חכמים - כרך ראשון

אנשי כנסת הגדולה

משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים: הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה [אבות, א א].
מסכת אבות מכניסה אותנו לעולמה של התורה שבעל פה. המסכת פותחת בתיאור העברת התורה: סיני, משה, אנשי כנסת הגדולה. הרבה יש לנו ללמוד על דרכי מסירת תורה שבעל פה, אך אנו נתמקד בשלב האחרון שהוא גם השלב הראשון בעולמם של חכמים: שלב המעבר מנביאים לאנשי כנסת הגדולה.

רקע היסטורי־מדיני[12]
בשנת 539 לפנה״ס כבש כורש מלך פרס את בבל, כיבוש שהחל למעשה את התקופה הפרסית, המסיימת את ימי גלות בבל ופותחת את ימי שיבת ציון. שבעים שנות גלות בית ראשון מסתיימות עם הצהרת כורש ועם תחילת העלייה לארץ ישראל בעקבותיה. מדיניות פרסית זו, של השבת העם לארץ המקור שלו, לא היתה מכוונת דווקא כלפי היהודים אלא כלפי כלל נתיני האימפריה הפרסית. היא התבססה על עקרון מתן חופש דת לכל נתיני האימפריה והענקת אוטונומיה מנהלית. שיבת ציון נעשתה על חשבון קופת המדינה הפרסית, כאינטרס של השלטון, שגם ראה חשיבות בהושבת נתיניו בגבולה המערבי של הממלכה הפרסית. העלייה לארץ התרחשה בכמה גלים:
העלייה הראשונה, בסמוך לימי הצהרת כורש, לוותה בהרבה מאוד תקוות שנכזבו. זוהי התקופה שבה מתנבא זכריה: ״רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה׳״ (זכריה, ב יד). ״הנני בא״ - הקב״ה חוזר אתנו הביתה. רק נאסוף את עצמנו, וכבר אנו מחזירים את שכינתו לציון. היתה כנראה התעוררות דתית והיתה גם תקווה רבה לאחר שנות השבר והחורבן. אולם כגודל הציפייה גודל האכזבה. העולים היו מורכבים ממספר קבוצות, ביניהן קבוצה גדולה של אנשים חסרי כל ייחוס. עוד קבוצה גדולה היתה מורכבת מיהודים שהתבוללו (בעקבות נישואי תערובת). סך הכל מדובר בעלייה של כמה עשרות אלפי איש. רוב היהודים נותרו בבבל. תיאור נפלא ונורא של תוצאות אי עלייה זו מופיע בדברי רבי יהודה הלוי בתשובתו לשאלת מלך כוזר על כך שהיהודים מתפללים אמנם לשיבת ציון אך אינם שבים:
העוון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלהים בבית שני, כמה שאמר: רני ושמחי בת ציון (זכריה, ב יד), כי כבר היה העניין האלהי מזומן לחול כאשר בתחלה אִלו היו מסכימים כלם לשוב בנפש חפצה. אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל רוצים בגלות ובעבודה שלא יפָּרדו ממשכנותיהם ועניניהם, ושמא על זה אמר שלמה: אני ישנה ולבי ער (שיר השירים, ה ב) - כינה הגלות בשינה והלב הער התמדת הנבואה ביניהם; קול דודי דופק (שם, שם) - קריאת האלהים לשוב; שראשי נמלא טל (שם, שם) - על השכינה שיצאה מצללי המקדש. ומה שאמר: פשטתי את כתנתי (שם, ג) - על עצלותם לשוב; דודי שלח ידו מן החור (שם, ד) - על עזרא שהיה פוצר בהם ונחמיה והנביאים עד שהודו קצתם לשוב הודאה בלתי גמורה... [כוזרי, ב כד].
עולים אלו, בראשות זרובבל ויהושע הכהן הגדול, הקימו את יסודות המקדש אך לא בנו את ירושלים. תקופה זו שבין הצהרת כורש לבין עליית עזרא (כשישים שנה!) היא תקופה מעורפלת ולא מצויים בידינו מקורות על אודותיה. ספר עזרא מדלג מימי העולים הראשונים (זרובבל ויהושע) ועד לעלייתו הוא (באמצע המאה החמישית לפנה״ס). עלייתו של עזרא, ובסמוך לה שלטונו של נחמיה, מתחילים את הפרק הידוע לנו כתקופת ״אנשי כנסת הגדולה״. הנביאים האחרונים: חגי, זכריה ומלאכי, שייכים לתקופת העלייה הראשונה. עזרא, המיוחס למשפחת כהנים גדולים, נקרא ״סופר״ - תואר שאת משמעותו נברר בהמשך. פעולתם של אנשים אלה באה כהמשך לפעולת הנביאים אך ללא כוח ההתגלות של אלו האחרונים. נוכל לסכם ולמסגר את תקופת אנשי כנסת הגדולה כתקופה שימיה למן עזרא הסופר ועד לימי עליית היוונים על במת ההיסטוריה שלנו, בערך בין השנים 450 ל־300 לפנה״ס.
החכם היחיד המוכר לנו בשמו מקבוצה זו הוא שמעון הצדיק, משיירי כנסת הגדולה. הקבוצה עצמה אנונימית, ואנו נצטרך לתהות על קנקנה ועל משנתה ללא אפשרות לחשיפת פנים ממש.

היעדרותם של הכהנים ממשנת אבות
במסגרת שלשלת המסירה המופיעה במשנה באבות (א א) בולטת היעדרות הכהנים: ״...זקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה״.[13] היעדרות זו דורשת הסבר דווקא על רקע דברי התורה הנוגעים לשבט לוי בכלל ולכהנים בפרט כאלה הנושאים באחריות לקבלת התורה ולמסירתה. כך מפורש בספר דברים: ״ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה׳ ואל כל זקני ישראל״ (לא ט). הכהנים נבחרו להורות את התורה ולפיכך שוחררו מכל עול אחר שנשאו יתר אזרחי הארץ ואף לא נטלו חלק בנחלה. בכל תקופת המקרא אנו מוצאים את הכהנים כנושאים באחריות להעברת התורה ולהוראתה, כפי שמובא בפירוש בספר דברים: ״יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל״ (לג י).
מסתבר שהכהנים אכזבו ולא העבירו את התורה כפי שצופה מהם. ציפייה זו מן הכהנים חוזרת בדברי נביאי בית ראשון כמה פעמים. כך לדוגמה מציג ירמיה הנביא את החלוקה הראויה של תפקידי המנהיגות בעם:
כִּי לֹא תֹּאבַד תּוֹרָה מִכֹּהֵן וְעֵצָה מֵחָכָם וְדָבָר מִנָּבִיא [ירמיה, יח יח].
וכך גם בדברי הנביא יחזקאל:
וּבִקְשׁוּ חָזוֹן מִנָּבִיא וְתוֹרָה תֹּאבַד מִכֹּהֵן וְעֵצָה מִזְּקֵנִים [יחזקאל, ז כו].
גם בימי ראשית שיבת ציון נמשכת הציפייה מן הכהנים וכגודל הציפייה - האכזבה:
כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה׳ צְבָאוֹת הוּא: וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלְּוִי אָמַר ה׳ צְבָאוֹת [מלאכי, ב ז-ח].
ספרי עזרא ונחמיה מלאים בתיאורי תוכחה של כהונה מסואבת המתבוללת בעמי נכר ומרוחקת מהמון העם. משנתנו (אבות) מבקשת אפוא לדלג על הכהנים ולהעביר את לפיד התורה מן הנביאים היישר אל חכמי ימי בית שני: עזרא, נחמיה ואנשי כנסת הגדולה.

השינויים שחוללו אנשי כנסת הגדולה
אנשי כנסת הגדולה מתמודדים עם שני תפקידים בעת ובעונה אחת:
1. שינוי היקף לימוד התורה - מהמקדש לרשות הרבים.
2. שינוי אופי לימוד התורה - מעולמם של נביאים לעולמם של חכמים. מעולם של ידיעה וראייה לעולם של מסירה והקשבה.
נבחן שני שינויים אלה לפי סדרם על פי פועלם של חכמי התקופה.
החידוש הגדול של מנהיגות התקופה הוא בהעתקת מרכז עבודת ה׳ מבית המקדש לבית ולקהילה. בדיקת הרפורמה הדתית שחוללו עזרא ונחמיה מעלה כי הם שמו דגש על פנייה אל השדרות הרחבות של העם ותבעו השתתפות פעילה בכל מערכת החיים הדתיים. בפרק י בספר נחמיה מתוארת חתימה על כריתת אמנה בין נחמיה, המנהיג, לבין כל יושבי הארץ. בדיקת שמות החותמים על אמנה זו מלמדת שבני כל שדרות החברה חתומים עליה. אמנה זו מהווה המשך ישיר לתורת הנביאים. כל הנביאים, משמואל ועד לאחרון הנביאים, התריעו כנגד פולחן שאין בו התבוננות בטיב הקשר בין אדם לאלוהים: ״הנה שמוע מזבח טוב״ (שמואל א, טו כב); ״למה לי רוב זבחכם״ (ישעיה, א יא). התקווה הגדולה היא ש״תמלא הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ (ישעיה, יא ט). פעולתם הראשונה של אנשי כנסת הגדולה היא אפוא הוצאת התורה לרשות הרבים והנחלתה לכלל העם, ללא בידול שבטי ומעמדי.

תיקון תפילות וברכות
חידוש החיים בארץ הביא קבוצת מנהיגות זו למימוש תורת הנביאים כחלק מן הרפורמה הדתית. לשם כך היה צורך לתקן תקנות, לגזור גזרות ולהנהיג הנהגות. תקנותיהם המפורסמות ביותר של אנשי כנסת הגדולה עוסקות במיסוד החיים הדתיים:
אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות, קדושות והבדלות [ברכות, לג ע״א].
שורה תלמודית זו אוצרת בחובה חומר עצום על פועלם של אנשי כנסת הגדולה. בשתי המילים ״ברכות ותפלות״ מצוי כמעט כל העולם הדתי שלנו. מהו אדם דתי ללא ברכה ותפילה? קשה לחשוב על חיי היומיום שלנו בלעדיהן, שהרי כל המגע היומיומי של האדם הרגיל עם הקב״ה מתמצה בשתי מילים אלו: ״ברכות ותפילות״. ללא ברכה ותפילה אין לנו מפגש קבוע עם ה׳ אלא רק באמצעות פנייה ספונטנית בעת רצון - שמחה או חלילה משבר. אנשי כנסת הגדולה הבינו שכדי לחבר את האדם הפשוט, החקלאי הגר הרחק מן המקדש ומנהל שגרת חיים נטולת מגע עם הקודש, לצד הרוחני והפנימי של חייו, יש צורך למסד את הקשר בינו לבין בוראו. התפילה והברכה מכניסות לעולמו הדתי של האדם הפשוט את מסגרת התודעה הבסיסית של חיי האדם הדתי. זוהי מהפכה הקוראת לכל יהודי ליטול חלק בעבודת ה׳ ולא להישען על הידיעה שבבית המקדש מקריבים קורבנות גם לכבודו ובשמו.

תקנת קריאת התורה
בדומה לזה אנו קוראים על עשר תקנות שתיקן עזרא הסופר:
עשר תקנות תיקן עזרא: שקורין במנחה בשבת וקורין בשני ובחמישי... [בבא קמא, פב ע״ב].
התקנה הראשונה שתיקן עזרא היא תקנת קריאת התורה. קשה לחשוב על כך שלאורך ימי בית ראשון כמעט שלא היתה תקופה שבה למד העם תורה ברמה הבסיסית ביותר. רבים אוהבים להתרפק על העבר ולומר כי בימי הבית הראשון היו כולם מלאים בתורה. כולנו יודעים לצטט את הגמרא במסכת סנהדרין המשבחת את דורו של חזקיהו:
חוּבל עול של סנחריב מפני שַמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מה עשה? נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה - ידָקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה [סנהדרין, צד ע״ב].[14]
אולם למרות עוצמת דורו של חזקיהו, הריהו החריג שבכל דורות ימי בית ראשון. המצב הרגיל יותר הוא המתואר על ידי עזרא, ירמיה ושאר הנביאים, מצב שבו העם מנותק מן התורה.[15] פירוש אפשרי למקור ניתוק זה הוא מעמדם הנבדל של הכהנים ושמירתם את התורה בחדרי חדרים, הרחק מעיני העם. הדבר נובע לא מרשעותם אלא מחשיבה מוטעית שבבסיסה עומדת תודעת אחריותם לשמירת התורה ולהעברתה בשלמות לדורות הבאים. תודעה זו הביאה את הכהנים להסתירה ולעוטפה מפני ההמון כפי שמסתירים כלי יקר. הכהנים שמרו את צפונות התורה בחדרי חדרים, ולאט לאט, בלא להתכוון לכך, הביאו לייבוש העם ממקור חייו. את זה בא עזרא לתקן. הגמרא מלמדת אותנו שהבסיס לתקנת עזרא היה הפסוק המתאר את הליכת בני ישראל במדבר דרך שלושת ימים עד לשבירת צימאונם. באמצעות השוואת התורה למים (״אין מים אלא תורה״) תיקן עזרא שלא יעברו שלושה ימים ללא קריאת התורה: שני, חמישי ושבת.

שינוי הכתב של התורה
בהקשר לתקנת קריאת התורה מלמדת הגמרא במקום אחר שעזרא לא הסתפק בקביעת סדרי קריאת התורה אלא אף שינה את כתבהּ:[16]
בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש. חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי. ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי.
מאן הדיוטות? אמר רב חסדא: כותאי [=הכותים].
מאי כתב עברית? אמר רב חסדא: כתב ליבונאה [=כתב עברי קדום].
תניא, רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל אילמלא (לא) קדמו משה. במשה הוא אומר: ומשה עלה אל האלהים (שמות, יט ב), בעזרא הוא אומר: הוא עזרא עלה מבבל (עזרא, ז ה) - מה עלייה האמור כאן תורה אף עלייה האמור להלן תורה. במשה הוא אומר: ואתי צוה ה׳ בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים (דברים, ד יד), בעזרא הוא אומר: כי עזרא הכין לבבו לדרש את תורת ה׳ (אלהיו) ולעשת וללמד בישראל חק ומשפט (עזרא, ז י). ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו, נשתנה על ידו הכתב [סנהדרין, כא ע״ב].
דרשה זו מבקשת לחבר בין דמותו של עזרא לדמותו של משה. אם נבחר משה לתת לישראל את התורה הרי שעזרא זוכה לחדש את כתבה וממילא יוצר מפעל של חיבור התורה לעם. ימי גלות בבל ניתקו את ישראל לא רק מאדמתם אלא גם משפתם. שבעים שנות גלות הספיקו להפוך את השפה המדוברת מעברית לארמית, והעברית פסקה מלהיות השפה המקובלת. בכל מרחבי האימפריה הפרסית השתמשו בארמית כב״שפת מדינה״. כך אנו מוצאים איגרות ושטרות כתובים כולם ארמית. כשנפגש עזרא עם שבי הגולה בירושלים הוא מגלה שרבים מאוד מהם אינם יכולים להבין את התורה, הכתובה עברית:
וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְׁבִיעִי... וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב... נֶגֶד הַאֲנָשִׁים וְהַנָשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה... וַיִּקְרְאוּ בַסֶפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹקים מְפֹרָשׁ וְשׁוּם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא... [נחמיה, ח ב-ח].
ללא תיווכו של עזרא (״מפורש ושום שכל״) אין כל סיכוי להבין את הכתוב. גם מלשון ספר עזרא עולה שמדובר בזמן שבו בני העם מדברים ומתנהלים בשפה הארמית.
הכתב העברי הקדום של תקופת המלוכה הוא כתב של שכבת המשכילים, דוברי התורה המקצועיים. הדבר דומה לתופעה המוכרת לכל של כתיבה מקצועית המותירה את האנשים שמחוץ למקצוע תלויים לחלוטין בתיווכם של המקצוענים. כך זה בעולם המשפט, בעולם הרפואה, בעולם המדע ועוד. מסתבר שהתורה השתמרה על ידי הכהנים בשפתה הקדומה, ולאיש מעמי הארץ לא היה סיכוי להבין אותה ולקרוא בה. אין למשכילי העם עניין שאדם מהשכבה העממית יוכל להשתתף בדיוניהם הנשגבים. ההסתרה משרתת את האינטרס לשמור על הידע, שנתפס כיקר מכל. עזרא, בהיותו בן לשכבת המקצוענים, הכהנים, שבר אפוא את הקוד הזה והפך את התורה לקריאה ולנגישה לבני השכבות הרחבות. כעת, עם שינוי הכתב, הוא יכול לבוא בדרישה אל העם להתחיל להשתמש בספר התורה הזה, שעד כה היה כמו סינית בשבילו.

דאגה לשכרם של סופרי סת״ם
הגמרא במסכת פסחים מתארת תעניות מיוחדות שהיו מתענים אנשי כנסת הגדולה:
אמר רבי יהושע בן לוי: עשרים וארבע תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו, שאילמלי מתעשרין - אין כותבין [פסחים, נ ע״ב].
ללא ההקשר לדברים הקודמים לא ניתן להבין זאת. מדוע צריכים דווקא אנשי כנסת הגדולה להתענות ולדאוג לפרנסתם של הסופרים? בעקבות הנחלת התורה לכלל העם וכתיבתה באותיות אשוריות נוצר ביקוש לספרים וממילא מחירם עלה. אנשי כנסת הגדולה ביקשו שספרי התורה יוכלו להיות בכל בית, ולצורך כך התפללו על הסופרים שלא יתעשרו וכך ימשיכו בעמלם.

גזרות אנשי כנסת הגדולה
יחד עם חידושה של התורה ולימודה בכל שדרות העם ביקשו אנשי כנסת הגדולה להחזיר את שמירת התורה למעמדה הראשון. מצבם הרוחני של שבי ציון היה בכי רע. ההתבוללות, ההתרחקות מהתורה, החולין של החיים: כל אלה חברו יחדיו ויצרו חברה יהודית מנוכרת ומעומעמת בזהותה הדתית. כאן נכנסו אנשי כנסת הגדולה לפעילות של ״עשו סייג לתורה״. הצורך בקביעת כללים המרחיקים את האדם מן העברה בא במקביל לערעור מעמד ההלכה בקרב העם. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הגזרה של אנשי כנסת הגדולה בנוגע לדיני המוקצה:
תנו רבנן, בראשונה היו אומרים: שלשה כלים ניטלין בשבת - מַקצוע של דבילה וזוהמא ליסטרן של קדרה וסכין קטנה שעל גבי שלחן. התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו עד שאמרו: כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן מסר הגדול ויתד של מחרישה. אמר רבי חנינא: בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו, דכתיב: בימים ההמה ראיתי ביהודה דרכים גתות בשבת ומביאים הערימות (נחמיה, יג טו) [שבת, קכג ע״ב].
הברייתא מתארת את התפתחות דיני המוקצה. על פי מסורת זו, נחמיה ראה את חילול השבת ההמוני שנעשה בירושלים. הוא ראה עבודה של דריכת ענבים בגת, של גדישת העומרים, כלומר השבת היתה חולין לחלוטין. מעמדה של השבת בימי נחמיה היה בשפל שלא היה כמותו. לא זו בלבד שלא שמרו שבת - לא זכרו אפילו את עצם קיומה. ניתן אולי לשער שמלחמת ההישרדות של העולים הכניסה אותם למערבולת של שבעה ימי עבודה בשבוע, שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה. עיר בלי הפסקה. כך נראתה ירושלים בראשית ימי כנסת הגדולה. המרחק מן התורה כל כך גדול עד שלא ניתן להתחיל את הרפורמה באמצעות תיקון קוסמטי של ״קריאת התורה״. יש צורך בשינוי מטלטל יותר שיחזיר את העם למקורו ולכור מחצבתו. נחמיה אינו דמוקרט ואינו מתיימר להיוועץ באיש, והוא מחליט להכניס את השבת לעולמם ולתודעתם של היהודים באמצעות שינוי דרמטי. מכיוון שהשבת חוּללה בעיקר על ידי דורכי הגת וסוחרי היינות, כלומר סביב נושא המסחר והתעסוקה, אסר נחמיה את השימוש בכל הכלים בשבת והתירו רק בשלושה כלים המשמשים את האדם בסעודת השבת. עם השנים, כשתודעת שמירת השבת התחזקה, ניתן היה להקל אט אט: ״חזרו והתירו״, עד שהגיעו להלכה שבמשנה: ״כל הכלים מותרים חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרשה״, שהם הכלים המובהקים למלאכה מקצועית בשבת. זהו החלק של ״עשו סייג לתורה״.[17]
מעבֶר להוצאת התורה לרשות הרבים מתחולל שינוי של ממש בעולמם של אנשי כנסת הגדולה, שינוי המסומל בהסתלקות הנבואה ובראשית ימי החוכמה. את התיאור למהלך זה אנו פוגשים בסוף ימי אנשי כנסת הגדולה, בימיו של שמעון הצדיק (שעליו נאריך בפרק הבא). כאן ננסה להבין את משמעות היעלמות הנביאים והתעצמות החכמים.
הנבואה השרתה ביטחון דתי עצום, עד כדי כך שקשה לתאר את המשבר שבהיעלמותה. כאשר הנביא, אשר ״תמונת ה׳ יביט״ (במדבר, יב ח), עמד לימין המנהיגים מנחילי התורה, ידעו הכל שדבר ה׳ קיים בעולם גם אם בפועל לא הקשיבו לו. ימי הבית השני פותחים אפוא עידן חדש.
בתוספתא נקבע ש״משמֵתו נביאים האחרונים: חגי, זכריה ומלאכי, פסקה רוח הקודש מישראל״ (סוטה, יג ג). נביאים אלה היו החוליה האחרונה בשלשלת הנביאים, והם שהעבירו את התורה לאנשי כנסת הגדולה. הימים היו ימיה הראשונים של עליית שבי הגולה, ראשית בניית בית שני וניסיון ההתבססות המחודש של ישראל על אדמתו. קטיעת הנבואה אִפשרה למעשה את צמיחת התורה שבעל פה בימי הבית השני באחריות הסופרים, שכונו כך משום שהיו סופרים את האותיות שבתורה ומוציאים מכוח לימודם את ההלכה הנדרשת. מקובל לשייך את הסופרים - שעזרא הסופר היה כנראה אב וראש להם - לקבוצת חכמים שישבו בבית המקדש ועסקו בהעתקת כתבי הקודש ובהוראת ההלכה מתוך התורה שבכתב.[18] תיארוך תחילת התורה שבעל פה עם מפעלם של הסופרים אינו מדויק, ונראה שיש צורך למסגר את ראשית תקופה זו בין ימי עזרא ונחמיה (בערך 450 לפנה״ס) לבין עליית אלכסנדר מוקדון (333 לפנה״ס). במרחב של מאה ועשרים השנים הללו התפתח מסלול הלימוד של החכמים הסופרים, שבאו במקום הנביאים. בסדר עולם רבה מופיע התיארוך הזה במפורש:
והצפיר והשעיר מלך יון וגו׳ הוא המלך הראשון (דניאל, ח כא); ועמד מלך גבור וגו׳ וכעמדו תשבר וגו׳ (דניאל, יא ג) - הוא אלכסנדרוס מקדון, שמלך י״ב שנה. עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש, מכאן ואילך, הט אזנך ושמע דברי חכמים (משלי, כב יז) [סדר עולם רבה, מהדורת רטנר, ל].
על העלמותה של הנבואה בימי בית שני מעיד גם רבי אחא בירושלמי:
בשם רבי אחא: ה׳ דברים היה המקדש האחרון חסר מן הראשון, ואילו הן: אש וארון ואורים ותומים ושמן המשחה ורוח הקודש [ירושלמי תענית, ב י, ס״ה ע״א].
ושוב חוזרים הדברים גם בתלמוד הבבלי:
תנו רבנן: משמתו נביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל [סנהדרין, יא ע״א].
המתח שבין עולם הנבואה על ראייתו הבהירה לבין עולם החוכמה על תבונתו הרבה הוליד הרבה אמירות, בדרך כלל על מנת להעצים את עליונותה של החוכמה. לדוגמה:
חמודין דברי זקינים מדברי נביאים... למה הן דומין? למלך ששילח שני סימנטירין [=שרים] שלו למדינה. על אחד מהן כתב: אם אינו מראה לכם חותם שלי וסימנטירין שלי, אל תאמינו לו; ועל אחד מהן כתב: אף על פי שאינו מראה לכם חותם שלי וסימנטירין שלי, האמינו לו. כך בנביא - כתיב: ונתן אליך אות או מופת, ברם הכא: על פי התורה אשר יורוך [ירושלמי עבודה זרה, ב ד, מא ע״ג].
וכך מבאר הרמב״ם בהקדמת המשנה את יתרונה של החכמה על הנבואה ורומז לרוממות הנבואה:
ודע שהנבואה לא תועיל בעיון בפירושי התורה ולמידת הדינים בי״ג מדות, אלא מה שיעשה יהושע ופינחס בעניני העיון והדין הוא מה שיעשה רבינא ורב אשי. אבל לשאלת מה הוא יתרון הנביא ופעולתו במצות, הרי הוא חי נפשי מן היסודות הגדולים והעצומים שעליהם משען הדת ויסודו [רמב״ם, הקדמת המשנה, מהדורת מוסד הרב קוק, עמ׳ יד].[19]
עברנו אפוא מימי הנבואה לימי החוכמה על יתרונותיהם וחסרונותיהם.

סיכום מפעלם של אנשי כנסת הגדולה
מכל מה שעלה כאן מתברר שאנשי כנסת הגדולה עמלו לייסד את המדינה היהודית המתחדשת על אדני התורה ועל קישור בין העם לאלוהיו. הם חשו באחריות להעביר את התורה לכל שדרות החברה. מצד אחד טרחו להיות המקשרים בין ישראל לתורה על ידי פעולות התרגום והתיווך שעשו, ומצד שני דאגו לכך שמסגרת החיים של כל יהודי תכלול עבודת ה׳ ולימוד תורה כדי ש״לא תשָכח מפי זרעו״. כך יש להבין את משנתם של אנשי כנסת הגדולה, כפי שמלמדת אותנו המשנה שבאבות:
הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה.
זוהי משנה המתארת בתמציתיות את כל מפעלם: הם מבינים שהמתינות בדין, השפיטה המבינה והזהירה, היא המפתח להתקשר ולהתחבר לכל העם. הם מבינים שהתורה תחיה ותפעם בלב העם רק אם תהיה בכל מקום - באמצעות ריבוי התלמידים. הם גם הבינו שיש צורך לגזור גזרות ולעשות סייגים במקום שבו הפִרצה גדולה והשִכחה מצויה.