הספרון על השכל הבריא והשכל החולה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הספרון על השכל הבריא והשכל החולה

הספרון על השכל הבריא והשכל החולה

עוד על הספר

פרנץ רוזנצווייג

פְרַנְץ רוֹזֶנצְוַויְיג (בגרמנית: Franz Rosenzweig‏; 25 בדצמבר 1886, קאסל, הקיסרות הגרמנית – 10 בדצמבר 1929, פרנקפורט, גרמניה של ויימאר) היה פילוסוף יהודי-גרמני, מחנך ומתרגם. הפילוסופיה הדתית שפיתח היא דגם לחידוש המחשבה הפילוסופית מתוך עמידה נוכח מקורות היהדות. ייחס שוויון ערך ושותפות ליהדות ולנצרות והניח בכך תשתית לדיאלוג בין-דתי. היה שותף למרטין בובר בתרגום התנ"ך לגרמנית, ובתרגומם, התייחסו השניים למילה המנחה בסיפור המקראי.

תקציר

בשנת 1921 חיבר הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצווייג (1886-1929) את הספרון על השכל הבריא והשכל החולה, מעין הקדמה נינוחה לקורא בספרו הסבוך "כוכב הגאולה", אשר נועדה לעשותו נגיש ומובן יותר. בתשתיתו של "הספרון" עומדת הבִּטחה במילים ובמשמעותן. הפילוסופיה החולה גזרה על האדם שיתוק, שכן כיצד יעשה מעשה ויתייחס לעצמים ולבני האדם בטרם חקר עד תום את מהותם והגדיר את מושגיהם? הפילוסופיה של השכל הבריא מלמדת את האדם לבטוח במה שהוא יודע וחוֹוה, מעניקה לו יכולת מחודשת להתבוננות ראויה באלוהים, בעולם ובאדם.

הספרון על השכל הבריא והשכל החולה מציין את אחד משיאי המאבק הקשה והעיקש שמנהל פילוסוף כנגד הפילוסופיה, שכן בספר זה מכריז רוזנצווייג מלחמת חורמה על הפילוסופיה המערבית, מתחילתה ועד למאה ה-19. בעיניו מטעה פילוסופיה זו את האדם בהבטיחה לו מקסמי שווא, אם רק יאות לצעוד אל מחוץ ל"מערה" האפלטונית ויכיר בכך שכל מה שחווה בחייו הממשיים אינו אלא תדמית כוזבת. ההתכחשות לניסיון החיים של האדם החי והפועל בעולם היא יסוד הכשל הטמון בפילוסופיה זו ועושה אותה לפילוסופיה של השכל החולה.

רוזנצווייג גנז את הספרון על השכל הבריא והשכל החולה מחשש שהוצאתו תפגע ב"כוכב הגאולה". חרף זאת, בשנת 1955 ראה אור תרגומו האנגלי ובשנת 1964 נדפס לראשונה המקור הגרמני. צאתו לאור של "הספרון", לראשונה בתרגום עברי, מהווה הזדמנות להפרות מחדש את הדיון במשנה הפילוסופית הזו, שהרלוונטיות שלה לחיינו רבה אולי יותר משהייתה עבור היהדות הגרמנית שבתוכה נכתבה.

ספר זה מלוּוה בהקדמה מקפת מאת פרופ' יהוידע עמיר מ"היברו יוניון קולג'" בירושלים. הטקסט עצמו מלוּוה בהערות, שנועדו לסייע בידי הקורא העברי לנווט בשביליו כדרך שעשוי היה לעשות הקורא שאותו ראה רוזנצווייג לנגד עיניו.

פרק ראשון

אל המומחה
 
אדוני הנכבד,
 
הַחְלָטַתי לאפשר את הוצאת הספרון הזה מלווה בהתלבטויות, משום שלא אוכל למנוע את הגעתו לידי אדוני.31
ואדוני ייגש אל הספר, ממש כפי שאנשים מסוגו ניגשים אל ספר המכריז מראש שהוא פונה לכל אחד. ספר שאינו פונה סתם, כפי שהיית מאשר בוודאי בטובך הרב, אל "הציבור הרחב", כדי שגם לו יהיה בדרכו שלו חלק במחשבות שהגית בחדרך השקט; אלא אל כל אחד ממש. ואתה, אדוני, בכלל זה. אם תרשה שיכללו גם אותך, אם תודעתך העצמית הגבוהה לא תוליכך לחשוב שאיש אינו יכול עוד לכלול אותך במילים "כל אחד".
או־אז תיטול את אבן ה"לא מדעי!" הישנה והטובה, המוכנה תמיד ליידוי, ותניח אותה לידך. הסר דאגה מלבך — מיד תוכל ליידותה. לא אוכל להימלט מפגיעתה גם אם ארצה. שכן בנוסף על הסיבות האחרות, מלכתחילה מצוי אני כאן מולך בעמדה נחותה — הגם שהיא נעימה לי — של זה השולח את אקדמות המילין ליצירתו שכבר הושלמה. היצירה עצמה היא מדע. היא ניחנת בשלמות ובגימור הנושאים את משקל עצמם. המדריך32 לעולם יהא רק מדריך, בעצמו הוא אינו מדע. לעד יהא עליו לאכזב את מי שדורש הוכחות, ממש כפי שיאכזב את מי שדרישה זו כבר מצויה מתחת לכבודו. המדריך תפקידו להדריך, זו ה"הוכחה" שלו. אבל עליו להימנע ממתן ההוכחה המכרעת: אסור למדריך להרחיק לכת, פן יגיע ליעד. רק ההגעה אל היעד מעניקה לכל המדריכים את אימותם ואת הצדקת קיומם.33 רק הסוף מוכיח את ההתחלה. האימות הוא ההוכחה האמיתית. אבל מה אני שח! לו היה אדוני מסכים למילותיי האחרונות, או למצער רק מבין אותן, הרי שלא היה מי שהנו, דהיינו המומחה בתחום. ואיך יכולתי כלל לקוות שאדוני יפסיק להיות כזה, ויהפוך לזה אשר אליו עליי לפנות, לטוב ולרע, זה שלעולם, חוששני, אדוני לא יהיה: דהיינו הקורא.
 
אני נפרד מאדוני על המפתן, על הסף בכל מובן, ונותר שלו במסירות רבה,
המחבר

פרנץ רוזנצווייג

פְרַנְץ רוֹזֶנצְוַויְיג (בגרמנית: Franz Rosenzweig‏; 25 בדצמבר 1886, קאסל, הקיסרות הגרמנית – 10 בדצמבר 1929, פרנקפורט, גרמניה של ויימאר) היה פילוסוף יהודי-גרמני, מחנך ומתרגם. הפילוסופיה הדתית שפיתח היא דגם לחידוש המחשבה הפילוסופית מתוך עמידה נוכח מקורות היהדות. ייחס שוויון ערך ושותפות ליהדות ולנצרות והניח בכך תשתית לדיאלוג בין-דתי. היה שותף למרטין בובר בתרגום התנ"ך לגרמנית, ובתרגומם, התייחסו השניים למילה המנחה בסיפור המקראי.

עוד על הספר

הספרון על השכל הבריא והשכל החולה פרנץ רוזנצווייג
אל המומחה
 
אדוני הנכבד,
 
הַחְלָטַתי לאפשר את הוצאת הספרון הזה מלווה בהתלבטויות, משום שלא אוכל למנוע את הגעתו לידי אדוני.31
ואדוני ייגש אל הספר, ממש כפי שאנשים מסוגו ניגשים אל ספר המכריז מראש שהוא פונה לכל אחד. ספר שאינו פונה סתם, כפי שהיית מאשר בוודאי בטובך הרב, אל "הציבור הרחב", כדי שגם לו יהיה בדרכו שלו חלק במחשבות שהגית בחדרך השקט; אלא אל כל אחד ממש. ואתה, אדוני, בכלל זה. אם תרשה שיכללו גם אותך, אם תודעתך העצמית הגבוהה לא תוליכך לחשוב שאיש אינו יכול עוד לכלול אותך במילים "כל אחד".
או־אז תיטול את אבן ה"לא מדעי!" הישנה והטובה, המוכנה תמיד ליידוי, ותניח אותה לידך. הסר דאגה מלבך — מיד תוכל ליידותה. לא אוכל להימלט מפגיעתה גם אם ארצה. שכן בנוסף על הסיבות האחרות, מלכתחילה מצוי אני כאן מולך בעמדה נחותה — הגם שהיא נעימה לי — של זה השולח את אקדמות המילין ליצירתו שכבר הושלמה. היצירה עצמה היא מדע. היא ניחנת בשלמות ובגימור הנושאים את משקל עצמם. המדריך32 לעולם יהא רק מדריך, בעצמו הוא אינו מדע. לעד יהא עליו לאכזב את מי שדורש הוכחות, ממש כפי שיאכזב את מי שדרישה זו כבר מצויה מתחת לכבודו. המדריך תפקידו להדריך, זו ה"הוכחה" שלו. אבל עליו להימנע ממתן ההוכחה המכרעת: אסור למדריך להרחיק לכת, פן יגיע ליעד. רק ההגעה אל היעד מעניקה לכל המדריכים את אימותם ואת הצדקת קיומם.33 רק הסוף מוכיח את ההתחלה. האימות הוא ההוכחה האמיתית. אבל מה אני שח! לו היה אדוני מסכים למילותיי האחרונות, או למצער רק מבין אותן, הרי שלא היה מי שהנו, דהיינו המומחה בתחום. ואיך יכולתי כלל לקוות שאדוני יפסיק להיות כזה, ויהפוך לזה אשר אליו עליי לפנות, לטוב ולרע, זה שלעולם, חוששני, אדוני לא יהיה: דהיינו הקורא.
 
אני נפרד מאדוני על המפתן, על הסף בכל מובן, ונותר שלו במסירות רבה,
המחבר