המשת"פ

פתח דבר

 

אולי קשה להאמין כשאדם שחור אומר את זה, אבל אני בחיים לא גנבתי כלום. אף פעם לא העלמתי מיסים או רימיתי בקלפים. אף פעם לא התפלחתי לקולנוע או לא החזרתי עודף מיותר בקיוסק לְקופאי אדיש לדרכי השוק ולציפיות ממי שמרוויח שכר מינימום. בחיים לא פרצתי לבית. לא שדדתי חנות משקאות באיומי אקדח. לא עליתי לאוטובוס צפוף או לרכבת תחתית, התיישבתי במושב ששמור לזקנים, שלפתי את הזין הענקי שלי ואוננתי עד הרפיה בהבעה סוטה וקצת נפולה על הפנים. ולמרות זאת, הינה אני פה, במסדרונות האפלוליים של בית המשפט העליון של ארצות הברית של אמריקה, המכונית שלי חונה במקום אסור וגם די אירוני בשדרות קונסטיטושן — "החוקה" — הידיים שלי אזוקות ושלובות מאחורי הגב, על זכות השתיקה כבר מזמן ויתרתי ושילחתי לדרכה, וכעת אני יושב על כיסא מרופד היטב, שכמו המדינה הזאת, הוא הרבה פחות נוח ממה שהוא נראה.

זומנתי לכאן מכוח מעטפה שנראתה רשמית, והמילה "חשוב!" הוטבעה עליה באותיות אדומות גדולות של כרטיס הגרלה, ומהרגע שהגעתי לעיר הזאת לא הפסקתי להתפתל.

"אדון נכבד," כך לשון המכתב.

"מזל טוב, אולי כבר זכית! התיק שלך נבחר מבין מאות תיקי ערעורים לעלות לדיון בבית המשפט העליון של ארצות הברית של אמריקה. איזה כבוד נהדר! מומלץ בחום שתקדים בשעתיים לשימוע שלך, שנקבע לשעה 10:00 בבוקר 19 במרץ, בשנת אדוננו..." המכתב הסתיים בהוראות הגעה לבית המשפט העליון מנמל התעופה, מתחנת הרכבת, מכביש I-95, ובחוברת קופונים למגוון אטרקציות, מסעדות, מקומות לינה וכדומה. לא הייתה חתימה. הוא פשוט נגמר...

 

בכבוד רב,

אזרחי ארצות הברית של אמריקה

 

וושינגטון הבירה, עם הרחובות הרחבים, הכיכרות המבלבלות, פסלי השיש, העמודים הדוריים והכיפות, אמורה להזכיר את רומא העתיקה (כלומר אם גם הרחובות ברומא העתיקה היו מלאים חסרי בית שחורים, כלבי גישוש מרחרחי פצצות, אוטובוסים של תיירים ופריחות דובדבן). אתמול אחרי הצוהריים, כמו איזה אתיופי בסנדלים שבא הרחק מהג'ונגלים האפלים ביותר של לוס אנג'לס, העזתי לצאת מהמלון והצטרפתי לחַג' של הכפריים כחולי הג'ינס שצעדו לאט ובפטריוטיות על פני אבני הדרך ההיסטוריות של האימפריה. נעצתי עיניים ביראה באנדרטת לינקולן. אילו "אייב הישר" היה מתעורר לחיים ומצליח איכשהו להרים את השבעה מטרים ואחד עשר סנטימטרים של דמותו הגרומה מהכס, מה הוא היה אומר? מה הוא היה עושה? הוא היה רוקד ברייקדאנס? זורק מטבעות פֵּני אל שפת המדרכה? קורא בעיתון ורואה שמדינות האיחוד שהציל הן כעת פלוטוקרטיה לא מתפקדת, שהאנשים ששחרר הם כעת עבדים לקצב, לראפ ולהלוואות נשכניות, ושכיום מערך הכישורים שלו הולם יותר את מגרש הכדורסל מאשר את הבית הלבן? שם הוא היה תופס את הכדור במתפרצת, עולה לזריקת שלוש עם הזקן, משאיר את היד באוויר ומפזר טראש טוק לכל עבר בשעה שהכדור פוגש את הרשת. המשחרר הדגול, לא תצליחו לעצור אותו, אבל נסו לרסן אותו, אם תרצו.

שלא במפתיע, אין שום דבר לעשות בפנטגון חוץ מלפתוח במלחמה. לתיירים אסור אפילו לצלם על רקע הבניין, כך שכאשר משפחת ארבעה־דורות־של־ותיקי־הצי בחליפות מלחים טמנו בידי מצלמה חד־פעמית וביקשו ממני לעקוב אחריהם מרחוק ולצלם אותם בחשאי כשהם עומדים דום, מצדיעים ומסמנים בידיים את סמל השלום ללא כל סיבה נראית לעין, הסכמתי בשמחה רבה לשרת את ארצי. בנשיונל מול הייתה צעדה של אדם אחד אל וושינגטון. נער לבן בודד שכב על הדשא ודפק את תפיסת העומק עד כדי כך שאנדרטת וושינגטון המרוחקת נראתה כמו זִקפה עצומה, מחודדת ולבנבנה שעולה מתוך המכנסיים הפתוחים שלו. הוא התלוצץ עם העוברים והשבים, חייך אל מצלמות הטלפונים שלהם וליטף את תעלול הצילום המזדקר שלו.

בגן החיות עמדתי מול כלוב יונקי־העל והאזנתי לאישה שהתפעלה מהמראה "הנשיאותי" של הגורילה במשקל מאתיים קילו, שישבה בפישוק רגליים על גבי ענף אלון גזום והשגיחה בשבע עיניים על גוריה הסגורים בכלוב. כשהחבר שלה הקיש באצבעו על לוחית המידע, הצביע על כך שכסוף הגב ה"נשיאותי" נקרא, לגמרי במקרה, בּארָקָה, פרצה האישה בצחוק רם. ואז היא ראתה אותי, עוד גורילה במשקל מאתיים קילו בחדר, דוחף משהו שעשוי להיות קצה של ארטיק או "צ'יקיטה בננה" לתוך הפה. ואז היא כבר התבאסה לגמרי, ייללה והתנצלה על שהשמיעה את דעתה ועל כך שנולדתי. "כמה מחבריי הטובים ביותר הם קופים," היא אמרה בטעות. כעת היה תורי לצחוק. הבנתי מאיפה היא באה. כל העיר הזאת היא פליטת פה פרוידיאנית, זקפת בטון לכבוד מפעליה של אמריקה ועוולותיה. עבדות? הייעוד הגלוי?1 "לָאוֵרְן ושירלי"? לעמוד מנגד בשעה שגרמניה מנסה להרוג כל יהודי באירופה? הרי כמה מחבריי הטובים ביותר הם המוזאון לאמנות אפריקנית, מוזאון השואה, מוזאון האינדיאנים הלאומי והמוזאון הלאומי לנשים באמנות. וחוץ מזה, לידיעתך, בת אחותי נשואה לאורנג אוטן.

צריך רק לצאת לסיור בג'ורג'טאון ובצ'יינטאון, לחלוף בפסיעות איטיות על פני הבית הלבן, הבית לגמילה מסמים, בית ההארחה של הנשיא ומאורת הקראק המקומית כדי שהמסר יהיה ברור כשמש. אם זאת רומא העתיקה ואם זאת אמריקה של ימינו, או שאתה אזרח או שאתה עבד. ארי או יהודי. אשם או חף מפשע. נוח לך או שלא נוח לך. וכאן, בבית המשפט העליון של ארצות הברית של אמריקה, כולם יכולים לקפוץ, כי עם האזיקים וריפוד העור החלקלק של הכיסא הדרך היחידה למנוע מהתחת שלי לגלוש בבושת פנים אל הרצפה הארורה היא להישען אחורה בזווית שהיא על סף הנונשלנט של ריתוק בבית ספר, גם אם ללא ספק היא חרגה כבר מזמן מגבולות ביזוי בית המשפט.

מפתחות משרד מקרקשים כמו פעמוני מזחלת, שמשי בית המשפט צועדים אל תוך האולם כמו שני צמדים של סוסי קליידסדייל נטולי כרכרה וגלוחי גב שנרתמו אלה לאלה מכוח האהבה לאל ולמדינה. העגלה הראשית, באדווייזרית אנושית גאָה שאבנט ססגוני של אמרות כנף מתנוסס כקשת בענן לאורך החזה שלה, מקישה על גב כיסאי. היא רוצה שאשב זקוף, אבל אני, עם אי־הציות האזרחי האגדי שלי, נשען אחורה בהתרסה עוד יותר, רק כדי להתרסק ארצה על ישבני במפגן גמלוני של התנגדות לא אלימה. היא מקרקשת מולי במפתח אזיקים, ובזרוע אחת עבה ונטולת שיער מניפה אותי למעלה ומצמידה את הכיסא שלי אל השולחן עד כדי כך שאני רואה את החליפה והעניבה שלי משתקפות בגימור המהגוני המבריק שלו, שמדיף ארומת לימון מרעננת. אף פעם לא לבשתי חליפה עד היום, והאיש שמכר לי את זאת אמר, "אתה תאהב את איך שתיראה. מילה שלי." אבל הפרצוף שמביט אליי מתוך השולחן נראה כמו שנראה כל גבר שחור בחליפת עסקים, שיש לו צמות, ראסטות, קרחת, אפרו תאגידי ואתה לא מכיר אותו ולא יודע איך קוראים לו — הוא נראה כמו פושע.

"כשאתה נראה טוב, אתה מרגיש טוב," גם את זה הבטיח לי המוכר. נתן לי את המילה שלו. אז כשאני אחזור הביתה אני הולך לבקש את מאה עשרים ותשעה הדולרים שלי בחזרה, כי אני לא אוהב את איך שאני נראה. את איך שאני מרגיש. אני מרגיש כמו החליפה שלי — זול, מגרד ועוד רגע נפרם.

על פי רוב שוטרים מצפים לתודה. לא משנה אם הם כיוונו אותך לסניף הדואר, דפקו לך מכות במושב האחורי של הניידת או במקרה שלי, הסירו ממך את האזיקים, החזירו לך את הגראס ואת אביזרי הסמים והגישו לך את עט הנוצה המסורתי של בית המשפט העליון. אבל לשוטרת הזאת היה מבט של רחמים בעיניים, עוד מאז הבוקר שפגשה אותי עם החבורה שלה על המדרגה הארבעים וארבע המהוללת של בית המשפט העליון. תחת גמלון שהמילים "צדק שווה תחת החוק" חקוקות עליו, הם עמדו כתף אל כתף, ממצמצים מול שמש הבוקר, מעילי רוח מנוקדים בקשקשי שלכת פרחי דובדבן, וחסמו לי את הכניסה לבניין. כולנו ידענו שזו רק הצגה, מפגן כוח חסר משמעות של הרגע האחרון מצד המדינה. היחיד שלא שותף בבדיחה היה הקוקר ספנייל. הרצועה הנמתחת שלו רשרשה מאחוריו, הוא זינק אליי ורחרח בהתלהבות את נעליי ומכנסיי, חיכך במפשעתי את אפו הלח וקרוש הנזלת, ואז התיישב בצייתנות לצידי, זנבו מכה באדמה בגאווה. הואשמתי בפשע אכזרי כל כך שלעצור אותי על החזקת מריחואנה בשטח פדרלי יהיה כמו להאשים את היטלר בשוטטות וחברת נפט רב־לאומית כמו "בריטיש פטרוליום" בהשלכת אשפה לאחר חמישים שנה של פיצוץ בתי זיקוק, דליפות ופליטות של חומרים רעילים ומסע פרסום רצוף שקרים חסרי בושה. לכן אני מנקה את המקטרת שלי בשתי נקישות רמות על שולחן המהגוני. מבריש את השרף הדביק ונושף אותו אל הרצפה, מפטם את הקערית בחומר מגידול עצמי, וכמו מפקד כיתת יורים שמדליק סיגריה אחרונה לעריק, גברת שוטרת מרימה את מכסה ה-BIC שלה ומציתה לי. אני מסרב לכיסוי העיניים ולוקח את השאכטה המפוארת ביותר בתולדות עישון המריחואנה. תתקשרו לכל מי שסבלה מאפיון גזעי, שסורבה הפלה, ששרפה את הדגל ושמרה על זכות השתיקה, ותגידו להם לדרוש משפט חוזר, כי אני מתמסטל ועולה לי בבית המשפט העליון ביותר במדינה. השוטרים נועצים בי מבטים נדהמים. אני הקוף ממשפט הקופים, התגלמות חיה של החוליה החסרה באבולוציה של תורת המשפט האפרו־אמריקנית. אני שומע את הקוקר ספנייל מייבב במסדרון, משפשף בכפותיו את הדלת, ואני מפריח עמוד עשן בגודל פטרייה אטומית אל תוך הפרצופים שמעטרים את האפריזים הענקיים שבתקרה. חמורבי, משה, שלמה — לחשי כישוף של דמוקרטיה והוגנות משיש ספרדי מסוקס — מוחמד, נפוליאון, קרל הגדול ואיזה מין שרירן יווני עתיק שנראה כמו סטודנט מפונק בטוגה, כולם עומדים מעליי ונועצים בי את מבטי האבן השיפוטיים שלהם. אני תוהה אם הם היו מסתכלים גם על נערי סקוטסבורו2 ועל אל גור באותו שאט נפש.

רק קונפוציוס נראה הכי רגוע בעולם. חלוק הסאטן הסיני הספורטיבי עם השרוולים הגדולים, נעלי הקונג פו, הזקן והשפם של סיפוּ מהשאולין. אני מרים את המקטרת גבוה מעל לראש ומציע לו שאכטה; גם המסע הארוך ביותר מתחיל בנשיפה אחת...

"כל החרא הזה עם 'המסע הארוך ביותר' הוא של לאו דזה," הוא אומר.

"כל המשוררים־פילוסופים המחורבנים, כולכם נשמעים לי אותו דבר," אני אומר.

זה מגניב, להיות האחרון בשורה ארוכה של תיקים מכוננים בתחום הגזע. אני מניח שחוקרי החוקה והפלאונטולוגים התרבותיים יתווכחו בנוגע למקום שלי על ציר הזמן ההיסטורי. יבצעו תיארוך פחמן למקטרת שלי ויקבעו אם אני צאצא ישיר של דְרֵד סקוט, החידה הצבעונית שבתור עבד שחי במדינה חופשית היה מספיק גבר בשביל אשתו והילדים שלו, מספיק גבר לתבוע את האדון שלו שישיב לו את חירותו, אבל לא מספיק גבר בשביל החוקה, כי בעיני בית המשפט הוא היה רכוש ותו לא: יצור דו־רגלי שחור "שאין לו כל זכות שעל האדם הלבן לכבד." הם ינברו בסיכומים המשפטיים ויעלעלו בגווילים הנשכחים של טרום מלחמת האזרחים בניסיון לקבוע אם התוצאות של התיק הזה מאשררות או הופכות על פיו את "פְּלֵסִי נגד פרגוסון", שאִשרר את מדיניות ההפרדה. הם יסרקו את המטעים, את השיכונים ואת הארמונות בסגנון טיודור בשכונות בנה ביתך בפרוורים, במגרשים שחולקו בשם האפליה המתקנת, יחפרו בחצרות אחוריות בחיפוש אחר שרידי רוחות האפליה מן העבר בין הקובייה המאובנת לבין עצמות הדומינו, יסלקו את האבק מהזכויות והצווים שקפאו בזמן ונקברו בין כרכי מסמכים משפטיים, ויגדירו אותי "תקדים בלתי צפוי מדור ההיפ־הופ," ממשיכו של לות'ר "לוק סקייווקר" קמפבל, הראפר עם הרווח בשיניים שנלחם על זכותו לחגוג על התחת של האדם הלבן ולהסתלבט עליו כפי שהוא עשה לנו במשך שנים. ועם זאת, אילו ישבתי מעברו השני של דוכן השופטים, הייתי חוטף את העט הנובע מידו של השופט העליון רנקוויסט וכותב את דעת המיעוט הבודדת וקובע קטגורית כי "לראפר מעפן ששיר הדגל שלו נקרא 'Me So Horny' אין שום זכויות שהאדם הלבן, או כל בי־בוי3 שראוי לנעלי הפומה זמש שלו, חייב לכבד."

העשן שורף לי את הגרון מבפנים. "צדק שווה תחת החוק!" אני צועק ולא אל מישהו מסוים, עדות לאיכותו של הגראס וגם לגוף הקל שלי. בשכונות כמו זו שגדלתי בה, מקומות דלים במעשה אך עשירים במלל, לחבר'ה יש משפט — עדיף שנים עשר מושבעים משישה קברנים. זו מין אמת מקובלת כזאת, שורת ראפ שחוזרת על עצמה, מאמץ אחרון לבנות אלגוריתם של פטיש וסדן, שעל פניו קשור לאמון במערכת, אבל בפועל פירושו: קודם תירה, סמוך על הסנגור הציבורי ותגיד תודה שאתה עדיין בריא. אני לא אלוף בחוכמת רחוב, אבל למיטב ידיעתי אין לזה מקבילה בשלב הערעור. בחיים לא שמעתי פועל בשכונה לוקח לגימה מפחית בירה מחוזקת ואומר, "עדיף תשעה שופטים עליונים מבורר אחד." אנשים נלחמו ומתו בניסיון להשיג משהו מאותו "צדק שווה תחת החוק", שמתנוסס בחדווה כזאת על חזית הבניין, אבל רוב העבריינים, חפים מפשע או אשמים, לא מגיעים כל כך רחוק. לעיתים רחוקות הערעורים שלהם מסתכמים ביותר מתחנונים של אם דומעת לרחמי האל הטוב או משכנתה שנייה על הבית של סבתא. ואם הייתי מאמין בסיסמאות כאלה, הייתי צריך להגיד שאני את הצדק שלי קיבלתי, אבל אני לא מאמין בהן. כשאנשים מרגישים צורך לעטר בניין או מתחם ב"ארבייט מאכט פריי", "העיר הקטנה הכי גדולה בעולם" או "המקום הכי שמח בעולם", זאת עדות לחוסר ביטחון, תחליף מלאכותי להתמודדות עם המקום והזמן הסופיים שלנו בעולם. הייתם פעם ברינו, נוואדה? זאת העיר הקטנה הכי מחורבנת בעולם, ואם דיסנילנד היה באמת המקום הכי שמח בעולם, או שהייתם שומרים את זה בסוד או שהכניסה הייתה בחינם ולא שקולה להכנסה השנתית לנפש של מדינה אפריקנית קטנה מדרום לסהרה או דטרויט.

לא תמיד הרגשתי ככה. כשהייתי ילד חשבתי שאת כל הבעיות של אמריקה השחורה אפשר היה לפתור אילו רק היה לנו מוטו. איזה Liberté, egalité, fraternité שנוכל לתלות מעל שערי ברזל מחושל, לשלב בקישוטי קיר רקומים במטבח ובדגלונים חגיגיים. גם זה, כמו מיטב הפולקלור והתסרוקות האפרו־אמריקניים, יהיה חייב להיות פשוט, אך עמוק. אצילי, אך גם שוויוני. כרטיס ביקור של גזע שלם, שעל פניו הוא נטול גזע, אבל אלה שיודעים מבינים בשקט שהוא מאוד־מאוד שחור. אני לא יודע מאיפה ילדים מביאים רעיונות כאלה, אבל כשכל החברים שלך פונים אל ההורים שלהם בשם הפרטי, יש תחושה שמשהו לא ממש בסדר. כמה נחמד היה אילו בימים כאלה של התקפי זעם ומשברים בלתי פוסקים היו משפחות כושיות הרוסות מתכנסות סביב האח, מביטות במדף שמעליו ומתנחמות במילים המעודדות שנחקקו על צלחות מזכרת שנוצרו ביד אוהבת או על מטבעות זהב ממהדורה מוגבלת שנרכשו מערוץ קניות באמצע הלילה בעזרת כרטיס אשראי שכבר מזמן חרג מהמסגרת?

למוצאים אתניים אחרים יש מוטו. "לא כבשו אותנו וגם לא יכבשו" הוא כרטיס הביקור של אומת הצ'יקאסוֹ, אף שהוא לא כולל את שולחנות המשחק בקזינו או את הלחימה לצד הקונפדרציה במלחמת האזרחים. "אַלְלַהֻ אכבר." "שיקאטָה גָא נאי." "לעולם לא עוד." "הרווארד, מחזור 96'." "להגן ולשרת." אלה לא סתם ברכות שלום ואמירות ריקות. אלה קודים ממריצים. צ'י בלשני שמעצים את כוח החיים שלנו ומחבר בינינו לבין בני אנוש שחושבים כמונו, שיש להם אותו צבע עור, אותם נעליים. איך אומרים באזור הים התיכון? Stecca faccia, stessa razza. אותם פנים, אותו הגזע. לכל גזע יש מוטו. לא מאמינים לי? מכירים את הבחור הזה עם השיער הכהה במשאבי אנוש? זה שמתנהג כמו לבן, מדבר כמו לבן, אבל משהו בו נראה לא בדיוק בסדר? גשו אליו. תשאלו אותו למה שוערי כדורגל מקסיקנים הם שחקנים כל כך חסרי אחריות, או אם לא מסוכן לאכול את האוכל במשאית הטאקו שחונה בחוץ. תשאלו אותו. תציקו לו. שפשפו את עורף הגולגולת האינדיאנית השטוחה שלו כדי לראות אם הוא לא יסתובב אליכם עם הפְּרוֹנוּנסיאמֶנטוֹ: "Por La Raza todo! Fuerta de La Raza nada!" (למען הגזע הכול! מחוץ לגזע כלום!)

כשהייתי בן עשר התחפרתי במשך לילה ארוך מתחת לשמיכת הפוך שלי, התכרבלתי עם הדוב שמחה, שעם חוש שפה ספוגי וחידתי ודוגמטיות בלומיאנית היה הספרותי ביותר מבין דובוני אכפת לי והמבקר החריף ביותר שלי. בתוך העלטה המעופשת של אותה מערת עטלף מוויסקוזה התאמצו זרועותיו הצהובות וחסרות המנוח להחזיק את הפנס ביציבות, בעודנו מנסים להציל יחד את הגזע השחור בשמונה מילים או פחות. עשיתי שימוש מועיל בלטינית שלמדתי בבית והייתי מחבר איזה מוטו ואז תוחב אותו מתחת לאף הפלסטיק בצורת לב כדי לקבל את אישורו. מול הניסיון הראשון שלי — "אמריקה השחורה: וֵני, וידי, ויצ'י — פרייד צ'יקן!" — הדוב שמחה קיפל לאחור את אוזניו וסגר את עיני הפלסטיק הנוקשות שלו באכזבה. לעומת "סֶמפֶּר פִי, סֶמפֶּר פאנקי" הוא זקף את פלומת הפוליאסטר שעל צווארו, וכשהחל לחכך את כפותיו בכעס במזרן ונעמד על רגליו הצהובות השמנמנות, חושף ניבים וציפורניים דוביים, ניסיתי להיזכר מה אמרו לעשות במדריך לצופה הצעיר כשנעמדת מולך בובת דוב זועמת מסרט מצויר שהשתכרה מהיין שגנבה מהמזנון ומסמכויות עריכה. "אם אתה פוגש בדוב כועס — תישאר רגוע. דבר בנימה נעימה, אל תזוז, תזדקף וכתוב משפטים ברורים, פשוטים ומעודדים בלטינית."

 

"אוּנוּם קוֹרפּוּס, אוּנָה מֵנְס, אוּנָה קוֹר, אוּנוּם אָמוֹר."

גוף אחד, מחשבה אחת, לב אחד, אהבה אחת.

 

לא רע. היה לזה צלצול נעים של לוחית רישוי. אני כבר ראיתי את זה בכתב מחובר, ממסגר עיטור כבוד ממלחמת גזעים. הדוב שמחה לא שנא את זה, אבל מהצורה שבה קימט את האף מייד לפני שנרדם באותו לילה, הבנתי שלתחושתו עולה מהסיסמה שלי ניחוח מסוים של חשיבה קבוצתית, והרי שחורים תמיד מתלוננים שמתייחסים אליהם כמקשה אחת, לא? כדי לא להרוס לו את החלומות לא סיפרתי לו שכל השחורים באמת חושבים אותו הדבר. הם לא יודו בזה, אבל כל אדם שחור חושב שהוא טוב יותר מכל אדם שחור אחר. האיגוד הלאומי לקידום השחורים והליגה האורבנית מעולם לא חזרו אליי, כך שהמוטו השחור קיים רק בראש שלי, מחכה בקוצר רוח לתנועה, לאומה, ונראה לי כי היום מיתוג הוא הכול, גם ללוגו.

אולי אנחנו לא צריכים מוטו. כמה פעמים שמעתי מישהו אומר, "כושי, אתה מכיר אותי, המוטו שלי הוא..."? אם הייתי חכם, הייתי משתמש בלטינית שלי. גובה עשרה דולר למילה. חמישה עשר אם הם לא מהשכונה או אם הם רוצים שאני אתרגם "אל תשנא את השחקן, שנא את המשחק." אם צודק מי שאומר שגופו של אדם הוא מקדש, אני יכול לעשות כסף טוב. אני אפתח חנות קטנה בשדרה, ויעמוד אצלי תור ארוך של לקוחות מקועקעים שהפכו את עצמם לאתרי פולחן לבני כל הדתות: ענח'ים מצרים, סַנקוֹפוֹת וצלבים, נלחמים על מקום על הבטן באלי שמש אצטקיים וגלקסיות חד־כוכביות בצורת מגן דוד. סימנים סיניים במורד שוקיים מגולחות ועמודי שדרה. הצהרות אהבה סינולוגיות לקרובים מתים שלדעתם פירושן "נוחי על משכבך בשלום, סבתא בוורלי!" אבל בעצם כתוב בהן "ברי כַּלְטִיס אין הסכם סַחַל דו־צדדי!" בנאדם, זה יהיה מכרה זהב. יקר כמו מחירי הסיגריות, והם יגיעו בכל שעה בלילה. אני אוכל לשבת מאחורי חלון מזכוכית אקרילית ולהשתמש במין מגירת הזזה כזו ממתכת כמו של קופאים בתחנות דלק. אני אחליק אליהם את המגירה, וכמו אסירים שמעבירים מכתבים בכלא, הלקוחות שלי ימסרו לי בחשאי את ההצהרות שלהם. ככל שהגבר יהיה קשוח יותר, כתב היד יהיה מסודר יותר. ככל שהאישה תהיה לבבית יותר, כך הביטוי יהיה לוחמני יותר. "אתה מכיר אותי," הם יגידו, "המוטו שלי הוא..." ויזרקו מזומנים וציטוטים משייקספיר ומ"פני צלקת", פסוקים מהתנ"ך, אמרות כנף מחצר בית הספר וקלישאות גנגסטרים שנכתבו בכל כלי אפשרי, מדם ועד אייליינר, אל תוך המגירה. ולא משנה אם המילים שורבטו על מפית בר מקומטת, על צלחת נייר מוכתמת ברוטב ברביקיו ובסלט תפוחי אדמה או על עמוד שנתלש בקפידה מתוך יומן סודי שנשמר מאז מהומה במוסד לעבריינים שאם אספר למישהו עליה הלך עליי, "Ya estuvo" (מה שזה לא אומר), אני אתייחס לעבודה שלי ברצינות. כי אלה אנשים שהביטוי "טוב, אם אתה מצמיד לי אקדח לרקה..." לא תאורטי בשבילם, וכשמישהו הצמיד קנה מתכת קר אל סמל היִין והיאנג שמקועקע לך על הרקה ושרדת לספר על זה, אתה לא צריך לקרוא את ה"אַי צ'ינג" כדי להעריך את האיזון הקוסמי של היקום ואת כוחו של קעקוע בגב התחתון. כי מה עוד יכול להיות המוטו שלך חוץ מ"כל כלב בא יומו..." omnis canis dies sua veniet.

בימים חלשים, כשלא יהיה לחץ, הם יבואו להראות לי את מלאכת ידי. הכיתוב באנגלית עתיקה שינצנץ לאור פנסי הרחוב, פרשנות אורתוגרפית על מערכת שרירים מכוסה גופיות וחולצות סטרפלס מיוזעות. "הבולשיט הולך, הכסף נשאר..." somnium ambulo, pecunia maneat. פסוקיות מושא עקיפות וישירות ייצרבו אל ורידי הצוואר שלהם, יש משהו מיוחד בשפת המדע והרומנטיקה כשהיא גולשת על נחשולי שומן הגוף של בחורה מהשכונה. "אישה של גברים", mulier autem viri, הטיית השמות הרעועה שתופיע להם כמו פסנוע על המצח, רובם אף פעם לא יהיו קרובים יותר להיות לבנים, לקרוא כמו לבנים. "בקריפס או בקבר", in crips vel in inferna, זאת מהותנות לא מהותית. "דם פנימה, דם החוצה", sanguis e sanguine apud, זה הסיפוק שבלהסתכל על המוטו שלך בראי ולחשוב ש"כל כושי — אם הוא לא פרנואיד, הוא משוגע..." Ullus niger vir quisnam est non insanus ist rabidus, זה מה שיוליוס קיסר היה אומר אם הוא היה שחור. "תתנהג לפי גילך, לא לפי מידת הנעליים שלך..." Factio vestri aevum, non vestri calceus amplitude. ואם אמריקה היותר ויותר פלורליסטית תחליט להזמין מוטו חדש, אני פנוי להובלות, כי יש לי משהו טוב יותר מ-E pluribus unum.4 Conivisti, perdidisti... מצמצת, פספסת.

 

מישהו לוקח לי את המקטרת מהיד. "תעשה לי טובה, בנאדם. החרא הזה כבר גמור. עכשיו מכינים את הדונאטס, אחי." המפטון פיסק, עורך הדין שלי וחברי הוותיק, מסלק ברוגע את שאריות עשן המריחואנה, ואז אופף אותי בענן אנטי־פטרייתי של תרסיס מטהר אוויר. אני מסטול מכדי לדבר, ולכן אנחנו מקבלים זה את זה בהנהוני מה המצב ובהרמות סנטר וחולקים חיוך ידעני משום ששנינו מזהים את הניחוח. "בריזה טרופית" — אותו חרא שהשתמשנו בו להסתיר את הראיות מההורים, כי היה לו אותו ריח כמו אבק מלאכים. אם אימא חזרה הביתה, חלצה את נעלי הבד ומצאה בית אפוף ניחוח תפוח קינמון או תותים בשמנת, היא ידעה שעישַנו, אבל אם לבית היה ריח של פי־סי־פי, אפשר היה להאשים בצחנה את "הדוד רִיק והחברים שלו," או שלחלופין היא יכלה גם לא להגיד כלום, עייפה מכדי להתמודד עם האפשרות שבנה היחיד מכור לחומר ולקוות שהבעיה פשוט תיעלם מעצמה.

בית המשפט העליון הוא לא המגרש הביתי של המפטון. הוא סנגור פלילי מהדור הישן. כשמתקשרים אליו למשרד, עוברים תמיד להמתנה. לא כי הוא עסוק או כי אין מזכירה, או שהתקשרת באותה שנייה שהתקשר איזה פראייר שראה את המודעה שלו על ספסל בתחנת אוטובוס או את מספר החינם (חופש-1-800) שאורחים לרגע חרתו תמורת תשלום על מראות תאי מעצר ומחיצות זכוכית אקרילית במושבים אחוריים של ניידות משטרה. הסיבה היא שהוא אוהב להקשיב למשיבון שלו, דקלום באורך עשר דקות של כל המשפטים שהוא ניצח בהם או הביא לביטולם.

 

הגעתם לקבוצת פיסק — כל משרד יכול למנות את האישומים, אנחנו יכולים להביס אותם. רצח — זכאי. נהיגה בשכרות — זכאי. תקיפת שוטר — זכאי. תקיפה מינית — זכאי. התעללות בילד — זכאי. התעללות בקשיש — זכאי. גניבה — בוטל. זיוף — בוטל. אלימות במשפחה (יותר מאלף תיקים) — בוטל. בעילת קטין — בוטל. שידול ילד לסמים — בוטל. חטיפה — בוטל...

 

המפטון יודע שרק הנאשמים הנואשים ביותר ימתינו בסבלנות עד תום הנאום המונה את כל סעיפי האישום הפליליים בספר החוקים של מחוז לוס אנג'לס, תחילה באנגלית, אחר כך בספרדית, אחר כך בטאגאלוֹג. ואלה האנשים שהוא אוהב לייצג. המקוללים עלי אדמות, הוא קורא לנו. אנשים שאין להם כסף לטלוויזיה בכבלים, והם טיפשים מכדי לדעת שהם לא מפסידים כלום. "אם אני הייתי מייצג את ז'אן ולז'אן," הוא אוהב לומר, "'עלובי החיים' היה נמשך שישה עמודים. גניבת כיכר לחם — בוטל."

הפשעים שלי לא מפורטים במשיבון. בשימוע שנערך בבית המשפט המחוזי, רגע לפני שהשופט ביקש ממני להגיב להאשמה, הוא הקריא את רשימת האישומים הפליליים נגדי. האשמות שבשורה התחתונה טפלו עליי כל דבר, החל בחילול המולדת ועד קשירת קשר וחבלה בדיוק כשהכול הלך כל כך טוב. ניצבתי מול בית המשפט אובד עצות וניסיתי להבין אם קיים מצב שהוא בין "אשם" לבין "חף מפשע". למה אלה שתי הברירות היחידות שלי? חשבתי. למה אני לא יכול להיות "לא זה ולא זה" או "גם וגם"?

אחרי שתיקה ארוכה פניתי לבסוף אל השופט ואמרתי, "כבודו, אני טוען שאני אנושי." על כך זכיתי בצחקוק של הבנה מהשופט ובהאשמה בביזיון בית המשפט, שהמפטון המיר בתוך שנייה בזמן שכבר ריציתי במעצר, ומייד לאחר מכן כפר באשמה בשמי וביקש, חצי בצחוק, לקיים את המשפט במקום אחר; הוא הציע את נירנברג או את סיילם, מסצ'וסטס כאתרים אפשריים לאור חומרת האישומים. ולמרות שהוא אף פעם לא אמר לי מילה, אני מנחש שההשלכות של התיק הזה, שבהתחלה נראה לו סתם מקרה מופרך של שחורים בגטו, פתאום התחוורו לו, וכבר למוחרת הוא הגיש בקשה להתקבל ללשכת עורכי הדין של בית המשפט העליון.

אבל אלה חדשות ישנות. לעת עתה אני בוושינגטון על סף התהום המשפטית, מסטול מזיכרון וממריחואנה. הפה שלי יבש כמו מדבר, כאילו כרגע התעוררתי באוטובוס מס' 7, שיכור מהתחת אחרי לילה ארוך ועקר של הוללות ורדיפה אחרי כוסיות מקסיקניות במזח של סנטה מוניקה, בוהה החוצה מהחלון ומגיע להבנה האיטית, הממוסטלת, שפספסתי את התחנה שלי ואין לי מושג איפה אני ולמה כולם מסתכלים עליי. כמו האישה הזו בשורה הראשונה של בית המשפט, שרכונה מעל מעקה העץ, הפנים שלה כמו פקעת קשרים זועמת, והיא זוקרת שתי אמות ארוכות, דקיקות, אחרי מניקור והדבקת ציפורניים, לכיווני. לנשים שחורות יש כפות ידיים יפהפיות, ועם כל אצבע משולשת בגון חמאת קקאו שהיא נועצת באוויר, הידיים שלהן נהיות יותר ויותר אלגנטיות. אלה ידיים של משוררת, אחת מהמורות־משוררות האלה עם שיער טבעי וצמידי מתכת, שהקינות המחורזות שלהן משוות כל דבר לג'ז. לֵידָה היא כמו ג'ז. מוחמד עלי הוא כמו ג'ז. פילדלפייה היא כמו ג'ז. ג'ז הוא כמו ג'ז. הכול הוא כמו ג'ז חוץ ממני. בשבילה אני כמו רמיקס אנגלו־סקסי שמנכס מוזיקה שחורה. אני פט בון בפנים מושחרות, ששר גרסה מדוללת של Ain't That a Shame של פאטס דומינו. אני כל תו של רוקנרול בריטי שהוא לא פאנק, שמישהו ניגן או פרט מאז שהביטלס גילו את האקורד המהדהד בתודעה שפותח את A Hard Day's Night. אבל מה עם בובי "What You Won't Do for Love" קולדוול, ג'רי מאליגן, להקת Third Bass וג'ניס ג'ופלין? אני רוצה לצעוק אליה בחזרה. מה עם אריק קלפטון? לא, רגע, אני חוזר בי. על הזין שלי אריק קלפטון. היא מבליטה את החזה השופע קדימה, מדלגת מעל המעקה, נדחפת בגסות בין השוטרים ומזנקת לעברי, ההאשמות המקושקשות שלה נאחזות נואשות בצעיף פשמינה טוני מוריסון סטייל, והוא נגרר מאחוריה כמו זנב עפיפון מקשמיר שצועק: "אתה לא רואה שהדבר הזה ארוך, רך, נוצץ ויקר בטירוף? אתה תתייחס אליי כמו למלכה!"

עכשיו היא תקועה לי מול הפנים, ממלמלת דברים רגועים אבל לא קוהרנטיים על גאווה שחורה, על ספינות העבדים, על סעיף שלוש החמישיות, רונלד רייגן, מס הגולגולת, המצעד לוושינגטון, על המיתוס של הקוורטרבק הנסוג, על זה שאפילו הסוסים בברדסים הלבנים של הקו קלוקס קלאן היו גזעניים, ובשיא הרגש על זה שחייבים להגן על המוחות הרכים של מקבץ התארים המיותרים, שגדל בלי סוף, "הנוער השחור הצעיר". צא וראה את תודעתו של הילד הקטן ורפה השכל ששתי זרועותיו כרוכות סביב מותני מורתו, פניו קבורים במפשעתה, הוא זקוק בהחלט לשומר ראש או לפחות לאמצעי מניעה מנטלי. הוא עולה לשאוף אוויר, מחפש בכיליון עיניים הסבר לשאלה למה המורה שלו שונאת אותי כל כך. משלא קיבל אותו, התלמיד חוזר אל הלחות החמימה של המקום הנעים, עיוור לסטראוטיפ שזכרים שחורים אינם יורדים לשם. מה יכולתי להגיד לו? "מכיר את זה שאתה משחק סולמות וחבלים ואתה כמעט בסוף, אבל אז יוצא לך שש בקובייה, ואתה נוחת על איזה חבל ארוך וממש מפותל שמחזיר אותך ממשבצת שישים ושבע עד למספר עשרים וארבע?"

"כן, אדוני," הוא יגיד בנימוס.

"טוב," אני אגיד ואלטף את ראש הפטיש הכדורי שלו, "אז אני החבל האדום הארוך הזה."

המורה־משוררת מחטיפה לי סטירה חזקה בפרצוף. ואני יודע למה. גם היא, כמו כולם כאן כמעט, רוצה שארגיש אשם. רוצה שאַראה קצת נקיפות מצפון, שאפרוץ בבכי, שאחסוך למדינה קצת כסף ולה את המבוכה בכך ששנינו חלק מאותה שחוֹרוּת. גם אני ממשיך לחכות לתחושה המוכרת הזו של אשמה שחורה, שתציף אותי ותוריד אותי על הברכיים. תפיל אותי, מדרגה אחרי מדרגה של ביטויים חסרי משמעות, עד שאהיה כפוף עד עפר ואשא תחינה לאמריקה, אתוודה בדמעות על חטאיי כנגד צבע ומדינה ואפציר בהיסטוריה השחורה הגאה שתסלח לי. אבל אין כלום. רק זמזום המזגן והסַטְלה שלי, וכשהמאבטחים מלווים את האישה בחזרה למקומה, הילד הקטן נשרך מאחוריה, נאחז בצעיף שלה כמו בגלגל הצלה, הצריבה בלחי, שקיוותה שתכאב לי לנצח נצחים, כבר דהתה, ואני מגלה שאני לא מסוגל להעלות בתוכי אפילו דקירה אחת של אשמה.

זה מה שמבאס כאן: אני עומד למשפט על חיי, ולראשונה אי־פעם לא חש אשמה. האשמה התמידית הזו, השחורה כמו פאי תפוחים תעשייתי וכמו כדורסל בכלא, הלכה סוף־סוף, ואני מרגיש כמעט לבן, בלי נטל הבושה הגזעית שמעוררת בסטודנט שנה א ממושקף אימה מפני העוף המטוגן של יום ו בחדר האוכל. אני הייתי "המִגוון" שבית הספר התהדר בו ברעש וצלצולים בחוברות המבריקות, אבל כל הסיוע הכספי שבעולם לא היה מביא אותי למצוץ את הסחוס מעצם השוק מול כל תלמידי שנה א. אני כבר לא צד באשמה הקולקטיבית שמוֹנעת מהצ'לן השלישי, מהמזכירה, מהמחסנאי, מהלא־ממש־כזאת־יפה־אבל־היא־שחורה שזכתה בתחרות מלכת היופי, להופיע לעבודה בבוקר יום שני ולירות בכל אחד מהלבנים הדפוקים שנמצאים שם. זו אשמה שחייבה אותי למלמל "טעות שלי" על כל מסירת כדור שפספסתי, על כל פוליטיקאי שנמצא בחקירה פדרלית, על כל קומיקאי פעור עיניים עם קול של ראסטוּס5 ועל כל סרט שחור שנעשה מאז 1968. אבל אני כבר לא מרגיש אחראי. אני מבין שהרגע היחיד שבו שחורים לא חשים אשמה הוא כשהם באמת עשו משהו לא בסדר, כי זה משחרר אותנו מהדיסוננס הקוגניטיבי שבלהיות שחור וחף מפשע, ומבחינה מסוימת הסיכוי להיכנס לכלא נותן הקלה. כמו שלהיות כושי מחמד זה הקלה, שלהצביע לרפובליקנים זה הקלה, שלהתחתן עם לבנים זה הקלה — גם אם זמנית.

מתוך אי־נעימות על כך שנעים לי, אני עושה ניסיון אחד אחרון להתחבר עם האנשים שלי. אני עוצם את העיניים, מניח את הראש על השולחן וטומן את אפי הרחב בתוך עיקול הזרוע שלי. אני מתמקד בנשימות שלי, מתנתק מהדגלים ומההמולה ומפשפש במאגר העצום של חלומות שחורים בהקיץ עד שאני דולה את צילומי הארכיון השרוטים של המאבק על זכויות האזרח. אני מחזיק אותם בזהירות, בקצוות הרגישים, מוציא אותם מהמכל המקודש, משחיל אותם על גלגלים בדמיון ועל שערים בנפש, על פני הנורה בראשי שמדי פעם מהבהבת ברעיון לא רע. אני מדליק את המקרן. אין צורך למקד את התמונה. שפיכות דמים אנושית תמיד מצולמת ומונצחת בצורה החדה ביותר. המראות ברורים לעין, צרובים לנצח בזיכרונות ובמסכי הפלזמה שלנו. אותה לולאה אין־סופית מ"חודש ההיסטוריה השחורה", של כלבים נובחים, זרנוקי כיבוי גועשים, ופרונקלים שנוטפים דם דרך תספורות בשני דולר, דם חסר צבע שזולג על פנים נוצצים מזיעה ומֵאוֹרוֹת חדשות הערב, אלה הן התמונות שיוצרות את הסופר־אגו הקולקטיבי שלנו ב-16 מ"מ. אבל היום אני כל כולי המוח המוארך, ואני לא יכול להתרכז. הסרט שבתוך הראש שלי מתחיל לקפוץ ולגמגם. הקול נקטע, והמוחים שנופלים כמו אבני דומינו בסלמה, אלבמה, מתחילים להיראות כמו איזה חבורת כושים דבילים מרקדים, שמחליקים בהמוניהם על קליפת בננה של אפליה מתקנת ומתגלגלים לרחוב בערבוביה שלמה של רגליים וחלומות. הצועדים לוושינגטון הופכים לזומבים של זכויות אזרח, מאה אלף סהרורים צועדים כאיש אחד אל המוֹל, מותחים את אצבעותיהם הנוקשות והנזקקות לעבר ליטרת הבשר שלהם. הזומבי הראשי נראה מותש מכך שמקימים אותו מהמתים בכל פעם שמישהו רוצה להגיד משהו על מה ששחורים צריכים או לא צריכים לעשות, על מה שמגיע או לא מגיע להם. הוא לא יודע שהמיקרופון פתוח, ומתחת לאף הוא מתוודה, שאילו רק טעם את אותו נוזל בהמות לא ממותק, שזכה להגדרה "תה קר", בדלפקי ארוחת הצוהריים לכושים בדרום, הוא היה מבטל את כל העניין הזה של זכויות האזרח. לפני החרמות, המכות וההרוגים. הוא מניח פחית של דיאט קולה על דוכן הנואמים. "שתו קוקה־קולה," הוא אומר. "זה טעם החיים!"

ועדיין, אני לא מרגיש אשם. גם אם אני באמת נע לאחור וגורר איתי את כל אמריקה השחורה, ממש לא אכפת לי. האם זו אשמתי שהתועלת המוחשית היחידה שיצאה מהתנועה לזכויות האזרח היא שאנשים שחורים כבר לא מפחדים מכלבים כמו פעם? לא, זו לא אשמתי.

השמשית הראשית קמה, מכה בפטיש שלה ומתחילה לדקלם את הקריאה לשופטים: "כבוד השופט העליון ועמיתיו, שופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית."

המפטון מקים אותי על רגליי הרועדות, ועם כל הנוכחים אנחנו קמים בטקסיות קודרת לנוכח השופטים הנכנסים אל האולם. הם מנסים ככל יכולתם להיראות נטולי פניות, עם התסרוקות מעידן אייזנהאואר וההבעה הריקה של שגרת עבודה, "עוד יום במשרד". חבל שאי אפשר שלא להיראות נפוח כשלובשים גלימת משי שחורה. והשופט הכושי שכח בהיסח הדעת להסיר את הרולקס פלטינה שלו, שעולה חמישים אלף דולר. אני מניח שאם גם לי היה יותר ביטחון תעסוקתי מלמתושלח, גם אני הייתי זחוח כמו הבן זונה הזה.

בית המשפט!

בשלב הזה, אחרי חמש שנים של אין־סוף החלטות, היפוכי החלטות, ערעורים, דחיות ושימועים לפני משפט, אני אפילו לא יודע אם אני התובע או הנאשם. אני רק יודע שהשופט החמוץ עם מד הזמן הפוסט־גזעי לא מפסיק להסתכל עליי. העיניים הקטנות שלו מקובעות למין מבט נטול מצמוצים ונטול רחמים, הוא כועס עליי שדפקתי את הנחיצות הפוליטית שלו. חשפתי אותו, שרפתי אותו, כמו ילד קטן שמבקר בפעם הראשונה בגן החיות העירוני, ומרוב תסכול אחרי שחלף על פני עוד ועוד כלובי זוחלים ריקים לכאורה, עוצר לבסוף ליד אחת המכלאות וצועק, "הינה הוא!"

הינה הוא, זיקיתוּס אפריקנוּס ייצוגיוּס, מתחבא לו הרחק מאחור בסבך הצמחייה, רגליו החלקלקות לפותות בחוזקה סביב ענף המשפט בלֵאוּת אדישה, מכרסם בשתיקה את עלי אי־הצדק. "רחוק מהעין, רחוק מהלב" הוא המוטו של העובד השחור, אבל עכשיו המדינה כולה יכולה לראות את העובד הזה, אַפֵּנוּ הקולקטיבי מוצמד אל הזכוכית בתדהמה על כך שהצליח להסוות במשך כל כך הרבה זמן את התחת השחור שהביא איתו מאלבמה על רקע האדום, הלבן והכחול של הדגל האמריקני.

"כל מי שיש להם עניין הדורש בירור בפני כבוד בית המשפט העליון של ארצות הברית, נקראים לקרוב ולהטות אוזן שכן בית המשפט מתכנס כעת. ינצור האל את ארצות הברית ואת כבוד בית המשפט!"

המפטון לש את כתפי, תזכורת שלא להטריח את השופט חבוש המפית או את הרפובליקה שאותה הוא מייצג. זהו בית המשפט העליון, לא בית המשפט של העם. אני לא צריך לעשות שום דבר. אני לא צריך עותקים של חשבוניות מניקוי יבש, דו"חות משטרה או צילום של פגוש דפוק. כאן עורכי הדין טוענים, השופטים חוקרים, ואני יכול פשוט להתרווח בכיסא וליהנות מהסטלה.

השופט העליון תופס את מקומו. ההתנהלות חסרת ההתלהבות של אנשי המערב התיכון עוזרת מאוד לפוגג את המתח בחדר. "נתחיל את הבוקר בשמיעת הטיעונים בתיק 09-2606..." הוא עוצר לרגע, משפשף את עיניו ואז מתעשת. "בתיק 09-2606, מי נגד ארצות הברית של אמריקה." לא נשמעת שום תרעומת. רק צחקוקים וגלגולי עיניים מלוּוים בצקצוקי שיניים קולניים בנוסח "מה הוא רוצה, הבן זונה?" אני מודה, "מי נגד ארצות הברית" נשמע קצת מבולבל, אבל מה אני יכול להגיד? אני מי. פשוטו כמשמעו. נצר לא מאוד גאה למשפחת מִיאי מקנטאקי, אחת המשפחות השחורות הראשונות שהתיישבו בדרום מערב לוס אנג'לס, ואני יכול להתחקות אחרי השורשים שלי עד לכלי הרכב הראשון שנמלט מהדיכוי הדרומי בחסות המדינה — אוטובוס של גרייהאונד. אבל כשנולדתי, אבא שלי, נאמן למסורת המעוותת של בדרנים יהודים שמשנים את השם וגברים שחורים לחוצים ואכולי רגשי נחיתות שמקנאים בהם, החליט לקצץ את שם המשפחה, ונפטר מה"אי" הסופית והמסורבלת כמו שג'ק בני נפטר מבנג'מין קובלסקי, קירק דאגלס — מדניאלוביץ', כמו שג'רי לואיס נפטר מדין מרטין, מקס בר נפטר משמלינג, Third Bass נפטרו מדאון טאון סיאנס, וסמי דייוויס ג'וניור נפטר מהיהדות אחת ולתמיד. לא הייתה לו שום כוונה לתת לאותיות האלה לעכב אותי כפי שעיכבו אותו.

מתוך ידיעה שכוכבי הקולנוע המכוערים ביותר, הראפרים הלבנים ביותר והאינטלקטואלים המטומטמים ביותר הם בדרך כלל אלה שזוכים לכבוד הרב ביותר במקצוע שבחרו לעצמם, המפטון, הסנגור שנראה כמו פושע, מניח בביטחון את קיסם השיניים שלו על הדוכן, מעביר את לשונו על שן חותכת מצופה זהב ומיישר את החליפה שלו, קַפְטָן רחב עם רכיסה כפולה בלבן־שן־תינוק שתלוי על הגוף הגרום שלו כמו כדור פורח ריק, ותלוי בטעם המוזיקלי שלך, תואם או מתנגש עם סלסול הקלאופטרה הכימי שלו בשחור נחש, ועם צבע עורו האפל כמו נוק־אאוט של מייק טייסון בסיבוב הראשון. אני קצת מצפה ממנו שיפנה אל בית המשפט במילים "עמיתיי הסרסורים והסרסוריות, אולי שמעתם כי מרשי הוא רמאי, אבל את זה קל להם להגיד, כי מרשי הוא נוכל!" בעידן שבו לפעילים חברתיים יש תוכניות טלוויזיה ומיליוני דולרים, כבר לא נותרו הרבה אנשים כמו המפטון פיסק, ממזרי פרו־בונו שמאמינים במערכת ובחוקה, אבל יכולים לראות את הפער בין מציאות לבין רטוריקה. וגם אם אני לא ממש יודע אם הוא באמת ובתמים מאמין בי או לא, אני יודע שכשהוא מתחיל להגן על הבלתי ניתנים להגנה, זה כבר לא משנה, כי הוא אדם שהמוטו של כרטיס הביקור שלו הוא "לעניים אין קוד לבוש בעבודה".

עוד לפני שפיסק מספיק לומר "אם כבודו ירשה לי," השופט השחור זע קדימה בכיסאו בתנועה כמעט בלתי נראית. אף אחד לא היה שם לב אלמלא הסגיר אותו גלגל חורק בכיסא. כל התייחסות לפסקה עמומה כלשהי בחוק זכויות האזרח או לתיק תקדימי כלשהו מביאה את השופט לנוע בקוצר רוח וגורמת לכיסאו לחרוק בצורה יותר ויותר קולנית עם כל הזזה של משקל גופו חסר המנוח מלחי עכוז סוכרתית רוטטת אחת למשנֶהָ. אדם יכול להיטמע אבל לא לחץ הדם שלו, והווריד שפועם בזעם לרוחב מצחו מסגיר אותו. הוא לוטש אליי את המבט המטורף, החודר, אדום העיניים, שמאיפה שאני בא קוראים לו המבט של שדרות וילוֹבּרוּק. שדרות וילוברוק הן נהר הסטיקס בעל ארבעת הנתיבים שבשנות השישים חצץ בדיקנס בין השכונות הלבנות לשחורות, אבל עכשיו, בעידן שאחרי הלבנים, בעידן שאחרי כל־מי־שיש־לו־דולר־וחצי־מתחפף־מפה, הגיהינום משתרע משני עברי הרחוב. גדות הנהר מסוכנות, ובזמן שאתה עומד במעבר החציה ומחכה שהרמזור ישתנה, גם החיים שלך יכולים להשתנות. חבר מהשכונה שעובר שם, נציג של צבע מסוים, קליקה מסוימת, או כל אחד מחמשת שלבי האבל, יכול לשרבב את הכוונת שלו אל מחוץ לחלון הנוסע של מכונית קטנה עם גג נפתח, לתקוע בך את אותו המבט שנועץ כעת שופט כושי עליון, ולשאול, "מאיפה אתה, אידיוט?"

התשובה הנכונה, כמובן, היא "משום מקום," אבל לפעמים הם לא שומעים אותך מעל לרעש המנוע הקולני, המשתעל, הבלתי נלאה, מעל להליכי השימוע למועמדים, לתקשורת הליברלית שמטילה ספק במוניטין שלך, לכלבה השחורה והתככנית שמאשימה אותך בהטרדה מינית. לפעמים "שום מקום" הוא פשוט לא תשובה מספיק טובה. לא כי הם לא מאמינים לך, לא כי "כל אחד בא מאיפשהו," אלא כי הם לא רוצים להאמין לך. ועכשיו, אחרי שאיבד את מסווה הנימוס האצילי, עכשיו השופט המעוצבן הזה, שיושב בכיסא מסתובב עם משענת גבוהה, לא שונה מחבר הכנופיה שמשייט לו הלוך ושוב בשדרות וילוברוק וצועק שאטגאן, כי יש לו רובה.

ולראשונה במהלך כהונתו הארוכה בבית המשפט העליון יש לשופט השחור שאלה. הוא מעולם לא קטע אף אחד בעבר, כך שהוא לא ממש יודע איך. הוא מביט בשופט האיטלקי כדי לקבל רשות, ואז מרים לאט באוויר את אצבעות הסיגר של כף ידו השמנמנה, אבל מרוב זעם הוא לא מחכה לאישור ופולט, "תגיד לי, כושי, אתה השתגעת?" בקול גבוה להפליא לגבר שחור במידותיו. כעת, חף מכל ענייניות וקור רוח, הולמים אגרופי הבשר שלו בשולחן בכזו עוצמה, עד ששעון הענק המפואר מצופה הזהב שתלוי מהתקרה מעל לראש של השופט העליון מתחיל להתנדנד כמו מטוטלת הלוך ושוב. השופט השחור מתקרב יותר מדי אל המיקרופון וצועק לתוכו, כי אפילו שאני יושב רק מטר או שניים מהדוכן שלו, ההבדלים בינינו הם כמרחק שנות אור. הוא דורש לדעת איך ייתכן שגבר שחור מסוגל כיום להפר את העקרונות המקודשים של התיקון השלושה עשר ולהחזיק בבעלותו עבד. איך אני מסוגל להתעלם מרצון מהתיקון הארבעה עשר ולטעון שלפעמים הפרדה גזעית מקרבת אנשים. כמו כל האנשים שמאמינים במערכת, הוא רוצה תשובות. הוא רוצה להאמין ששייקספיר כתב את כל הספרים ההם, שלינקולן נלחם במלחמת האזרחים כדי לשחרר את העבדים ושארצות הברית נלחמה במלחמת העולם השנייה כדי להציל את היהודים ולשמור על עולם בטוח ודמוקרטי, שישו וההקרנה הכפולה עוד יחזרו. אבל אני לא אמריקני נאיבי. וכשעשיתי את מה שעשיתי, לא חשבתי על זכויות שאינן בנות הפקעה, על ההיסטוריה הגאה של העם שלנו. עשיתי מה שעבד, וממתי קצת עבדות והפרדה גזעית אי־פעם הזיקו למישהו, ואם כן, כל הזין וזה מה שיש.

לפעמים, כשאתה מסטול כמוני, הגבול בין המחשבה לדיבור מיטשטש, ואם לשפוט לפי הקצף שיוצא לשופט השחור מהפה, את המילים האחרונות אמרתי בקול רם, "...כל הזין וזה מה שיש." הוא קם כאילו הוא בא להרביץ לי. כדור של רוק שנדלה מתוך האזורים האפלים ביותר של החינוך המשפטי שלו באוניברסיטת ייל מצטבר על קצה לשונו. השופט הראשי קורא בשמו, והשופט השחור תופס את עצמו וצונח בחזרה אל הכיסא. הוא בולע את הרוק, וכנראה גם את הגאווה. "הפרדה גזעית? עבדות? תשמע, חתיכת בן זונה עלוב, אני יודע טוב מאוד שההורים שלך לא חינכו אותך ככה! אז בואו נתחיל את מסיבת התלייה הזאת!"