ספר הרועה

יש לציית לחוק

הוא היה ילד קטן, תמים ורך לב כטלה צעיר. הוא היה ילד טוב, שהתפלל וכיבד את המבוגרים. אך באותו יום הוא היה ילד מפוחד שעמד לחוש את הצריבה המלובנת של מכת חוטר באחורי רגליו.
״בבקשה, אבא,״ צעק הילד, ״רחם עלי.״ אך האיש כעס. הוא ביקש מהילד להתעורר עם שחר כדי לצייד את דוכן השוק בפירות ובירקות טריים. הילד השתוקק לעשות כדברי אביו, אך לא התעורר בזמן. כעת היה השוק הומה מלקוחות, ולא היה מזון כלל.
״אין זיתים ותאנים?״ שאלה אישה המומה שנשאה סל על גבה. ״אין צימוקים ודבש? איזה מין מעשה קונדס זה?״
הסוחר ניסה לרצות את האישה באומרו שתחזור מאוחר יותר באותו יום ותקבל את המעדנים המתוקים ביותר במחירים הנמוכים ביותר. אך כשהיא רוקנה את ארנקה בדוכן המתחרה, התפוצץ הסוחר מרוב כעס.
"ילד עצלן שכמותך," אמר האיש, אחז בגרונו של בנו וחנק אותו. "אתה גוזל לחם מפי. כעת אהיה מוכרח ללמד אותך לקח שלא תשכח לעולם."
השמש החמה קפחה על ראשי האנשים, והשוק התעורר לחיים. אורגים התמקחו עם לקוחותיהם. קדרים סובבו את אובניהם. וחברים פסעו שלובי זרוע, צוחקים ומפטפטים, בין הדוכנים בשוק.
אך בלב הסוחר לא פיעמה שום שמחה - רק זעם עיוור - בשעה שהוא נטל מחלקה האחורי של עגלתו את החוטר ששימש בדרך כלל להאצת חמורים עיקשים.
"ילד טיפש שכמותך," הוא צעק בעת שהתכונן להכות. "לחוקים שלי יש לציית."
כסערה בים ההולכת ומתגברת כך יצא כעסו של האיש מכלל שליטה. הוא התפרץ והפיל את הילד ארצה, חבט בו ופצע אותו. הילד התגלגל בניסיון לחמוק מהמקל, אך המקל המשיך לצרוב את בשרו בהתקף בלתי פוסק של מכות.
המאבק טלטל את השוק הישנוני כתרנגול מחוצף. הקהל המנומנם התעורר במהרה, ורבים החלו לנהור לדוכן המזון שבו התרחשה ההלקאה. חלק מהאנשים חזרו ואמרו, "הכה את הילד! שישלם על מעשיו!״
רק אדם אחד בקהל, ככל הנראה, חשב על הילד.
רועה שהשקה את כבשיו במקור המים שבשוק עזב הכול ומיהר אל המקום כשהגיע לאוזניו מה שנשמע כקול ילד בוכה. הוא הותיר את עדרו ללא השגחה ליד השוקת ובא לעזור.
אך בדרך לשם נלכד הרועה בסבך האנשים ונאלץ להאט בגלל הפרחחים הקולניים, הצופים המריעים וקהל הסקרנים. בשעה שניסה לעשות את דרכו בין הגופים המיוזעים הלחוצים זה אל זה, הוא שמע איש זקן מצטט את החוק העוסק בעבֵרות של בנים: ״צער יהא מנת חלקו של הילד הממרה את פי אביו.״
כשהצליח לבסוף הרועה לפלס לעצמו דרך, הוא ראה את מה שלא רצה לראות אפילו בעיני רוחו. הילד היה שרוע על העפר למרגלות הסוחר. הסוחר, עדיין נמרץ, המשיך להכותו, והקהל המשולהב הביע בקול את מאווייו צמאי הדם.
״הכה אותו!״ צעק מישהו. ״הכה אותו!״
הילד העווה את פניו בכאב וניסה להתחמק, אך לא היתה שום דרך לחמוק מהחוטר האכזר. המקל התרומם באוויר והצליף בו ופצע את עורו העדין של הילד כפי ששיח קוצני פוער לעתים פצע בבשר הכבשים המפזזים באחו.
הדחף הראשוני של הרועה היה לעצור את הטירוף, לזנק ולהגן על הילד. הוא רצה לחטוף את החוטר מידי הסוחר ולהפסיק את האכזריות הזאת תכף ומיד. אך הוא היסס, פקפק בעצמו, שאל את עצמו מה מעמדו בכל העניין. האם החוק אינו מתיר לנקוט אמצעים קשים? מה יגידו הזקנים?
המחשבות ניצתו במוחו כברקים רבי עוצמה בשמי קיץ סוערים.
אך באותו הרגע הוא שמע דבר מה שהעיר אותו מקהות החושים שבה שקע. הילד צעק, ״אבא, רחם עלי!״ והזעקה פילחה את האוויר ואת לבו של הרועה. ובאותו הרגע הוא ידע.
לאיש אין זכות לייסר כך את הילד הזה.
אין חוק המתיר לגרום כאב שכזה.
הרועה אזר עוז ופרץ לו דרך בקרב ההמון כדי לבוא לעזרת הילד.
אך היה מאוחר מדי. בלי כל התראה הרפה הסוחר מהחוטר. הוא פשוט עייף מלהכות את הילד. הוא סבל מחום ומתשישות, ולכן הניח את המקל מידו והלך לגמוע מעט מים.
הקהל, שהיה מאוכזב משום שהמהומה הסתיימה, התפזר אט אט. הרועה חש לעזרתו של הילד, שהיה עדיין שרוע על הקרקע. הילד נשך את שפתיו, נאבק בדמעות וניסה להיות חזק כפי שאביו לימד אותו. הוא שב לעשתונותיו בגבורה, קם על רגליו, קיבל את הצעתו של הרועה ללגום לגימה מנאד המים שלו ואז הרשה לאיש החביב לטפל בחתכים ובחבורות שעל גופו. איש משניהם לא אמר דבר כמעט, אך הם חלקו ביניהם דברים רבים לפני שהילד הלך לדרכו.
באותו לילה, כאשר בצע הסוחר את הלחם, שאל אותו אחיו כיצד עבר עליו יומו. ״רגיל למדי,״ אמר האיש. ״ממש כמו כל יום אחר.״