בודפשט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בודפשט
מכר
מאות
עותקים
בודפשט
מכר
מאות
עותקים

בודפשט

4.6 כוכבים (8 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: אראלה טלנברג לרר
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2005
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 175 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 55 דק'

שיקו בוארקי

פרנסיסקו (שיקו) בוארקי דה אולנדה (פורטוגזית: Francisco Buarque de Hollanda; נולד ב-19 ביוני 1944), זמר, מלחין, איש תיאטרון, תסריטאי וסופר ברזילאי. הוא נחשב אחד מגדולי המוזיקה הפופולרית הברזילאית.

לאורך השנים פרסם בוארקי מספר ספרים, בהם סיפורת ושירים לילדים. הוא היה שותף לכתיבת תסריטים לקולנוע, ביניהם לסרטים שהתבססו על מחזותיו וספריו. בשנת 2003 יצא לאור ספרו "בודפשט" (תורגם לעברית), אשר זכה בשנה שלאחר מכן בפרס ז'בוטי היוקרתי. ספריו נמכרו ביותר מחצי מיליון עותקים.

תקציר

ז`וזה קוסטה, סופר צללים מוכשר אך מתוסכל מריו דה - ז`נירו, נוחת נחיתת ביניים בלתי צפויה בבודפשט, ומתאהב.
הוא מתאהב בעיר שאין לו בה שורשים, בשפה שאת ניגונה הוא אינו מבין, ובאשה זרה.
ועכשיו הוא זר בעצמו, זר במולדתו, שחייו בה התרוקנו מתוכן, זר בנישואיו החמצמצים, וזר בארץ החדשה הזאת, המהפנטת, ששפתה, על פי השמועה, היא היחידה שהשטן מעריך.
הוא חוזר לבודפשט, ושם, לראשונה בחייו, הוא כותב ספרות אמיתית, אוהב אהבה אמיתית, והשינויים האלה בחייו לוקחים אותו למקום אחר במובן הגיאוגרפי והנפשי כאחד.

פרק ראשון

צריך לאסור על-פי חוק

צריך לאסור על-פי חוק ללעוג למי שמסתכן ומעז ללמוד שפה חדשה. באחד הימים, כשירדתי בטעות מהרכבת התחתית בתחנה כחולה זהה לזו שלה, עם שם דומה לזה של התחנה הסמוכה לביתה, טילפנתי מהרחוב ואמרתי: כמעט הנה אני מגיע. מייד עלה בי חשד שאמרתי איזו שטות, כי המורה ביקשה ממני לחזור על המשפט. כמעט הנה אני מגיע... כנראה היתה בעיה כלשהי עם המלה כמעט. אבל במקום להצביע על השגיאה, היא הכריחה אותי לחזור עליה ולחזור עליה ולחזור עליה, ואחר-כך פרצה בצחוק שגרם לי לטרוק את הטלפון. כשראתה אותי בפתח ביתה נתקפה שוב עווית של צחוק, וככל שניסתה לכלוא את הצחוק בפיה כך היטלטל כל גופה בצחוק עוד ועוד. לבסוף אמרה שהבינה שאני מגיע בהדרגה, קודם האף, אחריו אוזן אחת, אחריה ברך אחת, והבדיחה בכלל לא היתה מצחיקה כל-כך. ובאמת, אחר-כך נעשתה קְרִישְקָה עצובה מעט, ומכיוון שלא ידעה לבקש סליחה העבירה את קצות אצבעותיה על שפתי הרועדות. אבל היום אני יכול לומר שאני מדבר הונגרית באופן מושלם, או לפחות כמעט מושלם. כשאני ממלמל לעצמי בלילות, החשש לקיומו של מבטא זר, אפילו קל שבקלים, מייסר אותי. בחוגים שאותם אני פוקד ושבהם אני נואם על עניינים לאומיים, משתמש בפעלים נדירים ומתקן אנשים משכילים, שמץ של מבטא זר פתאומי עלול להיות הרה אסון. כדי להסיר ספקות, לא נותר לי אלא לפנות שוב ושוב אל קרישקה, אם כי גם עליה איני יכול לסמוך יותר מדי; כדי להחזיק בי במצב שבו אני ניזון מכף ידה, כפי שבוודאי היתה רוצה, היא לעולם תשלול ממני את הפירור האחרון. ולמרות זאת, שוב ושוב אני שואל אותה בחשאי: נפטרתי מן המבטא הזר? והיא מתגרה בי ועונה: בהדרגה, קודם האף, אחריו אוזן אחת... ומתפוצצת מצחוק, אחר-כך מתחרטת, מעסה את צווארי, וכן הלאה.
נקלעתי לבודפשט הודות לנחיתה בלתי-צפויה בטיסה מאיסטנבול לפרנקפורט, ומשם הייתי אמור להמשיך לריו. חברת התעופה מימנה לנו לילה במלון של שדה התעופה, ורק למחרת הודיעו לנו שהבעיה הטכנית, שעמדה כביכול מאחורי הנחיתה הפתאומית, היתה למעשה הודעה עלומת שם על פצצה שהוטמנה במטוס. אולם כשבהיתי במהדורת החדשות של חצות בטלוויזיה, התעוררה סקרנותי ברגע שזיהיתי את מטוסה של החברה הגרמנית חונה על המסלול בשדה התעופה המקומי. הגברתי את עוצמת הקול, אך הקריינות היתה בהונגרית, השפה היחידה בעולם, לפי הלשונות הרעות, שהשטן מכבד אותה. כיביתי את הטלוויזיה, בריו השעה היתה שבע בערב, שעה טובה להתקשר הביתה; המשיבון ענה לי, לא השארתי הודעה, גם לא היה כל טעם לומר: שלום יקירה, זה אני, אני בבודפשט, היתה בעיה רצינית במטוס, נשיקה. הייתי אמור להיות עייף, אבל לא הייתי, אז מילאתי את האמבט, פיזרתי כמה סוגי מלחים על פני המים החמימים ושיעשעתי את עצמי בהערמת גושים של קצף. הייתי עסוק בזה כששמעתי את הצלצול של ה"זיל", הפעמון, אני עדיין זוכר שפעמון בטורקית זה זיל. עטוף במגבת פתחתי את הדלת ומולי עמד זקן לבוש במדי בית המלון ובידו סכין גילוח חד-פעמית. כנראה טעה בדלת, וכשראה אותי פלט אוֹ גרוני, כזה של חירש-אילם. חזרתי לאמבט וחשבתי כמה מוזר שמלון פאר שכזה מעסיק חירש-אילם בשליחויות. אבל הזיל נתקע לי בראש, זו מלה מוצלחת, זיל, הרבה יותר מוצלחת מפעמון. עד מהרה היא תישכח ממני, כשם שנשתכחו שירי ההַייקוּ ששיננתי ביפן, הפתגמים בערבית והאוֹצִ'י צ'וֹרנִי ששרתי ברוסית, ככה אני נושא איתי מכל מדינה משהו חינני, מזכרת נדיפה. יש לי אוזן ילדותית כזאת, שתופסת ועוזבת שפות בקלות, אילו התמדתי בכך הייתי יכול ללמוד יוונית, קוריאנית ואפילו בסקית. אבל מעולם לא חלמתי שאלמד הונגרית.
השעה היתה כבר אחרי אחת כשנכנסתי למיטה עירום, הדלקתי מחדש את הטלוויזיה ואותה האשה מחדשות חצות, בלונדינית מאופרת בכבדות, הגישה בשידור חוזר כתבה מן המהדורה הקודמת. ידעתי שזה שידור חוזר כי כבר ראיתי קודם את הכפרייה בעלת הפנים הרחבים שהביטה אל המצלמה בעיניים בולטות והחזיקה בידיה כרוב בגודל של הראש שלה. היא טילטלה בו-זמנית את ראשה ואת הכרוב מעלה ומטה, ודיברה ללא הפוגה עם הכתב. היא נעצה את אצבעותיה בכרוב, בכתה וייללה, ופרצופה הלך והתאדם, הלך ותפח, והיא דחקה את כל עשר אצבעותיה בכרוב, ועכשיו כיווצתי כתפיים, לא בגלל מה שראיתי אלא בגלל המאמץ לנסות ולקלוט לפחות מלה אחת. מלה? בלי שיהיה לי מושג כלשהו על היקרותן של המילים, על המבנה שלהן, על אורכן, לא יכולתי לדעת איפה מתחילה כל מלה ואיפה היא נגמרת. לא היה אפשר להפריד בין המילים, זה היה כמעט כמו לנסות לחתוך בסכין את זרם המים בנהר. באוזני נשמעה ההונגרית כשפה נטולת תפרים, שפה שאינה מורכבת ממילים, שלא ניתן להכירה אלא בשלמותה. ושוב הופיע המטוס על המסלול, בתמונה מרוחקת, כהה ונטולת תנועה, שהדגישה עוד יותר את קול הקריין שברקע. הידיעה על המטוס כבר לא עניינה אותי, על המסתורין שאפף את פרשיית המטוס האפילה עכשיו מסתוריותה של השפה שהעבירה את הידיעה. ישבתי שם והקשבתי לצלילים המותכים האלה, כשלפתע הבחנתי במלה הסמויה לופטהנזה. כן, לופטהנזה, מן הסתם חמקה לה המלה הגרמנית מפי הקריין, והסתננה לתוך חומת המילים ההונגריות, הפִּרצה שתאפשר לי לחדור ולהתיר את כל אוצר המילים. לאחר החדשות היתה תוכנית שנערך בה דיון סביב שולחן עגול, ונראה שהמשתתפים בדיון לא הסכימו זה עם זה, אחר-כך שודר סרט תיעודי על מעמקי האוקיינוס, עם דגים שקופים, ובשעה שתיים בדיוק חזרה ידידתי המאופרת, שנראתה זקנה יותר משעה לשעה. תחזית, ממשלה, בורסה, סטודנטים ברחובות, מרכז קניות, כפרייה עם כרוב, המטוס שלי, ומלופטהנזה והלאה כבר העזתי לחזור על כמה הברות. ואז הופיעה על המסך בחורה בצעיף אדום ופקעת שיער שחור ואיימה לדבר בספרדית. נבהלתי והעברתי ערוצים. הגעתי לערוץ באנגלית, ואחר-כך לעוד אחד ולעוד אחד, לערוץ גרמני, לאחד איטלקי, ובחזרה לריאיון עם הרקדנית האנדלוסית. השתקתי את הקול, התמקדתי בכתוביות, וכשהבטתי באותיות המילים ההונגריות בפעם הראשונה, הרגשתי כאילו אני מביט בשלד שלהן: אֶ אוֹז אָלוֹם אֱלֵטִי טוֹלָאיוֹן טַנְצוֹל.
בשש בבוקר, כשהטלפון צילצל להשכמה, עוד ישבתי על קצה המיטה. בדיוק עמדתי לדקלם בקול אחד עם הקריין את הידיעה על המטוס, משהו כמו עשרים שניות הגונות של הונגרית. משנשלמה המשימה, לבשתי בחוסר חשק את הבגדים מאתמול, כי רק תיקי היד שוחררו, וירדתי ללובי שהמה אדם. ככל שגברה אי-ההבנה בין השפות השונות שדוברו שם, כך נשמעו יותר קריאות המחאה נגד הטרור, נגד חברת התעופה, נגד התוספות במחיר שגבה המלון. הקולות נרגעו רק כאשר נפתחו הדלתות של מסעדת המלון לקראת ארוחת הבוקר שהוגשה בחינם, אבל הנזק כבר נעשה; כשניסיתי למצוא בראשי את המילים ההונגריות שלי מצאתי שם רק את לופטהנזה. ניסיתי להתרכז, הבטתי ברצפה, צעדתי הלוך ושוב, וכלום. הבחנתי במעגל של מלצרים מדברים בקצה האולם, ועלה בדעתי שלכל הפחות אצליח לסחוב מהם כמה מילים. אבל ברגע שהבחינו בי הם השתתקו והורו לי להתיישב בחברתם של שלושה ענקים בעלי פרצופים סלאביים בשולחן מכוסה פירורים, קליפות של פירות, שאריות גבינה, ועוד ארבעה גביעי יוגורט ריקים. בסלסילת הלחם נותרו כמה לחמניות אדמדמות שאיש לא נגע בהן, ללא ספק מאכל מקומי אופייני, שטעמתי ממנו בזהירות ומתוך נימוס. הבצק היה רך ומתוק אך הותיר בפה מזכרת מרירה. אכלתי את הלחמנייה הראשונה, את השנייה, ובסופו של דבר אכלתי את כל הארבע, כי הייתי רעב והדבר הזה לא היה לגמרי רע כשנבלע עם תה. הן היו לחמניות דלעת, כך הסביר לי רב המלצרים באנגלית, אבל אני לא הייתי מעוניין במתכון של המאפה, כל מה שרציתי היה לטעום את הצליל שלו בהונגרית. בהונגרית, התעקשתי, ועלה בי חשד שהם קנאים מאוד לשפתם, שכן רב המלצרים התעלם לחלוטין מבקשתי; הוא פלט אוֹ גרוני, פרק על צלחתי עוד ערמה של מאפים שאיש לא נגע בהם בשולחנות הסמוכים, וספק כפיים כדי לזרז אותי ולהפנות את תשומת ליבי לעובדה שהמסעדה כבר ריקה. בלובי, דיילת שהחזיקה רשימה ומכשיר ווֹקִי טוֹקִי, צעקה מיסטר קוסטה! מיסטר קוסטה! הייתי האחרון להצטרף לגדוד אנשים שהתנקז אל מעבר נע שהתחיל כעשרה מטרים מפתח המלון. גלשנו עד לשער העלייה למטוס דרך שטח הפקר ארוך ומואר, ארץ ללא שפה, מולדת הסְפָרוֹת, הסמלים הבינלאומיים והסמלים המסחריים. בדלפק המשטרה הפדרלית, פקיד משופם דיפדף בעצלתיים על פני כל דרכון והחזירו לבעליו בלי להחתימו. מולו נגוזה תקוותי האחרונה לשמוע קול של הונגרי, שכן מפיו לא בקע אף לא איחול אחד של יום טוב, תודה רבה או נסיעה טובה, לא כל שכן נשמח לשוב ולראותך. אולי כפיצוי על כך, כשהתמקמתי בכורסה של מחלקת העסקים במטוס, חזר ללשוני טעמו של מאפה הדלעת, ועכשיו הוא שוב היה מתוק. חגרתי את עצמי, עצמתי עיניים, חשבתי שבחיים לא אצליח להירדם יותר, לקחתי כדור שינה והאווירון המריא. הצמדתי את הפנים אל זגוגית החלון, הכול נראה מעורפל, הכדור החל להשפיע. כשנפער חור בעננים היה נדמה לי שאנחנו חולפים מעל בודפשט, שנהר חצה אותה. הדנובה, חשבתי, זה היה נהר הדנובה רק שהוא לא היה כחול, הוא היה צהוב, והעיר כולה היתה צהובה, הגגות, האספלט, הגנים, משונה, עיר צהובה, חשבתי שבודפשט אפורה אבל בודפשט היתה צהובה.

שיקו בוארקי

פרנסיסקו (שיקו) בוארקי דה אולנדה (פורטוגזית: Francisco Buarque de Hollanda; נולד ב-19 ביוני 1944), זמר, מלחין, איש תיאטרון, תסריטאי וסופר ברזילאי. הוא נחשב אחד מגדולי המוזיקה הפופולרית הברזילאית.

לאורך השנים פרסם בוארקי מספר ספרים, בהם סיפורת ושירים לילדים. הוא היה שותף לכתיבת תסריטים לקולנוע, ביניהם לסרטים שהתבססו על מחזותיו וספריו. בשנת 2003 יצא לאור ספרו "בודפשט" (תורגם לעברית), אשר זכה בשנה שלאחר מכן בפרס ז'בוטי היוקרתי. ספריו נמכרו ביותר מחצי מיליון עותקים.

עוד על הספר

  • תרגום: אראלה טלנברג לרר
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2005
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 175 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 55 דק'
בודפשט שיקו בוארקי

צריך לאסור על-פי חוק

צריך לאסור על-פי חוק ללעוג למי שמסתכן ומעז ללמוד שפה חדשה. באחד הימים, כשירדתי בטעות מהרכבת התחתית בתחנה כחולה זהה לזו שלה, עם שם דומה לזה של התחנה הסמוכה לביתה, טילפנתי מהרחוב ואמרתי: כמעט הנה אני מגיע. מייד עלה בי חשד שאמרתי איזו שטות, כי המורה ביקשה ממני לחזור על המשפט. כמעט הנה אני מגיע... כנראה היתה בעיה כלשהי עם המלה כמעט. אבל במקום להצביע על השגיאה, היא הכריחה אותי לחזור עליה ולחזור עליה ולחזור עליה, ואחר-כך פרצה בצחוק שגרם לי לטרוק את הטלפון. כשראתה אותי בפתח ביתה נתקפה שוב עווית של צחוק, וככל שניסתה לכלוא את הצחוק בפיה כך היטלטל כל גופה בצחוק עוד ועוד. לבסוף אמרה שהבינה שאני מגיע בהדרגה, קודם האף, אחריו אוזן אחת, אחריה ברך אחת, והבדיחה בכלל לא היתה מצחיקה כל-כך. ובאמת, אחר-כך נעשתה קְרִישְקָה עצובה מעט, ומכיוון שלא ידעה לבקש סליחה העבירה את קצות אצבעותיה על שפתי הרועדות. אבל היום אני יכול לומר שאני מדבר הונגרית באופן מושלם, או לפחות כמעט מושלם. כשאני ממלמל לעצמי בלילות, החשש לקיומו של מבטא זר, אפילו קל שבקלים, מייסר אותי. בחוגים שאותם אני פוקד ושבהם אני נואם על עניינים לאומיים, משתמש בפעלים נדירים ומתקן אנשים משכילים, שמץ של מבטא זר פתאומי עלול להיות הרה אסון. כדי להסיר ספקות, לא נותר לי אלא לפנות שוב ושוב אל קרישקה, אם כי גם עליה איני יכול לסמוך יותר מדי; כדי להחזיק בי במצב שבו אני ניזון מכף ידה, כפי שבוודאי היתה רוצה, היא לעולם תשלול ממני את הפירור האחרון. ולמרות זאת, שוב ושוב אני שואל אותה בחשאי: נפטרתי מן המבטא הזר? והיא מתגרה בי ועונה: בהדרגה, קודם האף, אחריו אוזן אחת... ומתפוצצת מצחוק, אחר-כך מתחרטת, מעסה את צווארי, וכן הלאה.
נקלעתי לבודפשט הודות לנחיתה בלתי-צפויה בטיסה מאיסטנבול לפרנקפורט, ומשם הייתי אמור להמשיך לריו. חברת התעופה מימנה לנו לילה במלון של שדה התעופה, ורק למחרת הודיעו לנו שהבעיה הטכנית, שעמדה כביכול מאחורי הנחיתה הפתאומית, היתה למעשה הודעה עלומת שם על פצצה שהוטמנה במטוס. אולם כשבהיתי במהדורת החדשות של חצות בטלוויזיה, התעוררה סקרנותי ברגע שזיהיתי את מטוסה של החברה הגרמנית חונה על המסלול בשדה התעופה המקומי. הגברתי את עוצמת הקול, אך הקריינות היתה בהונגרית, השפה היחידה בעולם, לפי הלשונות הרעות, שהשטן מכבד אותה. כיביתי את הטלוויזיה, בריו השעה היתה שבע בערב, שעה טובה להתקשר הביתה; המשיבון ענה לי, לא השארתי הודעה, גם לא היה כל טעם לומר: שלום יקירה, זה אני, אני בבודפשט, היתה בעיה רצינית במטוס, נשיקה. הייתי אמור להיות עייף, אבל לא הייתי, אז מילאתי את האמבט, פיזרתי כמה סוגי מלחים על פני המים החמימים ושיעשעתי את עצמי בהערמת גושים של קצף. הייתי עסוק בזה כששמעתי את הצלצול של ה"זיל", הפעמון, אני עדיין זוכר שפעמון בטורקית זה זיל. עטוף במגבת פתחתי את הדלת ומולי עמד זקן לבוש במדי בית המלון ובידו סכין גילוח חד-פעמית. כנראה טעה בדלת, וכשראה אותי פלט אוֹ גרוני, כזה של חירש-אילם. חזרתי לאמבט וחשבתי כמה מוזר שמלון פאר שכזה מעסיק חירש-אילם בשליחויות. אבל הזיל נתקע לי בראש, זו מלה מוצלחת, זיל, הרבה יותר מוצלחת מפעמון. עד מהרה היא תישכח ממני, כשם שנשתכחו שירי ההַייקוּ ששיננתי ביפן, הפתגמים בערבית והאוֹצִ'י צ'וֹרנִי ששרתי ברוסית, ככה אני נושא איתי מכל מדינה משהו חינני, מזכרת נדיפה. יש לי אוזן ילדותית כזאת, שתופסת ועוזבת שפות בקלות, אילו התמדתי בכך הייתי יכול ללמוד יוונית, קוריאנית ואפילו בסקית. אבל מעולם לא חלמתי שאלמד הונגרית.
השעה היתה כבר אחרי אחת כשנכנסתי למיטה עירום, הדלקתי מחדש את הטלוויזיה ואותה האשה מחדשות חצות, בלונדינית מאופרת בכבדות, הגישה בשידור חוזר כתבה מן המהדורה הקודמת. ידעתי שזה שידור חוזר כי כבר ראיתי קודם את הכפרייה בעלת הפנים הרחבים שהביטה אל המצלמה בעיניים בולטות והחזיקה בידיה כרוב בגודל של הראש שלה. היא טילטלה בו-זמנית את ראשה ואת הכרוב מעלה ומטה, ודיברה ללא הפוגה עם הכתב. היא נעצה את אצבעותיה בכרוב, בכתה וייללה, ופרצופה הלך והתאדם, הלך ותפח, והיא דחקה את כל עשר אצבעותיה בכרוב, ועכשיו כיווצתי כתפיים, לא בגלל מה שראיתי אלא בגלל המאמץ לנסות ולקלוט לפחות מלה אחת. מלה? בלי שיהיה לי מושג כלשהו על היקרותן של המילים, על המבנה שלהן, על אורכן, לא יכולתי לדעת איפה מתחילה כל מלה ואיפה היא נגמרת. לא היה אפשר להפריד בין המילים, זה היה כמעט כמו לנסות לחתוך בסכין את זרם המים בנהר. באוזני נשמעה ההונגרית כשפה נטולת תפרים, שפה שאינה מורכבת ממילים, שלא ניתן להכירה אלא בשלמותה. ושוב הופיע המטוס על המסלול, בתמונה מרוחקת, כהה ונטולת תנועה, שהדגישה עוד יותר את קול הקריין שברקע. הידיעה על המטוס כבר לא עניינה אותי, על המסתורין שאפף את פרשיית המטוס האפילה עכשיו מסתוריותה של השפה שהעבירה את הידיעה. ישבתי שם והקשבתי לצלילים המותכים האלה, כשלפתע הבחנתי במלה הסמויה לופטהנזה. כן, לופטהנזה, מן הסתם חמקה לה המלה הגרמנית מפי הקריין, והסתננה לתוך חומת המילים ההונגריות, הפִּרצה שתאפשר לי לחדור ולהתיר את כל אוצר המילים. לאחר החדשות היתה תוכנית שנערך בה דיון סביב שולחן עגול, ונראה שהמשתתפים בדיון לא הסכימו זה עם זה, אחר-כך שודר סרט תיעודי על מעמקי האוקיינוס, עם דגים שקופים, ובשעה שתיים בדיוק חזרה ידידתי המאופרת, שנראתה זקנה יותר משעה לשעה. תחזית, ממשלה, בורסה, סטודנטים ברחובות, מרכז קניות, כפרייה עם כרוב, המטוס שלי, ומלופטהנזה והלאה כבר העזתי לחזור על כמה הברות. ואז הופיעה על המסך בחורה בצעיף אדום ופקעת שיער שחור ואיימה לדבר בספרדית. נבהלתי והעברתי ערוצים. הגעתי לערוץ באנגלית, ואחר-כך לעוד אחד ולעוד אחד, לערוץ גרמני, לאחד איטלקי, ובחזרה לריאיון עם הרקדנית האנדלוסית. השתקתי את הקול, התמקדתי בכתוביות, וכשהבטתי באותיות המילים ההונגריות בפעם הראשונה, הרגשתי כאילו אני מביט בשלד שלהן: אֶ אוֹז אָלוֹם אֱלֵטִי טוֹלָאיוֹן טַנְצוֹל.
בשש בבוקר, כשהטלפון צילצל להשכמה, עוד ישבתי על קצה המיטה. בדיוק עמדתי לדקלם בקול אחד עם הקריין את הידיעה על המטוס, משהו כמו עשרים שניות הגונות של הונגרית. משנשלמה המשימה, לבשתי בחוסר חשק את הבגדים מאתמול, כי רק תיקי היד שוחררו, וירדתי ללובי שהמה אדם. ככל שגברה אי-ההבנה בין השפות השונות שדוברו שם, כך נשמעו יותר קריאות המחאה נגד הטרור, נגד חברת התעופה, נגד התוספות במחיר שגבה המלון. הקולות נרגעו רק כאשר נפתחו הדלתות של מסעדת המלון לקראת ארוחת הבוקר שהוגשה בחינם, אבל הנזק כבר נעשה; כשניסיתי למצוא בראשי את המילים ההונגריות שלי מצאתי שם רק את לופטהנזה. ניסיתי להתרכז, הבטתי ברצפה, צעדתי הלוך ושוב, וכלום. הבחנתי במעגל של מלצרים מדברים בקצה האולם, ועלה בדעתי שלכל הפחות אצליח לסחוב מהם כמה מילים. אבל ברגע שהבחינו בי הם השתתקו והורו לי להתיישב בחברתם של שלושה ענקים בעלי פרצופים סלאביים בשולחן מכוסה פירורים, קליפות של פירות, שאריות גבינה, ועוד ארבעה גביעי יוגורט ריקים. בסלסילת הלחם נותרו כמה לחמניות אדמדמות שאיש לא נגע בהן, ללא ספק מאכל מקומי אופייני, שטעמתי ממנו בזהירות ומתוך נימוס. הבצק היה רך ומתוק אך הותיר בפה מזכרת מרירה. אכלתי את הלחמנייה הראשונה, את השנייה, ובסופו של דבר אכלתי את כל הארבע, כי הייתי רעב והדבר הזה לא היה לגמרי רע כשנבלע עם תה. הן היו לחמניות דלעת, כך הסביר לי רב המלצרים באנגלית, אבל אני לא הייתי מעוניין במתכון של המאפה, כל מה שרציתי היה לטעום את הצליל שלו בהונגרית. בהונגרית, התעקשתי, ועלה בי חשד שהם קנאים מאוד לשפתם, שכן רב המלצרים התעלם לחלוטין מבקשתי; הוא פלט אוֹ גרוני, פרק על צלחתי עוד ערמה של מאפים שאיש לא נגע בהם בשולחנות הסמוכים, וספק כפיים כדי לזרז אותי ולהפנות את תשומת ליבי לעובדה שהמסעדה כבר ריקה. בלובי, דיילת שהחזיקה רשימה ומכשיר ווֹקִי טוֹקִי, צעקה מיסטר קוסטה! מיסטר קוסטה! הייתי האחרון להצטרף לגדוד אנשים שהתנקז אל מעבר נע שהתחיל כעשרה מטרים מפתח המלון. גלשנו עד לשער העלייה למטוס דרך שטח הפקר ארוך ומואר, ארץ ללא שפה, מולדת הסְפָרוֹת, הסמלים הבינלאומיים והסמלים המסחריים. בדלפק המשטרה הפדרלית, פקיד משופם דיפדף בעצלתיים על פני כל דרכון והחזירו לבעליו בלי להחתימו. מולו נגוזה תקוותי האחרונה לשמוע קול של הונגרי, שכן מפיו לא בקע אף לא איחול אחד של יום טוב, תודה רבה או נסיעה טובה, לא כל שכן נשמח לשוב ולראותך. אולי כפיצוי על כך, כשהתמקמתי בכורסה של מחלקת העסקים במטוס, חזר ללשוני טעמו של מאפה הדלעת, ועכשיו הוא שוב היה מתוק. חגרתי את עצמי, עצמתי עיניים, חשבתי שבחיים לא אצליח להירדם יותר, לקחתי כדור שינה והאווירון המריא. הצמדתי את הפנים אל זגוגית החלון, הכול נראה מעורפל, הכדור החל להשפיע. כשנפער חור בעננים היה נדמה לי שאנחנו חולפים מעל בודפשט, שנהר חצה אותה. הדנובה, חשבתי, זה היה נהר הדנובה רק שהוא לא היה כחול, הוא היה צהוב, והעיר כולה היתה צהובה, הגגות, האספלט, הגנים, משונה, עיר צהובה, חשבתי שבודפשט אפורה אבל בודפשט היתה צהובה.