התקשורת הפלסטינית ובניית אומה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
התקשורת הפלסטינית ובניית אומה
הוספה למועדפים

התקשורת הפלסטינית ובניית אומה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ספרה של מרי תותרי עוסק בתפקיד התקשורת הפלסטינית בתהליך בניית האומהמאז תחילת תהליך אוסלו, תוך כדי התמקדות בשבע השנים הראשונות–מהקמת הרשות עד פרוץ האינתיפאדה השנייה. בתקופה זו התחייבה הרשות, דרך מוסדותיה התקשורתיים, לקדם את תהליך אוסלו ואת תהליך בניית האומה הפלסטינית, אך עם פרוץ האינתיפאדה השנייה היא זנחה את מחויבותה וגייסה את התקשורת למאבק נגד ישראל.
 
הספר מציג את מערכות התקשורת שהתפתחו באותה תקופה; הוא מנתח את המדיניות התקשורתית המוצהרת של הרשות ושל משרד ההסברה ביחס לתפקיד התקשורת הממלכתית והפרטית, ואת תפיסת מעצבי התקשורת, הממלכתית והפרטית, את תפקיד התקשורת בבניית האומה. כמו כן עוסק הספר במדיניות הרשות בפועל, תוך שימת דגש על השינויים שהתפתחו ביחסי הגומלין בין הרשות לבין התקשורת הפלסטינית במהלך כל תקופת אוסלו, גם לאחר האינתיפאדה השנייה. דרך הבנת תפקיד התקשורת הפלסטינית ותרומתה לתהליך בניית האומה ניתן להבין את אופיו של תהליך בניית האומה במהלך תקופת אוסלו.ייחודה של התקשורת הפלסטינית, במיוחד בתקופה שעד פרוץ האינתיפאדה, הוא בהיותה תקשורת בתקופת מעבר,תקופה המשלבת בתוכה שלב מאבק לשחרור ושלב עצמאות חלקי.
 
 
ד"ר מרי תותרי היא בוגרת החוג למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה; מכהנת כראשת החוג למדעי החברה באורנים–המכללה האקדמית לחינוך. תחומי המחקר שלה הם התקשורת הערבית ויחסי יהודים-ערבים בישראל.

פרק ראשון

פתח דבר
 
החתימה על הצהרת העקרונות ב-1993 בין ממשלת ישראל ואש"ף סימלה את תחילת תהליך אוסלו. הצהרת העקרונות או הסכם המסגרת היו אמורים להניח את היסוד לפיוס היסטורי בין ישראל והפלסטינים לקראת שלום כולל, צודק ויציב שיושג דרך תהליך מדיני מוסכם. בעקבות החתימה שררה אופוריה בקרב חלקים נרחבים בחברה הישראלית והפלסטינית שהאמינו שהסכסוך הישראלי־פלסטיני ארוך השנים עומד להסתיים. בהסכם המסגרת הוחלט על הקמת רשות פלסטינית (להלן "הרשות") בגדה המערבית (להלן "הגדה") וברצועת עזה (להלן "הרצועה") לתקופת מעבר שלא תעלה על חמש שנים, שבמהלכה היו אמורים שני הצדדים לנהל משא ומתן על הסדר קבע ולדון בסוגיות השנויות במחלוקת ביניהם. הסכם המסגרת הכשיר את הקרקע להקמת ממשל של אוטונומיה זמנית על מרבית הרצועה ואזור יריחו.
בעקבות החתימה על הסכם אוסלו א' ב-1994, העבירה ישראל את מרבית שטחי הרצועה ואזור יריחו וחלק מהסמכויות שהיו בידיה לידי הרשות, תוך שמירה על המשך אחריותה על ההתנחלויות, האזורים הצבאיים, ענייני ביטחון ותחומים נוספים. לרשות לא היו המרכיבים המרכזיים של מדינה ריבונית. באותה שנה הוקמה הרשות (שהייתה בפועל מועצה זמנית), והוטלו עליה אחריויות רבות עד הבחירות למועצה מחוקקת נבחרת. הסכם אוסלו ב' שנחתם ב-1995 קבע את ההסדרים הפוליטיים, המשפטיים, הכלכליים והביטחוניים בשטחים, כולל חלוקת הסמכויות התפקודיות והטריטוריאליות בין הרשות וישראל. ההסכם חייב את ישראל לסגת מהערים הפלסטיניות המרכזיות וממרבית מחנות הפליטים צפופי האוכלוסין בגדה. ישראל המשיכה לשלוט בחלק מהשטחים ובחלק אחר הייתה שליטה משותפת שלה ושל הרשות. ב-1996 התנהלו הבחירות הראשונות למועצה המחוקקת הראשונה ולתפקיד יו"ר הרשות. המו"מ על הסדר הקבע היה אמור להתחיל בשנה השלישית בין ממשלת ישראל ונציגי העם הפלסטיני, ובמסגרתו היו הצדדים אמורים לדון בנושאים העיקריים שנדחו עד אז ולהגיע להסדר; מאז חתימת הסכם המסגרת עברו יותר משני עשורים, ושני הצדדים לא הגיעו להסדר קבע מוסכם ביניהם.
אמנם לא הייתה התחייבות מפורשת בהסכם המסגרת להקמת מדינה פלסטינית עם סיום תהליך אוסלו, אבל הנהגת אש"ף, שחתמה על ההסכמים, הציגה את תהליך אוסלו - לפחות עד פרוץ האינתיפאדה השנייה - כתהליך של בניית אומה לקראת הקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים. יש לציין שתהליך בניית האומה הפלסטינית התחיל כבר בראשית המאה ה-20 והתנהל במידות עוצמה משתנות. הייחודיות של תהליך בניית האומה הפלסטינית במהלך תהליך אוסלו היא בכך שהפלסטינים היו קרובים אז יותר מאי־פעם להקמת מדינה או ישות פוליטית בעלת סמכויות של שלטון מרכזי עצמאי על חלק מפלסטין ההיסטורית. לרשות שחתמה על ההסכמים הייתה תקווה להרחיב את השטחים בשליטתה כך שיכללו את שאר הפלסטינים בגדה, וכמו כן להחזיר חלק מהפליטים מהגולה. תהליך בניית האומה בתקופת אוסלו כלל יצירת מוסדות פוליטיים, כלכליים וחברתיים מרכזיים אבל גם יצירת זהות קולקטיבית ייחודית על בסיס חדש. הרשות הצהירה על מחויבותה לבניית קהילה משותפת לכל תושביה דרך הקמת מערכת חינוך פלסטינית עצמאית ויצירת תכניות לימוד וכתיבת ספרי לימוד שיגדירו את הגבולות והתכנים של "הפלסטיניות" החדשה שהרשות מייצגת. בניית הזהות הלאומית הפלסטינית החדשה כללה גם כתיבת היסטוריה ויצירת מיתוסים לאומיים חדשים.
על פי הסכמי אוסלו, קיבלה הרשות, בין השאר, הכרה בינלאומית בזכותה לנהל תקשורת אלקטרונית עצמאית ולהיות חלק במרחב התקשורתי העולמי. ערפאת הצהיר על כוונתו להקים מערכת תקשורת חופשית ועצמאית שתמלא תפקיד מרכזי בתהליך בניית האומה. הוא התחייב להקמת תקשורת ייחודית, השונה מהותית מהתקשורת שהתפתחה ברוב מדינות ערב: תקשורת שעוסקת בכל הנושאים שעומדים על סדר היום הפלסטיני, מבטאת את דאגותיהם ושאיפותיהם ומאפשרת ייצוג הולם לכל הפלגים הפוליטיים והחברתיים.1 ביוני 1994 הוחלט על הקמת משרד הסברה כדי לווסת את התקשורת הממלכתית והפרטית בתקופת המעבר, ובידיו הופקדה קביעת המדיניות התקשורתית הרשמית של הרשות.
ספר זה בוחן את תפקיד התקשורת הפלסטינית בתהליך בניית האומה בשני העשורים מאז תחילת תהליך אוסלו, תוך כדי התייחסות לשתי תקופות מובחנות: לפני ואחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה. הספר מציג את מערכות התקשורת שהתפתחו במהלך שתי התקופות אבל מתמקד בעיקר בתקופה הראשונה, מהקמת הרשות עד פרוץ האינתיפאדה השנייה. הסיבה העיקרית לכך היא שהרשות בתקופה זו התחייבה לקדם את תהליך אוסלו ואת תהליך בניית האומה הפלסטינית דרך מוסדותיה התקשורתיים, אך עם פרוץ האינתיפאדה השנייה היא זנחה את מחויבותה וגייסה את התקשורת למאבק נגד ישראל. הספר מנתח את המדיניות התקשורתית המוצהרת של הרשות ושל משרד ההסברה ביחס לתפקיד התקשורת הממלכתית והפרטית ואת תפיסת מעצבי התקשורת הממלכתית והפרטית את תפקיד התקשורת בבניית האומה רק בתקופה הראשונה. כמו כן עוסק הספר במדיניות הרשות בפועל, תוך שימת דגש על השינויים שאירעו ביחסי הגומלין בין הרשות לבין התקשורת הפלסטינית, הממלכתית והפרטית, במהלך כל תקופת אוסלו, לפני ואחרי האינתיפאדה השנייה. דרך הבנת תפקיד התקשורת ותרומתה לתהליך בניית האומה והסיבות שהשפיעו עליה, ניתן להבין את אופיו של תהליך בניית האומה הפלסטינית במהלך תקופת אוסלו.

עוד על הספר

התקשורת הפלסטינית ובניית אומה מרי תותרי
פתח דבר
 
החתימה על הצהרת העקרונות ב-1993 בין ממשלת ישראל ואש"ף סימלה את תחילת תהליך אוסלו. הצהרת העקרונות או הסכם המסגרת היו אמורים להניח את היסוד לפיוס היסטורי בין ישראל והפלסטינים לקראת שלום כולל, צודק ויציב שיושג דרך תהליך מדיני מוסכם. בעקבות החתימה שררה אופוריה בקרב חלקים נרחבים בחברה הישראלית והפלסטינית שהאמינו שהסכסוך הישראלי־פלסטיני ארוך השנים עומד להסתיים. בהסכם המסגרת הוחלט על הקמת רשות פלסטינית (להלן "הרשות") בגדה המערבית (להלן "הגדה") וברצועת עזה (להלן "הרצועה") לתקופת מעבר שלא תעלה על חמש שנים, שבמהלכה היו אמורים שני הצדדים לנהל משא ומתן על הסדר קבע ולדון בסוגיות השנויות במחלוקת ביניהם. הסכם המסגרת הכשיר את הקרקע להקמת ממשל של אוטונומיה זמנית על מרבית הרצועה ואזור יריחו.
בעקבות החתימה על הסכם אוסלו א' ב-1994, העבירה ישראל את מרבית שטחי הרצועה ואזור יריחו וחלק מהסמכויות שהיו בידיה לידי הרשות, תוך שמירה על המשך אחריותה על ההתנחלויות, האזורים הצבאיים, ענייני ביטחון ותחומים נוספים. לרשות לא היו המרכיבים המרכזיים של מדינה ריבונית. באותה שנה הוקמה הרשות (שהייתה בפועל מועצה זמנית), והוטלו עליה אחריויות רבות עד הבחירות למועצה מחוקקת נבחרת. הסכם אוסלו ב' שנחתם ב-1995 קבע את ההסדרים הפוליטיים, המשפטיים, הכלכליים והביטחוניים בשטחים, כולל חלוקת הסמכויות התפקודיות והטריטוריאליות בין הרשות וישראל. ההסכם חייב את ישראל לסגת מהערים הפלסטיניות המרכזיות וממרבית מחנות הפליטים צפופי האוכלוסין בגדה. ישראל המשיכה לשלוט בחלק מהשטחים ובחלק אחר הייתה שליטה משותפת שלה ושל הרשות. ב-1996 התנהלו הבחירות הראשונות למועצה המחוקקת הראשונה ולתפקיד יו"ר הרשות. המו"מ על הסדר הקבע היה אמור להתחיל בשנה השלישית בין ממשלת ישראל ונציגי העם הפלסטיני, ובמסגרתו היו הצדדים אמורים לדון בנושאים העיקריים שנדחו עד אז ולהגיע להסדר; מאז חתימת הסכם המסגרת עברו יותר משני עשורים, ושני הצדדים לא הגיעו להסדר קבע מוסכם ביניהם.
אמנם לא הייתה התחייבות מפורשת בהסכם המסגרת להקמת מדינה פלסטינית עם סיום תהליך אוסלו, אבל הנהגת אש"ף, שחתמה על ההסכמים, הציגה את תהליך אוסלו - לפחות עד פרוץ האינתיפאדה השנייה - כתהליך של בניית אומה לקראת הקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים. יש לציין שתהליך בניית האומה הפלסטינית התחיל כבר בראשית המאה ה-20 והתנהל במידות עוצמה משתנות. הייחודיות של תהליך בניית האומה הפלסטינית במהלך תהליך אוסלו היא בכך שהפלסטינים היו קרובים אז יותר מאי־פעם להקמת מדינה או ישות פוליטית בעלת סמכויות של שלטון מרכזי עצמאי על חלק מפלסטין ההיסטורית. לרשות שחתמה על ההסכמים הייתה תקווה להרחיב את השטחים בשליטתה כך שיכללו את שאר הפלסטינים בגדה, וכמו כן להחזיר חלק מהפליטים מהגולה. תהליך בניית האומה בתקופת אוסלו כלל יצירת מוסדות פוליטיים, כלכליים וחברתיים מרכזיים אבל גם יצירת זהות קולקטיבית ייחודית על בסיס חדש. הרשות הצהירה על מחויבותה לבניית קהילה משותפת לכל תושביה דרך הקמת מערכת חינוך פלסטינית עצמאית ויצירת תכניות לימוד וכתיבת ספרי לימוד שיגדירו את הגבולות והתכנים של "הפלסטיניות" החדשה שהרשות מייצגת. בניית הזהות הלאומית הפלסטינית החדשה כללה גם כתיבת היסטוריה ויצירת מיתוסים לאומיים חדשים.
על פי הסכמי אוסלו, קיבלה הרשות, בין השאר, הכרה בינלאומית בזכותה לנהל תקשורת אלקטרונית עצמאית ולהיות חלק במרחב התקשורתי העולמי. ערפאת הצהיר על כוונתו להקים מערכת תקשורת חופשית ועצמאית שתמלא תפקיד מרכזי בתהליך בניית האומה. הוא התחייב להקמת תקשורת ייחודית, השונה מהותית מהתקשורת שהתפתחה ברוב מדינות ערב: תקשורת שעוסקת בכל הנושאים שעומדים על סדר היום הפלסטיני, מבטאת את דאגותיהם ושאיפותיהם ומאפשרת ייצוג הולם לכל הפלגים הפוליטיים והחברתיים.1 ביוני 1994 הוחלט על הקמת משרד הסברה כדי לווסת את התקשורת הממלכתית והפרטית בתקופת המעבר, ובידיו הופקדה קביעת המדיניות התקשורתית הרשמית של הרשות.
ספר זה בוחן את תפקיד התקשורת הפלסטינית בתהליך בניית האומה בשני העשורים מאז תחילת תהליך אוסלו, תוך כדי התייחסות לשתי תקופות מובחנות: לפני ואחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה. הספר מציג את מערכות התקשורת שהתפתחו במהלך שתי התקופות אבל מתמקד בעיקר בתקופה הראשונה, מהקמת הרשות עד פרוץ האינתיפאדה השנייה. הסיבה העיקרית לכך היא שהרשות בתקופה זו התחייבה לקדם את תהליך אוסלו ואת תהליך בניית האומה הפלסטינית דרך מוסדותיה התקשורתיים, אך עם פרוץ האינתיפאדה השנייה היא זנחה את מחויבותה וגייסה את התקשורת למאבק נגד ישראל. הספר מנתח את המדיניות התקשורתית המוצהרת של הרשות ושל משרד ההסברה ביחס לתפקיד התקשורת הממלכתית והפרטית ואת תפיסת מעצבי התקשורת הממלכתית והפרטית את תפקיד התקשורת בבניית האומה רק בתקופה הראשונה. כמו כן עוסק הספר במדיניות הרשות בפועל, תוך שימת דגש על השינויים שאירעו ביחסי הגומלין בין הרשות לבין התקשורת הפלסטינית, הממלכתית והפרטית, במהלך כל תקופת אוסלו, לפני ואחרי האינתיפאדה השנייה. דרך הבנת תפקיד התקשורת ותרומתה לתהליך בניית האומה והסיבות שהשפיעו עליה, ניתן להבין את אופיו של תהליך בניית האומה הפלסטינית במהלך תקופת אוסלו.