ילדים אלמונים 6 - תחנת שידור חשאית

 

 

1

 

 

כל מי שקרא את הספר 'חבלה באישון לילה' זוכר בוודאי, כי כשישבנו סביב מיטתו של יונתן המקורר, התפרץ לפתע רמי וסיפר לנו על פגישתו החטופה עם הנערה מן הלח"י, אותה נערה שבאה עם שאול לנקות את רובי ה'טוֹמִיגַן' במערה. אז בואו נחזור לרגע ההוא:

אחרי ששמענו את הדברים האלה, איתן אמר:

"יוצאים לשם!"

וכולנו קמנו.

יונתן, ששכב במיטתו, מכוסה עד מעל לסנטרו בשמיכה עבה (נאסר עליו במפורש להורידה מעליו), זינק גם הוא למצב ישיבה.

"גם אני הולך!" הוא הכריז.

איתן כבר היה ליד הדלת, מוכן לצאת החוצה. הוא עצר והפנה את ראשו לאחור.

"אתה חולה," הוא אמר, "אתה משתעל עדיין."

"אתה לא אימא שלי," יונתן התרגז, "אני הולך איתכם, וזהו."

מיקי, שמאז פרשת הסירה, שאותה השיט יונתן באומץ לב מדהים אל תוך הים כדי להציל אותה, הרגישה חובה אמיתית כלפיו. היא הניחה את ידה על זרועו שנחה מעל השמיכה - למרות אזהרותיה של אימו שכל גופו, כולל הידיים, צריך להיות מכוסה - ואמרה:

"בחייך, יונתן, לפעמים משיעול אפשר גם למות."

"לא אכפת לי," יונתן השיב, "אני הולך איתכם."

הוא השליך מעליו את השמיכה וגופו הדקיק, שהיה נתון בתוך פיג'מה ענקית, נחשף לעינינו. בצד לחש אמנון לרמי, שעכשיו הוא מבין שיונתן נאלץ להתכסות בקפדנות כזאת משום שהוא לובש פיג'מה של אחותו.

"אנחנו באמת לא יכולים לקחת על עצמנו אחריות כל כך כבדה," מיקי אמרה.

אבל יונתן נראה כמי שאינו מתחשב יותר בדברי אחרים. הוא פשט מעליו את חולצת הפיג'מה הגדולה של אחותו ואמר:

"פתאום נעשיתם דאגנים נורא, מה? פתאום אתם לא יכולים לקבל אחריות. כשאני סוף סוף רוצה לצאת איתכם, אז אתם מסרבים?"

איתן נשען בגבו על ידית הדלת, אבל לאחר הרהור קל חזר ועמד מול יונתן.

"בסדר," הוא הסכים, "תתלבש מהר ובוא. אבל אם תמות בדרך, זה יהיה על אחריותך."

יונתן חייך באושר. הוא הורה לאמנון לפתוח את ארון הבגדים ולזרוק אליו את החולצה הכחולה והסוודר האפור.

מיקי גחנה אל איתן ואמרה, שלפי דעתה יונתן צריך לחתום על הצהרה.

"איזו הצהרה?" איתן לא הבין.

"הצהרה. אחר כך הוא יקבל דלקת ריאות ויאשימו אותנו. אם הוא יכתוב הצהרה שהוא אחראי ויחתום עליה, לא יוכלו להאשים אותנו."

"את לא מכירה את אימא שלו," אמנון התערב, "היא תגיד שאנחנו הכרחנו אותו לכתוב או שאנחנו זייפנו את החתימה שלו. אני חושב שצריך להשאיר אותו כאן וזהו."

"אתה סתם רשע," יונתן החזיק במכנסי הפיג'מה הענקיים כדי שלא יפלו. הוא ניגש לארון להוציא לעצמו זוג מכנסיים. "אתה סתם רשע ולא יותר."

אמנון פער את פיו. הוא כנראה התכוון להשיב תשובה מוחצת, אבל איתן הניח יד על כתפו ואמר שאנחנו סתם מבזבזים זמן על שטויות. יונתן הולך, וזהו. במקומות שבהם יהיה הכרח לשבת בדממה, יונתן יישאר בחוץ, מפני שיש חשש שהוא יתחיל להשתעל. אבל חוץ מזה הוא יוכל להשתתף בכל פעולה. הוא לא יקבל שום דלקת ריאות, מפני שלמעשה הוא כבר בריא, ורק אימו הדאגנית משאירה אותו עשרה ימים נוספים במיטה, בשעה שכל ילד נורמלי כבר היה משתתף בשיעורי התעמלות.

יונתן ביקש ממיקי להפנות את ראשה, כי הוא התכוון ללבוש את מכנסיו, אבל בדיוק באותו רגע נשמעה נקישה על הדלת.

"קפוץ למיטה!" איתן פקד עליו, "ותתכסה. מהר!"

יונתן זינק אל המיטה. אימו לחצה על ידית הדלת, אבל איתן, שעקב בעיניו אחרי יונתן וראה שהוא עדיין לא הספיק להתכסות היטב בשמיכה, נשען על הדלת והיא לא נפתחה.

"הֵי!" אימו של יונתן צעקה, "מה אתם עושים שם?"

"מה?" איתן זז מהדלת, ויונתן עצם עיניים כאילו הוא מנמנם מתחת לשמיכה, "אה, סליחה, לא שמתי לב שאת רוצה לפתוח את הדלת."

אימו של יונתן פרצה אל החדר כרוח סערה. במרפקה היא דחפה את איתן, ובכף ידה הזיזה את מיקי. היא קרבה למיטה כאדם הבטוח שהוא עתיד למצוא שם ילד מת, או לפחות גוסס.

"יונתן!" היא קראה בקול חורק, "יונתן, אתה בסדר?"

"אני?" יונתן פקח את עיניו ועייפות נוראה נשקפה מהן, "מה אני?"

"שאלתי אם אתה בסדר," אימו אמרה. "הם לא עשו לך שום דבר רע?"

"רע?" יונתן תמה, "מי רע?"

בצד איתן לחש לרמי להסתלק. הוא אמר לו להמתין לנו בתחנת האוטובוסים עם האופניים שלו. הוא לא נימק את דרישתו, אבל היה ברור שבמוחו נרקמה תוכנית. וכשרמי ביקש לבצע את הפקודה ולצאת, איתן עצר אותו פתאום ולחש:

"צא יחף. את הנעליים תדחף כאן, מתחת לארון..."

"דבר רע," אימו של יונתן נשמעה עצבנית, "שאלתי אם הם לא עשו לך שום דבר רע?"

רמי נדהם, אבל חלץ את נעליו מאחורי גבו של איתן. אמנון לחש לאוזני, שמשהו כנראה הסתובב בראש של איתן, או שאיזה בורג נשמט משם. לא השבתי לו. עקבתי בדריכות אחרי תנועותיו של רמי, והשתדלתי לעמוד כך שאימו של יונתן לא תבחין בו גם אם תפנה את גבה.

לבסוף הצליח רמי להיפטר מנעליו וחמק החוצה בגרביים בלבד.

יונתן שאל:

"מי לא עשה לי שום דבר רע?"

"הם!" אימו של יונתן צעקה. "הם - איתן, מיקי, אורי, כל האורחים האלה שלך."

"לא," יונתן פיהק, "מה פתאום? הם לא עשו לי שום דבר רע. הם נורא נחמדים אלי."

"חוץ מזה," איתן התערב, "אנחנו עוד מעט הולכים."

אני חושב שאימו של יונתן לחשה "ברוך השם", אך אינני בטוח בכך. לעומת זאת אני בטוח שהימצאותנו במחיצת בנה לא הייתה לרוחה והיא ציפתה שנסתלק. אני יודע שלשכנים כבר נמאס לשמוע שבכל יום היא מתלוננת באוזניהם שאנחנו מקלקלים לה את הבן החמוד. אני גם יודע שהיא ניסתה להרחיק אותו מאיתנו בכל דרך, וזכתה בכך לתמיכתה המלאה של רינה, בתה הבכורה. אבל כיוון שכל מאמציה לא נשאו פרי, היא שמחה הפעם על כך שבקרוב תיפטר מאיתנו.

"טוב," היא אמרה, "אני מחכה שתלכו, הילד מוכרח לנוח."

"עוד כמה דקות," איתן השיב לה, "אנחנו עוד רוצים לברר משהו."

"בסדר," היא אמרה, "אני מחכה."

אימו של יונתן שילבה את זרועותיה על החזה, השעינה את גבה אל הקיר, וכמו זקיף בריטי עקבה אחרי תנועותינו, כאילו ביקשנו להוציא מתוך המגירות תכשיטים יקרי ערך.

ראיתי את איתן הודף ברגלו את אחת מנעליו של רמי, שהציצה מתחת למיטה, ושמעתי את מיקי נאנחת. דממה נפלה בחדר. כולנו ישבנו בראשים רכונים ולא אמרנו מילה, עד שאימו של יונתן איבדה את הסבלנות.

"נו?" היא דחקה בנו, "למה אתם לא מבררים?"

"זה בירור סודי," יונתן השיב לה, "אסור לך לשמוע."

אימו זקפה את גבותיה בתימהון, היא לא הורגלה לשמוע מפי בנה מילים כה חד־משמעיות.

"טוב," אמרה לבסוף, "אני אצא, אבל רק לחמש דקות. אחר כך אתה הולך לישון."

"בסדר," יונתן הנהן, "אלך לישון."

אימו של יונתן יצאה מן החדר, ואיתן הציץ החוצה לברר אם היא לא מתחבאת באיזה מקום ומאזינה למתרחש בחדר. כשנוכח לדעת שהיא הגיעה למטבח, הוא סימן ליונתן בידו.

יונתן זינק מתוך המיטה, העיף את השמיכה, ועמד על רגליו לבוש ומוכן.

"תנעל את הנעליים של רמי," איתן הורה לו, "ותלבש את המעיל שלי. את המעיל שלך נזרוק החוצה דרך החלון, ואת הנעליים שלך מיקי תדחף מתחת למעיל שלה."

יונתן לא שאל שאלות. הוא היה מאושר שאנחנו כל כך משתדלים למענו, וסמך על כושר התכנון של איתן. הוא נעל במהירות את נעליו של רמי ולבש את מעילו של איתן.

איתן עזר לו, הוא הרים את צווארון המעיל באופן שהסתיר כמעט לגמרי את ראשו של יונתן. מיקי תרמה את הכאפייה שלה לכסות את השאר, ודחפה את נעליו של יונתן אל תוך מעילה. אני הייתי אמור להשליך את מעילו החוצה, אבל משום מה שכחתי לעשות זאת.

יצאנו מחדרו של יונתן עליזים ושמחים, מושכים את רמי המדומה בידיו, כאילו שיחקנו במשחק העיוורים. מיקי צעקה בכוונה בקול רם:

"תיזהר רמי, קיר!" או, "תיזהר רמי, אתה נתקל בדלת!"

ואז כאשר אימו של יונתן באה לפתוח לנו את הדלת, כי היה לנו חשוב שתראה אותנו יוצאים, היא נדהמה לגמרי, כנראה חשבה שיצאנו מדעתנו.

 

 

היא ראתה את נעליו של רמי מגששות על פני הרצפה, ואת מעילו של איתן, אשר בגלל גודלו הסתיר את רזון גופו של יונתן. את הראש של הילד היא לא יכלה לזהות בגלל הצווארון הגבוה, ולא הייתה לה שום סיבה לחשוד, כי זה לא רמי המעמיד כאן פני עיוור, אלא בנה. אבל אימו של יונתן הייתה אישה חשדנית. ברגע שקרבה אלינו, הושיטה את אצבעה למנות אותנו.

"אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה - חמישה."

באנו חמישה, ואנחנו יוצאים חמישה, אז מה יש לדאוג? ובכל זאת המשחק הזה לא היה לרוחה.

"תסלחו לי," היא אמרה ופנתה אל איתן שהוליך את "העיוור" בידו, "אתם השתגעתם?"

פיו של איתן נפער. ידו של "העיוור" רטטה.

"אנחנו סתם משחקים," אמנון השיב, "מה יש?"

אימו של יונתן נעצה מבט חשדני ב"עיוור", שעמד קפוא ולא נע ממקומו.

"זה רמי?" היא שאלה בחשד.

"ברור," אמנון הנהן. "הוא התערב איתנו שהוא יכול לצאת מן הבית ולעלות על הכביש בעיניים עצומות. עכשיו הוא סובל. כבר פעמיים הוא נתקע בקיר."

"ואיפה יונתן?" היא שאלה.

"יונתן?" אמנון היתמם, "מה ז'תומרת? הוא שוכב לו במיטה, ישן כמו תינוק."

שוב עבר רעד בידו של ה"עיוור", אולם ברגע שבו שלחה אימו של יונתן את ידה אל עבר פניו, בכוונה ברורה להסיר את הכאפייה מעל עיניו, הוא זינק הצידה.

"זה לא רמי!" אימו של יונתן קראה, "אני יודעת, זה לא רמי!"

"לא רמי?" איתן עשה צעד אל עבר הדלת, "זה לא רמי?"

"לא, זה בהחלט לא רמי!"

"אם זה לא רמי, אז מי זה?" שאלתי.

"מי?" אימו של יונתן צעקה, "מי? תכף אני אראה לכם מי!" היא הניפה את ידה, ובבת אחת משכה את הכאפייה מעל ראשו של בנה.

"עכשיו אתה רואה מי!" צרחה, "חשבתם שתוכלו לסדר אותי? חשבתם שהמבוגרים תמימים לגמרי? תסתלקו מכאן חת־שתיים, אני לא רוצה לראות אתכם בבית הזה שוב! לֵךְ למיטה, יונתן," ציוותה על בנה, "כי אם לא..." היא דחפה אותו בכוח, והוא נע לכיוון חדרו.

"רגע!" איתן קרא, "המעיל שלי!"

"תסתלק מכאן!" אימו של יונתן המשיכה לצעוק, "המעיל שלך לא מעניין עכשיו אף אחד!"

ניסיתי לקלוט את הבעתו של יונתן, אבל פניו הוסתרו מאחורי גופה הענק של אימו. מה שכן הצלחתי לקלוט היה השיעול הצרוד שבקע מגרונו, ואת מיקי שלחשה כי אולי בכל זאת מוטב כך מאשר לגרור אותו חולה ושאחר כך מצבו יהיה על מצפוננו.

אבל איתן לא הסכים איתה, ולדעתי זה היה מפני שהוא חשש למעיל שלו. אולי הוא פחד שבכעסה, אימו של יונתן עלולה לגרום לו נזק.

להישאר סתם לעמוד בפתח כבר לא היה טעם, ולכן יצאנו החוצה. ליד הגדר מצאנו את רמי עומד בגרביו, מסתתר מאחורי עץ כדי שאף אחד לא יראה אותו וישאל מה קרה. כשאיתן ראה את רמי, הוא נרגע. בכל זאת, לקפוא בקור ללא מעיל עדיף פי כמה מאשר לעמוד ללא נעליים ולהסתתר מרוב בושה מאחורי עץ.

"היא ממש לא בסדר, האישה הזאת," מיקי אמרה בכעס. "אין לה רשות לגנוב לנו את הבגדים."

"נכון," רמי הסכים, "אין לה רשות."

"זה לא מספיק להגיד 'נכון'," מיקי התנפלה עליו, "צריך לעשות משהו."

רמי הביט בגרביו שהתלכלכו מאוד. הוא סינן משהו לא ברור על כך שקל להגיד שצריך לעשות משהו, אבל לו הייתה מיקי במצבו, כלומר לו היו נעליה נלקחות, אז גם היא הייתה עומדת כך מאחורי העץ ולא עושה כלום. האם היא רוצה שכל העולם יצחק עליו, ושהוא לא יוכל עוד לבוא לבית־הספר, מפני שכל התלמידים יצביעו עליו ויגידו, "הנה זה שאיבד את נעליו"? או יכנו אותו באיזה שם לגלגני אחר?

איתן תחב את ידיו לכיסי מכנסיו. הערב התחיל לרדת והקור גבר. הוא נשך את שפתיו. היה ברור שבמצב הזה אי אפשר לצאת לפעולה. רמי יתקרר וייאלץ לשכב במיטה כמו יונתן. ובכלל, איך אפשר לתאר אותו רץ ברחובות שכונת הדר הכרמל ללא נעליים בחורף?

אבל באותו רגע שבו נדמה היה כי הכול אבוד, הופיעה יד רזה במסגרת חלון חדרו של יונתן, ונעל הושלכה החוצה. רמי זינק בשמחה אל המקום שבו צנחה נעלו השמאלית וליטף אותה באצבעותיו.

"הי!" הוא צעק, "מה עם השנייה?"

יונתן לא השיב. אחת השכנות הוציאה את ראשה מהחלון, ושאלה את רמי למה הוא צועק ולמה הוא נועל רק נעל אחת. מה זה כאן, קרקס או פורים?

"קרקס," רמי השיב, "קרקס שאנחנו מכינים לקראת פורים."

פץ!

כיוון שהפנים של רמי היו מופנות אל השכנה שהתכוונה להשיב לו, הוא לא הבחין בנעלו הימנית המעופפת, וזו צנחה ישר על ראשו. מייד לאחריה עטף אותו המעיל של איתן. הוא נפל על האדמה וניסה להחזיק בראשו, אלא שהמעיל שכיסה עליו הפריע לו. השכנה מלמלה מילים בלתי ברורות (אמנון אמר אחר כך שהיא התפללה לאלוהים שיציל אותה מפני הטירוף, שהוא מחלה מידבקת) ואיתן מיהר לחלץ את רמי מהמעיל.

מלמעלה יונתן הזכיר לנו שנעליו עדיין נמצאות אצלנו. קולו של יונתן היה כל כך צרוד, עד שהוא נשמע כמו חריקה של מסור.

"שכחתי לגמרי מהנעליים האלה," מיקי לחשה אל אמנון, "די נוח היה להחזיק אותן כאן בפנים." היא קראה לעבר החלון, "יונתן, אני משאירה אותן ליד פחי הזבל!"

"לא!" יונתן צווח, "בשום אופן לא!"

"למה?" מיקי צעקה חזרה, והשכנה נמלטה לשמע שיחת הצווחות הנוראה הזאת, "למה לא?"

"בגלל האַלְטֶע זָאכֶן!" יונתן צווח, "הוא לוקח את כל הבגדים ששמים ליד הפח."

השיחה הקולנית הזו כנראה מצאה חן בעיני מיקי, והיא ביקשה להאריך אותה ככל האפשר. אבל איתן, שהיה כבר קצר רוח לצאת אל המקום שבו פגש רמי בידידתו של שאול, דחף אותה לאחור וצעק במקומה:

"אנחנו משאירים את הנעליים בין השיחים. תשלח את אימא שלך לקחת אותן!"

הוא השליך את נעליו של יונתן אל תוך השיחים שסביב הגינה, ומבלי להמתין לתשובה פקד עלינו לבוא אחריו.