טוטם וטאבו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טוטם וטאבו
מכר
מאות
עותקים
טוטם וטאבו
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

טוטם וטאבו

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

זיגמונד פרויד

זיגמוּנד פרויד (בגרמנית: Sigmund Freud;‏ 6 במאי 1856, מורביה – 23 בספטמבר 1939, לונדון) היה חוקר בתחום הפסיכולוגיה ונוירולוג אוסטרי יהודי. פרויד הוא אבי הפסיכואנליזה, אחד ההוגים החשובים ביותר בתחום תורת האישיות ואחד המדענים הבולטים והמשפיעים במאה העשרים.

פרויד נחשב לאבי הפסיכולוגיה הביולוגיסטית. כמי שלמד רפואה, ובא מן העולם המדעי, ניגש פרויד אל הנפש כשם שניגש הביולוג אל התא, החיה או החומר אותו הוא חוקר. לפני פרסום מחקריו של פרויד העיסוק בנפש לא נחשב למדעי, לפחות לא בהגדרה הנוקשה של מדע, והוא ניסה לכונן פסיכולוגיה כמדע ממשי.
יש הרואים את פרויד כאחד המשפיעים על המחשבה הפוסטמודרנית. הגילוי כי האדם מונע על ידי יצריו הקמאיים, וכי רבות מתוך ההצדקות הרציונליות שלנו למעשים, באות מחוסר מודעות למתחולל בנפשינו, משמשות טענות בזכות נטישת ההיגיון החברתי, האידאולוגי והפוליטי, והן כשלט מחאה כנגד ריסון עצמי ועידון תרבותי, הנתפסים כמזויפים. עם זאת, תפיסת שיטתו של פרויד כדוגלת באי השמעות לרציונל ולמוסר (שהרי הוא נובע מעיצוב נפשי – תרבותי, כמנגנון מניעה) היא אינה מוצדקת. פרויד ראה דווקא באידאל של האדם הרציונלי והמודע, בעל יכולת הבחירה המלאה, את האדם הבריא, שיכול להכיר במציאות כמו שהיא, ללא קונפליקטים נפשיים בלתי מודעים. תפקידה החברתי של תורתו הוא להפוך את בני האדם לשלמים יותר, מחוברים לאני האמיתי שבתוכם, ומבינים יותר את מבנה נפשם, כך שיוכלו לחיות חיים ללא עולן של הפרעות נפשיות וקונפליקטים פנימיים (אשר כל תכליתם, לפי תורתו, היא סירוס האני האמיתי ושלל היכולות שבו).

תקציר

טוטם וטאבו (1913-1912), אחת היצירות המפורסמת והמשפיעות של פרויד, מובילה את הקורא צעד אחר צעד לעבר המיתוס המדעי על אודות רגע לידת האנושות, הרגע הקצר שבו הפך הקוף לאדם מצפוני ובן-תרבות. ובכן, מה גרם לקפיצה תודעתית ותת-הכרתית זו? פרויד מבקש לתאר עבורנו את הרגע הקדום בג'ונגל, כשחבורת אחים קופי-אדם התלכדה על מנת לסלק ברצח את אביהם שמנע מהם את העונג העילאי: קיום יחסי מין עם בנות הקבוצה, האחיות והאימהות. תוצאת הרצח, טוען פרויד, היא כינון טקס-פולחן הטוטם (חיה או צמח מקודשים שמלכדים סביבם את הקבוצה) כבסיס לכל מערכת הטקסים והמפעלים התרבותיים האנושיים. זה גם רגע בריאתו של הטאבו הפנימי-נפשי והחיצוני-חברתי, וכמובן של המצפון. כך נולדו הנפש האנושית והלא-מודע האישי והקולקטיבי אשר מפנימים את הציווי החיצוני של אותו אב-קדום שאסר על העונג העודף של גילוי העריות. מכאן ואילך התרבויות והחוקים השונים אינם אלא הסתעפויות של החוק הראשוני, של הטאבו (על גילוי עריות ועל רצח בן הקהילה) שנולד בעקבות אותו רצח קדמון, של אותה טראומה קדומה.
 
דומה שבעשורים שחלפו מאז ועד היום לא נס לחה של יצירה זו, והשלכותיה ההגותיות עדיין מאתגרות את השיח הפסיכואנליטי, הפילוסופי והמגדרי. חרף השאלה האם היצירה הזו מדויקת מבחינה עובדתית-היסטורית, והאם המחקרים האנתרופולוגיים והביולוגיים אשר עליהם הסתמך פרויד היו תקפים בזמנו ועודם תקפים בימינו, לא ניתן לוותר על הקריאה המלאה בטקסט המרשים הזה. כפי שהבינו זאת בין השאר ז'אק לאקאן וקלוד לוי-שטראוס, זהו טקסט מפתח לתיאור מערכת היחסים הסבוכה בין תשוקה לבין חוק, כמו גם ליחסו הדו-ערכי של הפרט לקהילתו ולמנהיג העומד בראשה.
 
לקורא העברי מוגש עתה תרגום חדש של המהדורה המדעית בכתבי פרויד; תרגום לעברית עכשווית, מעשה ידיה של ד"ר רות גינזבורג, אשר תרגמה עד כה לעברית כמה מיצירותיו הבולטות של פרויד.

פרק ראשון

הקדמה
 
ארבעת החיבורים שלהלן פורסמו תחת הכותרת המשמשת כותרת משנה לספר זה, בשני השנתונים הראשונים של כתב העת Imago שאני מוציאו לאור, והם מהווים ניסיון ראשון מצדי ליישם נקודות מבט וממצאים של הפסיכואנליזה על בעיות לא־מלובנות של הפסיכולוגיה של העמים. מצד אחד הם מהווים אפוא ניגוד לעבודתו רחבת ההיקף של ו' ווּנדְט, המשתמש בהנחותיה ובשיטות עבודתה של הפסיכולוגיה הלא־אנליטית לשם אותה מטרה, ומצד שני הם מנוגדים לעבודותיה של האסכולה הפסיכואנליטית של ציריך, השואפות, בניגוד לוונדט, לפתור בעיות של הפסיכולוגיה של הפרט בעזרת חומר מתחום הפסיכולוגיה של העמים.2 אני מודה ברצון שהדחף הראשוני לעבודותיי שלי בא משני הכיוונים הללו.
פגמיהן של עבודותיי ידועים לי היטב. אינני רוצה לגעת באלה הטמונים בעובדת ראשוניותם של המחקרים האלה. אך פגמים אחרים דורשים כמה מילות פתיחה. אמנם ארבעת החיבורים המקובצים כאן מבקשים לעורר את התעניינותו של חוג רחב יותר של אנשים משכילים, אבל למעשה רק אותם מעטים שהפסיכואנליזה בייחודה שוב אינה זרה להם יכולים להבינם ולהעריכם. החיבורים מבקשים לתווך בין אתנולוגים, בלשנים, אנשי פולקלור וכדומה מצד אחד לבין פסיכואנליטיקאים מצד שני, ובכל זאת אינם יכולים לספק את מה שחסר, לא לאלה ולא לאלה; לא מבוא לטכניקה הפסיכולוגית החדשה לראשונים ולא שליטה מספקת בחומרים המצפים לעיבוד לאחרונים. כך שמן הסתם יהיה עליהם להסתפק בכך שיעירו את תשומת לבם של אלה ושל אלה ויטפחו את התקווה שמפגש תכוף יותר בין הצדדים לא יוכל שלא לשאת פרי למחקר.
שני הנושאים העיקריים הנותנים לספר קטן זה את שמו, הטוטם והטאבו, אינם זוכים בו לטיפול שווה. הניתוח של הטאבו מופיע כניסיון ממצה ומבוסס היטב לפתור את הבעיה. הבדיקה של הטוטמיזם מסתפקת בהצהרה: זה מה שההתבוננות הפסיכואנליטית יכולה לתרום כרגע לליבון בעיות הטוטם. ההבדל הזה טמון בכך שהטאבו למעשה מוסיף עדיין להתקיים בקרבנו; אף על פי שהוא נתפס באופן שלילי ומכוון לתכנים אחרים, אין הוא שונה מבחינת טיבו הפסיכולוגי מ"הציווי הקטגורי" של קאנט, המבקש לפעול באופן כופה ודוחה כל הנמקה מודעת. לעומת זאת הטוטמיזם הוא מוסד דתי־חברתי זר לתחושתנו היום, מוסד שנזנח זה מכבר במציאות והוּמר בצורות חדשות, הותיר רק עקבות מזעריים בדת, במנהגים ובהליכות של עמי התרבות בהווה, ועבר גלגולים רבים אפילו בקרב אותם עמים הדבקים בו עוד היום. ההתקדמות החברתית והטכנית של ההיסטוריה האנושית יכלה להתנכל לטאבו הרבה פחות מאשר לטוטם. בספר זה העזתי לנסות ולגלות את המשמעות המקורית של הטוטמיזם מתוך עקבותיו היַלדיים, מתוך הרמזים שבהם הוא שב ומופיע בהתפתחות ילדינו שלנו. הקשר האמיץ בין טוטם וטאבו מורה על המשך הדרך המוליכה אל ההשערה המיוצגת כאן, ואם זו נראית בסופו של דבר רחוקה למדי מהסבירות, הרי אין בתכונה זו כדי לערער על האפשרות שהיא התקרבה ברב או במעט אל המציאות שכה קשה לשחזרה.
 
רומא, ספטמבר 1913
 
הקדמה למהדורה העברית3
 
איש מקוראי ספר זה לא יוכל להעמיד את עצמו בנקל במצבו הנפשי של המחבר, שאיננו מבין את לשון הקודש, שמנוכר לחלוטין לדת אבותיו - כמו לכל דת אחרת - שאיננו יכול לקחת חלק באידיאלים לאומניים, אך בכל זאת לא הכחיש מעולם את השתייכותו לעמו, אשר חש את עצמיותו כיהודית ואיננו מבקש שתהיה אחרת. אילו שאלוהו: מה עוד יהודי בכך, אם ויתרת על כל השותפויות האלה עם בני עמך? היה משיב: עוד הרבה מאוד, מן הסתם - העיקר. אך את הדבר המהותי הזה לא יכול היה היום לנסח בבהירות. הדבר יהיה ודאי נגיש להכרה המדעית ביום מן הימים.
חוויה מיוחדת במינה היא אפוא למחבר כזה כאשר ספרו מתורגם לשפה העברית ונמסר לידי קוראים שאותו ניב היסטורי הוא "לשון" חיה להם. ויתרה מזאת, ספר העוסק במקור הדת והמוסר אך אינו מכיר בנקודת מבט יהודית כלשהי, אינו מסייג דבר לטובת היהדות. אך המחבר מקווה שקוראיו מסכימים עמו ומשוכנעים כמוהו שהמדע חסר הפניות אינו יכול להישאר זר לרוחה של היהדות החדשה.
 
וינה, דצמבר 1930

זיגמונד פרויד

זיגמוּנד פרויד (בגרמנית: Sigmund Freud;‏ 6 במאי 1856, מורביה – 23 בספטמבר 1939, לונדון) היה חוקר בתחום הפסיכולוגיה ונוירולוג אוסטרי יהודי. פרויד הוא אבי הפסיכואנליזה, אחד ההוגים החשובים ביותר בתחום תורת האישיות ואחד המדענים הבולטים והמשפיעים במאה העשרים.

פרויד נחשב לאבי הפסיכולוגיה הביולוגיסטית. כמי שלמד רפואה, ובא מן העולם המדעי, ניגש פרויד אל הנפש כשם שניגש הביולוג אל התא, החיה או החומר אותו הוא חוקר. לפני פרסום מחקריו של פרויד העיסוק בנפש לא נחשב למדעי, לפחות לא בהגדרה הנוקשה של מדע, והוא ניסה לכונן פסיכולוגיה כמדע ממשי.
יש הרואים את פרויד כאחד המשפיעים על המחשבה הפוסטמודרנית. הגילוי כי האדם מונע על ידי יצריו הקמאיים, וכי רבות מתוך ההצדקות הרציונליות שלנו למעשים, באות מחוסר מודעות למתחולל בנפשינו, משמשות טענות בזכות נטישת ההיגיון החברתי, האידאולוגי והפוליטי, והן כשלט מחאה כנגד ריסון עצמי ועידון תרבותי, הנתפסים כמזויפים. עם זאת, תפיסת שיטתו של פרויד כדוגלת באי השמעות לרציונל ולמוסר (שהרי הוא נובע מעיצוב נפשי – תרבותי, כמנגנון מניעה) היא אינה מוצדקת. פרויד ראה דווקא באידאל של האדם הרציונלי והמודע, בעל יכולת הבחירה המלאה, את האדם הבריא, שיכול להכיר במציאות כמו שהיא, ללא קונפליקטים נפשיים בלתי מודעים. תפקידה החברתי של תורתו הוא להפוך את בני האדם לשלמים יותר, מחוברים לאני האמיתי שבתוכם, ומבינים יותר את מבנה נפשם, כך שיוכלו לחיות חיים ללא עולן של הפרעות נפשיות וקונפליקטים פנימיים (אשר כל תכליתם, לפי תורתו, היא סירוס האני האמיתי ושלל היכולות שבו).

עוד על הספר

טוטם וטאבו זיגמונד פרויד
הקדמה
 
ארבעת החיבורים שלהלן פורסמו תחת הכותרת המשמשת כותרת משנה לספר זה, בשני השנתונים הראשונים של כתב העת Imago שאני מוציאו לאור, והם מהווים ניסיון ראשון מצדי ליישם נקודות מבט וממצאים של הפסיכואנליזה על בעיות לא־מלובנות של הפסיכולוגיה של העמים. מצד אחד הם מהווים אפוא ניגוד לעבודתו רחבת ההיקף של ו' ווּנדְט, המשתמש בהנחותיה ובשיטות עבודתה של הפסיכולוגיה הלא־אנליטית לשם אותה מטרה, ומצד שני הם מנוגדים לעבודותיה של האסכולה הפסיכואנליטית של ציריך, השואפות, בניגוד לוונדט, לפתור בעיות של הפסיכולוגיה של הפרט בעזרת חומר מתחום הפסיכולוגיה של העמים.2 אני מודה ברצון שהדחף הראשוני לעבודותיי שלי בא משני הכיוונים הללו.
פגמיהן של עבודותיי ידועים לי היטב. אינני רוצה לגעת באלה הטמונים בעובדת ראשוניותם של המחקרים האלה. אך פגמים אחרים דורשים כמה מילות פתיחה. אמנם ארבעת החיבורים המקובצים כאן מבקשים לעורר את התעניינותו של חוג רחב יותר של אנשים משכילים, אבל למעשה רק אותם מעטים שהפסיכואנליזה בייחודה שוב אינה זרה להם יכולים להבינם ולהעריכם. החיבורים מבקשים לתווך בין אתנולוגים, בלשנים, אנשי פולקלור וכדומה מצד אחד לבין פסיכואנליטיקאים מצד שני, ובכל זאת אינם יכולים לספק את מה שחסר, לא לאלה ולא לאלה; לא מבוא לטכניקה הפסיכולוגית החדשה לראשונים ולא שליטה מספקת בחומרים המצפים לעיבוד לאחרונים. כך שמן הסתם יהיה עליהם להסתפק בכך שיעירו את תשומת לבם של אלה ושל אלה ויטפחו את התקווה שמפגש תכוף יותר בין הצדדים לא יוכל שלא לשאת פרי למחקר.
שני הנושאים העיקריים הנותנים לספר קטן זה את שמו, הטוטם והטאבו, אינם זוכים בו לטיפול שווה. הניתוח של הטאבו מופיע כניסיון ממצה ומבוסס היטב לפתור את הבעיה. הבדיקה של הטוטמיזם מסתפקת בהצהרה: זה מה שההתבוננות הפסיכואנליטית יכולה לתרום כרגע לליבון בעיות הטוטם. ההבדל הזה טמון בכך שהטאבו למעשה מוסיף עדיין להתקיים בקרבנו; אף על פי שהוא נתפס באופן שלילי ומכוון לתכנים אחרים, אין הוא שונה מבחינת טיבו הפסיכולוגי מ"הציווי הקטגורי" של קאנט, המבקש לפעול באופן כופה ודוחה כל הנמקה מודעת. לעומת זאת הטוטמיזם הוא מוסד דתי־חברתי זר לתחושתנו היום, מוסד שנזנח זה מכבר במציאות והוּמר בצורות חדשות, הותיר רק עקבות מזעריים בדת, במנהגים ובהליכות של עמי התרבות בהווה, ועבר גלגולים רבים אפילו בקרב אותם עמים הדבקים בו עוד היום. ההתקדמות החברתית והטכנית של ההיסטוריה האנושית יכלה להתנכל לטאבו הרבה פחות מאשר לטוטם. בספר זה העזתי לנסות ולגלות את המשמעות המקורית של הטוטמיזם מתוך עקבותיו היַלדיים, מתוך הרמזים שבהם הוא שב ומופיע בהתפתחות ילדינו שלנו. הקשר האמיץ בין טוטם וטאבו מורה על המשך הדרך המוליכה אל ההשערה המיוצגת כאן, ואם זו נראית בסופו של דבר רחוקה למדי מהסבירות, הרי אין בתכונה זו כדי לערער על האפשרות שהיא התקרבה ברב או במעט אל המציאות שכה קשה לשחזרה.
 
רומא, ספטמבר 1913
 
הקדמה למהדורה העברית3
 
איש מקוראי ספר זה לא יוכל להעמיד את עצמו בנקל במצבו הנפשי של המחבר, שאיננו מבין את לשון הקודש, שמנוכר לחלוטין לדת אבותיו - כמו לכל דת אחרת - שאיננו יכול לקחת חלק באידיאלים לאומניים, אך בכל זאת לא הכחיש מעולם את השתייכותו לעמו, אשר חש את עצמיותו כיהודית ואיננו מבקש שתהיה אחרת. אילו שאלוהו: מה עוד יהודי בכך, אם ויתרת על כל השותפויות האלה עם בני עמך? היה משיב: עוד הרבה מאוד, מן הסתם - העיקר. אך את הדבר המהותי הזה לא יכול היה היום לנסח בבהירות. הדבר יהיה ודאי נגיש להכרה המדעית ביום מן הימים.
חוויה מיוחדת במינה היא אפוא למחבר כזה כאשר ספרו מתורגם לשפה העברית ונמסר לידי קוראים שאותו ניב היסטורי הוא "לשון" חיה להם. ויתרה מזאת, ספר העוסק במקור הדת והמוסר אך אינו מכיר בנקודת מבט יהודית כלשהי, אינו מסייג דבר לטובת היהדות. אך המחבר מקווה שקוראיו מסכימים עמו ומשוכנעים כמוהו שהמדע חסר הפניות אינו יכול להישאר זר לרוחה של היהדות החדשה.
 
וינה, דצמבר 1930