק כילד, ניגן בבנג'ו ושר זיס לנד איז יוֹר לנד לבוש חולצת משבצות מהוהה מפלאנל בלי מעיל בוושינגטון המושלגת מעל הבריכה המלבנית הקפואה בין עצים חשופי ענפים והמונים במעילי ניילון אדומים כמו ציור חורף פלמי, הוא בכה מהתרגשות מול הטלוויזיה.

 

הוא רצה לעשות סרט על הרץ שהגיע אחרון במקצה גמר אולימפי. היה תסריט שלא העז להגיש לשום קרן ואפילו לא ניסח בכתב לסרט שבו יצולם טייס חסר פנים, כלומר פניו של הטייס יישארו מטושטשות בגלל אילוצי ביטחון שדה, אבל יראו אותו מגיע הביתה בזמן להשכיב את הילדים הקטנים לישון ומתיישב לאכול ארוחת ערב עם אשתו אחרי שהוריד פצצה של טון על בית שבו משפחה ישבה לאכול ארוחת ערב. רעיון אחר שכן ניסח וגם התכוון לקדם ואולי להתעשר ממנו סוף סוף היה לפתח סדרת דוקו אינסופית מתוך רגע אחד או מעמד אחד. לדוגמה: משפחה וחברים מתכנסים למסיבה לכבוד יום ההולדת של חיית מחמד, נניח הכלבה של בעלת הבית. הוא יצלם את האירוע ואת כל המשתתפים במשך עשרים וחמש דקות בדיוק וזה יהיה הפרק הראשון. בפרק הבא תתראיין בעלת הבית ותספר איך חוותה את האירוע ומה המותגים שלבשה ואיזה מתנות התקבלו וכדומה, וגם תראה את הסלפי או הסרטונים שהעלתה מהאירוע ואת התגובות שקיבלה וששלחה, וכל אחד מהפרקים הבאים יוקדש לאחד האורחים שיתראיינו וידברו על מה שלבשו ומה שלבשו האחרים ואיך היה הקייטרינג ומה העלו מהאירוע ויהיו כמובן הפרקים של עובדי הקייטרינג ופרק על כל אחת מחיות המחמד שהובאו לחגוג עם כלבת השמחה ואחר כך יהיו פרקים שבהם יתראיינו העוקבים של האירוע ויחוו את דעתם על המותגים שלבשו המשתתפים באירוע ועל מערכות היחסים ביניהם ואחר כך יגיעו הפרקים שבהם יתראיינו הצופים שלא היו מעורבים בשום שלב של השרשור ונחשפו לו רק דרך הסדרה עצמה וכן הלאה, עד אינסוף. בין החומרים בעזבונו יהיו שני סיפורים, או תסריטים שנואש מלצלם אי פעם ועיבד אותם כמו סיפורים, ושניהם מתרחשים משום מה במקסיקו, מדינה שביקר בה רק פעם אחת בחייו למשך חודש אחד, וכמו להכעיס או להעמיק את החידה, הקדיש את הסיפור הארוך מבין השניים לבמאי המקסיקני קרלוס רייגאדס למרות שמי שעומד במרכז העלילה, אם אפשר לקרוא למהלך הסיפור הזה עלילה, הוא דווקא הבמאי הספרדי הגולה במקסיקו לואיס בּוּנוּאֵל, וליתר דיוק מלון מרחצאות נטוש באזור פראי בלב מקסיקו שאליו נהג בונואל לפרוש כשהתחשק לו לחלום בהקיץ תסריטים.

 

שטח המטרופולין של ניו יורק, בעיקר האי מנהטן אך גם פיסות מברוקלין, קווינס והברונקס, אותו חודש אפריל במקסיקו ("בעקבות פולחני הפסחא הפגאניים במקסיקו") וקפיצה לקוּבּה בשיא המשבר הכלכלי (1994) לצילומי כתבת טלוויזיה על פדופילים בלגים בטיול מאורגן (בסיקוונס שערך לפרומו קמים הגברים הלבנים מכיסאותיהם בניסיון מגושם לרקוד סלסה עם ילדות סקסיות קלילות כמו ציפורים, בנות אחת־עשרה או שתים־עשרה, במלון נסיונל המתפורר בהוואנה) — אלה היו שתי האמריקות שלו, זה כל מה שהכיר באמריקה. לדרום־מזרח אסיה לא הגיע. אבל הכול עניין אותו בהתחלה. כל העולם. אבל הכול קרה לפני שהגיע או אחרי שעזב. מה שקרה אחרי שעזב פחות הטריד אותו, הרי אי אפשר לחכות לנצח שיקרה משהו, רק משוגע ללא עכבות ובלי התחשבות בתקציב כמו הרצוג יכול לטפס על צלע הר הגעש בדיוק כשאחרוני התושבים פונו מהאי ולהישאר אחרי שאחרוני צוותי החילוץ התפנו גם הם, ולכפות על שני הצלמים שלו מוכי האימה להישאר, שלושתם לבד בעיר הנטושה למרגלות ההר המעשן, ולטפס עד שפת הלוע היורק גזים רעילים ולמצוא ולתעד את האיכר האחד שנשכב על האדמה לחכות למוות בשלווה, בטירוף שלֵו ומלא כבוד בבגדי יום ראשון, החתול שלו צנוף לכדור לצידו, בגובה הראש שלו, בציפייה להתפרצות שלא התרחשה בסוף על אף כל התופעות המקדימות, באופן בלתי מוסבר ותקדימי, אולי כי הרצוג היה שם. הוא העריץ את הרצוג. לפעמים גם הוא היה קרוב מאוד, ממש ממש קרוב, עד כדי ייאוש. כשהפילו את החומה בברלין, כלומר ברגע המכריע שחתם את המאה העשרים, אם רק היה עולה על טיסת אירוֹפלוּג הישירה ממילנו לשדה התעופה שנפלד במזרח ברלין בלי לחכות לאישור תשלום הוצאות ולא שבועיים אחרי לנבור בשאריות ולחמם משהו. אם כי אז לא הרגיש כך באמת, להפך, הכול שם נראה לו מרתק. או כשהתפנה מדהב עם הפריקים האחרונים באוטובוס האחרון של הצבא במקום להישאר ולראות מה יקרה כשהחזירו את סיני למצרים. אבל אז עוד לא היה במאי סרטים דוקומנטריים.

 

הסיפורים החשובים באמת, כמובן, היו אלה שלא סיפר ולא היה מסוגל לספר, הסיפורים הפרטיים לגמרי שלו, הסודיים, המצמררים, אותם סיפורים שלא נמסרים לעולם, כי גם האנשים שמספרים ומספרים בלי סוף, שמתוודים כביכול, לעולם לא יגלו אותם, גם לא כשמפתים אותם ומושכים בלשונם, וקל לפתות אותם, הוא נוכח בכך בכל ריאיון מחדש, עם כולם, כל מי שאי פעם ראיין, גבר או אישה, זקנים וצעירים, קצינים גבוהים בצבא, נזירים, ראשי ממשלות, קבצנים חצי מתים, מהפכנים קשוחים, פושעים נגד האנושות, שופטים ומדענים בעלי שם עולמי וכמובן אותו יצור או תוצר הכרחי של התיעוד, "האיש ברחוב", שום אדם לא היה חסין, אולי רק ילדים, וגם לא כל הילדים, רק ילדים מסוימים היו חסינים בפני התאווה לספר את מה שאי אפשר לספר. ההווה הנחווה באמת, הנחווה כנצח, אותו לא יכול לצלם או לביים או לספר, הוא לא ניתן לשחזור. רגעי הפחד. הוא חיפש את הפחד, רק הפחד העיר אותו לחיים, והתשוקה כמובן, תשוקה עיוורת שיכולה להוליד והולידה כמה פעמים, פעמים ספורות אמנם, קנאה, קנאה מטורפת שאי אפשר לספר וזעם רצחני שאי אפשר לספר. סיפורי הפחד והתשוקה שסיפר הפכו תמיד לסיפורים משעשעים או לסיפורים מעניינים, אבל הכשל הזה היה מובנה, אינהרנטי. הוא הבין יום אחד בהבלח של הארה שרק במוזיקה אפשר לספר באמת. במוזיקה במובן הרחב, כלומר בעריכה או בחיבור או בחיתוך או בקומפוזיציה, כפי שאמר לו בתחילת הדרך במאי דוקומנטרי ותיק שפגש באחד הפסטיבלים, הקאט הוא נשיקה אמר לו כריסטיאן בלקווד, שגם בו קינא, בעצמאות המוחלטת שלו, כי הוא צילם לבד במצלמת קולנוע 16 מ"מ, לא בווידיאו, והסתובב בפיק־אפ טראק עם הציוד כמו זאב בודד, הרחק מהתעשייה, ובעיקר בקול הנהדר שלו קינא, קול הטרובדור הקטיפתי שבעזרתו פיתה את המרואיינים ואת הצופים כאחד, ובעצם לא היה צריך לסמוך על העריכה, כריסטיאן בלקווד, אפילו שם של טרובדור היה לו, כי המוזיקה הייתה בקול שלו שהשתתף בסרט, שהיה שחקן בסרט, לא בקריינות כמו הרצוג ואפילו לא כמראיין או כמדובב אלא כבן שיח, משוחח עם האנשים שפגש בדרך, נשמע ולא נראה לעולם. החיבור, אמר בלקווד, צריך להיות פלאי כמו החיבור בין שני גופים שהופכים לאחד, אתה מתכוון לסקס, שאל בן ובלקווד חייך ופנה לדבר עם עיתונאית פינית יפה ושתקנית שאחר כך, כשמת מסרטן פתאומי פחות מחודשיים אחרי הפסטיבל, כתבה עליו מאמר אישי במגזין קולנוע כלשהו, וידוי של אהבה שהוחמצה.

 

יום אחד פגש את אלינור בפתח חנות בשינקין. היא סיפרה לו שיש לה שני ילדים, אחד כבר אחרי צבא ואחד בצבא, היא עובדת בתור מזכירה בכירה בבנק ובעלה עורך דין. מצליח, שאל בחיוך אירוני. די מצליח, ענתה וחייכה והחיוך התפשט על פניה והאיר אותם והוא נדהם לראות שלא רק שלא איבדה את חינה ואת תלתליה השחורים המצודדים אלא יפתה ונעשתה נשית עוד יותר וגם מרשימה הרבה יותר, כאילו התפוגג איזה טשטוש שאפף אותה בנעוריה והדמות שבקעה מתוכו מתוחמת בבירור, בקווים נקיים וחזקים. מבעד לסימני הגיל שימרו פניה את רעננות הנעורים והיו פתוחים, כאילו, פתוחים לגמרי. היא לבשה שמלה קצרה צמודה שהבליטה את קימוריה בלי בושה וכשהתרחקה במורד הרחוב עקב אחרי רגליה המושלמות והקרסוליים הדקים בסנדלים אלגנטיים על עקב נמוך. הוא הציץ בהשתקפות שלו בחלון ראווה ותהה אם גם אלינור חושבת שהוא נראה טוב, שנעשה גברי יותר ומרשים עם הגיל, שבקע מהגולם.

 

בסוף יהיה רק החלון הפתוח ומעבר לו תנועה כמעט לא מורגשת של הצל או משב רוח בעלים האפורים מאבק על ענפי עץ הזית, ומאחורי העץ הקיר של הבית המוזנח ממול שדהה עם השנים למין כתום חם, בהיר, כצבע עור אדם, אדם לבן הכוונה, ויכול להיות קיר של בית ברומא או מנזר, אולי אפילו בקמפניה, בגלל הזית ופיסת השמיים בתכלת נוקב שיצרה אשליה של מרחב, כי מסגרת החלון הוציאה מן התמונה את שורת הבניינים הצפופים מסביב. הוא ישב בכורסה ועישן והתבונן בפיסת השמיים מחווירה כשהאור אזל. הוא הניח את הספר על הרצפה. הערב ירד. הרוח שרקה ברמות סחופות בצליל עמום. פתאום הצטלצל משהו מתכתי צורם. הצרימה חזרה על עצמה שוב כעבור כמה דקות, צליל מוזר, חדגוני, כמו מתיחה של קפיץ מתכת ענקי. הרוח רשרשה בעלי הזית, התכלת כמעט בלתי נראית כבר. כלב רחוק נבח ונבח. הוא יצא מהחדר וצלע בין המבנים הנטושים עד לכביש ושם השעין בכבדות את גופו על מקל ועמד להשקיף על מישורי הרמות וצלליות ההרים הרחוקים במערב. היו לו עוד חזיונות, כמו משחק שח בחדר חרב שחורי פגזים קרועים בקירותיו. שרפות משתוללות מסביב. שני פליטים יושבים כפופים על לוח השח המאולתר במפלט הדחוּק הזה, שהיה פעם פיצוצייה, ומצידו האחד עומד עדיין שלד מפוחם של מגדל משרדים מנותץ שמשות אבל כל היתר לא מזוהה, פסולת בניין, אבק. כבר חודשים אין חשמל והמים מזוהמים. האוויר מצחין מגז וכימיקלים בוערים וגוויות. הוא קם ומתמתח ומגלגל קש בנייר ומצית ומסתכל בפליטים שזרועים לאורך הקירות בחבורות וביחידים, בעיקר יחידים, ישנים או ערים, מחבקים צרורות, תרמילים. לידו מכורבלים שני נערים. נער וילד. הילד כהה והנער בלונדיני, מתולתל ולבוש חליפת גולשים ושניהם קשרו את עצמם ללוח סאפ זוהר שהניחו ביניהם. שלוש נשים לא צעירות ומוזנחות יושבות במעגל סביב התיקים שלהן. אחת מהן מנסה להסתיר חתול מתחת למעיל אבל גבר כחוש שעומד שעון אל הקיר ממול הבחין בו, וגם הנער והילד עם הסאפ. הוא מדבר עם יריבו בקול חרוך מעשן על המלכה, הכלי העצמאי ביותר בלוח והיחיד שיכול לשכפל את עצמו, על הפוריות של המלכה. הוא מדבר על המלך, כמה המלך חלש כמו תינוק ובכל זאת אין קיום לכלום בלי המלך, בלי שני המלכים, כי המשחק אפשרי רק כל עוד שני המלכים ואז היריב קוטע אותו ואומר ביובש אתה פשוט שחקן גרוע, מזיז חייל ולוקח לו את הצריח, והוא מפיל את המלך שלו לאות כניעה. ותמיד היה החיזיון של הסכין חודר בגב ומחליק לתוך הלב ואותו חלום שחזר על עצמו באינספור דרכים, ערים, רחובות, בתים וחדרים שמהם יצא ואף פעם לא הצליח לחזור אליהם או להגיע למקום שאליו הלך, קרוב ככל שיהיה, אפילו הדרך לחדר הסמוך הפכה תמיד למסע מפותל בבית שהתפשט לאינסוף, במבוך הזרוע מכשולים ותקלות ופגישות בלתי צפויות, באותו ממד חידתי, לפעמים בארוקי ממש בעושר ההפתעות הבלתי נדלות של חלליו, שבו הסתבך לאין מוצא, ואף על פי שכבר הכיר את כל הטריקים של החלום עדיין היה יוצא לדרך כל פעם באותה תמימות, באותו ביטחון, לא מודע כלל למסע החתחתים המצפה לו, וכל פעם מחדש התעורר מתוך מצוקה ובו בזמן אכזבה, או תסכול, כאילו אם החלום לא היה נקטע היה מגיע. אבל הדבר האחרון שיראה יהיה החלון, ענפי הזית וקיר הבית ממול ממוסגרים בחלון.

 

 

סן חוזה פורואה, אפריל, 2007

לקרלוס רייגאדס

 

 

מוֹעֵד במוֹרד ההר בתוך הצמחייה הלחה הוא נתקל בעוד ועוד שלוליות בצבע צהוב אוקר משונה. סן חוֹזה פּוּ־רוּ־אָה. מעניין מה זה אומר? בן פורת יוסף, זה מה שזה מזכיר לו. הבן יקיר. הנבחר. מוזר. גם השלוליות מוזרות. יכול להיות שירד גשם בלילה? הוא יודע שלא, לא ירד. הוא שכב ער כל הלילה, כמו ברוב הלילות, כמעט חודש הוא מתענה ברעש התופתי של ההילולות הליליות שלהם. והיתושים. והחום. אתמול בלילה הרגיש את החום סוגר עליו, על הגוף הערום שלו מתהפך מצד לצד בין הסדינים הרטובים הרגיש אותו כמו עוד גוף, אישה, שמנה. שמנונית. רוכבת עליו. כהה. ערומה. מיוחמת, זהו. החום ההביל מקירות הגבס של הקובייה ששילם עליה מחיר שערורייתי. ושלושה לילות מראש! הממזר. הדם עולה לו לראש, הוא חולף בהיסח הדעת על פני הבקתות המתמעטות בקצה הכפר. לא פלא שהבנזונה הכריח אותי לשלם הכול מראש. אפילו לא עוד לילה אחד אני לא.

הוא רואה כמו חי מולו את החיוך המחוצף של החרא אבל לא מצליח להיזכר בשמו. האם אמר? לא. סניור, זה הכול. זקן, פרצוף קשוח, שאנן. אלא מה? הסתלק לו לבית שלו הבטח יותר נוח ברגע שהכניס לכיס את הדוֹלָרֶס שלי, בחיוך. נדיר שהם מחייכים. ולמה שיחייכו? הדרך זורמת במורד, נטושה, אל תוך הנקיק המאפיל בירוק כהה. רחוק מאוד, באיזה שדות בירוק יותר בהיר שמעלים קיטור רותח בשמש הבוקר תחת יריעת שמיים עכורה, הוא מבחין בקבוצה קטנה של דמויות. פועלים בטח. פועלי חווה.

כבר חום רותח, הוא נבהל, כל כך מוקדם. מה יהיה בדרך חזרה? צריך להזדרז. אבל עיניו מתרוצצות בחיפוש אחרי "פּוּלְקֵרִיָה" או "טְיֵינְדָה", איזה שלט במורד הדרך שיניב כוס קפה. התשוקה לקפה, קפה אמיתי, עוד לא שככה, בשעה הזאת של הבוקר הוא תמיד נואש מספיק בשביל להתעלם מהריח הכימי החמוץ של הנוזל הדלוח שהם שופכים לך בכוס בתור קפה. שִפכה, הוא מהרהר, איזה מילה משונה המחשבות שלי נודדות כל כך יותר מהר מהגוף איפה הייתי? אה כן, ארץ גידול הקפה. בעצם הוא כן השיג קפה אמיתי, בצַ'אפַּאס. באריזה מהודרת אפילו, פולי קפה חסרי תועלת עם הסמל של סחר הוגן שקנה בחנות המזכרות בסָן כְּרִיסְטוֹבַל דֵה לַאס קָסַאס. כְּרִיס־טוֹ־בַל־דֵה־לַאס־קָ־סַאס, הוא מזמזם את ההברות, העיר הייתה יפה דווקא, רחובות תלולים מרוצפים אבן מצטלצלים והתוגה המסתורית הזאת באוויר, משהו זכוכיתי ונוקב, אופייני לערים הרריות נידחות. בכל זאת בשם עצמו יש עוד יותר קסם. כמו לַלִיבֶּלָה. גם שם הייתי. התייר הבלתי נלאה. מַלאֶה. איפה הייתי? פה, בכפר נטול־הקפה הזה, סן חוזה דֵקַפינָטוֹ. חה חה.

כמה מפונק — כמה רכרוכי אתה יכול להיות? במקום להגיד תודה שמצאת מלון פתוח בחור תחת הזה, הוא נוזף בעצמו. כן, אם אתה בוחר לקרוא מלון לקוביית הגבס המאולתרת בצבע אפרסק עם הבריכה התינוקית בגובה הברכיים בחצר האחורית והטלוויזיה מצרצרת בעליצות 7X24 למטה איפה שהצוות, זאת אומרת החצי־מפגר הידידותי עמד דבוק למסך מחייך כמו מלאך והדלת נשארה פתוחה כל הזמן כאילו הם באמת מצפים לאורחים יומם ולילה, גם דלת החדר שלו בעצם, הוא לא הצליח לנעול אותה והזקן, כשרץ אחריו להתלונן, נחנק ממש מרוב צחוק: נוֹ־נִידֵ־אֵ־לוֹקֶה־דוֹרֵס, סניור, היו מילותיו האחרונות. דולורס. גבירתנו של הכאב. והסתלק לו, הבנזונה, כמנצח. בטח. זכה בכסף שלי. הוא חולף על פני כמה וילות לא גמורות, אחר כך מבנה ענק של הַסְיֵינְדָה קוראים לאחוזות שוויסטריה טיפסה וכיסתה כליל וחורבות חווה כלשהי לפני שהוא מגלה מה המים האלה: נביעות. בעבועי מים משפריצים ישר מתוך האדמה ועכשיו כבר אי אפשר להתעלם מהם, הוא מוכרח לקפל את שולי המכנסיים ולדשדש בין הזרמים הרדודים שחוצים את שביל האספלט המבוקע בזמן שהוא הולך לאיבוד בין פרצי צמחייה פרועים יותר ויותר. אז זה מקור האי־שקט שנתקף. הג'וּנגל. ההִתרבּוּת חסרת הבושה, הבלתי פוסקת.

עודף.

הוא מקווה שהוא בכיוון. הוא זוכר בבירור שזה היה לכיוון מורד ההר שהמארח המבודח שלו הצביע בערב הקודם כשהניף יד מדושנת בגורמט זהב והבטיח לו שיוכל לבקר בהוטל בַּלְנֵאָריוֹ למחרת בבוקר רק דקה או שתיים אחרי שהודיע לו, לאכזבתו הנוראה, שהמלון בלנאריו נסגר לפני שלושים שנה, נסגר, סֶרְ־רַאדוֹ (מילה אכזרית), ולא נשארה לו ברירה אלא לקחת חדר במוסד של הסניור הנכבד או לחזור כלעומת שבא, נסיעה של שעה וחצי במונית ששכר כשהתייאש סוף סוף מהאוטובוס המובטח ונדחה, מובטח ונדחה וחוזר חלילה בסֶנְטְרַל המתרוקן — הוא נתקף צמרמורת לזכר הסככה רחבת הידיים הספוגה אדי אגזוזים בפאתי עיירת הרפאים שאת שמה כבר הספיק לשכוח אבל מראה המוטל היחיד שלה מבחוץ, מרחוק, שכנע אותו מייד לדבוק בתוכניתו המקורית ולצאת למסע אל הלא נודע במחיר מופקע רק כדי לחסוך מעצמו את ודאות עגמומיותו חשוכת־המרפא, המידבקת. או שהבחורה שכנעה אותו.

הוא מרגיש צביטת חרטה בחושבו עליה, מאחוריו, מנפנפת... בבת אחת שמטה את הזרוע. ואז שוב בתקווה מחודשת, נפנוף נפנוף. ציפור קטנה מסכנה. דידתה בעקבותיו כברת דרך, גוררת רגליים ומושכת באף (או מוחטת. או מקנחת. כל כך הרבה צלילים יוצאים מנזלת). מעבר לפינה הגניב מבט לאחור וראה את הכנסייה מתרוממת מאחורי גבה בהדרת כבוד משונה, חזיתה הצנועה וצמד מגדלי הפעמונים הסימטריים מסוידים לבן ושמי התכלת יוקדים על הדמות הבודדת שהטילה צל גוּץ בשמש, בישימון הכיכר המאובקת, דימוי מוכר שזיהה בנקיפת לב, דרישת שלום מאינספור סרטים אהובים. מקסיקו, דימוי שנרקח באולפנים אמריקאיים. ואיטלקיים. מקסיקו מוגשת על צלחת בידי מַאֵסְטְרוֹ לֶאוֹנֵה. פעם, בזמנים אחרים, שיעֵר, הכנסייה התנוססה בגאון על הגבעה המבודדת שלה, אבל עכשיו נפרשה מאחורי גבה מניפת הפרוורים שאין להם סוף, זהים בדיוק לעיבורי ערי השדה בטוסקנה, במצרים או באוקראינה (הוא עוצם עיניים בניסיון עקר לחבר תמונה לכל שם: הייתי שם, ראיתי הכול), עם המוסכים והסככות והגרוטאות והזבל, waste קוראים לזה (הנה מילת אמת!) ועוד הלאה, באופק, שדות בּוּר דהויים. בזבוז.

גל מוזיקה — קולות אנושיים שרים — גאה מבעד לדלת הצדדית שהחזיקה פתוחה בשבילו, מאותתת לו להיכנס, אָדֵלַנְטֶה סניור, סִי סי סי סי אבל לא היה לו נעים להפריע לתפילה והוא נחפז לצאת עוד לפני שנכנס והבחורה באה אחריו בריצה קלה והוא חשב, בהתחלה, שהיא בטח מאחד הארגונים האלה של נוער קתולי ואיך כל זה לגמרי גרהם גרין. היא הובילה אותו לאורך חצר העמודים — יותר כמו חצר משק זה נראה, ערימות מספוא ובאֵר, תרנגולות, מחרשות ועוד כלי עבודה חלודים — עוצרת בכל כּוּך לכרוע ברך ולצדד אליו מבט, פוזלת אליו במתיקות עד שהתחיל לייחל שתיזכר סופסוף במיסה שהיא מפסידה. הוא נתקף צורך דוחק להתיישב בצל ולעשן סיגריה. במקום זה נאלץ לומר לה את שמו ומאיפה בא. בחר, בלי סיבה מיוחדת, לדבוק באמת. ישראל אמר לחיוכה האטוּם ותוך כדי כך תפס שאין לה מושג קלוש שזה אותו המקום שממנו בא המושיע שלה. ואולי זה לא אותו מקום באמת. הרי גם ארץ הקודש הייתה רק דימוי, רושם שתומצת באמנות לקמע, בדיוק כמו מקסיקו הזפטיסטית של המערבונים, רק עתיק בהרבה ולכן מנותק עוד יותר מהמקור. חֶרוּזָלֵם. אה! את זה היא זיהתה.

הוא לא הצליח לעקוף את הסוגיה הסבוכה של יחסיו עם אלוהים ועם חֶזוּכריסטו על אף התרגולת היומיומית והניסיון שרכש בכנסיות אחרות, והבחורה התעקשה על כל שאלות החובה בטקס. אם ענה את האמת היו פניהם נאטמים בדרך כלל, לא בדיוק עוינים, פשוט לא מסוגלים או לא רוצים להבין, ובאמת כעבור כמה רגעים גם החיוך שלה נעשה, נוּ — איבד — נפרם. היא לא הקשיבה לו בכלל והחיוך שלה נפל, עקום, הלא חיוך, המה? סְמוֹרְפִיָה. מאיפה זה בא? האם השכל שלו שואב ממאגרי האיטלקית בגלל הקִרבה לספרדית? השכל שלו. עובד על מילים. שפות מתת האלים שלו. גיחוך? בערך, אבל בסמורפיה יש עווית של כאב, לא היתול. העוויה. זהו. היו לה שפתיים בשרניות, מה שנקרא חושניות, charnues (אה! הנה מילה טובה) והיא ייבבה, הפנים הגסים אם כי לא לא יפים שלה מתעוותים בזמן שהשתדל נואשות להבין מה זה שניסתה להגיד לו. חולָה. או אומללה בגלל משהו. אבל מה? את זה לא הצליח להבין, בעל משהו, שתיין, או אין בעל בכלל. ילדים קטנים. אין עבודה. או שאין כסף לבית חולים, לניתוח? בהכרח אתה מנחש על סמך קלישאות, דעות קדומות. לא היה לה עם מי לדבר — את זה לפחות הבין, וגם שהיא מאושרת לדבר איתו, שזה כל כך טוב לדבר איתו על החיים הרעים שלה. הכול הצטמצם בסוף לטוב ורע, זה בערך טווח הספרדית שלו, בטח הבין הכול לא נכון בין כה וכה אבל הבחורה לא הייתה מוכנה להרפות וחסמה לו את דרך הנסיגה בולעת אותו בעיניים מבעד לדמעות, דוּ יוּ לַייק מִי שאלה, כן אני מהר אבל נוֹ! אוּסְטֶד נוֹ הוא הבין את זה, הספרדית שלו הספיקה לזה, כמובן, סְיֵירְטוֹ אַיי לַייק יוּ, מוּי אֶרְמוֹסָה, לא, שיט, איך אומרים נחמדה, את מאוד נחמדה — נוֹ! אוּסְטֶד מצביעה מוּי אֶרְמוֹסוֹ, מייד נטפלה למילה השגויה שלי, ארמוסו לא טוב יפה, יפה תואר מצביעה עליי, ואז באנגלית, הוגה כל הברה במאמץ כביר: נוֹ לַייק — יוּ — מִי? מפנה את האצבע לעצמה עכשיו — מֶרְסֶדֵס. נוֹ לַייק־אֵ מרסדס? רק אז אני... אידיוט שכמוני. אז זה מה שרצתה.

הוא נסוג לאחור וחיטט בכיסים לחפש כסף קטן בזמן שהאישה הלכה וסגרה עליו. היא הייתה מבוגרת מכפי שהשמלה הילדותית הקצרה גרמה לה להיראות. רגליים חסונות, הבחין מזווית העין, דחוסות מתחת לחצאית הפרחונית. משהו מעוקם בפנים הכהים, הכבדים, דווקא לא לא מושכים אלמלא אותו משהו שפגם בהם ללא תקנה. בוכָה בקול רם כבר הטיחה בו משפטים דחופים שלא היה מסוגל להבין והוא לא העז להציע לה את הכסף כדי לא להעליב אותה, יכול להיות שרצתה בסך הכול מישהו לדבר איתו, מישהו זר, לא מקוּבע מראש בהקשרים של דמותה המוכרת, הקרוּשה בתוך עברה, בתוך הסיפור שלה, התפקיד שנאלצה לשחק, שיוּעד לה כבר במאגר התפקידים המוגבל, במים העומדים של עיירה קטנה — קולות הבעבוע, השכשוך והלחיכה הבלתי פוסקים של המים החוּמים האלה מסתננים למחשבות שלו, הוא שם לב פתאום. העולם הצמחי שלתוכו אני חודר. האם לא כולנו רוצים זָר, לספר לו? שטויות. זה היה רק תירוץ לקמצנות שלך.

אבל גם הוא — אפילו הוא, הזר, ניחש את הסוד שלה.

ג'ונגל בראשיתי. חתונה של חום ומים, מתסיסה חיים. שפריץ. היית צריך לתת לה את הכסף. אידיוט. כמה מרוּמָה היא בטח. שיט. בוכה כרגיל על חלב שנשפך. שקוע בהרהוריו המימיים הוא מסיג גבול ועובר בשער ללא שומר. הוא מציץ לתוך ביתן מט ליפול. הקופות: שלט דהה מונה מבחר תעריפים. אין איש. הוא ממשיך בירידה בכביש תלול סלול. תמיד אפשר לדעת. לא טיפשה — העולם מלא טיפשים לא מאובחנים — מפגרת. מילה מדויקת להפליא לתיאור הבעיה, בעצם: הכשל לשחק במשחק הניחושים: עליך לצְפות תמיד את הצעד הבא. וכמה שיותר צעדים קדימה. אבל איזה מאמץ זה דורש רק כדי לא להישאר מאחור — לשמור על הקצב — וההאצה בלתי נמנעת אם אבולוציה. או רבולוציה: מסיבוב זה בא. הדרך, מתעקלת בסיבובים בצל השרכים ונבלעת במורד בסבך צמחייה עבותה, השתפרה מאוד. יש לו תחושה מבשרת רעות שהוא פולש לרכוש פרטי עוד לפני שהבחין בחיפושית החבוטה גונחת במעלה ההר כאחוזת טירוף ובאיש הגדול הדחוס בחלל המכונית הקטנה מדי שולף את ראשו מהחלון ומנענע לעברו זרוע עבה בשרוול קצר, באיום, או כך נדמה לו; ההגה, הוא תופס בהלם קל, מצד ימין — בצד הלא נכון.

לוקח למכונית הישנה זמן רב, רב רב, לקפץ את דרכה מעיקול אחד למשנהו, גבוה יותר כל פעם, מפליצה טרטורים מהמנוע המאומץ וסלסולי עשן לתוך הירוק העשיר של הג'ונגל שמתנוצץ לו ברקע, אך זה נחלץ מערפילי הבוקר, רטוב ונהדר. הוא מתפלא כמה זה דומה לתנועת חיפושית באמת. מראה המכונית הישנה, המוכרת כל כך, שלעולם תיקשר בראשו לילדות, לאפריקה ולהרפתקאות, מוסיף מין נופך חלומי מוזר למתח באוויר. מוסיף עוקץ. לבהלה המתגברת. ואם פָּלַש? אבל החיפושית הזוחלת כבר גוררת רכבת דוהרת של זיכרונות, שקופיות צבעוניות שבכל אחת מהן ממוסגר עוד אחד מהמבצעים הנועזים של אביו, מבחני האומץ... אומץ אני מעריץ. הלוואי שאני. אבא, הוא טועם את המילה בקול. אבא. אבא שלי, הטייל הבלתי נלאה באמת. דור ראשון. מגיע לכל מקום וגם מצלם הכול, רולים על רולים של פילם, ולך נשאר להיפטר מהם. נתקעת עם הירושה שלו. אוסף השקופיות המאורגן היטב של אבא בארון שלי. מגשש אחרי נקיפת החרטה הוא לועס בפה את המילה אבא. אב עברי. סימטריה מושלמת. גם גמגום ראשוני. פּאפּא, באנגלית. בּאבּא. האיש עצמו נשאר מחוץ לתמונה — אפילו אבא לא יכול לאחוז בהגה ובמצלמה בו בזמן — אך הוא רואה (בעיני רוחו) את השקופית של החיפושית הקטנה צולחת כמנצחת את דרך העפר שהפכה לנהר במבול פתאומי של עונת גשמים שהקדימה; רואה אותה, גוצה, מנערת מעליה בעליזות עננות אבק אדמדם, צעצוע פח עגול ומגוחך שהוצנח באמצע מישור שחון, חסוּך כבישים ומנוקד עצי אקציה גמדיים וגדמי ענפים יבשים ועצמות ותילי טרמיטים אפורים זקוּרים ככל שהעין מגעת, מכסה המנוע מאחור פעור בלובן לא טבעי על רקע מרחבי האפור־אדום המגורען, המבעית, של האדמה והשמיים הדהויים; רואה אותה, את החוטם הלבן מרובב בבוץ מציץ מעבר לחוד מצוק תלול או נבלע בערֵמת ילדים ערומים, צוהלים, שהצמידו את גלדי הידיים הוורודושחורות שלהם אל לובן הפח ונשענו בכל הכוח על החלונות שייפתחו עוד רגע מלחץ הפצעים הזבים שלהם, הוא מצטמרר למרות החום, הגדמים שלהם, ההילות המזמזמות הרוחשות סביב ראשים קירחים קלועי צמות מוכי גרדת כי הפולקסוואגן החמודה הזאת, המיקימאוס תוצרת גרמניה, הפכה בתצוגת השקופיות של זיכרונו לנקודת המגוז של כל היבשת השחורה האבודה שלו אבל הוא לא מצליח לשאוב אומץ מעלילות הגבורה שלה וגם לא למנוע מידיו לרעוד כשהוא מחטט בארנק בבהילות בזמן שהאיש הגדול בפולקסוואגן בולם לצידו בלי לכבות את המנוע. בוחן אותו במבט יציב, שאנן. אומר, כעבור נצח של שתיקה, שהוא יֵרד לאסוף את דמי הכניסה מאוחר יותר. אין מה למהר. מאוחר יותר. הוא מתרחק במעלה ההר, מנופף ביד.

תתבייש לך. בושה. אפריקה. אבא שלו היה גבר, היו לו ביצים לטייל. אבל היית קורא לו גברי? לא, בגברי יש שמחה פיזית, מין און סקסי בהמי כמעט ולאבא היו עיניים בודדות ועדינוּת, העדינות הביישנית של הפוריטני. אולי הדוד יוסף היה. או שגם הוא לא? בן פורת יוסף. אחרי המפגש הזה הוא לא רואה יותר אף אחד, וגם לא שום סימן חיים. לא מדויק. הוא מודע לפעלתנות בלתי פוסקת מכל עבר ומקשיב ביִראה לזלזלים הנורים חרש מגבעולי המטפסים ולבעבוע מיצי הצמחים בנקבוביות בוציות בקרקע הנרקבת, אוזניו כמעט מתחרשות מרחש הרמשים בעלווה הסבוכה וזמזומים ושריקות וציוץ ציפורים עסקניות וצווחה צורמת של משהו חבוי בשיח כאשר לפתע, מעבר לעיקול, הבלנאריו עצמו בוקע לרגליו, עצום כל כך שהוא פוסע צעד לאחור, מצל על עיניו, נדהם.

רוב המבנים עמדו בגבורה במצור הג'ונגל אבל אפילו ממרחק אפשר לראות שמתחם הספא הגדול, שהיה פעם אתר נופש אופנתי, הוא כעת לא יותר מקליפה מרוקנת. ריקנות, משודרת לחוּשַׁי הדרוכים באמצעות הדים והשתקפויות. החלונות מסגירים, אפילו אם לא שבורים — פתאום השמחה מציפה אותו, שוטפת בכל הגוף. הוא מאושר כמו שפן למראה הארמון הלא מאוכלס הזה פורש לכל עבר את אגפיו מרובי המרפסות, מקנן בהתרסה על שפת הנקיק, ריק, בתפוסה ריקה, איזה אוקסימורון מלבב, עצי הדקל הגבוהים ששמם יצא לתהילה לא גזומים, המזרקות עצורות, כרי הדשא הירוקים מגודלים פרא והבריכות — אחת, שתי בריכות ענקיות ועוד אחת קטנה יותר הוא רואה מכאן, כולן עולות על גדותיהן בצהוב, צבע לא טבעי, לא צהוב חרדל ולא חום אלא צהוב לגמרי, אטום, נוזלי בוודאי ובכל זאת לא דומה בכלל לרעיון הצלול של מים — המתקנים האלה, שהיו פעם הומי אדם, פורשים לפניו עכשיו את משטחי ה- המה? — האַמָרִיליוֹ הנרחבים שלהם באין מפריע. א־מ־רי־ליו. צהוב.

נפעם, הוא הוגה בהישג שלו: הוא מצא את הבלנאריו של בּוּנוּאֵל! זהו זה, הוא משנן לעצמו, משקיף על הספא המת האימתני בגודלו שנפרש לרגליו, זה איפה שבונואל בילה שבועות רבים כל כך בנעימים הוא אומר לעצמו כאילו הוא פונה לקבוצת תיירים פעורי פֶּה, פה זה היה, פה הוא חלם בהקיץ את הדימויים המובהקים שלו, את הסצנות שאני יכול לראות ולשכוח שוב ושוב מפני שהן נשארות חידתיות, חסרות פשר, מגרות ומקוטעות בדיוק כמו חלומות ולכן גם אי אפשר לזכור אותן, לא משנה כמה פעמים ראיתי אני תמיד שוכח, רק תמונות בודדות אני זוכר. לא תמונות אפילו. רושם. ומה שעוד יותר מוצא חן בעיניו זה שהוא רואה את המחבוא של בונואל בעיניים באמת טריות, כלומר הוא לא צפה בו קודם על שום סוג של מסך, המקום לא הופיע בלונלי פלנט וגם לא ברוּטייר ואף אחד מהאנשים ששאל מאז שהגיע למקסיקו לא ידע איפה זה ואפילו לא שמע על המקום מעולם ומה שהכי מפתיע, הוא העלה אפס מופעים בגוגל. עד כה. אולי לא חיפש נכון.

פּרוֹלִיפֶרֵיישֶן אוֹף אִינְפוֹרְמֵיישֶן. הביטוי צץ במאמץ ממאגר הזיכרון העכור שלו. הוא כמעט בטוח שבונואל התייחס לכך בזיכרונותיו עם עוד איזה מונח באנגלית, באמריקאית, שהיה באופנה באותו זמן, המה? פיצוץ אוכלוסין? לא מצלצל טוב. שתי דוגמאות מוקדמות לפרוליפריישן של האנגלית. אמריקאית. באותו ספר, ספר הזיכרונות, בונואל תיאר כמה חלומות בהקיץ שהיו לו בבלנאריו. או במקום אחר. כשהבמאי חלם שהוא נהיה שליט העולם, רודן כול יכול. דירקטור/דיקטטור. משחקי מילים אתה זוכר. מייד אחרי שתפס את השלטון הוא מזמן אליו ביולוגים כדי להציל את העולם מהאסון הדמוגרפי המאיים בעזרת וירוס שיכחיד מיליונים אבל אז הוא מתחיל להסתבך, עורך רשימות של מי שיוציא מהכלל, המשפחה, החברים, נאלץ לזנוח את המבצע, בקיצור. הספרדי הלקוני. הלוואי שהיה לי שמץ מההיגיינה המילולית שלו. ובכל זאת זכית בפרס על ההתמדה שלך. הוא מצא את הבלנאריו של בונואל, נטוש. בחזרה לגן העדן הפרטי.

הוא יורד לבריכה הראשית, מתפשט עד לתחתונים (הוא עדיין מאושר, מאושר פיזית). על אף הרתיעה האינסטינקטיבית או חשד הגיוני שלא מרפה ממנו גם כשהוא עוקב בעיניו אחרי הצינור המבעבע לתוך הבריכה עד למקורו הטבעי (מעיין?), הוא טובל בצוהב המנצנץ בצל העצים. לא לגמרי בלתי נעים. רטוב. נסחף. שים לב לשמש שמתי? כן על כל הגוף קודם. במים זה יורד. אמור להיות עמיד די כבר שוב אחרי שאתנגב. כאן זה היה. כאן במלון של הבלנאריו דה סן חוזה פּוּרוּאה בונואל שיכן את העוזר לכל עת שלו, הוא נזכר, הצרפתי ההוא מה שמו, תמיד עצבן אותי עם זקנקן התיש המשונן שלו, שנוּן, צרפתי שנוּן, כדי שיכתוב את התסריטים בזמן שהבמאי לבדו, בעצלתיים, ביים לעצמו חלומות בהקיץ מפוארים על נסיכוּת ימיביניימית, ממלכה פרטית משלו שבה השצף המטורף של הזמן ישוקם בחזרה לטפטוף איטי. זרים יוּצאו להורג, מן הסתם כדי להגן על נחלתו מפני הווירוס הקטלני של ההאצה. בעצם הוא אסר — אבל המשפט צץ במוחו פתאום במלוא הודו המקורי:

Les voyages n'existent pas

אין מסעות. וגם לא היו מעולם.

דיברת בונואל: אל תטייל.

המסע הוא מסה, פתגם פרסי.

בתרגום מילולי זה עוד יותר מפורש, כל מסע הוא פיסה מהגיהינום. מה שנכון. הוא תיעב נסיעות, הספרדי, חה! רק לחזור אהב, כך טען לפחות, לחזור לבקר במקום שבו כבר היה קודם ויכול להרגיש שם בבית. מופרך, כמובן. בלתי אפשרי אם לא עזבת מלכתחילה. ואני? אני אוהב רק את הדרך והדהרה בין לבין. הגוף שלו מוליד במים מעגלים עצלים שמתפשטים, מתפוגגים, נספגים בצוהב האטוּם. אניגמטי. הוא נכנע למתיקות השמש והמים. הכול שלֵו עכשיו בגן. השלווה... התסריט ההוא שכתבתי, מתי? ברומא. מזמן. כאילו זה היה אחר. לא אני אלא אחר. שלווה. ולמה לי? אז לא היה לי צורך בשלווה, לאקשן השתוקקתי. אז למה באמת? או שכך אני חושב עכשיו. ובכל זאת, אני הוא הגה את השם. The Calm. למה? אה, החלום שלי. אבל זה היה לפני, מתי? בצבא. לחתוך את הוורידים. עוד מעט אפטר מהכאב, אני שוקע במתק כזה

אני מתעורר, עדיין בחלום, לאכזבה הנוראה שלא מתתי. הוא (מי?) אומר לי שאני חייב לעשות הכול שוב מההתחלה לפני שהם יחזרו. מדגים לי. צריך לחתוך שוב לתוך הפצע הפתוח. הוא מי? מי הם? אני נרתע מהכאב, מהכאב הצורב של לחתוך שוב בתוך החתכים. כאב מפחיד אותי, לא המוות. דולורס, גבירתנו של. אבל אם אצליח למות אגיע לשלווה שאני עורג

כתם בהיר יותר לא מוסבר פתאום, כך הוא קולט אותה — בהרה רוטטת בתוך מארג הירוק סביב. אותה? איכשהו הוא יודע. אישה. הוא מחייך לכיוון בהרת הפנים המשוערים, חסר אונים, לא מסוגל לזהות תגובה. מנופף ביד מהססת: ?... לא? לא רואה תנועה. שום צליל שיעזור לו להתמצא. דיסאוריינטציה. מפגר, הוא נזכר, גם אתה, אתה רואה עכשיו לא למרבה הצער אני לא רואה כלום בלי המשקפיים. הוא שוחה לגדה הנגדית מהר אבל בנחת, בנחת — תעמיד פנים שכבר היית בדרך החוצה בין כה וכה — מטפס ויוצא לחפש מחסה. ראשית: המשקפיים: איפה לעזאזל? אה שם, כאן. עכשיו המגבת. בושה.

היא שכבה עם הפנים למטה על מגבת אפורה ודי מרוטה, שערה הבהיר פזור כמו מניפה על השכמות העדינות (עצמות הפרפר שלה הוא כבר קורא להן). גפיים דקים מקופלים יפה, בהתאמה, כאילו דאגה לארגן אותם סביבה בזהירות רבה לפני שהתמסרה לשינה. לידה נח תיק קטן מכותנה בשלל צבעים, ארוג ביד. מלאכת יד מקומית בטח. סחר הוגן. סדר וניקיון. הכפכפים מיוּשרים. בטח צרפתייה, הוא מעריך. אני לא הייתי מסוגל. בחיים לא הייתי מפקיר ככה את עצמי (הגוף שלי: מי הוא? של אני: אנוכי) בחוץ. לעולם העוין. לא? נו באמת. ומה, לא הלכת לישון בחוץ לבד ללא חשש, כן, אבל מתי? כשהייתי צעיר. ביוון. בכרתים... שמע את צליל החליל, משב רוח מלוּח והבלח מגיזת הזהב באיים אבודים מזמן, אִי אִי אִי, הנעורים. אישה צריכה להיות זהירה יותר, בכל זאת. הוא מתקרב — נמשך, נפעל, מתוח, לתנוחת העירום הנח. לא עירום — חזייה שחורה יש לה, תחתונים שחורים גם. זוג. סט הלבשה תחתונה, לא בגד ים. לא פרובוקטיבי בכלל. להפך. גזור כדי להסתיר. גִזרה שמרנית. מהוגנת. אפילו ספורטיבית. עוד יותר מגרֶה דווקא. מה שמוצנע נחשף. לבנים שחורים. פתאום פוקד אותו עוד אחד מהחזיונות של בונואל — איך הוא בועל את מלכת ספרד השרועה לרגליו פרקדן, שקועה בשינה עמוקה. נתונה לחסדו. או שזאת הייתה הבתולה מריה? ירכיה פשוקות קצת היא שוכבת, רפויה בשנתה, עורה זוהר בבלונד חיוור, חלק. לבעול אותה בלי ידיעתה. להפשיל את תחתוניה. ואז אַנְדוּ. נוֹט דַאן. רק מילים.

מהר, בוש בעצמו, הוא מתלבש. הוא יֵצא לערוך סיור בממלכתו הפרטית לפני שמיס חוה תתעורר ותקלקל הכול. הכול רק שלו עכשיו. גם היא, נתונה לחסדו — בַּסְטָה! הוא פוסע בעקבות הצינורות החלודים מקצה הבריכה המוכתם בחוּם (המים זולגים שם, רוויים ברזל) ומגיע לשורות ביתנים חרבים אך מצוידים באמבטיות ועוד אביזרים מוזרים של איך קוראים לזה הידרותרפיה, הכול רקוב. הרצפות, מוצפות עד גובה הקרסול, שקעו פה ושם, המים הנאלחים חדרוּ לכל חור. חדירה. לא יוצא לי מהראש. מזכיר לו את הירונימוס בוש: התרפיה של הרשע. לא כוס התה שלי. אבל האביזרים השטניים הקטנטנים שלו, מקסים. מאוד לא בריא הוא מחליט ונמלט החוצה מהצחנה. סירחון של שתן ורקב ועוד משהו חיוני, ריח של זרע. גופרית? לא, התססה, הלחות פשוט. כימיה. כך מתחילים החיים. קצת הלאה משם הוא נתקל במקור המים. גרוטו קטן, חמוד דווקא, הקירות מוכתמים בנתזי הצרחה הצהובה שבוקעת מהמעיין מתחת, בגומחה מאחור קבוע פסל של מדונה שחורה שמזכירה לו בתולת ים. בגלל הגרוטו. צורת קונכייה. עוד בתולה. מקושטת בפרחים. טריים אפילו. נס? הוא בוחן את פני הבובה היפים עם כתר הפרחים הטרופיים (לא מכיר אותם, לא יודע לקרוא בשמם) ומחשבותיו משלימות עוד מעגל: מהנס הישן של הזקנה שילדה בן לישיש עקר, אבינו הראשון, אל הביאה השנייה והנס הרענן — בתולה צעירה הרה ללדת. ולמי? בן האלוהים. כאן טמון כל ההבדל. זקנים וקמלים נולדנו, אנחנו. הפרוזה שלנו קרובה מדי לסדר הטבעי של הדברים. מעל המערה צומחים צוקים ענקיים ישר במאונך לתוך השמיים הלומי השמש. עקבות החלודה הבלתי נמנעת מרוחים על פני הסלע מלמעלה עד למטה, מסמנים את מסלול נפילת המים: מפל, יבש עכשיו.

בנחת, כאילו אין לצד הבריכה זוג ירכיים חלביות חלקות ולא חשוב, הוא פוסע לעבר המתחם הראשי ויוצא לחקור את מבוך הבטון ששרד כמעט ללא פגע, למרבה הפלא. חדרים ליחיד, לזוג ולשלושה, סוויטות, מסדרונות, חצרות פאטיו ואולמות. הוא בוחן כבלים שנתלשו מהקירות ופתחי צנרת פעורים בחדרי רחצה שכל יתר המתקנים המאפיינים נבזזו מהם. הוא מדלג בין מרפסות תלויות מרוצפות קרמיקה, מקורות לבנים אדומות, קבורות תחת הסבך הירוק שגדל פרא. ירוק בוהק, אלים. הוא יושב על חורבת מיטת אפיריון באפלולית סולריום שְבוּר־שמשות שנעטף שרכים מטפסים וחושב שהמקום שימר בכל זאת משהו מהשיק־מודרן הבהיר שלו, ניגוד לחורבות מקדשי השמש הקודרים ומצודות הקונקיסטדורים. אפשר לקרוא לזה "הריסות אופטימיות". הוא צועד במעלה ובמורד גרמי מדרגות מוצקים, אכסדרות בטון ומשעולים מרופדים בנשורת עלים מלחששת. גן העדן התיירותי התמזג בחורבנו עם הטבע. אולי רק העמידה פנים שהיא ישנה.

הוא עלול להיתקל בה מעבר לפינה הבאה.

לעשות אהבה באחד ההַבִּיטָסְיוֹנֵס. אַנְאִינְהִיבִּיטֵד. כמה אני אוהב משחקי לשון. או בהַאנְטֵרְ'ס הוֹל. הוא משועשע. הוא כורה אוזן להד ממלון ציידים אחר שבחדריו הרדוּפים התרחשה בעילה הרת גורל. נפשעת. מפלצתית. בינתיים הגיע לבניין הראשי. כפי הנראה, זה הוקדש כולו לשטחי ציבור ופעילויות פנאי. השלט החרוט באותיות זהב ¡Estimado Huesped! מזמין אותו, אורח נכבד, ליהנות ממבחר אופני בידור באולם הציידים או בטרקלין הקוקטיילים, לבקר בבריכות ובברים ובביליארד, בבאולינג ובבּוֹלרוּם. לרקוד. להעביר את הזמן, לשחק. game. מתי בדיוק, באיזו נקודת זמן הפך הציד למשחק? פעם בפֶרַארָה ביקר בפלאצו, פלאצו... הוא מנסה להיזכר בציורי הקיר, החיוניות העזה של הצבעים, חן התנועה שהוקפאה משהו עם סמך, סקסי, לגרש, מה? נוֹיָה — זהו! פלאצו סְקִיפַנוֹיָה. את השעמום. נערים עליזים (תרתי משמע?) מתחרים ביניהם הוא זוכר במעומעם, נערות בהירות קלות רגליים שקועות במשחקי כדור חינניים. יפהפיות מעורטלות למחצה זומנו לגרש את השעמום מחווילת הקיץ של הדוכס ד'אסטה. מהמזרח באו. גם אני. מוזר איך לא חשבתי על זה קודם. מקור הקיץ כי השמש ממזרח, אֶסְט. ובאמת, כשהוא חושב על זה, ציורי הקיר המעודנים היו די דומים למיניאטורות פרסיות. פרסקו. להתרענן. ואז מה? תענוגות עצלים של האמבט. הוא יכול להתגנב בחזרה לבריכה ולהפשיל את התחתונים ההדוקים, להפריד את הבשר הרך האפלולי של ירכיה הפשוקות קצת לפני שתתעורר באנחה:

אה.

אה־אה!

מצחיק, פעם אחת מסמנת הנאה, פעמיים — סירוב. לא: אזהרה. למטה בפוּאַיֵה הוא חוקר אבנים מפוסלות בסגנון פרה־קולומביאני מודרני וטוטם עץ מונוליטי שמוטל על הרצפה לצד גווייה ענקית של נברשת ברזל. כבד מדי להרים, הוא מניח. כל מה שהיה שמיש נבזז, קישוטים אף אחד לא צריך. או שהניחו להם כי פחדו מקללה. אמנות קדושה. הוא שם לב שהכול עוצב בטוּב טעם, תוך הקפדה על פאר ונוחות גם יחד וגימור מושלם. העובדה שהשתמר במצב טוב על אף שנים של הזנחה מעידה. נבנה על ידי ספרדים — אַסִילָדוֹס, אמר הזקן. מארחוֹ. גוֹלים. נו, את זה אפשר להגיד על רוב המדינה. העולם. אבל נוגשי העבדים העגומים האלה. קללת הגורל רדפה אותם לפה ולא הרפתה. אולי הזקן בעצמו עבד כאן, כשהיה צעיר. לא סביר. בטח הביאו איתם את הצוות שלהם, המיומן, מהבירה. אבל לא לעבודות השחורות. גייסו כוח עבודה זול מכפרי הסביבה. ואז זה נהיה יקר מדי, לשמור על הרמה הגבוהה. בין כה וכה המרחצאות יצאו מהאופנה, הים והחופים הפכו ללהיט, כל האמריקאים דילגו לאקפולקו. עכשיו יש לו "הוטל" משלו בכפר, ובשביל מי? נופש מקומי. או מטומטמים נוסטלגיים כמוני. והאסילדוס, הספרדים, מה נהיה מהם? ולמה זה מרתק אותי כל כך, המאצ'יזמו המקברי שלהם? בונואל היה גברי. ומלחמת האזרחים בספרד. וגוֹיָה כמובן — גבריות מוזרה, עקרה. העוקץ הספרדי. היא שכבה עם הפנים למטה, השיער הסתיר; יכול להיות שהיא מכוערת אבל מה אכפת? במובן מסוים, כן... יותר מסעיר אפילו.

הוא מגיח ממה שהיה אולם הקבלה ונבלע מייד בצמחייה המופקרת. הוא מנסה לדמיין את בונואל בימי הזוהר של הבנלאריו כשהוא צופה מהבלקון בשיירות, שיירות של אוטובוסים שפרקו במתחם המטופח מטעני בשר ורוד, חולצות הוואי ומכנסי ברמודה והפריחו עננות סירחון מחרמן של קרם שיזוף ואלכוהול בלי הגבלה לקול רעמי צחוק וצווחות התפעלות ותקתוק מצלמות בזמן שהוא, בונואל, הסב לשולחנו הקבוע על המרפסת הפתוחה ולגם מרטיני יבש מאוד, מותקן בקפידה לפי המתכון שלו עצמו, וחלם בהקיץ סצנות ציד אפלות בנופך ארוטי אנין שיותקנו (אך לא ימומשו, לעולם לא!) באותה מידה של קפדנות, מתוך נאמנות חמורה ומוחלטת לרצונותיו, כאן למטה מעבר למעקה המרפסת, בתפאורה הפראית של הבָּרַאנְקָה. הנקיק העמוק צונח בקו ישר למטה. מיוחד מאוד. כן. קצת הלאה משם הוא מזהה את קונכיית הבטון של אולם הקונצרטים ובמרחק מה בצד, מוגבהת בקצה מדרגות רחבות, מורמת מעם, הכנסייה. אם האלוהים, התפללי בעדנו. והתפללי בעדנו. תאר לעצמך לסגוד לזקנה בלה בת תשעים שהרתה ללדת הרבה אחרי שרחמה — איך זה הולך? חדל מדרך נשים? או משהו בסגנון, בכל מקרה מנוסח בבוטות. עם קשה עורף אנחנו, קשים: יהודים. עזבו אותנו מהסנטימנטליות המתוקה שלכם. מוזיקה? לא ממש. פרחים? בתולות יפות מצועפות במחלצות שקופות? — נו באמת. תודה רבה, אנחנו נדבוק במציאות העירומה, המחוספסת. וגם הבן שלה לא מעורר חמלה. איציק המסכן, סתם אחד. לא מת תחת הסכין של אביו. סחב את הצלב שלו ברוח נכאה ויצא מזה בחיים, ובשביל מה? כדי למלא את חובתו המשמימה, לפרות ולרבות על פני האדמה הזאת. הבן האחר, זה כבר סיפור אחר. ויה דולורוסה. כאב מפחיד אותי, לא המוות. הנה החוליה החסרה שלך, תשוקה שהומרה לחמלה: הפאסיון. איש המכאובים, נולד מחדש. בעצם, מהתחלה לא נולד מבשר. ביתק את השרשרת האכזרית של הריבוי הטבעי. ואף על פי כן נאלץ לסבול כמו כולם, בענווה. האלים הפגאניים משרים רק פחד, שלנו גם, בעצם: יְרֵא אלוהים. עליו מרחמים בזמן שמענים אותו. רוצחים ומעריצים אותו בעת ובעונה אחת — מי יכול להתחרות בזה? תראה איך זה התפשט לכל מקום. כאן. בצד השני של העולם. ועדיין, אנחנו התחלנו הכול, גם את הבן שלהם... מוזר. נוודים, זורים לכל רוח את הזרעים הפוריים שלנו, הסיפורים שלנו, סן חוזה פורואה בן פורת יוסף

בכל אשר ילכו — והם הולכים לכל מקום — המים משאירים אחריהם עקבות מרשיעים. הוא עוקב אחרי אחד הנתיבים החוּמים ומגלה שביל צר שמוביל לתחתית הערוץ. געש מים שוצפים עולה באוזניו מן הנהר הנסתר למטה. אֶל רִיוֹ. ארד למטה לנהר הוא חושב, ללב הפרא. אבל השמש מפחידה אותו. יוקדת — השילה כבר את צעיפי הבוקר. בכל זאת, הוא לא מסוגל לעמוד בפני קריאת הנהר. הוא עושה את דרכו במורד, צופה כבר הנאות קרירות, את דגדוג המים לוחכים כפות רגליים יחפות חש ממש בעור איך כשפרץ הנביחות גורם לו לקפוא במקום: עמוד! לא לזוז! איפה? כלבים. לא אחד, לא שניים הרבה הוא שומע אלוהים יש שבט כזה שקרא עליו, איפה?! תמיד באמזונס מוצאים אותם מבודדים לספור הם יודעים רק 1 2 הרבה עכשיו הבנתי. כן, אבל מה עם היד? 5 אצבעות. מתבקש שיוכלו לספור אותן. מה זה משנה, מיותר — אוי אלוהים! לא לזוז. הם משתוללים מהומת אלוהים מקימים מקפיאת דם משתוקקים לדם שלי מבעד לקרחת בסבך הוא יכול ממש לראות — אלוהים! עשרות, אולי מאה כלבים שחורים כלבי דם בסקרוויל כלבם של לא כל כך גדולים אבל שריריים צמאי דם כלבי השאול מתרוצצים פרא חופשי על מין גדה מוגבהת לצד הנהר, מבנה הוא רואה שם, מה? לא בית — חוות כלבים, כך זה נראה. מאולפים להרוג. מהר, על ברכיים וידיים רועדות הוא כושל במעלה ההר, חותך מהשביל ישר בתוך השיחים ששם עוד פלג חלוד פילס לו דרך בסבך: בחזרה לבלנאריו.

מהר מהר

שאגה מטורפת מחרישה את אוזניו, יללת התסכול בוקעת בבת אחת ממאה גרונות הלהקה שטרפה נגזל ממנה והלמוּת פעימות ליבו בחזה בגרון ניסור הרמשים הרוחשים בשמש עליו סביבו שהוא חובט בהם בידיו לשווא נאספנו כאן אחי היום לסעוד מבשרי ודמי והוא עיוור מזיעה והקלה, מועד כבר בטווח ראייה מהבריכה כשהוא מודע לשינוי. משהו לא כמו שהיה. לא כמו שצריך להיות. הוא לא יכול להגיד מה, מה קרה לגן, מה זה שגורם לו לזחול חזרה בחוש עיוור ומה שעוד יותר חשוב, הוא לעולם לא יוכל לומר לָמה — להסביר למה התגנב משם בשקט בשקט, חרישי כמו עכבר, למה מיהר כל הדרך במעלה ההר אל השער והלאה, בדרך המתפתלת הלא נגמרת הארורה הבוערת ביקוד החמה כל הדרך חזרה בלי לעצור אף לרגע עד שהתמוטט על המיטה בחדרו השכוּר, חצי מת מצמא וממכת שמש —

למעשה, זה לא נכון.

רק המעשים קובעים. זו עובדה. למעשה, זה לא קורה כך בכלל. מה שקורה זה שברגע שהגיע למקום בטוח — כי המתחם של הבלנאריו כבר נראה לו כל כך טוב ומיטיב, ממש ממלכתו הקסומה — כשנחלץ מעמק הכלבים המשחרים לטרף והגיח, מותש עד לשד עצמותיו, אל השלווה שלצד הבריכה — הוא צנח בדשא הגבוה בצל אילן, ונרדם. או רק התנמנם. לדקה או שתיים, אפילו לא. אולי ניעור מעילפון קל, עוד לא במלוא חושיו, ובכל זאת הוא יודע, יודע בוודאות המוחלטת ביותר, שמשהו נורא עומד להתרחש, משהו רע, מביש, בלתי נמנע וחסר תקנה. בושה. שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה. מבעד לחרכים בעלווה מיידה השמש סכינים חדות בעיניו. בבת אחת הוא ער, ער לשינוי. הוא ער לגמרי. הוא שומע בבירור, אם כי בלי להבין כלום, צלילי שפה לא מוכרת בקולות זכרים גסים ומשום מה כל ישותו מתכווצת פנימה אל תוך הרִיק או הבור בבטנו והרִיק הזה, או הבור, מתרחב, מתפשט בהתמדה וכוסס בוורידים, בשרירים בעצבים בפה היבש בלשון בקנה הנשימה. רע. שמשתלט. שפה משונה הם מדברים האנשים האלה. אנשים, רבים: אחד שניים יותר משניים הרבה. לא דומה לשום דבר ששמע אי פעם. כמו גניחות, הקלקה בלשון, גרוניים. רעים. ברברים אם אתה לא מבין. קבוצת פועלים במעלה ההר. איכשהו, הוא יודע. אינטואיציה. רסיסי מידע: מוקדם בבוקר, לפני יובלות זה נדמה, כשירד בהר הבליח בשדה הראייה שלו מרחוק משהו, מה? כובע קש של אחד הגברים. או חולצה כחולה. הרחק בשדות בירוק יותר בהיר קבוצת פועלים. פועלי חווה. היקש, גם. פה ושם מילה בספרדית הם, הנה: אַלְבַּרָכַּה. בריכת שחייה זה אומר. ממקור ערבי, לפי התחילית. הספרדית נשמעת כל כך מוכרת, מרגיעה, בהשוואה. הם ילכו לשחות שם — להתרענן אחרי עמל הבוקר. צ'יל אאוט. או סתם לאכול צהריים לצד הבריכה ששם

שיט. היא. הוא מתיישב. ששש! שלא יראו ישמעו אותך. נחבא בצל עץ בסבך הדשא הגבוה הוא עוצר את נשימתו, מקשיב לאחד שניים הרבה צעדים כבדים רומסים את השיחים. הבור השחור בקרביו התפשט בינתיים לכל האיברים. נבואת לב: ניחוש הרע העתיד להתרחש. האם זאת הנשמה שבוכה בלי קול בתוכי כשהיא בורחת, מתכווצת מפני הרוע לא! מהפחדנות שלי? שם ליד המים הכהים ירכיה הלא לגמרי ערומות מפושקות קצת היא. הם. בנחיריו עולה משב זיעה גברית, חריפה. אולי שלו. ריח הפחד. חסרת אונים, נמה היא שוכבת נתונה לחסדם. לחדור לתוכה: אחד אחרי השני. בעיניים עצומות הוא מקשיב לכפות רגליים יחפות דורכות על האדמה הרכה, המבעבעת. רשרוש ענפים שהופרעו. פרץ צחוק גרוני. דיבור. ברברים אנחנו קוראים למי ש- שקט! השתתקו פתאום, בטח ראו. הוא מנסה להעריך את מספרם, אני אחד לבד אני צריך? יכול? או שהוא פשוט מחכה — מחכה למה שיקרה, שצריך לקרות כי כך נגזר מראש, ללא אפשרות להתערב, מחוץ להשגת כוח הרצון שלנו, מוגמר כבר, בדיוק כמו מה שאנחנו מכנים עבר? אבל למה, אם כך, ללא שום רצון משלו כביכול, בלא מודע זחל והתרחק מהבריכה והוא מטפס עכשיו בגניבה במעלה השביל? בוודאי הלך מהר, במהירות בלתי נתפסת ממש, כי מבני המתחם כבר מאחוריו, הוא חומק מהם חרישי ומהיר, נמנע מלהביט לאחור אל קליפת הכנסייה המחוּללת בצד, בנפרד, דלתותיה הגדולות פשוקות קצת, שתוק! הרחק למטה כבר, הכנסייה. הם מתוודים על חטאיהם. חטאי הבשר. פחדנות גרוע יותר. אתה, אתה... כלב צהוב! איפה? מי? לורד ג'ים. מקולל, מקולל תהיה. לנצח נצחים. קבור תחת סבך הירק הבשרני שהצמיח, שלד הכנסייה הכביר נסוג ויוצא מטווח ראייתו. נגמר. הוא כבר כמעט בשער. אבל זה בסדר, לגמרי בסדר! הוא עושה את הדבר הנכון בסופו של דבר, הכי הגיוני — הוא מתקדם מהר ככל יכולתו אל השער כדי להתריע לשומר שם. יבוא אחר כך לִגְבּוֹת את. לא הגיע. אולי כשירדתי למטה לנהר, הכלבים עמק ה- צריך להסביר לו בספרדית, איך אומרים היא אוּנָה מוּחֶר אישה לבד סוֹלֵדָד זה בדידות, לא! פיוטי מדי. פאק. נסה אחרת: גברים רבים מוּצ'וֹס מאצ'וֹס אוי אלוהים מטומטם אחד, כמה זה מטופש. לא יכול להגיד. אידיוט! אבל הוא אמור לדעת בין כה. הרי הוא הכניס אותה. אותם גם. לא אותם. מהצד השני הם, קיצור דרך בשדות. מעבר לבראנקה. החלום בהקיץ של בונואל האימה כשזה מתגשם אלוהים הוא מיילל בלי קול, איך החלומות שלנו בידיים המלוכלכות של המציאות נהפכים לזוועה אוי אלוהים חסוך ממנה. חוס ורחם. מרסדס גבירתנו של

הוא מתקרב לשער הלא מאויש ותר כבר בעיניו את ביתן הקופה הרעוע כדי לאמוד את החושך בפנים — מישהו בבית? לא? ובלי לעצור מקיף את השער המיותר כמו קודם, בדרכו פנימה, עכשיו לצאת החוצה, לצאת לדרך — עצוֹר! שום דבר לא זז. אולי הוא ישן, בפנים; שעת הסיאסטה. או למטה ליד הבריכה עם האחרים. אולי בכלל הביא אותם בעצמו, הזמין את החברים, בטלפון. נייד. לכולם יש כבר. תשמעו, אישה לבד מפושקות קצת כמו הזמנה ל שטויות — למה שהם? ואתה לא, אם...? להציל אותה. איך? הייתי יכול, יכול מה? צריך: הייתי צריך. שטויות. אני לבד הם יותר משניים, הרבה. האולר. הוא מגשש בכיס אחרי החפץ הקטן, החלק למגע, המרגיע. פֶּננַייף, עט+סכין. חה חה. פועלים. בטח מסתובבים עם איך קוראים לזה? מאצ'טות. בשדות. ולחדור לתוכה. בטח התעוררה והלכה מזמן. מה השעה עכשיו? שתים־עשרה חמישים ושלוש. כמעט אחת. תזוזה של הצל, השמש העירה אותה; חזרה למלון שלה. איזה?... יש רק אחד פתוח מחוץ לעונה עכשיו, המוטל. החור שלי. זקן בנזונה. אולי חלמתי אותה. חום ומים: הזיה. יכול להיות שהיא מתאכסנת בכפר עצמו — הם עושים את זה לפעמים, הטיילים האמיתיים, הולכים ברגל, עוצרים טרמפים, מתיידדים עם המקומיים — צעירים, נוחים להאמין — או בזה השני — גדול יותר, למטה במורד הכביש — הכפר השני. הוא מתקדם עכשיו בדרך החשופה למעלה מחוץ לצל המגונן של הבלנאריו, מחוץ לגן, שפתיו יבשות ליבו הולם בפראות הוא צועד בחיפזון באותה דרך שבה בא, ובכל זאת היא נראית שונה. דרך שונה לגמרי מזו שממנה בא. בקושי אפשר בכלל לזהות אותה בגלל המים השחורים שזורמים פרא לכל עבר, מציפים את שביל האספלט המשובש, זבים מהקרקע, פורצים בכוח את דרכם החוצה ללא מעצור, כהים, מבהילים. מאיפה הם באים? מעיינות מרפא, זה מה שבלנאריו. בלנות, דומה. מעניין. השמש קופחת עכשיו במאונך בכל הודה האיום מרכזת את האש על הקרקפת הדואבת על הכאב ראש הפולח שלו ואין לו יותר מים: הוא מצמיד את בקבוק הפלסטיק הקטן היקר מכול לשפתיו כדי להעריך את האין־משקל, את הרִיק שמשהק ומתקמט ונכנע ללחץ אצבעותיו, את טיפת המים הסרוחה האחרונה שהוא מצליח לחלוב או למצוץ או ללקק מהפייה הנוקשה, והוא מפחד.

הוא לא היה צריך לבוא לכאן בכלל. זה לא הופיע בשום מדריך תיירים. העלה אפס בגוגל.

חום ומים: כך החיים מתחילים. המוות גם.

הוא הגיע לחווה הכלשהי. הוא מודה לאלוהים (זה רק ביטוי, אוטומטי). כיסא נדנדה בצל תריסי מרפסת סגורה הוא רואה, עזובה. שום דבר לא זז. סֶררדוֹ. רק המים השחורים דוהרים במורד הדרך, מגרגרים לרגליו. פולקריה: הבזק של מודעה מצוירת לַבִּירה ההיא מכאיב לעיניו ורחוק, רחוק מאוד, בצידה השני של הדרך, קילומטרים על קילומטרים משם, טיינדה מחורטטת על פח בוהק מדי לכאב הפולח וסגור, הכול סגור: סיאסטה. ויסטריה כמו מסך על ההסיינדה. הבירה ההיא.

ליפול מת על הדרך. רק את הדרך אני אוהב בין לבין.

פרקדן, עיניו עצומות, הוא נושם במאמץ, שואף את החום הטורף לתוך הריאות. הגוף שלו נעשה כבד כל כך. בחיים לא יוכל להרים אצבע. בכעס, הס! הם חובטים בפטיש על ראשו המסכן, הפועם

הוא ער. הוא בהכרה מלאה, שרוע בפישוט איברים על המיטה בחדר המוטל שלו. אלוהים יודע איך הגיע לשם. אבל לא ייתכן שאין תקרה, דקה ככל שתהיה, בינו לבין השמש. גג. מוכרח להיות גג. אז איך ייתכן שהשמש מכה בו ישר בתוך החדר? מטומטם אחד. מה זה קיר, קיר גבס דק מפוברק מול אל השמש הכול יכול? הוא פוקח עיניים: הזוהר בלתי נסבל, עפעפיו צונחים מייד לחסום אותו.

ש מ ש

מילה הולמת, מישהו מעיר בקרירות בזמן שהשמש העברית הנוקשה מתפוצצת בפיו במלוא הודה הקדום. חמה. למילים אני סוגד. אלוהות השמש הנקבית מצליפה בו בלי רחמים דרך וילונות החלונות חסרי התריסים. הוא חייב לברוח. הוא חייב לקום ולצאת מטווח חמתה הבוערת. מטווח. הוא מגשש, בלי לפקוח עיניים, על השידה לצד המיטה ומפיל אחד משלושת בקבוקי המים המינרליים המשפחתיים הכבדים שמתגוללים בידו הכבדה, כבדה מנשוא, בכף היד בַּאין ידית עד שהיא, היד שלו (שלי? אז מי זה אני?) אוחזת סוף סוף באחד הקל יותר החצי מלא כלומר חצי ריק ומחוללת את פלא הלוליינות המסובך הנדרש בשביל להביא לפה לגימת מים בלי להזיז את ראשו המסכן, השברירי. הוא פוקח את עיניו לחריץ. אחרי פרק זמן לא מוגדר ומאמץ כביר, על־אנושי ממש, נדמה לו שהרים גוש בשר חסר חיים מהמיטה והוא גורר אותו לעבר המקלחת, שלמרבה המזל לא יכולה להיות נורא רחוקה כי החדר כולו לא גדול בהרבה מהמיטה, ולמקלחת הנפלאה הזאת, למקלחת המבורכת המזמזמת המזוהמת יש גם דלת כך שאפשר לסגור את השמש בחוץ, ומים יש לה, מים זורמים זוּמזוּמ כשהברז פתוח עד הסוף ונסחט בכוח, כאילו, באמבטיה המרוצפת צהוב, המצהיבה, הנאלחת. לא חשוב. הוא כבר מרגיש יותר טוב. העוד־כדור־אחד־ודי תכף ישפיע. הוא מרגיש את כאב הראש נסוג, כאב עמום מתון עכשיו. הוא מתענג על הקילוח הדק של מים פושרים על גופו הערום, הרותח. הוא קורס באמבטיה, אסיר תודה. לו רק יכול להיפטר מהטעם המחליא בפיו ומהצרחה המושתקת בראשו ש... לא חשוב. אבל למה הוא מרגיש כל כך רע, כל כך רע, מה זה שמכרסם בקרביו, בור שחור — האם רוחו נפלה נמוך כל כך שלעולם לא יוכל להחזיר אותה? תירגע, למען השם. למען השם?! בטח חטף מכת שמש קלה, זה הכול. לא אשם בכלום. בקרוב השמש תשקע ותוכל לצאת החוצה. לשתות בירה.

כן. בהחלט. הוא ייקח מונית לכפר השני, הגדול יותר, במורד הדרך, ויחזור ללא־מסעדה שגילה שם בערב הקודם, מטבח משפחתי. תרתי משמע. משהו מיוחד. בקתה פשוטה, דלה. שעוונית משובצת אדום ולבן. די מצא חן בעיניו, לשבת ככה לאכול בבית של אנשים פשוטים. ברור: הריגוש של הדבר האמיתי, חוויה אותנטית בפחות־מחמישה־דולר־ליום. וגם זול יותר. הם התרחקו מהשולחן בביישנות ברגע שהתיישב. האיש הלבן. ברור. שתוק כבר. ככה הם מרוויחים למחייתם, נכון? וחוץ מזה לא נראו מוטרדים. המשיכו להם בענייניהם. רק הזקנה התעסקה בכיריים שלה. כולם ביחד, כולם בחדר האחד נמוך־התקרה שניצב באותו מפלס כמו הרחוב, לא מופרד מהרחוב: זה היה נעים במיוחד: הדלת הפתוחה לרווחה אל הרחוב המעריב, ההומה, כך שהכול חדר פנימה, השיחות הבטלות של השכנים, משחקי הילדים, היבבה הרגילה של שירי אהבה סכריניים בפול ווליום מעבר לרחוב והטלוויזיות המקשקשות יומם ולילה ללא הפוגה. האישה הצעירה היניקה את תינוקה. בפינה ישבה עם עוד אחת, חברה שלה או אחותה, לא הצליח להחליט. מזווית עינו. קשקשו להן כל הזמן בשקט, מצחקקות, על חשבונו אולי, אחרי ששלחה שתיים מהילדות הקטנות לערוך לו את השולחן. אף מילה בספרדית לא דיברו, אף אחד מהם, חוץ מהזקנה, שידעה אפילו כמה מילים באנגלית. אִיט, וֶלְקַאם — די והותר. הביאה לו עוד ועוד אוכל מהסירים והמחבתות שלה, אוכל פשוט וטוב דווקא, חריף. גוצה. שתי צמות דקיקות אפורות כמו ילדה קטנה זקנה. סינר חגור למותניה. שלחה את הנער לחנות להביא לו את הבירה שלו, הבירה ההיא כמובן בירה איך קוראים לה. רק בערים הגדולות, במלכודות תיירים הם מוכרים קורונה. מצחיק שזה המותג הלאומי שלהם בעולם. ובכל זאת, הוא אוהב קורונה. בטח שיאהב. טעם הבירה הקרה הזהובה על שפתיו. ההיא צהובה יותר. אמריליו: הוא נהנה מטעמה של המילה, מרירה ורכה. ועם עוקץ. צפעוני, מתפתל — לטאה, כן. לא: אנקונדה! א־נ־קונדה! הוא נזכר, תמיד ייזכר עכשיו, בכל פעם שיחשוב אנקונדה יזכור את ההתפוצצות הפתאומית של המגאפון המשתעל א־נ־קונדה! א־נ־קונדה! מחוץ לחדר הדל שלקח ללילה אחד בעיבורי העיר מוכת האבק והמהבילה מלחות מה שמה. איזה שם אצטקי, בלתי אפשרי לבטא ובטח לא לזכור. זה היה, כן, גם זה היה דילוג נועז אל מחוץ למסלול התיירות. משהו מיוחד. עיר קטנה, יחסית. איפה? בדרום. בלי אתרים או אטרקציות לתיירים, לכן גם לא היה בה שום מקום ללון חוץ מהמוטל הזה לצד הדרך ללא־תיירים, מין שיכון צבוע צהוב צעקני, כל קומה מוקפת במרפסת שכל דלתות החדרים נפתחו אליה כמו תאי כלא, ובין הקומות מדרגות פתוחות לשמיים הובילו לגג שעליו עמד, משקיף על הנוף המשמים נפרש בחום הלֵאה לעבר שרשרת הרים גבוהים שמעבר להם, ידע, נח האוקיאנוס השקט, מחוץ לתחום העולם הנודע שלו, כאשר פתאום הא־נ־קונדה! זעזעה את האוויר העומד, נסוגה ומתגברת לסירוגין כשסבבה ברחובות במגאפון על גג הטרנזיט החבוט א־נ־קונדה! אֶסְפֶּקטַקוּלוֹ רֵקְרֵאַטִיבוֹ, פּוֹסִיטִיבוֹ אִי נַאטוּרַל! נינְיוֹס, פְּרֶגוּנְטֵן אַ סוּס פַּאדְרֵס; ניניַאס...

הוא יכול לדקלם בעל פה את כל הלחש־נחש המופרך, המפתה, מופע חינוכי, ילדים, בקשו מהוריכם, הלילה, אֶסְטָה נוֹצֶ'ה, שידל הקול הפלאי חסר־הגוף, פּוֹר פְּרימֵרָה וֵס, בפעם הראשונה במקום היפה הזה, אֶן אֶסְטֵה לוּגַאר לִינְדוֹ אִי סִימְפַּטיקוֹ, בואו להכיר את האנקונדה המדהימה, הענקית, מברזיל! היא שוקלת שמונים קילו, הצבע שלה אמריליו, אורכה שישה מטרים, הלילה, סניורֶס אי סניורַאס, אתם עומדים לפגוש דרקון, דרקון אמיתי! אחד השרידים האחרונים... אֶסְפֶּקטַקוּלוֹ רֵקְרֵאַטִיבוֹ, פּוֹסִיטִיבוֹ אִי נַאטוּרַל! נינְיוֹס... ככפוי שד רץ במורד המדרגות נסחף בקסם המיתי, הקריאה העתיקה של הפלא, קרקס נודד, סירקו בא ממעגל הוא חושב ומניח לפלח הסבון הצהוב, הנוקשה, להישמט מידו, מה הפלא, זאת כמעט אותה מילה, מזירה זה בא, או להפך, הוא מחליק נמוך יותר באמבטיה, עיניו עצומות, כן, הוא רץ למטה לרחוב בעקבות המכונית והתחיל לשוטט סביב, היה עוד אור יום מלא, אור אמריליו בשל של אחר הצהריים המאוחרים, לפני השקיעה. במגרש ריק סמוך למוטל השתרכו כמה כלבים וילד בקרבת איזו כנסייה, ובית קברות; הוא נכנס לכנסייה בכניסה הראשית בדיוק ברגע שתהלוכת הלוויה צצה מהכניסה האחורית מולו בשירה חגיגית וגבר קשיש אותת לו להתקרב ונאם לפניו בהתלהבות רבה בלי לשים לב לקינות הרמות שהחרישו הכול אבל בכל מקרה הספרדית הדלה שלו נעלמה, הוא לא הצליח להבין כלום, אף מילה, ואז, ממש ברגע שנחלץ מהכנסייה, נעצרו בשער שני אוטובוסים במין רצף מכושף של התרחשויות, או ליתר דיוק צלילים, כי עוד לפני שדלתות האוטובוסים הספיקו להיפתח לגמרי קפץ החוצה נער עם גיטרה והתחיל לנגן והאחרים זרמו אחריו ויצרו מעגל, בהתחלה חשב שהם אמריקאים כי רבים היו צעירים ולבשו ג'ינס וטי־שירטס והרכיבו משקפי שמש וגם האוטובוסים נראו חדשים מהאריזה, עם הכרזות המוכרות של הסעות תיירים מודבקות מקדימה על השמשה, אבל אז ראה כמה טיפוסים מבוגרים יותר בלבוש אחר ועד מהרה התחוור לו שהקבוצה מורכבת מהטיפוסים המגוונים ביותר, זקנים וצעירים, אינדיאנים ובני תערובת, נכדים קטנים עם סביהם, בלטה במיוחד אישה לבנה, בורגנית בגיל העמידה ובשמלה מחויטת, בלט גם גבר שחור מרהיב בחולצה צחורה מסנוורת, משקפי שמש שחורים וזקן כסוף גזוז למשעי וצווארון כמורה, בוודאי המנהיג שלהם, ועוד אחרים, רבים, שכאילו נשאו על מצחם את האות שאין לטעות בו של אסון כלשהו, אסון או פגיעה מוחית או פיגור, וכולם החזיקו ידיים במעגל ורקדו לנעימות הבסיסיות של הגיטרה בצעדים פשוטים מאוד, כבדים, מסביב לאינדיאני שלדי ונוקשה שהסתובב לאט מאוד סביב עצמו במרכז, זרועותיו פשוטות אל־על ואוחזות שלט עם תצלום בצבעים זרחניים של מדונה ביזנטית וילד, אם כי בהמשך, כשנתקל שוב בקהילה הנודדת המשונה הזאת ברחוב אחר, או אולי זה היה בסוֹקַלוֹ,1 בחזית הקתדרלה, כן, שם זה היה, שם ראה אותם שוב, מופזים בקרני השמש האופקית שהתלקחה לרגע בזהב לפני ששקעה, אבל הגברת הלבנה המבוגרת היא שאחזה בפוסטר של המדונה והסתובבה במרכז המעגל סביב עצמה לאט מאוד, באופן מכובד, ורק במאמץ אדיר הצליח לנתק את עצמו ממופע הרפאים שלהם ונכנס לקתדרלה. האור כבר החל לדעוך. בתוך הקפלה הצדדית שממנה נכנס יכול להבחין בקושי בדמות גבר שישב על ספסל אחורי ושר, ידיו מורמות לעבר צלם הצלוב על הקיר. זוג קשישים כרעו על מדרגות המזבח, פניהם מופנים זה אל זה, ועל אף העלטה המתגברת לא יכול לטעות בהבעה על פניו של הגבר שנשא את עיניו בציפייה סבלנית אל עיני האישה. איכשהו גם ידע בבירור שהמאמינים האלה בפנים, בתוך הקתדרלה, החזיקו באמונה שונה לגמרי, אם כי לא פחותה, מזו של התיירים האדוקים בחוץ. הוא פסע לאט מהקפלה אל אולם התווך וראה צלוב עץ מחריד שזרועותיו עוקמו בזווית אכזרית אל מאחורי הצלב ורגליו קוצרו ועוותו. מכל פסלי ישו המעונים שראה מאז שהגיע לארץ הזאת, צלובים שהציגו לראווה פצעים פעורים נוראיים או נמרחו מכף רגל ועד ראש בשכבה עבה ובוהקת של צבע דם קרוש, אף אחד לא עורר בו אימה וסלידה כמו הצלוב הזה, כאילו רק כאן השיג מוחו את התובנה המלאה של הכאב כהכרח, כמיצוי שאין להתכחש לו, מכוער אך נשגב, של החיים. גבר צעיר ואישה התמזמזו ללא בושה לפני איקונה. על הבמה מתחת למזבח הראשי ניגנו כמה נערים ונערות במדים אפורים פופ בגיטרות, וכומר שפניו הכהים עמדו בניגוד חגיגי לגלימתו הלבנה ללא רבב צעד לאורך אולם התווך והצטרף אליהם. הוא יצא החוצה לכיכר ברגע שהתחילה המיסה. רדידים ורודים נחמדים התפשטו בינתיים על פני הרקיע הרחב, החיוור; מצד דרום־מערב נקבצו עננים גדולים, איפשהו בין ההרים לאוקיאנוס. הערב ירד. כמו תמיד. בסוף היום. בקרוב, ממש בקרוב עכשיו, הוא חושב, אוכל לצאת לכפר השני ולשתות את הבירה שלי

הוא מקווה שהכול בסדר עם המים.

הם מגיחים במטחים קטועים, חוּמים. לא צלולים. בבריכה, אמריליו — שתוק! הוא לא יחשוב על. מאוחר יותר. מינרלים וגופרית. בריא יותר דווקא — אבל איפה הייתי? כן, האיש הזה בא ביחד עם הבירה, אתמול, ב— לא־מסעדה. הבן. בן או אב או שניהם: כך זה צריך להיות. הסדר הטבעי. חשבתי שהוא גס רוח בהתחלה, הנחית את הבקבוק על השולחן לפניי ללא מילה. באדישות. הסתכל עליי אוכל. עוין, הוא נראה. אולי זה המקום שלו בשולחן שכבשתי. שוב. כך אנחנו תמיד, לא?

משום מה הוא פשוט לא מצליח להיזכר בפרצופים שלהם. אף לא אחד. הוא תוהה למה. מבט המתנחל? אסור לראות את הפרצופים. אפילו כשהם רודפים אותך בחלומות. עור מחוטט היה לו; תווים גסים; פנים כהים, שטוחים — לא! הוא פשוט לא מסוגל להעלות את האיש בעיני רוחו. אבל אז הניף פתאום את הבקבוק שלו במחוות ברכה ושאל אותי אם הבירה מוצאת חן בעיניי. הגברים, באופן כללי, יודעים ספרדית. מֶה גוּסטָה מוּצ'וֹ. כהה, כבד, מחוספס. לעיתים נדירות הם מחייכים. ולמה שיחייכו? אני מחייך? היא שכבה על מגבת אפורה. פועלים במעלה ההר: יכול להיות שגם הוא. אחד מהם

בשריקה חדה ונחרת ניצחון, זרם המים נפסק.

לשווא הוא מסובב את הברזים עד הסוף ומקלל אותם. בסוף הוא חוטף את מגבת המלון האפרורית, הפּרוּמה, ומתחיל לשפשף את עירומו שמסרב להתייבש. הוא כל כך עייף. מרוקן. הוא מתיישב בכבדות על מושב האסלה, ערום למרות החיידקים שאולי, שבטוח שורצים בסדקים השחורים החשודים בפלסטיק. הוא זז עם התחת לקצה המושב כדי להקטין את שטח המגע וסוקר שוב את הרמזים המטרימים לחורבנו הבלתי נמנע: זאת הבטן שלי. הקדרה הקטנה שלי. תכניס אותה פנימה. ועדיין זה בולט החוצה, הבשר המתבגר, לבן חולני מסכן. שני קפלים, הוא סופר: אחד פחות מבשבוע שעבר. הוא תמיד מרזה בטיול. דיאטת התייר. פעילות מחוץ לבית, אוכל גרוע ושלשולים. עליו אני מרחם, על האחר שלי המסכן, המכווץ. שמוק. כלי הם קוראים לו שלי לא בשימוש כמה זמן כבר? אח מה אכפת, זין. האם הם. האם אני לא הייתי, אם בלי עכבות ב

מלון בלי אף אחד. אנאינהביטד. ירכיים קצת בכוח

אונס.

להרף עין אחד בלתי נסבל המילה לובשת צורה

קבוצתי.

הוא נשען קדימה על הכיור, שטוף בחילה. זיעה קרה זולגת על העירום הרטוב, העלוב. אבל מה יכולתי לעשות? שום דבר לא קרה, הוא אומר לעצמו. זה הכול בראש שלך. ולמה להם? אבל גם אני, בפנטזיות שלי...? ולחדור לתוכה. כל כך הרבה שמות לדבר אחד — הכינויים שהם ממציאים בספאם. אינסוף וריאציות על האקט המהותי האחד, היחיד. תן לטיל שלך להמריא. דחוף את הכלי הכבד שלך לתוך תוכל להפוך את הבוטן הקטן שלך למלפפון גדול. זין. דמיון: להחליף דבר אחד באחר. זה ההבדל בין אדם לחיה, הוא מהרהר — לעולם לא מרוצה ממה שיש. תמיד את הדומה ושונה, את האחר אנחנו מחפשים. כמה שבריריות נראות הרגליים שלו שם למטה, כמו של איש זקן. אין הרבה גברים עם רגליים טובות. שלו רזות מדי. כמו מקלות: דחליל אומלל. הנה עוד דימוי. הוא שונא איך שהשיער מתקרזל עליהן. כף הרגל אמנם עוד די, איך אומרים? חטובה. רק לנשים. תראה איך אתה מזיע כבר. כמו חזיר. מחניק פה מדי. חם. חם. חם. לאן ללכת?

הוא נועץ בשעון: ארבע אחרי חמש. עירום עם מד־זמן. הוא פותח את הדלת לחדר וחוטף מכה ישירה מהשמש שמסתערת עליו מהחלון מבעד לאובך ולאבק, אופקית אך עדיין בשיא כוחה כאילו עמדה במרכז השמיים. איפה להתחבא? הוא נשען לאחור אל דלת המקלחת שסגר מהר מאחוריו ועיניו נתקלות באשנב הפתוח ממול שמשקיף על החצר האחורית. הבלח של טורקיז וזוהר מזויף: הבריכה! הוא ילך לשבת בצל ליד הבריכה הרדודה המטופשת עד שהשמש תרפה. כמו — לא, לא זה. תשכח מזה. כמו אתמול, זה מה שהתכוון. אתמול כשהשמש ירדה הוא עמד ליד בריכה לא גמורה בכפר האחר, הגדול יותר, איך קוראים לו? משהו עם מים. מגיעים לכל מקום. אַקְוַובְּלַאנְקָה, כן. זה שקר, היו צריכים לקרוא לו אקוואמריליו. שקר לבן. מצחיק מאוד. הוא טיפס ברחוב העולה מהסוקלו עם הכנסייה הבלתי נמנעת, המסוידת לבן וכפולת המגדלים, ופתאום הגיע לקצה העיירה. תרתי משמע. הרחוב פשוט הידלדל, הבתים החד־קומתיים צצו במרחקים גדלים והולכים זה מזה עד שהרחוב נגמר בקיר בטון חשוף מזדקר על שפת הבראנקה כאילו כדי לעצור את האויב, ואולי פשוט לחסום את מרחבי החלל הריק, את בדידותו של האדם בלב הנוף הלא מאולף הזה, המטיל אימה בלב. קיר לא גמור. הוא התקרב לפתח, מין חור קרוע בקיר הבטון, כדי להתבונן בנוף, ואז האיש הקטן זינק מבעד לדלת צדדית שלא הבחין בה קודם והחווה בידיים כל מיני תנועות נרגשות, מנסה להסביר לו, כך תפס לבסוף, שזה הרכוש הפרטי שלו שאליו פלש, או לפחות זה מה שהצליח להבין, והוא מיהר להתנצל, מוכן להסתלק תכף ומייד, אבל האיש לא היה נרגז בכלל, להפך, הוא סימן לו לבוא אחריו והלך לפתוח מבפנים את שתי הדלתות הענקיות של השער שעמד בזווית ישרה לקיר, וזה היה קצת מצחיק אבל גם נוגע ללב, אדיב כל כך מצידו, כי הקיר בין כה וכה לא היה גמור ויכולתי באותה מידה לעבור ישר דרך החור כמו שהוא עשה אבל מה שעשה למעני היה מחווה עתיקה של הכנסת אורחים, של ברכת שלום וכבוד, ואז הבִּיגֶל רץ החוצה אחוז טירוף ממש מרוב התרגשות הסתובב סביב־סביב במעגלים עם הנס הלבן בקצה זנבו המורם מתקתק ימינה ושמאלה כמעט מהיר מהעין, כמעט נחנק מהתלהבות ומשצף יבבותיו הצווחניות, גור, פַּאפִּי משיי רך ארך אוזניים בדיוק כמו כלב שלי כשהיה גור והאיש הנחמד רך הדיבור היה גאה כל כך כשאמרתי ביגל, מילה משותפת אנחנו סופסוף ואני ירדתי על הברכיים לְמה שמו שכחתי הוא אמר לי קפץ ישר לפרצוף שלי מלקק משתובב שמחה מידבקת אני הוא התעקש להראות לי הכול את הווילה הלא גמורה שלו והבריכה בגינה שהשתפלה מעדנות למטה לבראנקה הפראית המוריקה, גינה פראית עם שושנים ענקיות, ריחניות אפילו, אדומות, אדום נהדר חושני וצהוב מלא חיים, צהוב אחר, לא־אמריליו, לא, כמה מאושר הייתי באותו רגע. הכניס אותי הביתה. האם אני...? אני הקפוּץ, הקמצן. היא שכבה על. בושה. הוא פוסע עכשיו במורד הכמה־מדרגות בטון העקומות של המלון־כביכול ועומד לעבור בדלת האחורית לאזור הבריכה תוך שהוא מנסה בכל כוחו להיזכר בשם הגור כשבבת אחת הוא נעשה מודע לעוד — לנוכחות אחרת שם. החצי־מפגר? לא, לא הוא — יש עוד אורח, אחר, מה אתה יודע, והאחר הזה הקדים אותו בכיסא נוח לצד הבריכה — שיער בהיר הוא מבחין, כפות רגליים יחפות מרפרפות בטורקיז המטונף כי מקרוב יותר הוא רואה עכשיו את הסחי צף על פני הטורקיז המזויף מפושקות קצת ולפני שהספיק להשלים את הנסיגה המבוהלת שלו היא, מוסחת דעת, מרימה את ראשה, מחייכת. שלווה לגמרי, חוזרת לספר שבידה. שמו של הפאפי היה פּוֹפַּאי. הוא יוצא אל הרחוב על אף השמש הצורבת עוד ונכנס לטיאנדה בפינת הרחוב לקנות בקבוק בירה. שניים, שני בקבוקים: הוא יביא לה אחד, נחמד לשתות בירה צוננת לצד הבריכה. רק שאז, בוודאי בגלל הבקבוק הקר, המזיע, הוא נתקף צמא שאין לעמוד בפניו, או יותר נכון חשק, או שניהם; פיו כבר צופה את הקצף, את הנוזל הקריר המרווה, את נשיכת המרירות ותענוגות חמצמצים מתוקים והוא חוטף את הפותחן הקשור לדלת החנות. הוא מרוקן את הבקבוק הראשון בלגימה. הוא פותח את השני. רוחו כבר הרבה יותר מרוממת. פופאי המלח. רק עוד קצת בירה. הנה לך: להפוך מוג לב לעז רוח, הוא צוחק. עולם בנוי מניואנסים. אה, היא לעולם לא תדע — שום דבר לא קרה, בסוף. הכול היה בראש שלו.

 

 

וֶרַקרוּס, הצלב האמיתי (אגדה)

 

 

בין יתר הקסמים המרוּפּטים שלה, העיר הישָנה הזאת מתפארת במתבודד דגול. אם תשאל עליו מייד יקום מישהו, זאת אומרת מייד אחרי שתתגבר על הסגירוּת והחשדנות המפורסמת של המקומיים יקום אחד האזרחים הוותיקים ששורצים בסביבות המזח ויתנדב להצביע לך על האתרים שנוהג לפקוד אותו נוכרי נכבד.

הם כאלה בדרנים בעצם, יורדי הים העתיקים שלנו! רק תגיד נוֹ קוֹמְפְּרֶנְדֵה וג'וקר אחד יעבור לפנטומימה, ויתר הקוֹמְפַּניֵרוֹס יזוזו הצידה לפנות לו דרך כדי שיִצעד ביניהם כאילו הוא לא רואה, בגפו ובגאון, ואז המוקיון יפתל את גופו כאילו הוא משתדל ללכת מאחורי הגב של עצמו, ינפח חזה ויבליט את שרירי הזרוע בחיקוי נלעג לשומר הראש, למתאגרף־לשעבר שנהג לעכס מאחור במרחק של כבוד באותן הזדמנויות נדירות שהאיש המהולל עוד הואיל ללכת. היום הוא יוצא לרחוב רק במכוניתו. הם נדחקים לקיר ומחכים שהרכב יעבור על פניהם, משפילים את העיניים ביִראת כבוד ובשמחה לאיד בשביל לא לפגוש בעיניו, במבט המוכר כל כך מהפוסטרים וכל היתר, הטי־שירטס והמגנטים ורבבות התמונות שצולמו מאלף זוויות וכמעט באותו מספר תחפושות, בזמן שהוא מובל לראווה ברחובות המאובקים שלנו כמו פסל אל מזוּגג במרכבת זהב, או ארון מתים (זה סוג ההדר שלו).

שמו... קוֹנוֹסֵה אוּסטֵד אֶל נוֹמבּרֶה דֶל אוֹמבּרֶה? מי בכלל יודע מה הם החוטים שקושרים אדם לשמו... אבל הוא עשה לעצמו שם! שמו נישא ונלחש מפה לאוזן, מפיץ סביבו מין המיה וזמזום והס, לעזאזל, כשם שהיה תמיד, כמעט מתחילת דרכו המסחררת. פרצופו, מאחורי הזגוגית המחוסמת, מסגיר עדיין סומק קל, מזכרת מהנער שהיה פעם — ומי יודע מי היה פעם? — בלהט ניצחונותיו הראשונים, המבוישים. בפגישתנו האחרונה הוא היה בן שמונים שמן להחריד, מושחת עד היסוד ונראה שלא ימות לעולם, כאילו באמת חתם חוזה עם השד. ואולי, קִיֵן סַאבֶּה? אולי דווקא לא עם השד.

 

*

 

לנמל הים הדרומי הנידח ההוא נסחפו כל מיני הרפתקנים, בימים עברו. אוניות קרב פקדו את החוף נושאות דגלים שחורים וכחוּלי זקן, אש ומגפה. עכשיו צרים עליו רבי־קומות וכפרי נופש מתפלשים בדשא בין צמרות הדקלים. בשיא העונה זולגים עסקי הרחצה אל העיר הישנה ומניבים רווחים דלים לברים המרקיבים מזוקן ולכמה פונדקים מטים ליפול. יש כאן פּרוֹמֵנַדָה צרובת שמש לאורך המזח המוזנח, יש נפנוף מניפות עייף, יש כיסאות פלסטיק עתיקים, ניגפים ברגלי שולחנות מתנודדים באולמות ריקים של בתי קפה מפוקפקים לחוף הים, שבהם מלצר זועף ימזוג זרם דק של זיעה וחלב חמוץ מקומקום פח ענקי לתוך כוס הקפה הדלוח שלך, מקץ זמן שידמה לך כנצח. יש את לָה קָתֶדְרַל ואת אֶל קָרְנֶבַל, וכל יתר הפִייֶסְטות שגודשות את הרחובות מישירי הדרך הנשפכים אל הסוֹקַלוֹ, מריצות גֵיסות הורים מעורערים במרדף אחרי המון ילדים מייללים שלבבותיהם הקטנטנים יוצאים אל כל מיני דברים נוצצים, שמנוניים, מרעישים. לצחנה הישנה של טיגון, רקב־ים וביוב נדבק אז טעם הלוואי של גומי שרוף וזפת וזיקוקים שהכזיבו והתזמורות הגדולות מנגנות מוזיקה קלוקלת בכיכרות זעירות, ציוריות ושורצות כייסים.

תיירים מזן מעודכן יותר יפקדו את העיר הישנה בחיפוש אחרי קברו של הנוכרי המפורסם, כי ברשת נפוצה אגדה שכבר מת, וכאן נטמן. ובמובן מסוים, כך הוא. כך, השכם בבוקר אחד באמצע אפריל, פסע תייר פתי כזה בצעד נחוש על הכביש הראשי המוביל לאורך לשון יבשה צרה למבדוקי הנמל, מקום שם התנוססו (על מפת העיר שרכש) שרידיה המעטירים של מצודת הים. ברוח טובה התעלם מכמה מקומיים שייעצו לו בעצלתיים, לאחר שחקרו לאן מועדות פניו, לשכור מונית. הדרך נטתה עיקול אחרי עיקול, כך שעד מהרה אבדה לו כל תחושת כיוון: הוא הלך לאיבוד בישימון אפור של ים עכור ואובך. היה זה אחד מאותם ימים, לא בלתי שכיחים באזורים הטרופיים שלנו, כאשר החיה הרעה המשחרת לטרף ברוּם השמיים מוסווית בערמומיות והחום אטום ומכביד עוד יותר. רעשי הגריסה וחריקות מנופים רחוקים התמזגו בחבטות עמומות של גלים נשברים אל בטון. נפש חיה לא נראתה לאורך הכביש הראשי שנמתח כעת ישר נוכח פניו, הלאה ועוד הלאה, חדש להפליא וחסר מדרכות, וככל שהתקדם לא ראה הנער באופק דבר מלבד אותה נקודת מגוז ריקה תמיד, כך שלא היה לו שום הקשר וגם לא מטרה לכוון אליה או לציין את התקדמותו.

בצידה האחד של הדרך התמשך קיר בטון גבוה שסגר על המספנות, אך לכל אורכו לא נראה סימן לשער ואף לא פתח כלשהו. חוף רדוד, מדכדך באפרוריותו, נמתח בשולי הדרך בצד השני ולאורכו הבליחו פה ושם דמויות אחדות, שקועות עד מותניהן במי אפסיים מזוהמים, אך ההלך לא הצליח לקבוע אם עסקו בדיג או בפעילות מימית אחרת, חשודה יותר. פעם או פעמיים חלפה משאית בכביש; הגרינגו זירז את צעדיו בעידוד גשם של שריקות ורעמי צחוק. הוא היה צעיר מאוד, בלונדיני מדי ונאה למדי, וכבר הרגיש בוודאי מרוּמה נורא — ופחד, אפילו, הוא ממש חש פחד, הולך לגמרי לבדו בדרך הריקה המשתרעת לאינסוף תחת השמש המשוונית בלב עולם עוין. אין ספק שנתקף בהלה וקפא על מקומו כשהמכונית השחורה החליקה חרישית על פניו ובלמה באחת. הילה חיוורת נקשרה לאדמומית הפנסים והתפשטה עיגולים־עיגולים בערפיח הרותח בשעה שהרכב נסע לאחור, בחזרה אליו, לאט ובשקט מוחלט. הנער סב למחצה, כמעט נס למטה אל החוף, וחזר בו; הידק את יד ימין על האולר שחימם בהיחבא בכיסו כאשר דלת הנהג נפתחה ואישה הגיחה ממנה. כל כך רווח לו בגלל מינה וגילה (כי לו, כה צעיר, בוודאי נראתה זקנה אף על פי שהייתה — ובכן, לא זקנה כל כך) שלא שם לב לצבע מדיה: שחור חמוּר, הולם את בוהק הפחם של הרכב ומודגש בכותפות זהב, כסיות צחות ללא רבב וכובע מצחייה בשחור וזהב. היא סימנה לו להתקרב בתנועת אצבע מורה בכפפה הלבנה, הקיפה בצעד מדוד את מכסה המנוע המצוחצח עד ברק ופתחה את דלת הנוסע, החזיקה בה פתוחה לרווחה, זזה הצידה והמתינה בשתיקה וללא חיוך כשנכנס והתיישב בלי לחשוב פעמיים, אסיר תודה.

בעודו שוקע בכריות ובקרירות המבורכת של מיזוג האוויר, הנוסע מתוודע בהדרגה לנוכחות נוספת באפלולית מאחורי גבו; הוא מסובב את הראש ופוגש ברק עיניים חזיריות זעירות, חבויות בין קפלי שומן; רעד קל חולף בשפתיים זקנות, משורבבות במשובה ילדותית, כעין חיוך. אין זה מחזה יפה. קולו של הנער נשנק כשאמר גְרַסיַאס (הוא ביטא גְרֵשֵס). איש לא ענה. הם נסעו בשקט מאוושש. עד מהרה — ממש מעבר לפינה, כביכול (אבל כמה זמן היה נדרש לו להגיע לפינה המטאפורית הזו בכוחות עצמו, אם בכלל?) — הגיעו לנמל ולשלט המורה על מצודת הים. המכונית כבר האטה לקראת הפנייה כאשר משהו חרק במושב האחורי וקול נמוך מאוד, חרוּך מאוד, פלט פקודה קצרה:

"הביתה. מייד, זריז."

בו ברגע הוצפו פני הנער דם. הוא לא יכול שלא לזהות את הקול! אם שמעת אותו פעם, ולוּ רק פעם אחת — והלוא לא היה מספר לפעמים שהקשיב לו, או לשכפולו, ליתר דיוק, לא חשוב! — שוב לא יכולת לטעות בקרקור המוכר — אותה צרחה צרודה — אותה צליפת בוז — הייאוש, הטינה, הריגוּש! זה היה הקול.

המכונית סבבה לאחור ודהרה כל הדרך חזרה לעיר הישנה, נחבטה על שביל אבנים מגומגם ובלמה מול סורגי שער ברזל כביר לפני שהנער הצליח לפצות את פיו. הוא דיבר על הדרך הארוכה שהלך לשווא. הוא רצה לבקר במצודת הים, הסביר, בגלל שאירחה את ההופעה הפומבית האחרונה של הקול, לפני רבע מאה כמעט. והרי ידוע לכול, ליהג הנער הנלהב, מדוע בחר הקול באותו תל שכוח אל! והוא דקלם: לשון שוּנית שוממת שברי צדפים צוֹרפוּ במלט לִבְנוֹת בפרך מצודה מנוולת בכּוּכים הרקיבו חיים אסיריה טרף למשברי גל שואגים וצינוקים חפורים בסלע מקיאים מי מלח ורוח ים כשספינות טרופות הפציעו מסיוט נועז על זהב ודם בהתחלה הרת אחרית —

השער נסגר בגרגוּר חרישי וטריקה מאחוריהם.

שרירות גורל פלאית הנחיתה את המעריץ הצעיר בבית אלילו.

גחמה — לא! רק מוח חולה לחלוטין (אך חריף) יכול לירוק את בית הרפאים הזה על ערש דווי, ואף על פי כן הוא לא היה זיוּף, כי כל עוד נדד הפּרוּש הנוכרי בחדריו, עוטה תחפושות עשירות שנתפרו בקפידה למידותיו על פי ציוריהם של וֶלָסְקֵז, גוֹיָה וסוּרְבַּרָן (משום מה לא חשק בגלימות להבה מתנופפות ברוח אֶל גְרֵקוֹ) או חליפות ריבֶּרה (היו לו גם רגעים מודרניים) — ואפילו עכשיו, בזמן המעשייה הזאת — לא יכולת שלא להכיר בחוּמרה שבה דבקה וִילָה רִיקָה באידיאל.

"אספר לך סיפור כדי להרוג את הזמן," אמר האיש הזקן לאורחו עוּל הימים כשהסבו זה מול זה מעבר לישימון הלבן של השולחן הארוך, הערוּך לשניים. סעודת פאר הוגשה להם בשתיקה, באפלולית האולם גבה התקרה, על ידי אותה אישה חתומת שפתיים שנהגה במכונית ושבדמותה, נוכח הנער עד מהרה, הסתכם צוות השירות כולו.

"יש עוד הרבה שעות לשרוף עד סוף היום," המשיך הקול, "זבוב לא יזוז פה לפני שיחשיך. ואתה יודע איך זה, בני — הזקנים הרי לא שומעים כלום מלבד את עצמם, את הקול הנחלש כשהם חוזרים על הסיפור שלהם עד מוות, מה?" הנער נשען לפנים, דרוך שלא להחמיץ מילה, כי הקול דיבר כמעט בלחש, כאילו מילותיו לא נועדו אלא לעצמו. היה זה פלא, באמת, שלחישה תחצה את כל קבר האבן הכביר ההוא ותגיע לאוזניו ברטט, בחמימות כזאת, של קִרבה ללא מצרים!

בין ערב־רב הפושעים שפשטו על אותם חופים פראיים בזמן כזה או אחר (פתח האיש הזקן את סיפורו), רבים התפתו לבוא בגלל האוצר האגדי המצטלצל בעצם השם וִילָה רִיקָה.2 הוא עצמו הרגיש משיכה לשָם מרגע ששמע את השֵם, הייתה מין כמיהה אל הלא מושג במנגינה אם כי למקום עצמו דווקא לא היה קשה להגיע, הוא פשוט פשט לשם יד, חי חי חי, צחקק האיש הזקן, תפס טרמפים כל הדרך לאורך החוף! מאיפה בא, העז הנער לחקור. "שם למעלה, בצפון," נענה, אבל זה ממש לא משנה, הוסיף הקול במחשבה שנייה, כי הוא ידע רק מעט מאוד ובעצם שום דבר על הילד שנותר כמו נעלם קבוּע או אל שנזנח בין הסוגריים בראשית כל סיפור. ודאי היה, בהכרח היה, ילד ככל הילדים, אומלל למדי, בודד לגמרי, כן — הוא המריא בבדידות מזהרת על מרבד התקוות מרקיעות השחקים שרדוּ בו.

בלילו הראשון בעיר הישנה חברה אליו קבוצת צעירים. רובם היו בני גילו אבל נראו כאילו גידלו אותם במאה אחרת. הוא נגרר איתם למסיבה (הם קראו לה "נשף") והתקבל במאור פנים, נכנס בשער פרוץ לרווחה ומצא את עצמו בארמון רחב ידיים ורב מרפסות, מגוּבּס ורוד וזקוק נואשות לשיפוץ. בפאטיו ענקי מרוצף אבן נערכו שולחנות מקושטים בסידורי פרחים ופירות טרופיים מרהיבים ומעליהם השתלשלו שרשרות־שרשרות של גזירי נייר עליזים, ילדותיים, ובין המרצפות זקרו צמחים בשרניים תפרחות באדום ובצהוב מקצות האצבעות הקוצניות המגוּנות שתקעו בלי בושה בשמי הלילה העירומים, שגם הם (נזכר הקול בערגה) ענדו מחרוזות כוכבים זוהרות לאין שיעור, ומתחת לחיזיון החינם השמימי הזה חגו זוגות חינניים במין איפוק מיוגע למקצביה החושניים של תזמורת רועשת. ריח הים באוויר הלח ספח את מתיקותם התמימה של בשמים לימוניים ודי מהר הוא השתכר מהרוּם והחוֹם והחתיכות הטרופיות וטיפס לבמה כדי לצרף את קולו למריאצ'י.

הם בהחלט היו קהל נוח, האנשים הרשמיים אך חסרי המשמעת האלה, המופנמים בעליצותם, שרקדו, אכלו, שיחקו, נשאו נאומים חוצבי להבות ופטפטו שטויות והשתכרו כלוט והכול בעת ובעונה אחת, כל אחד מרוצה לחלוטין מבילוי הזמן שלו ואדיש לזה של חבריו לנשף. פעוטות מיופייפים כמו בובות בבגדי מבוגרים התרוצצו בין הרגליים ללא השגחה ואחרים צללו לרצפת רחבת הריקודים ונרדמו במקום. הזמן נדמה חסר חשיבות. בשלב מסוים — הנשף דעך, והפך לרוח רפאים מבולבלת של עצמו; הוא נשאר לגמרי לבד (או כך נדמה לו), מתנודד לצלילי בלדה שאך זה נולדה, שגנב בטח מאחת המלודיות המתרברבות של המריאצ'י וערבב בחומרים מתרמיל המסעות שלו — בשלב מסוים בקע רעם פתאום מאבני הפאטיו והקירות הרחוקים הדפו את מטח מחיאות הכפיים והחזירו לו אותן מעובות, טרופות כמו משק כנפי ציפורי ים במצוקה, ועוד יותר מאוחר, בין צלליו הלחים של השחר (מזרקה הזיעה לא רחוק), הוא נישק נערה זוהרת שאת יום הולדתה השישה־עשר, מסתבר, חגג כל אותו זמן. הוא היה די בטוח שהתעקש להודות לאביה, מארחו, ושהיא, עקשנית לא פחות, מיאנה להציגו בפניו, ובסוף גירשה אותו מהבית כדי שלא יפריע לאיש השמן בטוקסידו שישן שנת ישרים בערסל מתנדנד מעדנות, ורד כמוש בידו הפשוטה וחיוך מאושר בתכלית מתחת לשפמו העבות. למחרת פגש אותה בצהרי היום כשחזרה מבית הספר מלווה בנחיל חברות צייצניות.

 

זו לא הייתה משימה פשוטה בכלל, להיפגש בסתר באותה עיר ישנה וידידותית. במשך שבוע בערך הם שיחקו מחבואים בפגישות קטועות בגנים ציבוריים מעולפים בשמש הצהריים ובחדרים אפופי אבק בירכתי מוזיאונים ימיים עלומים, שם עינו הרושפת של גיבור לאומי כלשהו העצימה את להט הרומן כשהציצה לחטא ובישרה עונש. וכך קרה שביום לפני שהיה אמור לצאת לדרך, בשעה הקדושה של הסיאסטה שאותה היא הפרה כדי להתגנב לחדרו השכוּר בעיר התחתית ולהעלות את הקורבן האחרון לאהבתה — כך קרה, סיפר האיש הזקן בקריצה מגונה, שדווקא אז הוא לא היה לבד. לא, הוא לא שכח, למעשה הוא חשב עליה כל היום, אפילו לרגע לא פרח מזיכרונו המפגש המובטח, הוא פשוט איבד את תחושת הזמן בגלל שנקלע בלי משים לג'ם מסומם עם חלילן אינדיאני אחד שהוא סחב איתו חזרה למאורה שלו באחת השעות הסהרוריות בלילה הקודם ובין כה וכה זה לא הפריע לנערה, כך נראה. היא התמקמה בביישנות לצד שניהם על המיטה, פריט הריהוט היחיד בחור הדלוח ההוא. הוא המשיך בפריטה אגבית ופתאום התפקע מצחוק למחשבה עליהם, דחוסים על המיטה כמו שלושה ברווזים במטווח.

הצירוף המטופש הזה, "שלושה ברווזים במטווח", דגדג את דמיונו. הוא הפך אותו לפזמון חוזר של שיר אהבה סונֵט (שפתי הנער נעו, הוא השלים בלחישה: "מרוֹט נמרוֹט את זנבֵך"). טוב, הוא היה במין מצב רוח כזה. והוא נתן לה לעשן. זה היה מצחיק, לראות אותה נאבקת בסוטול. האינדיאני שפת תה על גזייה. היא דאגה לסיבוב הבא. אה כן, ואז התכרבלה לצידו, צנועה וכנועה כזאת, וכשהשני יצא להשתין התחילה פתאום להתחנן כאילו, מוזר, היא רצתה... מה רצתה? היא הסמיקה. היא חשבה שיהיו לבד, נאנחה, רק שניהם... טוב, הוא לא יכול להגיד לדוֹד להתנדף לו, נכון? הם התנשקו; האינדיאני הזקן חזר מירכתי החצר בחיוך נאלח והתיישב מצידה השני, ושלח יד כאומר ללטף את חלקת העור החוּם הלח במעלה זרועה החשופה, והנערה נרתעה והדפה את ידו באימה ובגועל תוך שחיבקה אותי, אמר הקול, היא נצמדה אליי וזרקה כמה מילים שלא הבנתי אבל ללא ספק גרמו לאחי האינדיאני להתקפל בבושת פנים.

היחס המתנשא הזה, הצהיר הקול, פגע ברגשותיי. הסתייגתי מגילויי גסות כלפי אמריקאי ילידי, שדרך אגב ניגן יופי של חליל, ועוד אחרי שהעברנו את הזמן בהרמוניה כזאת ביחד, הוא ואני. לכן הייתי נחוש ללמד אותה שיעור באחווה והסברתי לה איך זה עובד, שאם היא באמת אוהבת אותי היא צריכה לדעת שהאהבה חופשית ולהיות מוכנה לשתף, ובינתיים האמריקאי הילידי, שבהתחלה רק חייך במורך רוח ואמר שהוא תכף מתחפף אם לא בא לה עליו — אבל אני התנגדתי נחרצות; התעקשתי, למעשה, שיישאר — הגבר הזה המשיך לגלגל במהירות שטנית ממש, מגיש לנו ג'וינט חדש שהדליק עוד לפני שהקודם נכבה, ובין לבין ניגן מנגינות נוגות על חליל הקנים שלו עד שבסוף, די מטושטשת ודוממת, היא שכבה עם שנינו. עזבתי את העיר הישנה למחרת, סיכם הקול, הייתי חייב לזוז הלאה, להגיע למקום שאליו תוביל הדרך שלי. ניסיתי להיזכר בשמה של הבחורה איזה זמן... מאז שנכנסתי לגור בוִילָה רִיקָה, זאת אומרת. גם את הפנים שלה לא הצלחתי לזכור, למרות שיופייה נראה בלתי נשכח כששכבה מתחת לגבר ההוא, קבורה כמעט כולה תחת גוש הבשר החשוף שדש בה, מוצק ואדום. עיניה היו מופנות אליי, אתה מבין, כל הזמן, בזמן שהוא, בעדינות ובמיומנות, דרך אגב, התעלס איתה, ופיה נשאר חתום מלבד באותו רגע שהבליעה אנקה ומלמלה אליי שתי מילים... זה כל מה שצריך בשביל להגיד את זה. בספרדית, זאת אומרת. שכבתי לי קצת בצד, מחכה לתורי, ויכולתי לקרוא בבירור את המילים האילמות שצרה בשפתיה במין תחינה נואשת, מילים שלמדתי לזהות, בהמשך, על שפתי נשים אחרות. החלילן המחורבן היה זה שהראה לי, אחרי שהלכה, את כתמי הדם על הסדין. הוא הרעיף עליי התנצלויות... אם היה יודע, אמר, לא היה חולם לעולם לגזול ממני את הפרס הראשון.

הקול היה רך וקורע לב כל כך שהנער נאלץ להסב את פניו ממסכת זִקנתו המושחתת, ואז פגשו עיניו לראשונה בעיני האישה ששירתה אותם — שנשארה סמוך לשולחן, על משמרתה, גם כשרשרוש המשי השחור של שמלתה נסוג לחשכה; היא נראתה צעירה יותר, ושונה. האולם הארור ההוא היה באמת אפל.

 

*

 

הספרור עוד לא נגמרר, הקול זמרר שיכור. בכוסו, נוכח הנער לראות, התחלף היין בוויסקי כמו במעשה ניסים. מעט מאוד תבוּנות שלו צולמו באתחלה, המשיך הקול וקשקש בלי הקשר, ובהבזקי העוּבּרים הללו הוא נראה חושף חיוך ביישני, עיניים בהירות מהורהרות וקצת שומן תינוקי. מפה לשמן הוא היה די שמנמן, הודה הקול. וגם מֶממושקף. הוא חשב שהוא מֶמשורר, ועתיד להיות מֶמלך. או משהו בשגנון, רק יותרר. אבל ילד פיקח היה, בלי חוכמות, יצא לו להכיר כמה קושמים גדולים והייתה לו אוזן זריזה, כזאזת זנזונת הייתה האוזן שלו! והוא שוטט חופשי, מוכן לחטוף כל מה ששווה מהררי האוצר שערמה בשבילו הגאונות הבזבזנית של כל האנושות לדרורותיה. הכול שלו היה בּזוּז, תַשומע בני, בֶּמֶת, הוא שם תַיָד על דברים לא שלו ובגלל שידע יותר מדי מוקדם מדי זה למה שהיה חייב למות. מהמשקפיים נפטר דבר ראשון, ברור... או מהביצים? מה שזה לא יהיה שצריך לאבד כדי להשיג חליל קסם? העניין הוא שאתה צריך למות לפני יום הולדתך התשע־עשרה, כך עושים משוררי אמת. זה חו־בה. אני בטוח שלא מתי, התלונן הקול הבכייני, נחלש והולך בטרוניה, או שכן? בֶּמֶת מָתִּי, מָתַי מָתִּי-

"אבל הוא באמת היה... אתה משורר באמת!" — הנער מחה, נכלם.

באמת נכון, הסכים הקול, פיכח פתאום. הוא באמת מת, פטפט כעת בהתלהבות צווחנית, בתאונת מכונית פתטית... אישה מבוגרת יותר אספה אותו במכונית פאר... אוי מין גבירה ממאירה כזאתי הייתה עם עיניים שאין דומע להן ועור קריר צְחור מסנוור בחיבוט ירכיה אח גבירתי הנאווה מתגרשת מבעל עשיר רק בשביל להתחתן עם אחד עוד יותר הו הו והוא, משורר המחמד המבטיח, נזנח לאנחות ולבדיחות וזחל עם הבושה הצורבת בין הרגליים מתחת לאבן ונעלם רק כדי לחזור מהמתים (הקול צלל בבת אחת לעומקיו הצרודים) בתור טיפוס מרתק — ורזה! — בהרבה. הוא הניח לשערו לגדול פרא ולג'ינס שלו להיקרע. היו לו כסף ותהילה, חתיכות מהממות וסמים מובחרים, אופנוע וזקן. בוודאי סבל ייסורי תופת, קרקר הקול. איש לא יוכל לעולם לעלות כל כך גבוה! כל כך גבוה, כל כך גבוה הוא עף שהיה חייב להתפקע בכל פעם שנחת. והתמונות שלו צצו בכל מקום, גברים תלו אותן על בריקדות ונשים מעל המיטה. עבודת האלילים באמריקוֹת, העיר הקול במהורהר, היא אמנות שאין לה מתחרים. סאון דנדונם המטומטם של פעמוני כנסייה התפרץ לדבריו בתואם זמנים מושלם.

הקול המתין עד שההדים המתארכים תמו לגווע. כמו אבק בדרכים, הִמהֵם לפני שהמשיך והעריך, ממרחק אובייקטיבי עכשיו, שגם אם הצדדים הבוטים של הפולחן מופגנים יותר בגלוי בחלקה הדרומי של היבשת, ביסודו של דבר זה בדיוק אותו דבר בכל מקום ותמיד היה כך. ככל שהוא מאמין שהרחיק עצמו מהפראים, כפי שקוראים להם — לא אני, אבקשך לזכור (העיר בשוליים) כשאתה מצטט אותי, בני, אני שונא את כתבות ההמשך שמשתרכות אחרי כל אחד מסילופי הציטוטים שלי, וצטט: שום אדם, ואישה, יש לציין — בייחוד שום אישה לא תוכל לכבות את ערגת התשוקה המשוגעת שמלבּה בלִבּה הלהבה שזינקה לגובה עד שאוּכּלה מעצמה. סוף ציטוט.

אבל הוא לא אוּכּל, הקול גיחך. השירה שלו ממש השתפרה דווקא, באותה תקופה. כנראה היה קצת קסם בפטריות בכל זאת. לא שזה שינה משהו בכלל. קול הרי לא עשוי ממילים. האם אש עשויה מעץ? השאלה שייטה מלכותית באולם המעולף ברפיון אחר הצהריים, כאילו הקול האמיתי עומד לבקוע סוף סוף ולקרוע את הכישוף. הנער הזדקף בכיסא, נדרך — אך הזקן שוב הכזיב והנמיך את הקול.

פעם אחת, נזכר, פרצה שרפה בשדה שבו נאספו אלפים לשמוע אותו. אחר כך טענו שרוב הפגיעות בנפש קרו רק בגלל הבהלה שאחזה בהמון. זה קרה לא פעם, העיר, בחגיגות האהבה האלה. רבים נרמסו במנוסה הכללית, אבל ממרומי קרשי הבמה המאולתרת שהקימו לי, המשיך הקול בקור רוח, צפיתי בחיזיון הפראי כולו, מבעד לעשן התופתי ולהתגודדות ועוד הלאה, הלאה עד קצות היערות שנצבעו ארגמן תחת השמיים המעריבים, השלווים לגמרי, ובאותה צלילות לא מופרעת הבחנתי בבירור במתבגרת קטנה ושמנמנה שתלתלי הגזר שלה בערו כמו הילה כשתקעה בי את עיניה הפעורות בתאווה לחה, בטירוף; וידעתי מה היו המילים שצעקה שוב ושוב, מניפה את זרועותיה הפשוטות אליי כשנסוגה לאחור לאט, כאילו בהיסוס, לתוך הלהבות. היו גם אחרות, בהזדמנויות אחרות, אולי לא מושכות לב בה במידה.

האישה נעלמה. משום מה, הנער נפנה להביט בה; אבל היא לא הייתה שם. האולם הגדול נם, אפוף קרעי צללים וקורי אור דקים. לא בלי תוגה, הקול שב לדבר. "אבל כל זה לא קשור. אם לחזור לדימוי שלי, נאלצתי להזין את האש בעץ מת גם אם הבעֵרה כילתה את האש. באותו זמן, כמובן, הייתי בור גמור בעניין אי־חומריותי, וייחסתי חשיבות מופרזת למה שנקרא השירה שלי."

האם צחק? הנער אימץ את אוזניו. "אי־חומריותך?" חזר כהד.

"הקול שלי," המשיך הקול בסיפורו, "השתנה. הייתי בן תשע־עשרה. הכול התרחש אז במהירות מסחררת כל כך, שלא הספקתי לעקוב... חזיונות של אמת ויופי חייתי הוקאו מפיותיי הרבים. והם היו רבים כל כך, בן אדם! לִגיון!" הוא הניח יד מרובת טבעות על גרונו. באצבעותיו המעוּבּות, נפוחות אך עדיין ארוכות להפליא, חלפה מין אדווה והעלתה מן האוב מחווה שנלכדה בכל כך הרבה עדשות, כמו חלום בלהות. ומייד, יד האישה פרצה מהחושך ומזגה בכוסו מים מאגן הבדולח המקרקש שנשאה אז לצידו השני של השולחן, ומילאה את כוסו של הנער גם כן, וחייכה אליו. הוא לא יכול שלא להבחין בכך שהניחה לשערה הארוך לצנוח על כתפיה ושעיניה היו אפלות, עורה לבן, מותניה צרים וחיוכה החפוז מתגרה קלות.

"רק המחשבה על זה משכרת, נכון, בני?" הקול לגלג קרוב עכשיו, חורך בתוך אוזנו ממש, "לשלוט בהמון אתה אומניפוטנט רב־זיין ובאותו זמן מעלה את עצמך לקורבן קרעו את ליבך חי והשמש אלוהים אדירים אור הזרקורים בעיניך רק שעכשיו —"

הוא שלף את ידו הצפודה מחפת שרוול התחרה והורה בה על האולם מוּגף התריסים. כנופיית קרני שמש חדרה מרצדת בחריצים, הרעידה את סורגי הברזל ורצה לאורך קורות האלון הכבירות לשחק בכלי הכסף, ששיגרו בתגובה אצבע זהב גרוּמה אל ציור עצום מידות על הקיר, כהה כל כך שלא ניתן לראות בו דבר. בנברשת המשתלשלת מזרוע תלויה במעוקם רקדו שלהבות הנרות והדליקו אודם־דם באפודה מבד ברוקד שלבש תחת דשי חלוק השינה בצבע כאב צהוֹב צרוּף כצהרי היום מעל אנפילאות תפוז וגרבי משי תכול־שמימי. זו הייתה תלבושת אחר צהריים שנועדה למשחקי ילדים: לטפס על מוט משומן ולהתעלל בשוטה הכפר, לחולל במעגל קסמים מרושע ולמשוך לקטנות בצמות, להצליף בשוט, להשליך בובות חסרות ישע עד שאיבריהן הזעירים ייקרעו לגזרים, אבל עכשיו, מבעד לשריון פגרו הנפוח, התפצח הקול וצרח עכשיו, נשנק בכל השנצים והמלמלות הללו, והנער חש בזיעה זולגת במורד עורפו, צורבת בבשר שנשרף לאדום נא בצעדת הבוקר — הסיאסטה עוד לא הגיעה לנקודת הזנית, האוויר בחלל הגדול נתלה חבלים חבלים מהבילים, מלוהט ולאה, הנער נאבק להחזיק את ראשו זקוף —

עכשיו! צלצל הקול שוב, רם וברור להפתיע.

מאי־שם מן החוּץ התפלצה תרועת חצוצרה צרודה בתו מזויף והוּט טוּאוּט בטנוני נענה לה מרחוק כמו ספינה נכנסת לנמל ובו ברגע הותנע מנוע, כל כך קרוב שנדמה שהוא קודח חור בקיר ונחנק, ומשתעל, ומתגבר, מתגבר וגורס ודורס דורס והאיש הזקן צרח עכשיו בלתי נשמע כשהדביק את ידיו לאוזניו ופניו ניעורו בייסורים כשצרח בלי קול עכשיו, לכל השדים! הרי ידוע לכול שהקול לא יכול לסבול רעש, את הטרטור צרצור צפירה צפצוף פעימה חדגונית של מנועים והמהום מזגנים גם לא ביפביפ אלקטרוני אפילו עוד יותר גרוע צוויץ צוויץ בהילוך אחורי אזעקות מנסרות תופת עלי אדמות במו ידינו יצרנו אלוהים הוא פרש לשם רק כדי לברוח להסתלק מעידן הרעש ליחשו השמועות רק למה היה צריך לבחור עיר נמל סואנת כזאת למפלט ובמקסיקו מכל המקומות שבעולם הכי את זה אף אחד לא הבין אבל זה התחיל להתעמעם עכשיו, לבסוף, המנוע, ודמם. השקט שב למשול, וליתר דיוק צקצוקן הקדחתני אך האחיד של הציקדות.

"עכשיו," השלים הקול, מפויס, "אני צריך רקע טוב ואביזרים בשביל להגיע לשלמות. הייתי צריך לגמור את הסיפור מזמן, אתה יודע, בני? רק שזה כל כך קשה לעזאזל כי לא מתי. כל האחרים כן."

"האחרים — אתה מתכוון, כמו רמבו כאילו?"

"גם. הייתי המון. חלק הופיעו רק ללילה אחד או להבזק פלאש. אבל ברגעי השיא של השראתנו כולם התפלשו יחדיו בחדווה, הנאהבים הצעירים עם הקבצנים והנוכלים והעבדים עם נוגשיהם ובעלי מטעים ופועלי חווה שיכורים, מובטלים ובנקאים מדושנים וכל המפלצות והקדושים המעונים שזינקו לאוויר מהכובעים שחבשתי, שיכולתי לשלח לחיים בבעיטה אחת מחוד המגף המטורזן שלי. כולם עשו סמים ושתו, הושחתו ונשחטו, בזמן שאני נעשיתי בן ארבעים ורעֵב יותר ועדיין נדחפתי קדימה כשמתוך השלולית הדלוחה של אומללותי הגיח חזיר. חזיר מפוטם, סוג אלף, בגיל העמידה. הוא היה שמן כמעט כמוני, בני. הוא התאפר בשביל להסתיר את הנקבוביות והמורסות, פירות הביאושים של סיאובו. החזיר הואבס בכל מיני תועבות כדי לתפקד, אתה מבין, ובין לבין דפקתי לו סדנאות רוחניות ושיטות ריפוי יקרות כדי להתנקות. אמרו שהייתי שטוף זימה ללא גבול ושגאוותי לא ידעה שובע, אבל המנוע המחורבן שלי פשוט המשיך לדהור בכל הכוח והוני גדל מיום ליום, עוד לפני שנכנסתי לפרסומות —"

"אתה... הוא היה סתם זיוף," התפרץ הנער.

"ואתה מטומטם," החזיר הקול בקרירות. "הסיפור עוד לא נגמר, וזה העיקר. מי יוכל לומר כמה צער צריך בשביל לחבר סיפור? באחד המסעות בדרום היבשת תוכנן לי מופע בעיר הישנה. מישהו הזכיר מצודת ים, שצדה את דמיוני; אז ארגנו לי את ההופעה באותו מקום עצמו, ממש בנקודה שבה הנחיתה הספינה אותו קומץ ספרדים קודרים, קשי יום ועורף, על החוף. זה מצא חן בעיניי. כשחצינו את העיר הישנה היה לי מין רושם עמום שאני מזהה משהו, איזה דז'ה וו, ואז עליתי לבמה וצער לא מוסבר אחז בליבי. במקרה נזכרתי בשיר ישן שלי, מחווה, נאמר, לחסדים שניתנו לי פעם בשעת צהריים חמה בעיירה נידחת. מתערבים שאתה מכיר את השיר בעל פה, בני."

"מר- מרינה. הוד חר- חרפתך," גמגם הנער, כמעט לא נשמע. ראשו היה מוסב, עיניו מושפלות.

"שיר טוב, נכון, בני? הלהיט הראשון שלי... שיניתי את שם הבחורה למרינה בשביל החרוז. הטעם המר מצא חן בעיניי, עם הים והמלח. והמלחים. כן. בשלב מאוחר יותר בא מישהו וטען שקראתי לה על שם מלינצ'ה הידועה לשמצה שבגדה בבני עמה כי התאהבה בקורטז. זאת עובדה היסטורית. אהבה. מרינה היה השם שנתנו לה הספרדים. אומרים שהאישה הזאת הייתה אחראית לנפילה של ציוויליזציה שלמה, בן אדם! כאות להכרת תודתו הוא נתן אותה לאחד מסגניו. קורטז אני מתכוון, נתן. הוא היה עז וחסר עכבות, כמו האלים הגדולים מפעם. זה מצא חן בעיניי. כל מיני מטורללים באקדמיה מצאו לעצמם תעסוקה בפיתוח, פתח מרכאות, הפרשנות הסימבולית שלי לכיבוש. ואז חשבתי שאולי הם צודקים בעצם. למה לא? בין כה וכה שכחתי את שמה. אחרי המופע ביקשתי לראות את העיר. לא זכרתי כלום מלבד איזה ארמון פאר מתפורר, נדמה לי ששם עליתי בפעם הראשונה על במה. את השיר זכרתי דווקא עד אחרון תווי התזמורת. וגם כל אחת ואחת מהמנגינות החמקניות של שותפי למשגל, החלילן האינדיאני. אף אחד לא ידע על מה אני מדבר. אחרי כמה סיבובים מצאתי את הבית, מוגף על בריח וכמעט מט ליפול. אמרו לי שעמד שומם שנים רבות, יותר מכפי שמישהו יכול לזכור. הוא לא עלה לי כמעט כלום. נאלצתי להשקיע הון, כמובן, כדי להתאים אותו לצרכיי. היו רינונים על איש זקן, אלמן ששקע בחובות ובחרפה והתאבד בסופו של דבר בירייה כי ליבו נשבר והכול בגלל נערה מופקרת אחת, בתו היחידה, שעקבותיה נעלמו מאז, אבל האנשים גיחכו בנבזות כשהזכירו את העניין, כאילו ידעו כולם מה נהיה ממנה."

הנער החוויר, היה מחוויר, נכון יותר, אלמלא נצלה בשמש לאדום עמיד. הוא נעץ את עיניו בתפלץ השירה הזקן. "זה סיפור ישן," אמר לבסוף. "שמעתי אותו כבר אלף פעם."

"אם כך," צלף הקול בחזרה, "אתה אמור לדעת את כל המילים. המילים גסות, בני, נתחי אטליז במסתורין של הפולחן. כמו שתמונות קדושות צוירו בצבעי ביצים סרוחות, שתן וצואה ואדמה ותולעים וירקות רקובים, כמו שבמרומי התשוקה אנחנו מחככים גושי בשר אדום משולהב ומזיעים, ומפרישים נוזלים —"

"היית צריך למות כבר מזמן," הנער צרח. הוא התבונן סביבו, באולם הישֵן בכילת קורי עכביש, בפאר הלוויות שלו וביומרתו הנואלת ובמשרתת הבודדת שגבה התגבן לעברם כשרכנה להכין את הקפה בקומקום הרוטן רכות על כיריים מרובבים.

באמת נכון, הסכים הקול. הוא היה צריך למות מזמן, למעשה הוא תמיד נאחז בקרני החורבן בלי שיצליח לטפס ולרכוב ואחיזתו, בינתיים, התרופפה... הוא לא יכול למות, החזיר! הרי נועדתי למות מוות מפואר, הרעים הקול בחלל הגדול אך מייד נחלש, בוא נאמר, לחש, להתדרדר במדרגות הבמה... להימחץ תחת משקל ההגזמות שלי.... אבל במקום זה התפלשתי בחרטה, בפטפוטים אינפנטיליים וסיפורי מעשיות ואמונות טפלות, בני, כי היה בתוכי עוד אחד, והאחר הזה היה שטן שלא הניח לי ל

הסיפור הידלדל אל סופו. במיומנות, כמו תמיד, הקול הרטיט את מיתריו עוד פעם אחת אחרונה ונדם בחטף. נתתי למגע המצטלצל של כסף בחרסינה לבשר על כך שהקפה מוגש ופרשתי אל בין הצללים בפעם האחרונה.

מוּת, השלים הקול בתו אחד, שנועד להדהד באוויר עוד זמן רב.

 

*

 

נא לשים לב, קוראים.ות יקרים.ות, לקסמי השפה האנגלית:

die

במקום הסוף הפשוט של לשוני הילידית: מוּת.

איי, איזה דקויות של אימה צופנת האנגלית בהברה הלא נגמרת... עידוני הלשונות שטעמתי! ה-susurrar הלטיני שובה הלב למשל, רשרוש, ניד רוח חרוך מחום פרע את דממת המוות של אחר הצהריים, מפריח הבטחות כוזבות של נחמה שהשמש השוקעת תעורר עוד מעט, כאילו שהלילה — חם, לח, שורץ יתושים — יביא הקלה. הסיפור, על כל פנים, התקרב לסופו.

"כך קרה," אמר הקול בטון שונה לגמרי, כבר לא משועשע, "שהחמצתי, ובכן, בלי כוונה, את האוֹת למוּת. בגלל זה אני נאלץ לחזור על הסיפור שלי שוב ושוב, עד שיימצא לו סוף מתאים." הוא שמט את ראשו ובחן את אורחו מזווית עין מוּטה, שטופת דם. "הסוף חייב לסגור את הסיפור, אתה מבין, אחרת הסיפור נפרם וכאילו לא היה. האם תעזור לי — האם יש לך סוף בשבילי? סוף מר ונמהר, אני מבקש — שים לב להברות, בני, לחיתוּך האכזר."

השמש ניתצה כנראה את מסך האובך ויצאה למערכה חזיתית אחרונה כי היא זבה נגוהות בחלונות והשתכשכה בשלוליות של זוהר על מרצפות האבן הגסות, שהאבק התאבך מהן אל על בסילונים מנומנמים וזבובי אזמרגד הלוּמי חום התחשרו לתקרה כמו קיטור ונשאבו לתנורי האופל ואבדו שם כולם לעד בעוד שבתחתית אותו ציור כביר מידות, שהתנוסס קודם לא חדיר באפלולית, הזדהר או נצלה עכשיו גוף הארד של פרא נהדר בעירומו, שרוע פרקדן על ערֵמת זהב מותך ועל חזהו דורך מגף שְלוּף דורבן שהשתייך, כך התברר בהדרגה, לדמות ספרדי קודר שחרג מבין הצללים בגלימה מתנופפת עת שהשמש טיפסה ביגיעה במעלה הקיר כדי להאיר בזה אחר זה את איבריו הנפרדים בחלקי השריון עד שנחשף, בהבזק לבן מהמם של תאוות בצע, פרצוף הזאב מאחורי זהב הזקנקן הנועז, והנער, שעקב אחרי עיניו של הקול אל הקיר, נרתע בעל כורחו, נחרד ממכוות האש הזאת, אך לא יכול להסב את עיניו מהחיזיון הנגלה כי חרבו של אֶרְנַן כבר הייתה מונפת בחדוות ניצחון מעל ראשו, היכן שהשמש, אל השמש פיזז על חוּדה המוּפז ושרטט צלב זעיר רוטט, הצטלבות של קרני אור וזהב, בשעה שהרחק מאחור, בנבכים הלא מפוענחים שהקיפו את שתי המפלצות — כי גם מוקטזומה המסכן, התמים, הלכוד באי־הבנתו, היה מחריד לא פחות מתוקפו, שיניו לטושות בעווית כשלפת אל החזה הנמחץ כמה מזכרות נתעבות מקבינט האימים הפרטי שלו — כל אותו זמן היו המוני דמויות קטנטנות, אנשים ונשים שאת נוכחותם ניתן לנחש רק בקושי על פני הרקע הכהה, נלחמים ונופלים חלל, נטבחים ערמות־ערמות או תועים אחד־אחד, לבד ובדד במרחבי נוף המדבר והחידלון, ניצבים שצוירו אך ורק כדי לשרת מטרה, כאמצעי או מצע להבליט עליו את אגדת הצלב האמיתי, ככתוב באותיות התבליט שהשמש המטפסת וגוססת הציתה ברגע שהעפילה לבסוף אל ראש המסגרת המוזהבת — הנער בלע בעיניו את כל זה לפני שהחזיר את עיניו אל הקול. בארשת רצינית, כראוי למי שניצב בפני אלילו המוטל בבוץ, ציטט:

"פשטי את השמלה, מרינה/ פרשי את זנב הזהב/ תלי את הצלב על מסמר, מרינה/ ושכל הארורים ילכו לעזאזל בצהלה." היה לו קול לא יציב של מתבגר, צר לי לומר. המילים לעו על לשונו. בכל מקרה לא נועדו לדקלום, לא היו להן באמת חיים משל עצמן — רק הקול יכול לגאול אותן. אבל לאיש הזקן לא היה אכפת בכלל, להפך, הוא חייך, נתח החנופה ריצה אותו, ופתאום שאל:

"איך קוראים לך, בני?"

"בן," ענה הנער כהד.

האיש הזקן זז בתוך שריון התחרה שלו. זה חרק. הוא התגרד. עיניו המוזרות ניעורו לחיים במאורותיהן הבצקיות. הן היו צרות באופן לא רגיל, העיניים שלו, ואפלות... היית צריך להתקרב מאוד, למגע אינטימי, נאמר כך, כדי להסתכל במעמקי הכחול הכוזב (או לחפש תמונות שצולמו בקלוז־אפ, בתאורה נכונה).

"בן," הנער קרא עכשיו בהתרסה, מרים את קולו עד שמילא את האולם הרחב הרהבתני, "זה שמי. בן."

"באמת," אמר הקול, מצחקק. "שייקח אותי השד, בני, איזה שם גשמי יש לך. אין לך אחרים?"

 

*

 

לא היה עוד טעם לשרת את שולחנם, אז הסתלקתי לרחובות שְדוּדי השמש אחרי שהשלתי את המדים לטובת השמלה הפשוטה שלבשתי כשהגעתי לראשונה לבית ההוא, לשחק את תפקיד הנקבה בסיפור — דמות משנית, למען האמת, של מתורגמנית.