לילי לה טיגרס

חלק ראשון - נינוּש

1

אני שולפת את הפקק מפייתו של מכל הבדולח ושופכת את תכולתו אל אמבטיה המתמלאת לאטה. בשקיפותם של המים ממיר את עצמל הסגול העמוק של גבישי המלח בלילך חיוור. יסודות מתפרקים, ומתאחדים מחדש. שקיפות וצבע. זרימה וסטַזיס.
עכשיו הריח. הדיוק במינון המרכיבים הוא סוד שלמות המכלול. אחד אחד אני הופכת את הבקבוקונים השחורים של השמנים האתריים. את אלה אין לנער, רק להביט בטיפות כבדות הנושרות מעצמן כדמעות של אושר ולספור - שלושים מכל אחד: יִלַנג יִלַנג, בֶּרגַמוֹט וניצת התפוז לעוררוּת של קצות העצבים. לעמעום הגירוי אני מוסיפה עשר טיפות של שמן ורדים, שיעטוף את כל הרעל המעקצץ הזה בדוֹק של מתיקות נקבית.
איש לא ישכנע אותי להתייחס לקצף אמבט כאל תכשיר קוסמטי גרידא. זהו אביזר טקסי, פגאני, הבא להזכיר לאישה שכל אמבטיה היא שיבה אל קצף הגלים הקדום שממנו נולדה הוונוס שבתוכה. לכן אני יוצקת את הג'ל היקר לבית גֶרלֶן בלי להסיר את עיני מהזרם ההולם בו, עד שהאמבט כולו מתכסה במרקמם של שמי אביב מוקדמים - עננים רכים החושפים בין קרעיהם פיסות שמים סגולות.
אני מתפשטת בהנאה. כל חלק בגופי עבר היום טיפול שהפך אותו לראוי לאמבטיה הזאת. שעות ארוכות ביליתי תחת מגעה המכשף של מרלן, שהסירה, מרטה וגילחה כל שערה מיותרת, החל בסוררות הבודדות שעל אצבעות הרגליים וכלה במפגני הטבע החייתי שבבתי השחי ובמפשעה. מסיכות וקרמים מחומרים מאגיים כיסו את פני - אצות ים, אבקת פנינים, תאים משליית קופת הרזוס. מיקרו־חלקיקים שובבים מצאו את דרכם אל תאי עורי וחוללו בהם מטמורפוזות, בעוד העוזרת החירשת־אילמת של מרלן מטפחת את כפות רגלי וידי ומשייפת את ציפורני, שלבסוף נצבעו בגוֹן הדובדבן הבשל, ואחרון השרירים שוחרר מכל זכר של נוקשות.
אני מושכת את הרגע האחרון שלפני המפגש עם המים. רוח ערבית מהחלון הגבוה נוגעת בעורפי. מהסלון נשמע אופוס 100 של שוברט, מבטל בתוגתו הצפונית את הקולות מהרחוב. כוס פּרנוֹ עם קוביות קרח, שלאטן מאבדות את עצמן לדעת, ניצבת על דופן האמבט. זה הזמן, זו השנייה, זו הנשימה המדויקת מכולן, ואני משקיעה את גופי בתוך המים.
112 קילוגרמים של אישה.
שדי מתמסרים לצו האוניוורסלי של המים, מתרוממים מתוכם. זוג איים תאומים, עם מבצרי התצפית של הפטמות על אמרותיהן הנדיבות, נעים קלות כגופים עצמאיים השואפים להינתק ולהיסחף אל מרחבים לא קיימים. סְקילה וכַריבּדיס, נהג עמיקם לכנות אותם, מסור לחיבתו לתרבות ההלנית. איברו היה כמובן ספינתו של אודיסיאוס, רצונו כרצון האלים ההופך את סלעי הבזלת של זוג הצוקים האימתניים לרקמה אנושית מערסלת.
אני הייתי הכוח המבצע, הרוח המסייעת. אוחזת באיים הרכים, מקרבת אותם זה לזה, מועכת אותם במו ידי כאילו הם כדורים מחומר אלסטי לשחרור מתח, בעוד הספינה נלכדת ביניהם, נדחפת קדימה ושבה אחורנית, מתחככת במדרונותיהם הכנועים. דודי לי בין שדי ילין. תחילה לאט לאט ואז מהר יותר, נחלצת מן הדימוי המיתי, משיבה את המציאות על כנה. עכשיו היה זה איבר גברי נע בין שדיים גדולים, מציץ לעבר סנטרי ושוב מסתתר. קוּ־קו, לילי, קו־קוּ! כך עד שיתיז עמיקם את זרעו, משמיע גניחה־יללה העולה לפַלסֶטוֹ, ימלמל במהירות את שמי שוב ושוב עד שתיפלט מתוכו הטיפה האחרונה, ואז ימשיך לעמוד על ברכיו מעלי, מביט בי מרוכז, כבר מרוקן אך עודנו קצר נשימה, מבטו שטוח - מבט מנצח מותש אחרי קרב הבוחן את גופת יריבו, בעוד אני מבצעת את השגרה הארוטית שתפקידה לבטא את מידת העונג שנגרם לי - מושחת את הליחה הזכרית על כל שד, משתעשעת בעצלות באצבע רטובה סביב הפטמות.
כך, בפה פעור קלות, עיני כבדות, עצומות למחצה, הייתי מבחינה (תמיד בעקיצת צער) שאיברו האדמדם של אלופי נתון בשלהי פרישה מהמערכה הנוכחית - לחלוחיתו מתחילה להיקרש והוא נח מצומק במרכז חלציו של בעליו, כבר שייך לו בלבד. הו, תעתוע הקרבה של המשחקים הארוטיים, לא אותך ביקשתי במעללי.
אני נרעדת מגעגוע לא ממוקד, חשה בקליק הענוג של כפתור ההפעלה במעמקי המפשעה. זה עבר, שייך לזמן עבר. אך מאוחר מדי, הגוף המרומה על ידי הזיכרון כבר התעורר לחייו האחרים. אפילו בתוך המים אני יכולה לחוש בחומו העולה של העור, בדחיסות הגוברת של מספר פעימות הלב בשנייה, ביובש הפתאומי של שפתי, הנפתחות לקלוט יותר אוויר לשירות הנשימה המואצת. מוטב להיכנע מלהיאבק ברצון הפעולה.
אני מתיישבת, מסירה את צינור המקלחת מבית מושבו, בתנועה מיומנת, כמעט מוכנית, מבריגה החוצה את עטרתו המפצלת את זרם המים לעשרות זרזיפים ומניחה אותה לצד כוס הפרנו. מתמרנת בין ברז המים החמים לברז הקרים, עד שחומו של הזרם מוכר ומדויק. כולי ענייניות, אין לי סבלנות לשעשע את עצמי בהקדמות. כל רצוני הוא להיפטר מתובענותו הגסה של הגוף, להשליך לו את ליטרת הבשר שהוא זקוק לה כדי שאוכל להניח למחשבות לנוע בחופשיות במרחב הבלתי תלוי שלהן. הטמפרטורה, לחץ הזרם, הכול מוכן. מבחן שטח אחרון - הצינור יורד אל תוך המים ומיד הסילון מתרכך, מתמסר לתפקידו כמאהב זמני. אני בודקת תחושה ראשונית על פנים הירך ומשם מטה אותו בעדינות אל המקום שלו נועד. מממ, כמעט מושלם!
הטיה אחרונה, גימור וירטואוזי של מכוון פסנתרים קפדן, עוד טיפה ימינה. לא רע. לא רע בכלל. אגב, חשוב להיזהר מלפגוע בנקודה הרגישה עד כאב, מרכז העצבים עצמו. הנקודה שבה התחושה נעשית אלימה מדי, שבה מתבטלת כל אפשרות של התפתחות דינמית, שהיא־היא התנאי לפורקן מדויק וממצה. המרחק בין עונג לעינוי במצבים כאלה הוא כחוט השערה.
הכול מוכן. הזווית, העוצמה, וכעת - לכבות אור אולם! לא נותר לי אלא להישען לאחור ולהניח לדרמה הקטנה שבין המים לגוף להתרחש מעצמה. שוברט.