הבדיחה ויחסה ללא-מודע
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבדיחה ויחסה ללא-מודע
מכר
מאות
עותקים
הבדיחה ויחסה ללא-מודע
מכר
מאות
עותקים

הבדיחה ויחסה ללא-מודע

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: רן הכהן
  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: ינואר 2008
  • קטגוריה: עיון, פסיכולוגיה
  • מספר עמודים: 270 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 30 דק'

זיגמונד פרויד

זיגמוּנד פרויד (בגרמנית: Sigmund Freud;‏ 6 במאי 1856, מורביה – 23 בספטמבר 1939, לונדון) היה חוקר בתחום הפסיכולוגיה ונוירולוג אוסטרי יהודי. פרויד הוא אבי הפסיכואנליזה, אחד ההוגים החשובים ביותר בתחום תורת האישיות ואחד המדענים הבולטים והמשפיעים במאה העשרים.

פרויד נחשב לאבי הפסיכולוגיה הביולוגיסטית. כמי שלמד רפואה, ובא מן העולם המדעי, ניגש פרויד אל הנפש כשם שניגש הביולוג אל התא, החיה או החומר אותו הוא חוקר. לפני פרסום מחקריו של פרויד העיסוק בנפש לא נחשב למדעי, לפחות לא בהגדרה הנוקשה של מדע, והוא ניסה לכונן פסיכולוגיה כמדע ממשי.
יש הרואים את פרויד כאחד המשפיעים על המחשבה הפוסטמודרנית. הגילוי כי האדם מונע על ידי יצריו הקמאיים, וכי רבות מתוך ההצדקות הרציונליות שלנו למעשים, באות מחוסר מודעות למתחולל בנפשינו, משמשות טענות בזכות נטישת ההיגיון החברתי, האידאולוגי והפוליטי, והן כשלט מחאה כנגד ריסון עצמי ועידון תרבותי, הנתפסים כמזויפים. עם זאת, תפיסת שיטתו של פרויד כדוגלת באי השמעות לרציונל ולמוסר (שהרי הוא נובע מעיצוב נפשי – תרבותי, כמנגנון מניעה) היא אינה מוצדקת. פרויד ראה דווקא באידאל של האדם הרציונלי והמודע, בעל יכולת הבחירה המלאה, את האדם הבריא, שיכול להכיר במציאות כמו שהיא, ללא קונפליקטים נפשיים בלתי מודעים. תפקידה החברתי של תורתו הוא להפוך את בני האדם לשלמים יותר, מחוברים לאני האמיתי שבתוכם, ומבינים יותר את מבנה נפשם, כך שיוכלו לחיות חיים ללא עולן של הפרעות נפשיות וקונפליקטים פנימיים (אשר כל תכליתם, לפי תורתו, היא סירוס האני האמיתי ושלל היכולות שבו).

תקציר

פרסום הספר "הבדיחה ויחסה ללא-מודע" (1905) מאפשר לקורא העברי מפגש ראשוני בשפתו עם אחת היצירות הייחודיות בגוף-הטקסטים של זיגמונד פרויד. אמנם במהלך חייו של פרויד היצירה הוזנחה קמעה והמתינה בביישנות לתורה, אולם מאז מותו זוכה "הבדיחה" לעדנה של קריאה מחודשת, המוצאת בה את פרויד המוקדם מפסל בעדינות ובשקדנות את תיאוריית הלא-מודע שלו ואת הבנתו את היחס בין התרבותי ללא-מודע.
 
ניתן לראות בהבדיחה ויחסה ללא-מודע ניסיון מוקדם של פרויד לבנות מודל תיאורטי שמשלב דיון מטא-פסיכולוגי על מבנה האני והתהליכים הנפשיים שהוא חווה לבין מיקומו בתוככי הסדר החברתי-תרבותי-סמלי. למעשה, אופן טיפולו של פרויד בבדיחה נהפך במובנים רבים לאב-טיפוס של אמירותיו על התהליכים והפעילויות של האני, כפי שהוגדרו במרוצת הזמן. בספר זה אנו מוצאים לראשונה תיאור מפותח ועשיר של המאפיינים הלא מודעים ביצירה תרבותית/אמנותית. מנפלאוּת הבדיחה שהיא שרויה בתחום הביניים שבין האני, הסדר החברתי/תרבותי והזולת; היא מוכיחה עד כמה הלא-מודע אינו שוכן בדד בנפשו של האני. מהבחינה הזאת "הבדיחה" הנה תחנה ראשונה וחשובה ברשימה נבחרת של יצירות פרוידיאניות על היחס שבין הסובייקט, הלא-מודע והתרבות, יצירות כגון "טוטם וטאבו", "עתידה של אשליה" ו"תרבות בלא נחת".
 
מקורותיו של פרויד לחקירת הבדיחה היו ראשית כול אהבתו לבדיחה והיכרותו עם אוספים של בדיחות גרמניות ויהודיות. הרקע התרבותי של פרויד כלל מצד אחד את המסורת הרומנטית הגרמנית על ה-Witz – הבדיחה – כמשהו שמתגבש באופן תרבותי מתוך הטקסט העממי לכדי יהלום מזוקק וחסכוני תוך שימור פראיותו העממית. כנגד רקע תרבותי זה, פרויד יונק גם מהרקע התרבותי היותר "ביתי" שלו, מהמסורת של הבדחנות היהודית שמקורה ראשית כול ביהודי מזרח אירופה ובמצוקתם החומרית והפוליטית. מקור ספרותי נוסף שבו משתמש פרויד הנו הפרוזה הערמומית של היינריך היינה שנראה שלגביו יש לו פינה חמה בלב.
 
לספר מצורפת הקדמה מאת ד"ר יצחק בנימיני, עורך הסדרה "זיגמונד פרויד – כתבים נבחרים".
 
הספר רואה אור במסגרת הסדרה: "זיגמונד פרויד – כתבים נבחרים". מהדורת רסלינג-מרכז מינרבה ע"ש פרנץ רוזנצווייג.

פרק ראשון

I. 
הקדמה
[1]
 
כל מי שהזדמן לו אי פעם לברר בכתביהם של אסתטיקנים ופסיכולוגים אילו הסברים אפשר לתת למהותה ולהקשריה של הבדיחה (Witz), יהיה אנוס להודות כי הבדיחה בהחלט לא זכתה לעיסוק הפילוסופי הראוי לה על פי תפקידה בחיי הרוח שלנו. אפשר למנות רק מספר מצומצם של הוגים שעסקו בהרחבה בבעיות הבדיחה. עם היוצרים שעסקו בבדיחה נמנים אמנם שמותיהם המבריקים של המשורר ז'אן פאול (Paul), הוא פ' ריכטר (Richter) ושל הפילוסופים ת' פישר (Vischer), קוּנוֹ פישר (Fischer) ות' ליפּס (Lipps); אולם גם בקרב כותבים אלה נושא הבדיחה ניצב ברקע, בעוד שעיקר עניינה של חקירתם מוקדש לבעיות המרתקות והמקיפות יותר של הקוֹמי.
מן הספרות עולה עד מהרה הרושם שההקשר הקומי הוא אופן העיסוק היחיד הראוי לבדיחה.
על פי ת' ליפס (Komik und Humor, 1898),18 הבדיחה היא "הקומיות הסובייקטיבית לגמרי", כלומר הקומיות "שאנו יוצרים, הקשורה לעשייתנו ככזו, שאנו מתייחסים אליה תמיד כסובייקט העומד מעליה, לעולם לא כאובייקט, גם לא כאובייקט חופשי" (עמ' 80). הערת הסבר לדברים: בדיחה פירושה באופן כללי "כל יצירה ראויה ומודעת של קומיות, בין אם קומיות של התבוננות ובין אם של מצב" (עמ' 78).
ק' פישר מסביר את יחסה של הבדיחה אל הקומי בעזרת הקריקטורה, שעל פי תיאורו עומדת בין השניים (Über den Witz, 1889). המושא של הקומי הוא המכוער, בצורה כלשהי, מצורות הופעתו: "היכן שהוא מוסתר, עליו להיחשף באורה של ההתבוננות הקומית, היכן שממעטים להבחין בו או שאין מבחינים בו כמעט כלל, יש להבליט ולהבהיר אותו כך שיהא ברור וגלוי לעין... כך נוצרת הקריקטורה" (עמ' 45). ובמקום נוסף:
כל עולמנו הרוחני, הממלכה האינטלקטואלית של מחשבותינו ושל דימויינו, אינה נפרשת בפני מבטה של ההתבוננות החיצונית, אינה מאפשרת לדמיין אותה ישירות באופן ציורי ומוחשי, ומכילה גם את עכבותיה, חוסריה, כיעוריה, מלוא החופן מן המגוחך ומן הניגודים הקומיים. כדי להבליט את הדבר ולעשותו נגיש להתבוננות אסתטית נחוץ כוח המסוגל לא רק לדמות עצמים באופן בלתי אמצעי, אלא לעיין בדימויים האלה עצמם ולהבהיר אותם: כוח מנהיר מחשבות. כוח זה הוא השיפוט לבדו. השיפוט, היוצר את הניגוד הקומי, הוא הבדיחה, והיא השתתפה בחשאי כבר בקריקטורה, אבל רק בשיפוט היא מגיעה לצורתה המיוחדת ולתחום החופשי של התפתחותה (עמ' 49-50).
 
אנו רואים שליפס מעביר את האפיון המייחד את הבדיחה במסגרת הקומי אל ההפעלה, אל ההתנהגות הפעילה של הסובייקט, בעוד שק' פישר מאפיין את הבדיחה באמצעות היחס למושא שלה, שאמור להיות הכיעור החבוי של עולם המחשבה. אי־אפשר לבחון את תקפותן של הגדרות אלה של הבדיחה, וכמעט אי־אפשר להבין אותן, אם אין מכניסים אותן להקשר, אשר כאן הן מוצגות כתלושות ממנו. לשם כך היה עלינו להתעמק בתיאורי הקומי של הכותבים כדי ללמוד מהם דבר־מה על הבדיחה. בתוך כך, נראה במקומות אחרים כי אותם כותבים יודעים למנות גם אפיונים מהותיים ובעלי תוקף כללי של הבדיחה, המנותקים מיחסה אל הקומי.
אפיון הבדיחה שנראה לק' פישר כַּמשביע רצון ביותר הוא: "הבדיחה היא שיפוט מתוך משחק" (עמ' 51). להבהרת הביטוי הזה אנו מופנים אל האנלוגיה: "כפי שהחירות האסתטית התקיימה בהתבוננות בעצמים מתוך משחק" (עמ' 50). במקום אחר (עמ' 20), מאופיינת ההתנהגות האסתטית כלפי אובייקט באמצעות התנאי, שאיננו מצפים לְדבר מן האובייקט הזה, במיוחד לא לסיפוק צרכינו הרציניים, אלא מסתפקים בהנאה (Genuβ) שבהתבוננות בו. ההתנהגות האסתטית היא מתוך משחק, בניגוד לעבודה:
אפשר שמן החירות האסתטית נובע גם סוג של שיפוט המשוחרר מן הכבלים והעקרונות הרגילים, סוג כזה שבשל מקורו אבקש לכנותו "השיפוט מתוך משחק", ושבמושג הזה כלול התנאי הראשון, אם לא הנוסחה כולה, הפותרת את משימתנו. "חירות יוצרת בדיחה ובדיחה יוצרת חירות", אומר ז'אן פאול. "הבדיחה היא רק משחק ברעיונות" (עמ' 24).19
 
מאז ומעולם אהבו להגדיר את הבדיחה כמיומנות של גילוי קווי דמיון בין השונים, כלומר קווי דמיון סמויים. ז'אן פאול אף ביטא את המחשבה הזאת באופן מבדח: "הבדיחה היא אותו כומר בתחפושת, המשיא כל זוג". ות' פישר אף מוסיף: "יותר מכול, זוג". ות' פישר אף מוסיף: "יותר מכול, אוהב הוא להשיא את הזוגות שקרוביהם אינם רוצים לסבול את הקשר ביניהם".20 אבל ק' פישר מסתייג ואומר שיש בדיחות שאין בהן כל השוואה, כלומר כל גילוי של דמיון. בסטייה קלה מז'אן פאול, הוא מגדיר אפוא את הבדיחה כמיומנות לקשור ליחידה אחת במהירות מפתיעה כמה דימויים, הזרים למעשה זה לזה מצד תוכנם הפנימי ומצד ההקשר שאליו הם שייכים. ק' פישר מדגיש עוד שבאמירות מבדחות רבות אין חושפים קווי דמיון אלא הבדלים, וליפס מפנה את תשומת הלב לכך שההגדרות הללו מתייחסות לחוש ההומור של האדם המבדח, ולא לבדיחות שהוא יוצר.
נקודות מבט אחרות הקשורות זו לזו במובן ידוע, שמשתמשים בהן להגדרת מושג הבדיחה או לתיאורה, הם "ניגוד הדימויים", "המובן שבשטות", "התדהמה וההתבהרות".
את ניגוד הדימויים מדגישות הגדרות כמו זו של קרֶפֶּלין (Kraepelin).21 לדבריו, הבדיחה היא "הקשר או הקישור השרירותי של שני דימויים המנוגדים זה לזה באיזה אופן, בעיקר באמצעות כלי העזר של האסוציאציה הלשונית". מבקר כמו ליפס לא יתקשה לחשוף עד כמה הנוסחה הזאת אינה מספקת, אבל גם הוא עצמו אינו שולל את מומנט הניגוד, אלא רק מעתיק אותו למקום אחר. "הניגוד נותר בעינו, אך אין הוא ניגוד כזה או אחר של הדימויים הכרוכים במילים, אלא ניגוד או סתירה של המשמעות או חוסר המשמעות של המילים" (1898, עמ' 87). דוגמאות מבהירות כיצד עלינו להבין את הדבר. "ניגוד נוצר רק מכך [...] שאנו מייחסים למילותיו משמעות, שבכל זאת אין אנו יכולים לייחס להן ככלות הכול" (עמ' 90).
בהמשך פיתוחה של הקביעה האחרונה, הניגוד בין "מובן לשטות", רוכש חשיבות.
מה שראינו לרגע כבעל מובן, ניצב לפנינו כחסר מובן לחלוטין. בכך מתקיים במקרה זה התהליך הקומי [...] אמירה נראית מבדחת כאשר אנו מייחסים לה משמעות מתוך כורח פסיכולוגי, ובשעה שאנו מייחסים לה אותה, מיד אנו שבים ושוללים אותה ממנה. בתוך כך עשויה המשמעות להיתפס באופנים שונים. אנו מעניקים מובן לאמירה, ויודעים שמבחינה לוגית אי־אפשר להעניקו לה. אנו מוצאים בה אמת, שככלות הכול איננו יכולים למוצאה בה על פי חוקי הניסיון או הרגלי חשיבתנו הכלליים. אנו מייחסים לה השלכה לוגית או מעשית החורגת מתוכנה האמיתי, כדי לשוב ולשלול את ההשלכה הזאת ברגע שאנו מתבוננים בטיב האמירה כשלעצמה. בכל מקרה, התהליך הפסיכולוגי שהאמירה המבדחת מעוררת בנו, ושעליו מושתתת התחושה הקומית, מתקיים במעבר הבלתי אמצעי מאותה הענקה, מציאת אמת, ייחוס, אל המודעות או אל הרושם של איוולת יחסית (עמ' 85).
 
משכנע ככל שיישמע הדיון הזה, בכל זאת ברצוננו לשאול כאן את השאלה האם הניגוד בין המובן לחוסר המובן, שהתחושה הקומית מתבססת עליו, תורם גם להגדרת המונח של הבדיחה מצד שונותה מן הקומי.
גם המומנט של "התדהמה וההתבהרות" מוביל עמוק לבעיית היחס בין הבדיחה לקומי. קאנט אומר על הקומי בכלל, שתכונתו המשונה היא שהוא יכול להוליך אותנו שולל רק לרגע.22 היימנס (Heymans, 1896) מפרט כיצד מתרחשת השפעת הבדיחה באמצעות רצף של תדהמה והתבהרות. הוא מבאר את דעתו בעזרת בדיחה נפלאה של היינה (Heine), המניח לאחת מן הדמויות שלו, מוכר כרטיסי הלוטו הירש־היאָצינת (Hirsch-Hyacinth),23 להתפאר בכך שהברון רוטשילד התייחס אליו כאל מי ששווה לו, באופן פמיליונרי ממש. כאן, אומר היימנס, המילה הנושאת את הבדיחה נראית בתחילה פשוט מורכבת באופן שגוי, כמשהו לא מובן, בלתי נתפס, חידתי. כך היא מעוררת תדהמה. הקומיות נוצרת מפתרון התדהמה, מהבנת המילה. ליפס (1898, עמ' 95) משלים ואומר שלאחר השלב הראשון הזה של ההתבהרות, שהמילה מעוררת התדהמה משמעותה כזאת וכזאת, בא השלב שני, שבו מבחינים בכך שהמילה חסרת המובן הזאת היכתה אותנו בתדהמה ואחר כך יצרה מובן. רק ההתבהרות השנייה הזאת, התובנה שמילה חסרת מובן בשימוש הלשון הרגיל חוללה כל זאת, ההתפוררות הזאת אל האַין, רק היא יוצרת את הקוֹמיוּת.
בין אם תתקבל יותר על דעתנו האחת מבין שתי התפיסות האלה ובין אם האחרת, העיונים בתדהמה ובהתבהרות מקרבים אותנו לתובנה מסוימת. רוצה לומר: אם ההשפעה הקומית של ה"פמיליונר" של היינה מושתתת על פירוקה של המילה חסרת המובן לכאורה, כי אז יש למקם את ה"בדיחה" בהרכבה של המילה הזאת ובאופי המילה שהורכבה כך.
מחוץ להקשר של נקודת המבט האחרונה, מכירים כל הכותבים בתכונה ייחודית אחרת של הבדיחה כמהותית לה. "הקיצור הוא גופה ונשמתה של הבדיחה, הוא הבדיחה עצמה", אומר ז'אן פאול (1804, חלק II, סעיף 42), ורק מְשנה בכך את אמירתו של פולוניוס, הפטפטן הזקן בהמלט של שייקספיר: "על־כן, כיוון שהקיצור הוא־הוא נשמת־אפה של התבונה (wit), כיוון שסלסולי־לשון וחנחוני־סגנון הם רק משא־לעייפה, הריני מקצר".24
חשוב גם תיאור הקיצור אצל ליפס (1898, עמ' 90). "הבדיחה אומרת את מה שהיא אומרת לא תמיד במילים מעטות, אבל תמיד במילים מעטות מדי, כלומר במילים שעל פי ההיגיון החמור או אופן החשיבה והדיבור הרגילים אינן מספיקות לכך. בסופו של דבר היא עשויה לומר את הדבר דווקא בכך שהיא שותקת".
את זאת "שהבדיחה מוכרחה להציג משהו סמוי או חבוי" (ק' פישר, 1889, עמ' 51) למדנו כבר מן החיבור בין הבדיחה לקריקטורה. אני שב ומדגיש את הקביעה הזאת, כי גם היא קשורה למהות הבדיחה יותר מאשר לשייכותה לקוֹמיות.
[2]
 
אני יודע היטב שהמובאות הזעומות שהובאו לעיל מחיבוריהם של הכותבים על אודות הבדיחה אינן יכולות לעשות צדק עם העבודות הללו. בשל הקשיים העומדים בפני מסירה נטולת אי־הבנות של מהלכי מחשבה כה מורכבים ומרובי דקויות, איני יכול לחסוך לסקרנים את המאמץ לדלות עבורם את הידע המבוקש מן המקורות הראשונים. אך איני יודע אם ישובו מהם שבעי רצון לגמרי. הקריטריונים והתכונות של הבדיחה שמונים הכותבים ושקובצו לעיל — הפעילות, היחס לתוכן החשיבה שלנו, האפיון של שיפוט מתוך משחק, שידוך הבלתי דומים, ניגוד הדימויים, ה"מובן שבשטות", רצף התדהמה וההתבהרות, הבלטת הסמוי וצורת הקיצור המיוחדת לבדיחה — אמנם נראים לנו במבט ראשון קולעים כל כך וקלים להוכחה בדוגמאות, עד כדי כך שלא נוכל להסתכן בהמעטה בערכן של תובנות כאלה, ואף על פי כן, אלה הם disiecta membra [לטינית: "איברים מפוזרים"], שהיינו רוצים לראותם מתחברים יחדיו לכלל שלם אורגני. ככלות הכול, אין הם תורמים להכרת הבדיחה יותר מכפי שתורמת שורה של אנקדוטות לאפיונה של אישיות שאנו מתיימרים לכתוב עליה ביוגרפיה. חסרה לנו כליל התובנה על ההקשר הראשוני של הקביעות הבודדות, למשל מה הקשר בין הקיצור של הבדיחה לבין אפיונה כשיפוט מתוך משחק? וכן ההסבר האם צריכה הבדיחה לקיים את כל התנאים האלה כדי להיות בדיחה אמיתית או שמא רק כמה מהם? וכן אילו מן התנאים ניתן להחליף באחרים? ואילו מהם הכרחיים? היינו רוצים גם מיון וחלוקה של הבדיחות על יסוד תכונותיהן הבולטות המהותיות. החלוקה שאנו מוצאים אצל הכותבים מתבססת מחד גיסא על אמצעים טכניים, ומאידך גיסא על שימושה של הבדיחה בדיבור (בדיחת צלילים, משחק מילים — בדיחה קריקטוריסטית, מאפיינת, פטירה על דרך הבדיחה).
לא נתקשה אפוא להציב את מטרותיו של מאמץ נוסף להנהרת הבדיחה. על מנת שנוכל לצפות להצלחה, עלינו להכניס לעבודה נקודות מבט חדשות, או לנסות לחדור עמוק יותר באמצעות חידוד תשומת לבנו והעמקת התעניינותנו. נוכל ליטול על עצמנו שלא להחמיץ לפחות את האמצעי האחרון הזה. על כל פנים, בולט לעין מיעוט הדוגמאות של בדיחות המוכרות ככאלה המספיקות לכותבים לצורך חקירותיהם, וכל אחד מהם נוטל מקודמיו את אותן הבדיחות עצמן. איננו רשאים להתחמק מן החובה לנתח את אותן דוגמאות, ששימשו כבר את הכותבים הקלאסיים על הבדיחה, אך מעבר לכך, בכוונתנו לפנות לחומר חדש, כדי להשיג למסקנותינו מצע רחב יותר. אם כן, סביר שנבחר כמושא חקירתנו בדוגמאות הבדיחה, שהותירו בנו עצמנו את הרושם החזק ביותר במהלך חיינו, ושהביאו אותנו לידי הצחוק הגדול ביותר.
האם נושא הבדיחה ראוי למאמץ כזה? סבורני שאין לפקפק בכך. אם אתעלם ממניעים אישיים, שיש לגלותם במהלך התפתחות החקירות האלה, הדוחקות בי להגיע לתובנה על בעיות הבדיחה, יכול אני להסתמך על עובדת הלכידות ההדוקה של ההתרחשות הנפשית כולה, המבטיחה שגם בתחום נידח תפיק ההכרה הפסיכולוגית תועלת שאין לשערה מראש לתחומים אחרים. נוכל להזכיר גם איזו משיכה יוצאת דופן, מרתקת ממש, יש לבדיחה בחברתנו. בדיחה חדשה משפיעה כמעט כמו אירוע שיש בו עניין כללי ביותר; היא נמסרת מפה לאוזן כמו הידיעות האחרונות על הניצחון. אפילו אנשים חשובים — הסבורים שראוי לפרסם כיצד הגיעו לאן שהגיעו, באילו ערים וארצות ביקרו ועם אילו אנשי שם התרועעו — אינם נרתעים מלהזכיר בתיאור חייהם ששמעו בדיחה טובה זו או אחרת.25

זיגמונד פרויד

זיגמוּנד פרויד (בגרמנית: Sigmund Freud;‏ 6 במאי 1856, מורביה – 23 בספטמבר 1939, לונדון) היה חוקר בתחום הפסיכולוגיה ונוירולוג אוסטרי יהודי. פרויד הוא אבי הפסיכואנליזה, אחד ההוגים החשובים ביותר בתחום תורת האישיות ואחד המדענים הבולטים והמשפיעים במאה העשרים.

פרויד נחשב לאבי הפסיכולוגיה הביולוגיסטית. כמי שלמד רפואה, ובא מן העולם המדעי, ניגש פרויד אל הנפש כשם שניגש הביולוג אל התא, החיה או החומר אותו הוא חוקר. לפני פרסום מחקריו של פרויד העיסוק בנפש לא נחשב למדעי, לפחות לא בהגדרה הנוקשה של מדע, והוא ניסה לכונן פסיכולוגיה כמדע ממשי.
יש הרואים את פרויד כאחד המשפיעים על המחשבה הפוסטמודרנית. הגילוי כי האדם מונע על ידי יצריו הקמאיים, וכי רבות מתוך ההצדקות הרציונליות שלנו למעשים, באות מחוסר מודעות למתחולל בנפשינו, משמשות טענות בזכות נטישת ההיגיון החברתי, האידאולוגי והפוליטי, והן כשלט מחאה כנגד ריסון עצמי ועידון תרבותי, הנתפסים כמזויפים. עם זאת, תפיסת שיטתו של פרויד כדוגלת באי השמעות לרציונל ולמוסר (שהרי הוא נובע מעיצוב נפשי – תרבותי, כמנגנון מניעה) היא אינה מוצדקת. פרויד ראה דווקא באידאל של האדם הרציונלי והמודע, בעל יכולת הבחירה המלאה, את האדם הבריא, שיכול להכיר במציאות כמו שהיא, ללא קונפליקטים נפשיים בלתי מודעים. תפקידה החברתי של תורתו הוא להפוך את בני האדם לשלמים יותר, מחוברים לאני האמיתי שבתוכם, ומבינים יותר את מבנה נפשם, כך שיוכלו לחיות חיים ללא עולן של הפרעות נפשיות וקונפליקטים פנימיים (אשר כל תכליתם, לפי תורתו, היא סירוס האני האמיתי ושלל היכולות שבו).

עוד על הספר

  • תרגום: רן הכהן
  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: ינואר 2008
  • קטגוריה: עיון, פסיכולוגיה
  • מספר עמודים: 270 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 30 דק'
הבדיחה ויחסה ללא-מודע זיגמונד פרויד
I. 
הקדמה
[1]
 
כל מי שהזדמן לו אי פעם לברר בכתביהם של אסתטיקנים ופסיכולוגים אילו הסברים אפשר לתת למהותה ולהקשריה של הבדיחה (Witz), יהיה אנוס להודות כי הבדיחה בהחלט לא זכתה לעיסוק הפילוסופי הראוי לה על פי תפקידה בחיי הרוח שלנו. אפשר למנות רק מספר מצומצם של הוגים שעסקו בהרחבה בבעיות הבדיחה. עם היוצרים שעסקו בבדיחה נמנים אמנם שמותיהם המבריקים של המשורר ז'אן פאול (Paul), הוא פ' ריכטר (Richter) ושל הפילוסופים ת' פישר (Vischer), קוּנוֹ פישר (Fischer) ות' ליפּס (Lipps); אולם גם בקרב כותבים אלה נושא הבדיחה ניצב ברקע, בעוד שעיקר עניינה של חקירתם מוקדש לבעיות המרתקות והמקיפות יותר של הקוֹמי.
מן הספרות עולה עד מהרה הרושם שההקשר הקומי הוא אופן העיסוק היחיד הראוי לבדיחה.
על פי ת' ליפס (Komik und Humor, 1898),18 הבדיחה היא "הקומיות הסובייקטיבית לגמרי", כלומר הקומיות "שאנו יוצרים, הקשורה לעשייתנו ככזו, שאנו מתייחסים אליה תמיד כסובייקט העומד מעליה, לעולם לא כאובייקט, גם לא כאובייקט חופשי" (עמ' 80). הערת הסבר לדברים: בדיחה פירושה באופן כללי "כל יצירה ראויה ומודעת של קומיות, בין אם קומיות של התבוננות ובין אם של מצב" (עמ' 78).
ק' פישר מסביר את יחסה של הבדיחה אל הקומי בעזרת הקריקטורה, שעל פי תיאורו עומדת בין השניים (Über den Witz, 1889). המושא של הקומי הוא המכוער, בצורה כלשהי, מצורות הופעתו: "היכן שהוא מוסתר, עליו להיחשף באורה של ההתבוננות הקומית, היכן שממעטים להבחין בו או שאין מבחינים בו כמעט כלל, יש להבליט ולהבהיר אותו כך שיהא ברור וגלוי לעין... כך נוצרת הקריקטורה" (עמ' 45). ובמקום נוסף:
כל עולמנו הרוחני, הממלכה האינטלקטואלית של מחשבותינו ושל דימויינו, אינה נפרשת בפני מבטה של ההתבוננות החיצונית, אינה מאפשרת לדמיין אותה ישירות באופן ציורי ומוחשי, ומכילה גם את עכבותיה, חוסריה, כיעוריה, מלוא החופן מן המגוחך ומן הניגודים הקומיים. כדי להבליט את הדבר ולעשותו נגיש להתבוננות אסתטית נחוץ כוח המסוגל לא רק לדמות עצמים באופן בלתי אמצעי, אלא לעיין בדימויים האלה עצמם ולהבהיר אותם: כוח מנהיר מחשבות. כוח זה הוא השיפוט לבדו. השיפוט, היוצר את הניגוד הקומי, הוא הבדיחה, והיא השתתפה בחשאי כבר בקריקטורה, אבל רק בשיפוט היא מגיעה לצורתה המיוחדת ולתחום החופשי של התפתחותה (עמ' 49-50).
 
אנו רואים שליפס מעביר את האפיון המייחד את הבדיחה במסגרת הקומי אל ההפעלה, אל ההתנהגות הפעילה של הסובייקט, בעוד שק' פישר מאפיין את הבדיחה באמצעות היחס למושא שלה, שאמור להיות הכיעור החבוי של עולם המחשבה. אי־אפשר לבחון את תקפותן של הגדרות אלה של הבדיחה, וכמעט אי־אפשר להבין אותן, אם אין מכניסים אותן להקשר, אשר כאן הן מוצגות כתלושות ממנו. לשם כך היה עלינו להתעמק בתיאורי הקומי של הכותבים כדי ללמוד מהם דבר־מה על הבדיחה. בתוך כך, נראה במקומות אחרים כי אותם כותבים יודעים למנות גם אפיונים מהותיים ובעלי תוקף כללי של הבדיחה, המנותקים מיחסה אל הקומי.
אפיון הבדיחה שנראה לק' פישר כַּמשביע רצון ביותר הוא: "הבדיחה היא שיפוט מתוך משחק" (עמ' 51). להבהרת הביטוי הזה אנו מופנים אל האנלוגיה: "כפי שהחירות האסתטית התקיימה בהתבוננות בעצמים מתוך משחק" (עמ' 50). במקום אחר (עמ' 20), מאופיינת ההתנהגות האסתטית כלפי אובייקט באמצעות התנאי, שאיננו מצפים לְדבר מן האובייקט הזה, במיוחד לא לסיפוק צרכינו הרציניים, אלא מסתפקים בהנאה (Genuβ) שבהתבוננות בו. ההתנהגות האסתטית היא מתוך משחק, בניגוד לעבודה:
אפשר שמן החירות האסתטית נובע גם סוג של שיפוט המשוחרר מן הכבלים והעקרונות הרגילים, סוג כזה שבשל מקורו אבקש לכנותו "השיפוט מתוך משחק", ושבמושג הזה כלול התנאי הראשון, אם לא הנוסחה כולה, הפותרת את משימתנו. "חירות יוצרת בדיחה ובדיחה יוצרת חירות", אומר ז'אן פאול. "הבדיחה היא רק משחק ברעיונות" (עמ' 24).19
 
מאז ומעולם אהבו להגדיר את הבדיחה כמיומנות של גילוי קווי דמיון בין השונים, כלומר קווי דמיון סמויים. ז'אן פאול אף ביטא את המחשבה הזאת באופן מבדח: "הבדיחה היא אותו כומר בתחפושת, המשיא כל זוג". ות' פישר אף מוסיף: "יותר מכול, זוג". ות' פישר אף מוסיף: "יותר מכול, אוהב הוא להשיא את הזוגות שקרוביהם אינם רוצים לסבול את הקשר ביניהם".20 אבל ק' פישר מסתייג ואומר שיש בדיחות שאין בהן כל השוואה, כלומר כל גילוי של דמיון. בסטייה קלה מז'אן פאול, הוא מגדיר אפוא את הבדיחה כמיומנות לקשור ליחידה אחת במהירות מפתיעה כמה דימויים, הזרים למעשה זה לזה מצד תוכנם הפנימי ומצד ההקשר שאליו הם שייכים. ק' פישר מדגיש עוד שבאמירות מבדחות רבות אין חושפים קווי דמיון אלא הבדלים, וליפס מפנה את תשומת הלב לכך שההגדרות הללו מתייחסות לחוש ההומור של האדם המבדח, ולא לבדיחות שהוא יוצר.
נקודות מבט אחרות הקשורות זו לזו במובן ידוע, שמשתמשים בהן להגדרת מושג הבדיחה או לתיאורה, הם "ניגוד הדימויים", "המובן שבשטות", "התדהמה וההתבהרות".
את ניגוד הדימויים מדגישות הגדרות כמו זו של קרֶפֶּלין (Kraepelin).21 לדבריו, הבדיחה היא "הקשר או הקישור השרירותי של שני דימויים המנוגדים זה לזה באיזה אופן, בעיקר באמצעות כלי העזר של האסוציאציה הלשונית". מבקר כמו ליפס לא יתקשה לחשוף עד כמה הנוסחה הזאת אינה מספקת, אבל גם הוא עצמו אינו שולל את מומנט הניגוד, אלא רק מעתיק אותו למקום אחר. "הניגוד נותר בעינו, אך אין הוא ניגוד כזה או אחר של הדימויים הכרוכים במילים, אלא ניגוד או סתירה של המשמעות או חוסר המשמעות של המילים" (1898, עמ' 87). דוגמאות מבהירות כיצד עלינו להבין את הדבר. "ניגוד נוצר רק מכך [...] שאנו מייחסים למילותיו משמעות, שבכל זאת אין אנו יכולים לייחס להן ככלות הכול" (עמ' 90).
בהמשך פיתוחה של הקביעה האחרונה, הניגוד בין "מובן לשטות", רוכש חשיבות.
מה שראינו לרגע כבעל מובן, ניצב לפנינו כחסר מובן לחלוטין. בכך מתקיים במקרה זה התהליך הקומי [...] אמירה נראית מבדחת כאשר אנו מייחסים לה משמעות מתוך כורח פסיכולוגי, ובשעה שאנו מייחסים לה אותה, מיד אנו שבים ושוללים אותה ממנה. בתוך כך עשויה המשמעות להיתפס באופנים שונים. אנו מעניקים מובן לאמירה, ויודעים שמבחינה לוגית אי־אפשר להעניקו לה. אנו מוצאים בה אמת, שככלות הכול איננו יכולים למוצאה בה על פי חוקי הניסיון או הרגלי חשיבתנו הכלליים. אנו מייחסים לה השלכה לוגית או מעשית החורגת מתוכנה האמיתי, כדי לשוב ולשלול את ההשלכה הזאת ברגע שאנו מתבוננים בטיב האמירה כשלעצמה. בכל מקרה, התהליך הפסיכולוגי שהאמירה המבדחת מעוררת בנו, ושעליו מושתתת התחושה הקומית, מתקיים במעבר הבלתי אמצעי מאותה הענקה, מציאת אמת, ייחוס, אל המודעות או אל הרושם של איוולת יחסית (עמ' 85).
 
משכנע ככל שיישמע הדיון הזה, בכל זאת ברצוננו לשאול כאן את השאלה האם הניגוד בין המובן לחוסר המובן, שהתחושה הקומית מתבססת עליו, תורם גם להגדרת המונח של הבדיחה מצד שונותה מן הקומי.
גם המומנט של "התדהמה וההתבהרות" מוביל עמוק לבעיית היחס בין הבדיחה לקומי. קאנט אומר על הקומי בכלל, שתכונתו המשונה היא שהוא יכול להוליך אותנו שולל רק לרגע.22 היימנס (Heymans, 1896) מפרט כיצד מתרחשת השפעת הבדיחה באמצעות רצף של תדהמה והתבהרות. הוא מבאר את דעתו בעזרת בדיחה נפלאה של היינה (Heine), המניח לאחת מן הדמויות שלו, מוכר כרטיסי הלוטו הירש־היאָצינת (Hirsch-Hyacinth),23 להתפאר בכך שהברון רוטשילד התייחס אליו כאל מי ששווה לו, באופן פמיליונרי ממש. כאן, אומר היימנס, המילה הנושאת את הבדיחה נראית בתחילה פשוט מורכבת באופן שגוי, כמשהו לא מובן, בלתי נתפס, חידתי. כך היא מעוררת תדהמה. הקומיות נוצרת מפתרון התדהמה, מהבנת המילה. ליפס (1898, עמ' 95) משלים ואומר שלאחר השלב הראשון הזה של ההתבהרות, שהמילה מעוררת התדהמה משמעותה כזאת וכזאת, בא השלב שני, שבו מבחינים בכך שהמילה חסרת המובן הזאת היכתה אותנו בתדהמה ואחר כך יצרה מובן. רק ההתבהרות השנייה הזאת, התובנה שמילה חסרת מובן בשימוש הלשון הרגיל חוללה כל זאת, ההתפוררות הזאת אל האַין, רק היא יוצרת את הקוֹמיוּת.
בין אם תתקבל יותר על דעתנו האחת מבין שתי התפיסות האלה ובין אם האחרת, העיונים בתדהמה ובהתבהרות מקרבים אותנו לתובנה מסוימת. רוצה לומר: אם ההשפעה הקומית של ה"פמיליונר" של היינה מושתתת על פירוקה של המילה חסרת המובן לכאורה, כי אז יש למקם את ה"בדיחה" בהרכבה של המילה הזאת ובאופי המילה שהורכבה כך.
מחוץ להקשר של נקודת המבט האחרונה, מכירים כל הכותבים בתכונה ייחודית אחרת של הבדיחה כמהותית לה. "הקיצור הוא גופה ונשמתה של הבדיחה, הוא הבדיחה עצמה", אומר ז'אן פאול (1804, חלק II, סעיף 42), ורק מְשנה בכך את אמירתו של פולוניוס, הפטפטן הזקן בהמלט של שייקספיר: "על־כן, כיוון שהקיצור הוא־הוא נשמת־אפה של התבונה (wit), כיוון שסלסולי־לשון וחנחוני־סגנון הם רק משא־לעייפה, הריני מקצר".24
חשוב גם תיאור הקיצור אצל ליפס (1898, עמ' 90). "הבדיחה אומרת את מה שהיא אומרת לא תמיד במילים מעטות, אבל תמיד במילים מעטות מדי, כלומר במילים שעל פי ההיגיון החמור או אופן החשיבה והדיבור הרגילים אינן מספיקות לכך. בסופו של דבר היא עשויה לומר את הדבר דווקא בכך שהיא שותקת".
את זאת "שהבדיחה מוכרחה להציג משהו סמוי או חבוי" (ק' פישר, 1889, עמ' 51) למדנו כבר מן החיבור בין הבדיחה לקריקטורה. אני שב ומדגיש את הקביעה הזאת, כי גם היא קשורה למהות הבדיחה יותר מאשר לשייכותה לקוֹמיות.
[2]
 
אני יודע היטב שהמובאות הזעומות שהובאו לעיל מחיבוריהם של הכותבים על אודות הבדיחה אינן יכולות לעשות צדק עם העבודות הללו. בשל הקשיים העומדים בפני מסירה נטולת אי־הבנות של מהלכי מחשבה כה מורכבים ומרובי דקויות, איני יכול לחסוך לסקרנים את המאמץ לדלות עבורם את הידע המבוקש מן המקורות הראשונים. אך איני יודע אם ישובו מהם שבעי רצון לגמרי. הקריטריונים והתכונות של הבדיחה שמונים הכותבים ושקובצו לעיל — הפעילות, היחס לתוכן החשיבה שלנו, האפיון של שיפוט מתוך משחק, שידוך הבלתי דומים, ניגוד הדימויים, ה"מובן שבשטות", רצף התדהמה וההתבהרות, הבלטת הסמוי וצורת הקיצור המיוחדת לבדיחה — אמנם נראים לנו במבט ראשון קולעים כל כך וקלים להוכחה בדוגמאות, עד כדי כך שלא נוכל להסתכן בהמעטה בערכן של תובנות כאלה, ואף על פי כן, אלה הם disiecta membra [לטינית: "איברים מפוזרים"], שהיינו רוצים לראותם מתחברים יחדיו לכלל שלם אורגני. ככלות הכול, אין הם תורמים להכרת הבדיחה יותר מכפי שתורמת שורה של אנקדוטות לאפיונה של אישיות שאנו מתיימרים לכתוב עליה ביוגרפיה. חסרה לנו כליל התובנה על ההקשר הראשוני של הקביעות הבודדות, למשל מה הקשר בין הקיצור של הבדיחה לבין אפיונה כשיפוט מתוך משחק? וכן ההסבר האם צריכה הבדיחה לקיים את כל התנאים האלה כדי להיות בדיחה אמיתית או שמא רק כמה מהם? וכן אילו מן התנאים ניתן להחליף באחרים? ואילו מהם הכרחיים? היינו רוצים גם מיון וחלוקה של הבדיחות על יסוד תכונותיהן הבולטות המהותיות. החלוקה שאנו מוצאים אצל הכותבים מתבססת מחד גיסא על אמצעים טכניים, ומאידך גיסא על שימושה של הבדיחה בדיבור (בדיחת צלילים, משחק מילים — בדיחה קריקטוריסטית, מאפיינת, פטירה על דרך הבדיחה).
לא נתקשה אפוא להציב את מטרותיו של מאמץ נוסף להנהרת הבדיחה. על מנת שנוכל לצפות להצלחה, עלינו להכניס לעבודה נקודות מבט חדשות, או לנסות לחדור עמוק יותר באמצעות חידוד תשומת לבנו והעמקת התעניינותנו. נוכל ליטול על עצמנו שלא להחמיץ לפחות את האמצעי האחרון הזה. על כל פנים, בולט לעין מיעוט הדוגמאות של בדיחות המוכרות ככאלה המספיקות לכותבים לצורך חקירותיהם, וכל אחד מהם נוטל מקודמיו את אותן הבדיחות עצמן. איננו רשאים להתחמק מן החובה לנתח את אותן דוגמאות, ששימשו כבר את הכותבים הקלאסיים על הבדיחה, אך מעבר לכך, בכוונתנו לפנות לחומר חדש, כדי להשיג למסקנותינו מצע רחב יותר. אם כן, סביר שנבחר כמושא חקירתנו בדוגמאות הבדיחה, שהותירו בנו עצמנו את הרושם החזק ביותר במהלך חיינו, ושהביאו אותנו לידי הצחוק הגדול ביותר.
האם נושא הבדיחה ראוי למאמץ כזה? סבורני שאין לפקפק בכך. אם אתעלם ממניעים אישיים, שיש לגלותם במהלך התפתחות החקירות האלה, הדוחקות בי להגיע לתובנה על בעיות הבדיחה, יכול אני להסתמך על עובדת הלכידות ההדוקה של ההתרחשות הנפשית כולה, המבטיחה שגם בתחום נידח תפיק ההכרה הפסיכולוגית תועלת שאין לשערה מראש לתחומים אחרים. נוכל להזכיר גם איזו משיכה יוצאת דופן, מרתקת ממש, יש לבדיחה בחברתנו. בדיחה חדשה משפיעה כמעט כמו אירוע שיש בו עניין כללי ביותר; היא נמסרת מפה לאוזן כמו הידיעות האחרונות על הניצחון. אפילו אנשים חשובים — הסבורים שראוי לפרסם כיצד הגיעו לאן שהגיעו, באילו ערים וארצות ביקרו ועם אילו אנשי שם התרועעו — אינם נרתעים מלהזכיר בתיאור חייהם ששמעו בדיחה טובה זו או אחרת.25