מבוא:
קלוד לה גן
לא כוח ההרגל, גם לא הוודאות של הניסיון, לא יוכלו למנוע ממני לחשוב שעצם הרעיון הוא שערורייתי, ויהיה אשר יהיה הצד שממנו ניגש אליו, תהיה אשר תהיה הצורה שבה יופיע, המזוכיזם יישאר חטא נגד השכל הישר, מה שאינו חמור מדי, ופגיעה בהיגיון הפסיכואנליטי, וזה הדבר הגרוע ביותר (או הטוב ביותר?) היכול לקרות לנו. "אם כאב ואי־עונג לא משמשים עוד התראות אלא תכליות, אזי מושבת עקרון העונג, וכביכול פוקדת תרדמה את שומר חיינו הנפשיים", מצר פרויד, ומציג את מאמרו היסודי על בעיה זו.1
אמרתי שיש בזה משום שערורייה; זה "מסתורי", אפילו "בלתי ניתן להבנה", מעריך פרויד; ובנו רוזנברג מוסיף שזה "פרדוקס". כדי שנבין זאת היטב, הוא יציג לנו את התפקיד של המזוכיזם כ"שומר החיים"; יתר על כן, הוא ישכנע אותנו לאורך הדפים שטענה זו הולמת. אתם ודאי מנחשים, עיסוק רציני במזוכיזם אינו יכול שלא להוביל להצגת שאלות מהותיות בנוגע למה שתורם לארגון היסודות עצמם של הפסיכואנליזה. משימה קשה; ומיצירה כזו, לא המחבר ולא הקורא אינם יכולים לצאת ללא פגע. משימה מוגזמת? ודאי שלא, וההוכחה תינתן לנו. יצירה לא גמורה? ודאי, מפני שהמחקר קורא ללא הרף לבדיקה מחודשת ולהעלאת שאלות שוב ושוב כלפי האובייקט שלו עצמו, כמו גם כלפי אובייקטים אחרים שעליו להעמיד בספק. זו הסיבה שספר זה, מבחינה מסוימת, הוא בעיקר הקדמה ליצירה; ראשית, יצירה של יוצר, כמובן, אולם גם יצירה המשתבצת בזרם רחב יותר. על יצירה זו, על סביבה זו, אשמח לומר מילה.
בכנס שהיה לא מזמן ברומא, בנובמבר האחרון, דיברו עמיתינו האיטלקים על "הפסיכואנליזה הצרפתית", ונראה כי במילים אלה ביטאו הרגשת ודאות כזו שיש כלפי משהו הקיים ממש. בלשון המעטה אפשר לומר שהצרפתים שנכחו שם, בשומעם זאת, היו די מופתעים, כה בחוזקה הרגישו את היעדר הדמיון ביניהם, את חילוקי הדעות ביניהם, ואפילו לעתים את הניגוד הגמור ביניהם. עד כדי כך שרנה דיאטקין (Diatkine) שאל (הוא שמספר על כך) כמה אנליטיקאים איטלקים למה הם מתכוונים בכך. תשובתם הייתה שמעבר לחילוקי הדעות ולמריבות שבינינו מתגלות צורות מחשבה קרובות המזהות אותנו ללא קושי, מרכזי עיסוק משותפים המבדילים בינינו לבין האחרים באופן יסודי; דרך אגב, גם בשני ימים אלה של דיונים הם אימתו עוד פעם - כך הם טענו - את מה שהיה עבורם מובן מאליו זה מכבר.
הערה זו עשתה עליי רושם מפני שהיא אישרה כמה תמיהות שהיו לי וחיזקה כמה מהרהוריי, דרך אגב, בלי שאתעכב עליהם בפגישות שונות עם לא־צרפתים, ובאמת, בייחוד ברומא בכנס האחרון של החברה הפסיכואנליטית הבין־לאומית (IPA). אוסיף עם זאת שנראה לי ששותפות מחשבה זו בפסיכואנליזה, על סתירותיה, על אי־ההסכמות שבה ועל הקונפליקטים שלה, מתפרסת מן הסתם על כל הארצות דוברות הצרפתית, ואפילו מעבר להן. לעומת זאת, מה רבות הפעמים שבהן השתוממתי על הקושי שהיה לי להיות מובן על ידי עמיתים אחרים, למשל, צפון אמריקאים; יתר על כן, מה רבות הפעמים שבהן הופתעתי מהקושי שהיה לי להבין אותם.
באתי אפוא זה עתה לכלל דעה שקיימת אולי באמת ובתמים צורת מחשבה ועבודה פסיכואנליטית שפרחה בעיקר בצרפת; זאת ועוד, יש לה תחומי עניין משלה, תכונות מיוחדות לה וגם קרבה מעין משפחתית בין חבריה. ככל הנראה נכון היה להוציא מהסכמה כללית זו את המחזיקים בדוקטרינה הלאקאניאנית, מה גם שהם עצמם לא היו רוצים בכך כלל; אך חשיבתו של לאקאן לא הייתה ללא השפעה על מכלול הפסיכואנליזה הצרפתית, ודאי שהניבה אי אלה מתכונותיה הייחודיות. היא עשתה זאת אפילו בקרב מתנגדיה המושבעים, ולו רק כדי להביאם להילחם בה (אני אומר זאת בחפץ לב מפני שאני אחד מהם). אין כל ספק שהיא תרמה רבות לארגון ההיסטוריה האנליטית שלנו - אולם זה באמת סיפור אחר.
כל זאת כדי לומר לכם שספר זה על המזוכיזם נראה לי דוגמה מופתית לדרך חשיבה זו של הפסיכואנליזה. ואין זה משנה אם אחת הפוזות הגנדרניות של מחברו היא להציג את עצמו כמהגר מאירופה המרכזית, ואף להכריז על עצמו כעל "הזר" (métèque): אם אמנם קיים דבר שכזה היכול להיחשב, במקומות אחרים, כאסכולה צרפתית של פסיכואנליזה, הרי בנו רוזנברג הוא עתה אחד ממייצגיה המבריקים ביותר.
אוסיף עוד שהוא מכיר בהשתייכות זו. כשהוא מדבר על "נקודות מבט חדשות שבהן הועשרה הפסיכואנליזה", הוא מציין שהיו אלה, בזו אחר זו, נקודת המבט האובייקטלית, אחריה הנרקיסיסטית ולבסוף המזוכיסטית, ששלטו. אף על פי שאין היא אובייקטיבית, הערה זו רלוונטית בכל זאת. גם אם היא מתייחסת להתפתחות של היצירה הפרוידיאנית, היא מתאימה במיוחד לעבודות שנעשו בצרפת זה יותר מארבעים שנה, יהיו אשר יהיו ההדים שלהן, וההשפעות שלהן על אלו שנוצרו במקומות אחרים כמו גם הקרבה הרעיונית בינן לבין עבודות אלה. כמה שמות עולים מיד על הדעת: שמו של בובה (Bouvet) בהקשר של יחסי אובייקט, גרונברגר (Grunberger) בהקשר של הנרקיסיזם. בוודאי, הם לא היו היחידים בנושאים אלה, וברגע שכתבתי אותם נראה לי לא צודק שלא להזכיר אחרים; בכל זאת נאמר שבתחומים אלה, אין ספק שהם שהטביעו את חותמם על תקופה. בתחומים אחרים, שמות אחרים כופים את עצמם ; כמו שמו של וידרמן (Viderman) - אם להזכיר רק שם אחד - בעניין הקונסטרוקציה בטיפול, מי שהשפעתו הייתה קובעת בעבור דור שלם. בכל אופן, היום המזוכיזם זה רוזנברג.
אמנם בכל הנושאים הללו עסקו רבות פרויד ומאז פרויד, פה ובמקומות אחרים. החשוב בגישות אלה, בנקודות מבט אלה, אינו כל כך הבחירה של נושאי המחקר אלא המחקר עצמו, השיטה שלו והמטרות שלו; כל אחד ממושגים אלה אינו רק המושא של העיון, הוא בעיקר המכשיר שהוא נותן לעצמו, הציר שסביבו מתארגנת תפיסת התפקוד כמו גם תפיסת טבע הנפש. כך, בעקבות החלום, יכלו האובייקט, הנרקיסיזם והמזוכיזם להיראות כדרכי המלך ללא־מודע.
אין ספק שבעקבות המהלך הפרוידיאני עצמו, ראוי להוסיף לזה את הדחפים, ובמיוחד את הזוג הנורא של ארוס ודחף המוות, שכידוע חזר למחשבתנו במלוא הכוח (לכל הפחות בצרפת), אחרי שנשכח כמעט לחלוטין בעולם האנליטי כולו במשך עשרות שנים (אמנם בקלייניזם השתמשו תמיד במונח "דחף המוות", אך ידוע עד כמה מושג זה שונה באופן עמוק מהמושג שאנו משתמשים בו עתה).
במובן זה לפנינו קביעה רבת משמעות ולפיה ב' רוזנברג מגיע באופן טבעי, בעקבות חשיבתו על המזוכיזם, להציג לעצמו שאלות על דחף המוות, ואז לגלות שלא יוכל להתחמק מבעיית הנרקיסיזם, ובראש ובראשונה, מהיחסים שקושר הנרקיסיזם עם המזוכיזם. אם כך, האם יש להתפלא על ששאלת המקור - כלומר שאלת הראשוני - אינה מרפה ממנו. והעובדה שבסופו של דבר שב המחבר שלנו ומוצא את הבעייתיות של האני, כמו גם את זו של הליבידו האובייקטלי, עובדה זו מעידה על כך שלא רק שהמחקר שלו נשאר פתוח ונאחז בכל הזדמנות כדי לבחון את עצמו מחדש, אלא גם על כך שהוא מכליל בתוכו את ההיסטוריה האנליטית כולה, ובעיקר על כך שהגישה שלו כוללנית, גלובלית בהחלט, ומסרבת להפריד מושג אחד מהאחרים, היות שהיחסים שביניהם הכרחיים לכל תיאוריה אמיתית של הפסיכואנליזה.
מהלך זה הוא בוודאי המהלך הנכון, אם כי הוא מוביל לנטילת סיכונים; בנו רוזנברג יודע זאת, הרי הוא שנוכח לדעת ״[ש]מה שאנו טוענים כאן שייך לבחירות מטאפסיכולוגיות יסודיות, בחירות שלאמיתו של דבר אין דרך להוכיח״; אולם זו בחירה שאי־אפשר יהיה להימנע ממנה, גם אם צריך להיות מוכן תמיד לשוב ולבחון אותה. לקביעה זו הוא יכול היה לצרף את ההערה של פרויד בעכבה, סימפטום וחרדה: ״אין חובה לראות בשיקול זה שיקול הכרחי; רבות מן התופעות של חיי הנפש החולניים כמו גם הנורמליים נראות כדורשות העלאת שאלות כמו זו״2 - ואנו נוסיף שזה המחיר שבו דברים מתקדמים.
למרות זאת, אל לו לקורא לחשוב שספר קצר זה מתיימר לעסוק בכל הפסיכואנליזה; הוא פשוט נשען על ידע מעמיק ושליטה בפסיכואנליזה. המזוכיזם - הוא יוצא ממנו, הוא מגיע אליו, הוא עוסק בו לכל אורך הדרך; עם זאת, אין הוא מתכחש כלל למה שמשתמע ממושגים אחרים שהוא נזקק להם בהכרח. יצירה זו מלמדת אותנו רבות על המזוכיזם, והקורא - אני מזהיר - לא יצא ממנה ללא פגע; אחרי שיקרא אותה הוא לא יתפוס עוד את הדברים באותו האופן ולא יחשוב עוד כפי שחשב לפני כן.
המזוכיזם, בנו רוזנברג מדבר רק על זה, אבל, אם יורשה לי, אין זה העיקר. על המושג כמו גם על ההתנהגות, על המגמה הנפשית, בקיצור, על ה"דבר" המזוכיסטי, יש לו הרבה ללמד אותנו, כמובן. אבל הוא מלמד אותנו דבר־מה שלדעתי תועלת גדולה אף יותר בצדו, וזו מתודה העוזרת להגיע להבנה גדולה יותר של תיאוריית הלא־מודע, של התפקוד הנפשי ושל הטיפול; הדבר מתאפשר בזכות הקו המוביל היציב של המזוכיזם, שהוא הציב לעצמו כדי לפלס את דרכו במבוך הסוגיות שהמחשבה האנליטית מעלה; זה הדבר המביא אותי לחשוב שאפשר היה להציע כותרת משנה מוצדקת לספר והיא: "כיצד לחדד את המחשבה כדי לחשוב בצורה טובה יותר בעצמו?"
מה תהיה אפוא דרכו של ב' רוזנברג? כבר אמרנו: הדרך הפרוידיאנית ביותר האפשרית. אין הוא מגביל את עצמו להליכה בעקבות הטקסט של פרויד, אף שגם את זאת הוא יודע לעשות (ואגב, הוא מיטיב לעשות זאת לכל אורך הספר), בלי חשש לכתוב, שכל מה שיש לו לומר על זה כלול במשפט אחד בהבעיה הכלכלית של המזוכיזם שנאמר בו שהמזוכיזם הארוגני הוא חלק זה של דחף המוות "[ש]אינו שותף להסבה [...] כלפי חוץ [כמו הסדיזם]3 אלא הוא נותר באורגניזם ונקשר לליבידו בעזרת הריגוש המיני הנלווה".4 ובמובן זה, נכון הוא שכל הספר הזה יכול להיחשב כ"הערת שוליים ארוכה" על ציטטה זו; אך זו פרשנות שתגלה בטקסט דברים שפרויד לא ידע שהוא שם בו - כלומר, מדובר בנאמנות מיוחדת במינה, גם אם זו הנאמנות הטובה ביותר.
נאמר אפוא שהרבה יותר מהנאמנות לפְּשט, ה"נאמנות" לפרויד מתבטאת בגילוי רוח דבריו. לפיכך, המחבר שלנו מגיע לכך שהוא מציג לעצמו שאלה פשוטה ביותר, השואבת את כוחה לכפות את האמת מעצם פשטותה; כלומר היא רחוקה מלהיות חדשה (היא רדפה את הפסיכואנליזה מאז התחלתה), והמקורי שבה מתבטא יותר בצורת העבודה עליה, כשם שהחידוש שבה נולד מהמבט החדש המופנה כלפיה.
אם כן, שאלה זו היא שגרמה לנו לראות בה, לפני זמן קצר, שערורייה, כשם שעוררה את מבוכתו של פרויד כאשר שאל את עצמו: איך יכול האי־עונג להיות מטרה? איך יכול עודף ריגוש להיות מלווה בעונג? איך יכולה הפגת מתח להיות בלתי נעימה? מובן מאליו שההסבר הכמותי אינו מספיק - הוא נוכָח לדעת - ומכאן ואילך יש להזדקק לגורם איכותי ו"היינו יכולים להתקדם דרך ארוכה עוד יותר [...] אילו ידענו לזהות בוודאות מאפיין איכותי זה [...אבל, מה חבל]5 איננו יודעים לעת עתה", הוא מצר.6
אף על פי כן, לפנינו שאלה שלא נוכל להתחמק ממנה; זו גם השאלה היכולה לטמון מלכודת למהותנות למיניה, ולהשקפות העולם הכוללות (Weltanschauung), להזיות המיסטיות ששאבו את יונג, רייך וכה רבים שהלכו בעקבותיהם או נגדם. פרויד ידע להימנע מכך בזכות החומרה הבלתי רגילה של חשיבתו, כמו גם בגלל אמצעי הזהירות שנקט גם במהלכיו הנועזים ביותר. דבר זה מסביר מדוע כל מחקר בפסיכואנליזה יוצא נשכר אם הוא שואב השראה, ראשית ולפני הכול, מהמתודה הפרוידיאנית עצמה, כדי להמשיך אל השאלות שנשארו תלויות ועומדות - ואף להעלות חדשות. זה בדיוק מה שעושה בנו רוזנברג; וזו הסיבה שבגללה אופן חשיבתו נסב בעיקר על האיכותי.
אנו רואים אותו אפוא פורס יריעה רחבה וקוהרנטית, שכותרתה היא המזוכיזם, ושבה המושגים החשובים האחרים נקראים לתפוס מקום, עכשיו או מאוחר יותר, מקצתם בטבעיות גמורה, אחרים קצת בכוח (וברור שלעת עתה הנרקיסיזם הראשוני, למשל, עדיין נוטה להתנגד). מכאן, כשקוראים אותו יש הרושם של אפופיאה, של סיפור עלילה הבנוי כחידה בלשית.
כדי למסור על כך סקירה קצרה למדי וחלקית מאוד (אבל הרי תקראו את הדברים לכל אורך הספר), נאמר שאנו מגלים שהמזוכיזם הראשוני (שהוא גם עירוב הדחפים הראשוני, וזה בדיוק מה שנותן לו "מעמד מיוחד בקרב כל התופעות הנפשיות") הוא הרגע, המקום, שבו האני נוצר, מכיוון שהוא נעשה התנאי להבנייתו; זה שוב הוא, שעל ידי הארוטיזציה של ההרסנות שבו, מעניק לאני הראשוני את "הכושר המפתיע הזה להסב חלק מדחף המוות ולהשתמש בו כדי להגן על עצמו מפני דחף המוות", ובכך הוא מגשים את הקשירה הראשונה, הנותנת צידוק לעירוב הדחפים. "הסבה" זו, אותו היפוך אמיתי המתפקד אפוא בהתאם לתהליך השלילה, גורם לכך שבאמצעות תוצאתו שהיא הקשירה, המזוכיזם משרת את דחף החיים, אשר, ככלות הכול, הוא עצמו אינו אלא "הקשירה כשלעצמה". זה אומר שהוא בונה את ההיסטוריה שלנו כשם שהוא בונה את האני שלנו.
אם כן, המזוכיזם הוא, בפשטות רבה, מה שמאפשר לנו להמשיך ולשאת את המכאובים ואת הצרות של החיים; הבה נאמר שהמזוכיזם מאפשר לנו לחיות. בתנאים אלה נראה לגיטימי לדבר על ה"ממד המזוכיסטי של הקיום האנושי", מאחר שהמזוכיזם פשוט מעיד על הגלגולים של איחוד הדחפים ועל הצורך בו, על הממד החיוני שלו. דבר זה מוביל לקביעה שחיי הנפש הם "קונפליקטואליים ומונעים מבפנים על ידי תנועה היסטורית, בעת ובעונה אחת".
אם לא עמדתי בפני התענוג לכתוב סיכום קצר זה, האישי מאוד, על עולם המושגים של בנו רוזנברג, הרי זה לא רק מפני שהוא משכנע אותי, אלא גם - כמו אותן תגליות שמגלים באנליזה, שמרגע שתופסים אותן, נראה כאילו היו ידועות תמיד - מפני שהוא נותן לי את ההרגשה שחשבתי כך זה מכבר. האין זו הדרך שבה אפשר להכיר, עבור עצמך, שהגעת לאמת, ולגלות בך את החשק שאחרים ייקחו בזה חלק? נאמר אפוא, לכל הפחות, שמושאי העניין שלנו נפגשים ביניהם.
וכאן עליי להישמר מהפיתוי לזקוף את הדברים לזכותי. עליי להימנע מהסטייה לדרך העקלקלה של הנרקיסיזם, האורבת לכל בעל מבוא: לדבר על עצמו יותר מאשר על המחבר, להזכיר את רעיונות המחבר רק כדי לדבר על רעיונותיו שלו. כך יכולתי - בעזרת דוגמאות מדוגמאות שונות - להסביר לכם ארוכות כיצד התזה שלו, שלפיה המזוכיזם תורם להתהוות האני, משלימה את התזה שלי ומחזקת את המודל שלי של תסביך אדיפוס המקורי, או להציג לפניכם את התיאוריה שלי בדבר ההיפוך המוכלל כצורה פרטית של השלילה; אל דאגה, לא אעשה שום דבר כזה. אף על פי כן, הפיתוי כאן גדול אף יותר: לא רק שאני מרגיש את עצמי קרוב מאוד לדרכי חשיבתו את הפסיכואנליזה, הן ביחס לבחירות שלו והן ביחס למה שאינו מקבל, אלא מפני שיש לי עמו בדיוק אותה אי־הסכמה הדרושה כדי לעורר ויכוח מעניין.
את הוויכוח ניהלנו שנה שלמה ב-1987, כאשר הוא הסכים לבוא לסמינר שלי כדי להתווכח על "דחף המוות והשלילה". החלפת הדעות אז שינתה במקצת את גישתי (זאת אכן הייתה הסיבה לקיימן), ואפשרה לי מאז לעדן אחדות מהטענות שהיו בוטות מדי. היום, בקראי ספר זה, אני יכול לומר שאני נוטה לחשוב שהוא עצמו שינה במקצת כמה מטענותיו (האם היה מסכים לכך?), בעיקר בקשר ליחסים ההיסטוריים בין דחף החיים לדחף המוות, כמו גם בקשר לתפקידים של הקשירה ושל העירוב, כל זאת מאשר בוודאי את מה שידוע זה זמן רב, שהוויכוחים יכולים להיות פוריים, על אחת כמה וכמה כאשר קיימת קִרבה בין המתדיינים.
זאת כדי לומר שבנו גרם לי תענוג ואף כיבד אותי אישית כשביקש ממני לכתוב מבוא זה. עוד אוסיף, שהוא מילא את משאלתו של מנהל הסדרה בהסכמתו לפרסם את הספר בסדרה "מונוגרפיות של הפסיכואנליזה", ובכך לחנוך את המדור הנושא את השם "מחקר"; הדבר נראה לי סימן טוב לעתידו, כמו גם לעתיד הסדרה כולה. מההתחלה הצבעתי על כך שספר זה יכול להיחשב כהקדמה ליצירה נמשכת ומתפתחת; פירושו של דבר שבהכרח, באופן גלוי או מוסווה, הטקסטים העתידיים יצאו ממנו ויישענו עליו. מה אוסיף אם לא את אותה קביעה שאין להימנע ממנה: "המזוכיזם" של בנו רוזנברג הוא ספר הפותח תקופה; הוא יישאר זמן רב האסמכתה בה"א הידיעה.
