אני: מאז שאני זוכר את עצמי הייתי מתגלגל, מתכופף, אבל לא רוקד. בגלל הרגליים שלי. לכן קיבלתי כנפיים. והייתי עף בתוך חדר השינה שלי. הייתי עף כמו ציפור, הייתי עף כמו מלאכים, אין לי מילים אחרות לספר לכם איך הייתי עף.
גם כאשר הייתי עייף, אחרי המשחקים בגן הילדים, אחרי בית הספר, הייתי עף. כאילו מי שצריך באמת לנוח זה הגוף שלי, לא אני. ואילו אני, האני העצמי שלי, האמיתי שלי, לא זקוק למנוחה ויכול לעוף לו ולשוט לו בתוך החדר ואפילו כמעט לגעת בתקרה.
מרגע שחזרנו מהגן או מבית הספר, מרגע שהגעתי למיטה, לשנת הצהריים או לשנת הלילה בקיבוץ, הייתי מתבונן בגוף שלי השוכב עייף, מת מעייפות, על המיטה, ואילו אני טיילתי לי. כמעט נוגע בתקרה, בין חדרי הילדים, מתבונן בציורים על הקירות, מתבונן בבנות הישנות, בבנים הישנים וגם במטפלות ששומרות על איציק ועל אייקה, שמעולם לא רצו לישון והיו השובבים שבילדים.
לא הבנתי למה איציק ואייקה לא משאירים את הגוף שלהם לישון על המיטה כמוני ולא באים לשחק איתי ליד התקרה. לשוט לנו בין כל חדרי הילדים ולבוא אפילו לחדר המשחקים. חשבתי שכל הילדים כמוני, הרי בסך הכול לכולם היו כנפיים בלתי נראות.
אפילו אמרתי לאיציק יום אחד, אחרי מריבה ומכות ביני ובינו:
אני: איציק, למה אתם לא באים איתי, לעוף ליד התקרה?
איציק: תפסיק לבלבל לי ת’מוח!
איציק לא הבין על מה אני מדבר והלך פצוע. גם אני הייתי פצוע, מהמכות שלנו. המריבות עם איציק היו מגיעות אלינו לעתים קרובות, והקרבות היו ארוכים ובעיקר על החיים ועל המוות.
לי היו ידיים וזרועות יותר חזקות, בגלל הרגליים החלשות. ואילו איציק היה קטן יותר, שרירי ומצומק, הוא היה מתחלק לי בין האצבעות ומתחמק ממני בקלות. וכך, שעות על גבי שעות היינו מתאבקים על הרצפה, על המיטות, בחצר המשחקים, על החול. ואחרי זה מובן שהאימהות שלנו לא העניקו לנו פרסים על הבגדים המלוכלכים. כן, איציק היה הילד היחיד בכל הקיבוץ שהעז להרים נגדי את נס המרד, בקרבות אחד מול אחד.
ושוב שאלתי אותו יום לאחר הקרב הגדול והנורא:
אני: למה אתה לא בא לעוף איתי ליד התקרה, במקום לבזבז שעות על ללכת מכות וסתם להתאבק?? תבוא עם הכנפיים שלך ונעוף.
איציק: די עם השטויות שלך! תעזוב אותי, נו!
כי איציק לא הבין מה אמרתי לו. אולי הוא לא רצה להבין?
הכי מצחיק לדעת, שכמו ביום, גם בלילה רואים את העולם קצת אחרת מלמעלה. אני לא יודע מהיכן מגיעה התאורה לחדרי הילדים, שבדרך כלל הם חשוכים בלילות.
אני: מי שלא רוצה לישון בלילות, יכול לבוא אלי ולצאת איתי החוצה לעוף בשדות. טיילתי ליד התקרות וקראתי בקולי קולות...
אבל לאט-לאט גיליתי שכל הצעקות והדיבורים שלי בזמן המעוף לא הגיעו כלל וכלל לאוזניהן של הבנות או לאוזניהם של הבנים. הם המשיכו לישון. חוץ מאייקה ומאיציק.
פעם אחת ירדתי לאט-לאט מהתקרה, נעמדתי קרוב לאייקה ולחשתי לו לתוך האוזן:
אני: אייקה, קום כבר ובוא לעוף איתי!
אבל אייקה לא הגיב. למה לחשתי? כי המטפלת חדווה מסתובבת לה סביב, שומרת עליו ועל איציק שלכל הפחות ימשיכו לשכב במיטה, ולא ירעישו ולא יעירו את שאר הילדים. ואתם כמובן שואלים:
אתם: איך ייתכן שהמטפלת חדווה לא שמרה עליך? ואיך ייתכן שהיא לא ראתה אותך עף?
אני: אתם יכולים לשאול. מובן שיש לי תשובה בשבילכם, והיא לא תאחר לבוא. סבלנות! למה אין לכם סבלנות?
אני עקשן כמו זבוב או יתוש ומסתובב מסביב אייקה, מנסה לעורר אותו. הרי הוא לא ישן. אבל הוא סתם מסתובב אל הקיר ועוצם עיניים. הוא מנסה לדמיין את עצמו הולך בשדות. הוא בעיקר מדמיין את עצמו נוהג בטרקטור עם אבא שלו בשדות. הוא אוהב טרקטורים, ובטח כשיהיה גדול הוא יהיה נהג טרקטורים בקיבוץ, אולי אפילו מחוץ לקיבוץ. ויהיו לו המון טרקטורים. איזה כיף לו, לאייקה. זה הדמיון הפורה של אייקה בזמן מנוחת הצהריים.
ואילו איציק, מה איציק מדמיין? אני עף אל איציק ומסתובב כמו יתוש או זבוב, מסביב לאוזניים שלו ומנסה להזמין גם אותו לעוף איתי במרחבים של בית הילדים ואפילו מחוץ לבית הילדים.
אני: נו, איציק, (אני לוחש) בוא נעוף לשדות. נעשה לנו כיף חיים. אבל גם איציק עושה את עצמו ישן אפילו שלא בא לו לעצום את העיניים.
חדווה המטפלת (אומרת לו): לכל הפחות תפתח ספר, תקרא משהו. למה אתה סתם שוכב בלי לעשות כלום?
אני: אני לא מבין למה חדווה משכיבה אותו לישון אם בכלל לא בא לו לישון? למה היא מכריחה אותו לישון? ועכשיו גם מציעה לו לקרוא ספר. הרי ידוע שלמטפלות שלנו אין היגיון, אבל הן יודעות יותר טוב מאיתנו מה עלינו לעשות בשעת מנוחת הצהריים... שתבינו, אני אף פעם לא ישן, אבל אלי הן אפילו לא ניגשות.
אני: איך הצלחתי להפנט אותן?
אז אתם ממשיכים לשאול את עצמכם:
אתם: איך זה שהמטפלות כועסות על אייקה ועל איציק, רק משום שהם לא מצליחים לעצום עיניים? ואילו עלי, על מי שמסתובב לי חופשי, שעף לי ליד התקרה ועף לי בכל החדרים, כמו איזה יתוש או זבוב, מדוע לי הן לא אומרות כלום?
אני: כן, זו השאלה החשובה ביותר בסיפור הזה. איך זה קורה באמת?
אחרי זה בא לי להעיר את חמוטל. את חמוטל אני אוהב. הייתי רוצה לקחת אותה לים. היא שוכבת לה כמו נסיכה על המיטה, ואני כבר רואה את שנינו עפים, בעזרת הכנפיים הלבנות שלנו, על חוף הים כמו שתי ציפורים לבנות, מרחפים לנו מעל הים התיכון ועפים מהקיבוץ לחיפה ומחיפה לתל אביב.
כשאני מדמיין את חמוטל עפה איתי מעל הגלים והסלעים בים, אני מתעייף, חוזר למיטה שלי ונרדם. כמו כולם.
