ספר הרועה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ספר הרועה
הוספה למועדפים

ספר הרועה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: חמוטל ילין
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 162 עמ' מודפסים

תקציר

"ספר הרועה" הוא סיפור על-זמני המבוסס על כתב יד עתיק שהתגלה בביתו של פרופסור זקן - מלא לקחים המיועדים לכולנו. הסיפור מתרחש בתקופה דמיונית ובארץ ללא שם, ומספר את סיפורו של הרועה ג'ושוע, המוטרד מהקוד הנוקשה והאלים של עין תחת עין שעל פיו מתנהל העולם. בעקבות חלום הקורא לו לפעול, הוא שואף למצוא "דרך חדשה". יחד עם אליזבת החביבה והנדיבה, שהיתה בעבר שִפחה, ודייוויד, ילד יתום מאם שאביו הכה אותו באכזריות והתכחש לו, הרועה יוצא למסע מפרך למערה מסתורית ליד הים, כדי למצוא בה את מה שהוא מחפש. בדרכם פוגשים הרועה וחבריו דמויות יוצאות דופן: מספר סיפורים, רוקח, עיוור וזר. כל דמות מלמדת אותם לקח חשוב ומכוונת אותם ליעדם. כשהם מגיעים למערה, על ג'ושוע לגלות אם הוא מסוגל להוציא לאור סודות שנקברו בה מזמן, ושאיש לפניו לא הצליח לחשוף. אך הוא וחבריו יגלו עד מהרה שלפעמים מה שאנו מחפשים במשך זמן רב נמצא בעצם בתוכנו. ספר הרועה הוא משל פשוט ועמוק החודר ללב. הוא לוקח את הקוראים למקום שבו מבקרים לעתים נדירות בעולמנו הקשה - מקום של אהבה וסליחה. קראו את ספר הרועה וגלו דרך לא נודעת אל עצמכם. "ספר הרועה, סיפור נצחי על אדם המחפש דרך חדשה, הוא משל מרגש ומעורר השראה." - פאולו קואלו, מחבר האלכימאי "מעשייה מלאת תובנות, המצליחה לחדור מבעד לרעשי הרקע ולעורר השראה באמת ובתמים [...] מסע פשוט המדגים באופן מוחשי את חשיבותו של כל מעשה. קריאה ממריצה." - ג'יימס רדפילד, מחבר הנבואה השמימית

פרק ראשון

יש לציית לחוק

הוא היה ילד קטן, תמים ורך לב כטלה צעיר. הוא היה ילד טוב, שהתפלל וכיבד את המבוגרים. אך באותו יום הוא היה ילד מפוחד שעמד לחוש את הצריבה המלובנת של מכת חוטר באחורי רגליו.
״בבקשה, אבא,״ צעק הילד, ״רחם עלי.״ אך האיש כעס. הוא ביקש מהילד להתעורר עם שחר כדי לצייד את דוכן השוק בפירות ובירקות טריים. הילד השתוקק לעשות כדברי אביו, אך לא התעורר בזמן. כעת היה השוק הומה מלקוחות, ולא היה מזון כלל.
״אין זיתים ותאנים?״ שאלה אישה המומה שנשאה סל על גבה. ״אין צימוקים ודבש? איזה מין מעשה קונדס זה?״
הסוחר ניסה לרצות את האישה באומרו שתחזור מאוחר יותר באותו יום ותקבל את המעדנים המתוקים ביותר במחירים הנמוכים ביותר. אך כשהיא רוקנה את ארנקה בדוכן המתחרה, התפוצץ הסוחר מרוב כעס.
"ילד עצלן שכמותך," אמר האיש, אחז בגרונו של בנו וחנק אותו. "אתה גוזל לחם מפי. כעת אהיה מוכרח ללמד אותך לקח שלא תשכח לעולם."
השמש החמה קפחה על ראשי האנשים, והשוק התעורר לחיים. אורגים התמקחו עם לקוחותיהם. קדרים סובבו את אובניהם. וחברים פסעו שלובי זרוע, צוחקים ומפטפטים, בין הדוכנים בשוק.
אך בלב הסוחר לא פיעמה שום שמחה - רק זעם עיוור - בשעה שהוא נטל מחלקה האחורי של עגלתו את החוטר ששימש בדרך כלל להאצת חמורים עיקשים.
"ילד טיפש שכמותך," הוא צעק בעת שהתכונן להכות. "לחוקים שלי יש לציית."
כסערה בים ההולכת ומתגברת כך יצא כעסו של האיש מכלל שליטה. הוא התפרץ והפיל את הילד ארצה, חבט בו ופצע אותו. הילד התגלגל בניסיון לחמוק מהמקל, אך המקל המשיך לצרוב את בשרו בהתקף בלתי פוסק של מכות.
המאבק טלטל את השוק הישנוני כתרנגול מחוצף. הקהל המנומנם התעורר במהרה, ורבים החלו לנהור לדוכן המזון שבו התרחשה ההלקאה. חלק מהאנשים חזרו ואמרו, "הכה את הילד! שישלם על מעשיו!״
רק אדם אחד בקהל, ככל הנראה, חשב על הילד.
רועה שהשקה את כבשיו במקור המים שבשוק עזב הכול ומיהר אל המקום כשהגיע לאוזניו מה שנשמע כקול ילד בוכה. הוא הותיר את עדרו ללא השגחה ליד השוקת ובא לעזור.
אך בדרך לשם נלכד הרועה בסבך האנשים ונאלץ להאט בגלל הפרחחים הקולניים, הצופים המריעים וקהל הסקרנים. בשעה שניסה לעשות את דרכו בין הגופים המיוזעים הלחוצים זה אל זה, הוא שמע איש זקן מצטט את החוק העוסק בעבֵרות של בנים: ״צער יהא מנת חלקו של הילד הממרה את פי אביו.״
כשהצליח לבסוף הרועה לפלס לעצמו דרך, הוא ראה את מה שלא רצה לראות אפילו בעיני רוחו. הילד היה שרוע על העפר למרגלות הסוחר. הסוחר, עדיין נמרץ, המשיך להכותו, והקהל המשולהב הביע בקול את מאווייו צמאי הדם.
״הכה אותו!״ צעק מישהו. ״הכה אותו!״
הילד העווה את פניו בכאב וניסה להתחמק, אך לא היתה שום דרך לחמוק מהחוטר האכזר. המקל התרומם באוויר והצליף בו ופצע את עורו העדין של הילד כפי ששיח קוצני פוער לעתים פצע בבשר הכבשים המפזזים באחו.
הדחף הראשוני של הרועה היה לעצור את הטירוף, לזנק ולהגן על הילד. הוא רצה לחטוף את החוטר מידי הסוחר ולהפסיק את האכזריות הזאת תכף ומיד. אך הוא היסס, פקפק בעצמו, שאל את עצמו מה מעמדו בכל העניין. האם החוק אינו מתיר לנקוט אמצעים קשים? מה יגידו הזקנים?
המחשבות ניצתו במוחו כברקים רבי עוצמה בשמי קיץ סוערים.
אך באותו הרגע הוא שמע דבר מה שהעיר אותו מקהות החושים שבה שקע. הילד צעק, ״אבא, רחם עלי!״ והזעקה פילחה את האוויר ואת לבו של הרועה. ובאותו הרגע הוא ידע.
לאיש אין זכות לייסר כך את הילד הזה.
אין חוק המתיר לגרום כאב שכזה.
הרועה אזר עוז ופרץ לו דרך בקרב ההמון כדי לבוא לעזרת הילד.
אך היה מאוחר מדי. בלי כל התראה הרפה הסוחר מהחוטר. הוא פשוט עייף מלהכות את הילד. הוא סבל מחום ומתשישות, ולכן הניח את המקל מידו והלך לגמוע מעט מים.
הקהל, שהיה מאוכזב משום שהמהומה הסתיימה, התפזר אט אט. הרועה חש לעזרתו של הילד, שהיה עדיין שרוע על הקרקע. הילד נשך את שפתיו, נאבק בדמעות וניסה להיות חזק כפי שאביו לימד אותו. הוא שב לעשתונותיו בגבורה, קם על רגליו, קיבל את הצעתו של הרועה ללגום לגימה מנאד המים שלו ואז הרשה לאיש החביב לטפל בחתכים ובחבורות שעל גופו. איש משניהם לא אמר דבר כמעט, אך הם חלקו ביניהם דברים רבים לפני שהילד הלך לדרכו.
באותו לילה, כאשר בצע הסוחר את הלחם, שאל אותו אחיו כיצד עבר עליו יומו. ״רגיל למדי,״ אמר האיש. ״ממש כמו כל יום אחר.״

עוד על הספר

  • תרגום: חמוטל ילין
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 162 עמ' מודפסים
ספר הרועה ג'ואן דייוויס

יש לציית לחוק

הוא היה ילד קטן, תמים ורך לב כטלה צעיר. הוא היה ילד טוב, שהתפלל וכיבד את המבוגרים. אך באותו יום הוא היה ילד מפוחד שעמד לחוש את הצריבה המלובנת של מכת חוטר באחורי רגליו.
״בבקשה, אבא,״ צעק הילד, ״רחם עלי.״ אך האיש כעס. הוא ביקש מהילד להתעורר עם שחר כדי לצייד את דוכן השוק בפירות ובירקות טריים. הילד השתוקק לעשות כדברי אביו, אך לא התעורר בזמן. כעת היה השוק הומה מלקוחות, ולא היה מזון כלל.
״אין זיתים ותאנים?״ שאלה אישה המומה שנשאה סל על גבה. ״אין צימוקים ודבש? איזה מין מעשה קונדס זה?״
הסוחר ניסה לרצות את האישה באומרו שתחזור מאוחר יותר באותו יום ותקבל את המעדנים המתוקים ביותר במחירים הנמוכים ביותר. אך כשהיא רוקנה את ארנקה בדוכן המתחרה, התפוצץ הסוחר מרוב כעס.
"ילד עצלן שכמותך," אמר האיש, אחז בגרונו של בנו וחנק אותו. "אתה גוזל לחם מפי. כעת אהיה מוכרח ללמד אותך לקח שלא תשכח לעולם."
השמש החמה קפחה על ראשי האנשים, והשוק התעורר לחיים. אורגים התמקחו עם לקוחותיהם. קדרים סובבו את אובניהם. וחברים פסעו שלובי זרוע, צוחקים ומפטפטים, בין הדוכנים בשוק.
אך בלב הסוחר לא פיעמה שום שמחה - רק זעם עיוור - בשעה שהוא נטל מחלקה האחורי של עגלתו את החוטר ששימש בדרך כלל להאצת חמורים עיקשים.
"ילד טיפש שכמותך," הוא צעק בעת שהתכונן להכות. "לחוקים שלי יש לציית."
כסערה בים ההולכת ומתגברת כך יצא כעסו של האיש מכלל שליטה. הוא התפרץ והפיל את הילד ארצה, חבט בו ופצע אותו. הילד התגלגל בניסיון לחמוק מהמקל, אך המקל המשיך לצרוב את בשרו בהתקף בלתי פוסק של מכות.
המאבק טלטל את השוק הישנוני כתרנגול מחוצף. הקהל המנומנם התעורר במהרה, ורבים החלו לנהור לדוכן המזון שבו התרחשה ההלקאה. חלק מהאנשים חזרו ואמרו, "הכה את הילד! שישלם על מעשיו!״
רק אדם אחד בקהל, ככל הנראה, חשב על הילד.
רועה שהשקה את כבשיו במקור המים שבשוק עזב הכול ומיהר אל המקום כשהגיע לאוזניו מה שנשמע כקול ילד בוכה. הוא הותיר את עדרו ללא השגחה ליד השוקת ובא לעזור.
אך בדרך לשם נלכד הרועה בסבך האנשים ונאלץ להאט בגלל הפרחחים הקולניים, הצופים המריעים וקהל הסקרנים. בשעה שניסה לעשות את דרכו בין הגופים המיוזעים הלחוצים זה אל זה, הוא שמע איש זקן מצטט את החוק העוסק בעבֵרות של בנים: ״צער יהא מנת חלקו של הילד הממרה את פי אביו.״
כשהצליח לבסוף הרועה לפלס לעצמו דרך, הוא ראה את מה שלא רצה לראות אפילו בעיני רוחו. הילד היה שרוע על העפר למרגלות הסוחר. הסוחר, עדיין נמרץ, המשיך להכותו, והקהל המשולהב הביע בקול את מאווייו צמאי הדם.
״הכה אותו!״ צעק מישהו. ״הכה אותו!״
הילד העווה את פניו בכאב וניסה להתחמק, אך לא היתה שום דרך לחמוק מהחוטר האכזר. המקל התרומם באוויר והצליף בו ופצע את עורו העדין של הילד כפי ששיח קוצני פוער לעתים פצע בבשר הכבשים המפזזים באחו.
הדחף הראשוני של הרועה היה לעצור את הטירוף, לזנק ולהגן על הילד. הוא רצה לחטוף את החוטר מידי הסוחר ולהפסיק את האכזריות הזאת תכף ומיד. אך הוא היסס, פקפק בעצמו, שאל את עצמו מה מעמדו בכל העניין. האם החוק אינו מתיר לנקוט אמצעים קשים? מה יגידו הזקנים?
המחשבות ניצתו במוחו כברקים רבי עוצמה בשמי קיץ סוערים.
אך באותו הרגע הוא שמע דבר מה שהעיר אותו מקהות החושים שבה שקע. הילד צעק, ״אבא, רחם עלי!״ והזעקה פילחה את האוויר ואת לבו של הרועה. ובאותו הרגע הוא ידע.
לאיש אין זכות לייסר כך את הילד הזה.
אין חוק המתיר לגרום כאב שכזה.
הרועה אזר עוז ופרץ לו דרך בקרב ההמון כדי לבוא לעזרת הילד.
אך היה מאוחר מדי. בלי כל התראה הרפה הסוחר מהחוטר. הוא פשוט עייף מלהכות את הילד. הוא סבל מחום ומתשישות, ולכן הניח את המקל מידו והלך לגמוע מעט מים.
הקהל, שהיה מאוכזב משום שהמהומה הסתיימה, התפזר אט אט. הרועה חש לעזרתו של הילד, שהיה עדיין שרוע על הקרקע. הילד נשך את שפתיו, נאבק בדמעות וניסה להיות חזק כפי שאביו לימד אותו. הוא שב לעשתונותיו בגבורה, קם על רגליו, קיבל את הצעתו של הרועה ללגום לגימה מנאד המים שלו ואז הרשה לאיש החביב לטפל בחתכים ובחבורות שעל גופו. איש משניהם לא אמר דבר כמעט, אך הם חלקו ביניהם דברים רבים לפני שהילד הלך לדרכו.
באותו לילה, כאשר בצע הסוחר את הלחם, שאל אותו אחיו כיצד עבר עליו יומו. ״רגיל למדי,״ אמר האיש. ״ממש כמו כל יום אחר.״