רצח בשבת בבוקר

פרק ראשון

שנים תעבורנה, ידע שלמה גולד, עד שיוכל להחנות את מכוניתו בפתח המכון בלי שיחוש שיד קרה אוחזת בלבו. לפעמים חשב אפילו שכדאי היה שהחברה תשנה את מקום מושבה ובלבד שלא ייאלץ לחזור ולחוש את החרדה הזאת שוב ושוב. הוא חשב גם על האפשרות לבקש אישור מיוחד לטפל בפציינטים במקום אחר, אבל מדריכיו סברו שעליו להתמודד עם הסיטואציה התמודדות פנימית, שלא באמצעות שינויים טכניים.

בתודעתו הדהדו עדיין דבריו של הילדסהיימר הזקן שאין מדובר בבניין; לא הוא הגורם לחרדות, אמר הזקן לגולד, אלא רגשותיו ביחס לאירוע. גולד שמע את המילים כפי שנהגו, במבטא היקי הכבד, בכל פעם שהתקרב לבניין מאז אותו יום. בעיקר חזר ושמע את המשפט בדבר ההתמודדות, שצריך שתהיה עם רגשותינו ולא עם קירות האבן.

מובן, אמר אז הילדסהיימר, שיש לזכור שמדובר באנליטיקאית שלו, של גולד, ״ואולי כדאי דווקא להפיק את המקסימום מהקשיים,״ הדגיש הזקן ותלה בו את עיניו הנבונות בשאלה. אבל שלמה גולד, שהיה בזמנו גאה כל כך על שניתנו לו מפתחות הבניין, לא יכול היה עוד להיכנס לחדרו במכון בלי שייתקף חרדה.

ולחשוב על הדרך שעשה עד שהפקידו בידיו את המפתחות! רק עם תום השנה השנייה ללימודיו נתכנסה ועדת ההוראה לישיבה והואילה למצוא אותו מתאים לנסות להיות אנליטיקאי של ממש ולטפל בפציינט הראשון שלו (בהדרכה, כמובן). והמפתחות והגאווה וחדוות הבעלות על הבניין, הכול נעלם, דבר לא חזר לתקנו מאז אותה שבת.

היו מי שלגלגו על יחסו הרגשני של גולד אל הבניין שבו בחרו אנשי המכון למשכנם. עד לאותה שבת נהג גולד להציג את בית האבן לפני כל אורח שבא לירושלים. תמיד התנדב ומעולם לא הסתיר את תחושת השייכות שחש כלפי המקום. הוא היה מנופף בזרועותיו כמבקש להקיף בהן את הבית המרובע, על שתי קומותיו, המרפסת העגולה, הגן הגדול ששיחי ורדים פורחים בו בכל עונות השנה, שני טורי המדרגות המתעקלים משני צדי המרפסת העגולה ומובילים אל דלת הבניין. אז היה ממתין ומצפה לביטויי ההתפעלות, להסכמה שאכן המבנה המלכותי הולם את ייעודו.

וכל התום הזה, ההערצה בלא סייג, תחושת השייכות לשבט הסודי, הגאווה על הפציינט הראשון, הכול נעלם ואת מקומו תפסו המועקה הכבדה, החרדה, מאז אותה שבת, זו שבינו לבין עצמו כינה ״השבת השחורה״, השבת שבה התנדב להכין את הבניין לקראת ההרצאה שעמדה לשאת אווה ניידורף, ששבה משהות של חודש אצל בתה בשיקגו.

היתה זו השבת שבה התקרב שלמה גולד לבניין המכון מבלי לדעת שחייו עתידים להשתנות כליל. שבת של מארס ושמש וציפורים מצייצות, ומאחר שהיה נרגש לקראת הפגישה עם ניידורף, הקדים לצאת את ביתו כדי לסדר את האולם ולערוך את הכיסאות, שעמדו מקופלים במחסן, למלא את המחם הענק במים. כולם, ידע, ירצו קפה בשבת בבוקר. ההרצאה עמדה להתחיל בעשר וחצי, ודקות אחדות לפני תשע החליקה מכוניתו במורד הרחוב.

ירושלים של שבת היתה שקטה, והשכונה שעבר בה, שהיתה שקטה תמיד, היתה עכשיו דוממת לחלוטין.

גולד שאף את האוויר הנקי כל כך ועקף בזריזות את החתול השחור, שחצה את הכביש באדישות מהודרת. הוא חייך לעצמו בעניין האמונות הטפלות של אנשים הפוחדים מחתולים שחורים, חיוך שהיה האחרון בנושא זה, שגם ביחס אליו נשתנתה עמדתו מאז אותה שבת.

ההרצאה שעמדה להתקיים גרמה לו התרגשות מיוחדת: הוא עמד לראות את האנליטיקאית שלו לאחר ארבעה שבועות של חופשה.

במשך ארבע השנים שבהן היתה ניידורף האנליטיקאית של גולד זכה לשמוע כמה וכמה הרצאות שלה. כל הרצאה היתה לו חוויה מרגשת. אמנם תמיד היה חש מין תחושה של אפסות כלשהי, והרגשה עמומה כי לעולם לא יוכל להיות מטפל גדול באמת, אך מצד שני היתה תמיד גם החוויה החד־פעמית שבעצם הלימוד והידיעה שהוא, גולד, לוקח חלק בהיותו עד למתת אלוהים נדירה זו שאווה ניידורף ניחנה בה — האינטואיציה המבורכת, הידיעה המושלמת מתי לומר לפציינט מה, התחושה הנכונה של עוצמת החום הנדרשת; ושאת כל אלו הוא קיבל ממנה, בהיותו פציינט שלה.

בחוזר שנשלח לחברים על אירועי השבת היה רשום גם שם ההרצאה: ״כמה היבטים בבעיות אתיות ופורנסיות הנוגעות לטיפול האנליטי״.

איש לא הלך שולל אחר לשון ההמעטה שבמילים ״כמה היבטים״.

שלמה גולד ידע שהרצאת היום, שתיפתח בהקדמה מצטנעת, תהיה עולם ומלואו. הוא ידע שגם הרצאה זו תתפרסם בעיתונים המקצועיים ותעורר דיונים סוערים, מאמרי תגובה ומאמרי תגובה על תגובה, ונהנה מן המחשבה שיוכל לראות את השינויים הקלים שתעשה ד״ר ניידורף במאמר שיתפרסם. הוא יוכל לשוב ולהתבשם מן התחושה שהוא ״היה שם ממש״, בדומה לאדם המאזין לשידור רדיו של קונצרט ששמע בהופעה חיה.

גולד החנה את מכוניתו לפני פתח הבניין, הרחוב עדיין היה כולו שלו. מתא הכפפות הוציא את צרור המפתחות של המכון — הוא החזיק אותו בנפרד — שהיו בו המפתח של דלת הכניסה, המפתח של מנעול הטלפון ומפתח המחסן. הוא נעל את מכוניתו ופתח את שער הברזל הירוק, שרק מי שהתבונן בו היטב יכול היה לראות את שלט הזהב הרחב הקבוע בו, המצהיר על ייעודו של הבניין. הוא עלה בגרם המדרגות המעוקל אל דלת העץ, שלא ניתן היה לראותה מן הרחוב. שוב לא עמד בפיתוי ופנה לאחור להתבונן ממרומי מרפסת הכניסה אל הרחוב ואל הגן הגדול, שפרח והדיף ריחות של יסמין ושל יערה, ובחיוך קל פתח את דלת העץ, אל תוך אולם הכניסה שהיה, כתמיד, חשוך.

החלונות היו סגורים ווילונות כבדים רבצו עליהם. גולד לא זכר מי תרם אותם, אבל הם בהחלט מילאו את תפקידם. כל פרט באולם הכניסה היה מוכר לו, כמו בית ילדותו. אולם הכניסה הוביל אל שישה חדרים שהיו סגורים בדלתות עץ כבדות.

במבט לאחור, הכול החל משנשמע קול נפץ הזכוכית. היה זה ברגע שהצליח להזיז את השולחן עד לקיר ונשען עליו בכבדות. כששמע את נפץ הזכוכית אפילו לא היה צריך להרים את עיניו. רגע היה משותק, אבל גם באותו רגע ידע היטב איזו תמונה נפלה.

אחרי שנים של שהייה באולם ההרצאות כשהוא מקשיב להצגות מקרים, לדיונים תיאורטיים, מעביר את עיניו במעלה הקיר, ידע בדיוק, כשם שידעו כולם, את מקומה של כל תמונה.

תמונות המתים היו תלויות סביב על קירות האולם, ולאחר שנתלתה התמונה האחרונה, לפני חודשים מספר, היה מי שהתבדח שאת התמונות הבאות יהיה צריך לתלות בקומת היציע. שעות ארוכות בילה גולד בהתבוננות בעיני המתים וידע על מבטם כל מה שאפשר לדעת. הוא זכר, למשל, בלי להביט בתמונה, את עיניה הצוחקות של פרומה הולנדר, מדריכה במכון, דור שני למייסדים, שמתה מהתקף לב פתאומי בגיל שישים ואחת. היא היתה תלויה מימין לכניסה, ומי שישב בקצה הימני של האולם יכול היה לראות את עיניה, שמזווית אחרת הבריקו. משמאל לכניסה, ליד הדלת, היתה תלויה תמונתו של סימור לבנשטיין, שהגיע למכון הישראלי מן המכון בניו יורק ומת מסרטן כשהיה בן חמישים ושתיים. שנת הלידה ושנת הפטירה היו רשומות בצד השם על מסגרת התמונה. מטפל שחיכה לפציינט שאיחר יכול היה לעבור מתמונה לתמונה, ללמוד את הפרטים, להתבונן בתווי הפנים של כל המתים כולם.

התמונה שנפלה היתה תמונתה של מימי זילברטל, שמתה לפני שהגיע גולד למכון. הוא לא הכירהּ ולא ידע מה היתה סיבת מותה. הוא זכר שפעם, באחת מהפסקות הקפה, שאל על כך את אחד האנליטיקאים הבכירים ונענה במבט מצמית ובשאלה מדוע חשוב לו לדעת. אדם אחר היה אולי פותח בבירור נמרץ של העניין, אך גולד העדיף שלא לדעת, היתה לו תחושה שמדובר במשהו אפל במיוחד.

אבל באותה שבת, לאחר שנחרב הכול, שמע גולד קטע שיחה בין ג'ו לינדר לבין רוזנפלד. ג'ו נופף את התמונה נטולת הזכוכית והטיח ברוזנפלד, כמעט בצעקה, שלא זה הזמן להיפטר מהתמונה, רק בגלל ההזדמנות שניתנה. והמילים שזכר גולד היו: ״רק בגלל שמישהו מתאבד לא זורקים את התמונה שלו מהקיר, ואתה יודע שאני לא אתן שהתמונה תישאר נעולה בארון.״ השניים היו במטבח ולא נתנו את דעתם על גולד, שעמד בפתח, ולאחר חוויות הבוקר כולו לא זועזע מן האינפורמציה המרעישה.

גולד טאטא במהירות את שברי הזכוכית והניח את התמונה במטבח, ליד המקרר הקטן, לאחר מכן פנה למחסן להביא את הכיסאות. השעה היתה רק דקות אחדות אחרי תשע, והיה לו זמן די והותר, אף על פי שנדרשו, לפי הערכתו, כמאה כיסאות (הוא חשב על כך שלהרצאתה של ניידורף יבואו מכל הארץ). לאחר שערך תשעים כיסאות בשורות של חצי מעגל, התבונן במלאכתו, ראה כי טוב, אך לבסוף החליט שצריך להוסיף עוד כיסאות מן החדרים הסמוכים.

בכל פעם שנכנס לאחד מחדרי המכון, בעיקר אם היה לבדו בבניין, התרשם מחדש מהאופן שבו התאימו כל כך לייעודם. החדר הראשון שנכנס אליו, זה שמימין לכניסה, היה אפלולי ככל האחרים, והחלונות הגבוהים והרהיטים הכבדים יצרו תחושה של מסתורין וכובד־ראש. תמיד ברגע שהסיט את הווילונות הכבדים עלה בדמיונו מראה אופייני של כנסייה גותית.

בכל אחד מחדרי המכון היתה ספה, ומאחוריה כורסת האנליטיקאי, כורסה כבדה שנראתה נוחה משהיתה באמת (כל מי שעבד במכון התלונן על כאבי גב. למטפלים רבים היתה כרית קטנה שנהגו להשעין בצנעה מאחורי גבם בשעת הטיפול). בכל חדר היו תמונות עמומות וכמה כיסאות, ששימשו את חברי המכון בזמן הסמינרים.

הסמינרים השבועיים התקיימו בשעות הערב, בימי שלישי בדרך כלל, וכל תלמידי המכון — תלמידי כל המחזורים — היו נפגשים בהם. פעם בשבוע היו החדרים מוארים, והאווירה הכבדה היתה מתפוגגת מעט. בכל חדר היו הכיסאות ערוכים במעגל ומהמטבח היה נישא ריח של עוגות וקפה. בהפסקה המשותפת היו כולם מסתערים עליהם.

פעם בשבוע, לשביעות רצונו של הילדסהיימר, שרצה ״לראות את הבניין חי ונושם״, היתה המולה במכון, הרחוב היה נחסם במכוניות, ובשעת ההפסקה היו נשמעים קולות דיבור ואפילו צחוק, משנתערבבו מורים ותלמידים אלו באלו וסיפרו חוויות מן השבוע החולף. תמיד היה מי שהביא קפה, ותורנות העוגות היתה נשמרת בקפידה.

אבל דבר לא עלה על הפעילות בשבת.

בימי שלישי, ימי הסמינרים, היה תמיד מי שהגיח ברגע האחרון מאחד החדרים וביקש מן המקדימים להיכנס רק לרגע אחד למטבח, כדי שיוכל ללוות את הפציינט לדלת בלי שייראה. בשבת, לעומת זאת, היה הבניין פנוי. גם המקדימים מצאו את דלתות החדרים פתוחות לרווחה, וידעו שאפשר אפילו לשרוק שיר טיפשי בלי לחדור לעולמם של אלו השוכבים על הספה.

אמת, החדרים היו מעטים מכדי להכיל את שלושים הקנדידטים ואת כל הפציינטים.

אמת, היו בעיות גם בחלוקת החדרים, בסידור השעות, אבל הילדסהיימר הזקן חזר ותבע בכל ישיבותיה של ועדת ההוראה שהועלו בהן תלונות להמשיך ולחייב את הקנדידטים לקבל פציינטים במכון, עד לרגע שייעשו חברים. צריך שייעשה בבניין שימוש, שיהיו בו חיים, ציטטו מפיו יודעי דבר.

אי אפשר לומר שהיו מריבות של ממש על החדרים, אך אפשר היה לחוש בהבדלי הוותק ובהבדלי המעמד שבין הקנדידטים. היה ברור שלקנדידט מתחיל יוקצה החדר הקטן, כשם שהיה ברור שקנדידט בכיר, מי שיש לו שלושה פציינטים, יוכל לבחור בעצמו את החדר שיעבוד בו.

החדר הקטן היה קטן, אך זו לא היתה מגרעתו היחידה. מגרעתו העיקרית היתה מיקומו — מאחורי המטבח; קולות שותי הקפה, בהפסקות הקצרות שבין פציינט לפציינט, הנפגשים ומלחשים במטבח, צלצולי הטלפונים, קולה האיטי והמהסס של המזכירה, הצליחו לחדור אל החדר למרות כל אמצעי האיטום, כולל הווילון הכפול שנתלה על הדלת מצדה הפנימי.

הפציינטים שטופלו בחדר הזה לא חדלו להתייחס לתופעה בדרכים שונות. שעות תמימות בילה גולד במתן פירושים שונים למקרה השני שקיבל, אישה שלא חדלה לחשוש שדבריה נשמעים מחוץ לחדר.

אבל בשבתות, הימים שבהם נפגשו אנשי המכון להרצאות ולהצבעות, הכול היה מותר. החלונות היו פתוחים לרווחה, האור והחוץ חדרו פנימה. כעת נכנס גולד לחדר הקטן, שורק לעצמו בחדווה, כדי להוציא את אחרוני הכיסאות. החדר הקטן, החדר שבו עבד, נראה לו גם עתה מוכר וחביב. זה היה יחסו הקבוע לחדר הזה אף על פי שציפה בכיליון עיניים לרגע שבו יהיה ותיק דיו לעבוד בחדר הראשון מימין לכניסה, שבינו לבינו כינה אותו ״החדר של פרומה״, זאת משום שפרומה הולנדר, שהיתה רווקה חשוכת ילדים, הורישה למכון את רהיטיה הכבדים והחמים, ומשהו מחביבותה, משמחת החיים שלה, ממאור עיניה, דבק ברהיטים ואפילו בתמונות העמומות.

גולד נעצר ליד דלת החדר הקטן. הווילונות היו משוכים והחדר היה חשוך כל כך, עד שקשה היה להבחין ברהיטים. הוא הסיט את הווילונות, תוך הרהור על כך שעדיין לא ערך את כוסות הקפה ולא הכין את המאפרות. הוא לא עישן, אבל צריך היה לזכור את האחרים.

את פרופסור נחום רוזנפלד, למשל. הסיגרים הדקים שלו, הנעוצים תמיד בזווית שפתיו, היו משווים לו ארשת קפוצה וזועפת. תמיד היו הבְּדלים החומים מפוזרים בסביבתו, אם לא הניח מישהו מאפרה לידו ממש. משהו מרשעותו של רוזנפלד נחשף באופן שבו היה ממעך את בדל הסיגר ופונה הלאה, אל הסיגר הבא. לפעמים היה גולד נרעד, מרגיש מין הזדהות עם הסיגר הנמעך.

הוא פנה מן החלון והתבונן סביב. כאן נעתקה נשימתו, כלומר נעתקה ממש. משניסה לתאר את תחושותיו, אחר כך, דיבר על החסרת פעימה, על הלם.

בכורסה, בכורסת המטפלים, ישבה ד״ר אווה ניידורף. ״היא עצמה ישבה שם״, אמר וחזר ואמר גולד אחר כך. מובן שלא האמין למראה עיניו. הרצאתה עמדה להתחיל בעשר וחצי והשעה עדיין לא היתה תשע וחצי, ורק אתמול חזרה משיקגו ולעולם אין היא מקדימה כל כך.

ניידורף ישבה בכורסה בלי תנועה, נשענת לאחור, ידה השמאלית תומכת את לחייה, ראשה מוטה מעט שמאלה.

ניידורף הישֵנה נראתה לו, לגולד, כאדם שאסור לו לשהות במחיצתו. לא זו בלבד שחש שחדר לרשות הפרט; לעיניו התגלה קיום אחר שלה, משהו שאסור היה לו להיחשף אליו. הוא זכר את הפעם הראשונה שראה אותה שותה קפה. כמה קשה היה לו לראות בה אדם רגיל. הוא אפילו זכר את הרעידה הקלה של ידה האוחזת בספל. גם אז ידע, כמובן, שיחס זה אל המטפל הוא נושא מפורסם בתחום הטיפול הנפשי, כל התיאוריות הפסיכואנליטיות דנות בו.

עתה עמד ושאל את עצמו איך יפנה אליה. הוא לחש וחזר ולחש כמה פעמים: ״ד״ר ניידורף.״ היא לא הגיבה. משהו בתוכו, הסביר אחר כך, הכתיב להתעקש, בעדינות, להעיר. הוא לא ידע מדוע, רק המבוכה היתה מובנת לו, המבוכה משום שעתידה להיגרם לה אי־נוחות כשתראה אותו עומד מולה לכשתתעורר.

הוא השתהה והביט בפניה. מעולם לא ראה בהם הבעה כזאת. אולי רפיון, חשב, אפילו מין חוסר־חיים. תמיד היתה בפניה אינטנסיביות עצומה, שהשתלטה על כל הבעה אחרת. הוא חשב שהרפיון הזה מקורו בעיניה העצומות. מקור האנרגיה היה עיניה, הנפלאות באמת, העיניים בעלות המבט החודר ביותר שהכיר. בפעמים המעטות שהעז להישיר אליה מבט חש שנכווה. עכשיו לראשונה בחייו, הרשה לעצמו להביט בה ישירות מקרוב, כמו ילד שמביט באמו המתלבשת כשהיא חושבת שהוא ישן.

הכול הסכימו שאווה ניידורף היא אישה יפה במיוחד. היפה בנשות המכון, היה ג'ו לינדר אומר ומוסיף שהתחרות שם אינה קשה כל כך. אבל האמת היתה שלמרות חמישים ואחת שנותיה עדיין התבונן בה כל אדם משנכנסה לחדר. יופייה עורר לתגובה נשים וגברים כאחד. היא ידעה שהיא יפה, אך לא היתה יהירה; היא פשוט הקדישה תשומת־לב של כבוד לעניין הדורש טיפוח, כאילו היו היא וגופה שתי ישויות שונות. דרכה בבחירת בגדים היתה נושא לדיונים ארוכים, אפילו בין הגברים. קנדידטים, מודרכים וגם אנליטיקאים מן המניין לא יכלו להישאר שווי־נפש להופעתה. אפילו הילדסהיימר הזקן, ידעו הכול, היתה לו חולשה כלפיה. בהרצאות היה מחייך אליה חיוכים של הבנה משותפת. בהפסקות היו משוחחים זה עם זה בפינה, ארשת שניהם רצינית. הם היו מטים את ראשיהם זה אל זה, ותחושה של קשר ושיתוף ביניהם היתה עוברת בחדר כמו גל גבוה.

עכשיו בשנתה, בכורסת המטפלים, היה גולד יכול להתבונן בה בעיון. שערה, ובו חוטי כסף רבים, היה אסוף אל מרכז הקודקוד, ושכבת האיפור הכבדה, בעיקר על עצמות הלחיים העדינות ועל הסנטר המחודד, נראתה בבירור. גם עפעפיה היו מאופרים בכבדות. במבט מקרוב הבחין גולד שהזדקנה מאוד לאחרונה. הוא חשב על כך שהיא כבר סבתא, על בנה, על כך שמאז שנתאלמנה נראתה עייפה יותר. פעמים רבות שאל את עצמו מה היו יחסיה עם בעלה, אבל בכל פעם שניסה לדמותה בביתה היה רואה אותה לבושה באחת משמלותיה המהודרות, כזו שלבשה עכשיו, שמלה לבנה פשוטה כביכול, שאפילו לעיניו הלא־מנוסות נראתה מיוחדת ויקרה, בצווארונה הלבן והגבוה, שהעניק לפניה ברק מיוחד.

שעות רבות הקדישו ניידורף והוא לאי־יכולתו להתייחס אליה כאל אדם רגיל, לאי־יכולתו לדמות כיצד היא חיה מחוץ לשעות הטיפול. הוא טען שהיא אינה ״יוצאת לו מהשמלה״, השחורה או הלבנה, שבשום אופן אין הוא מסוגל לדמותה במטבח, למשל. הוא לא היה היחיד. איש לא יכול היה לדמותה בחלוק בית. היו שטענו בחום שבוודאי אין היא אוכלת לעולם.

בצד זאת העריצו כולם את כוחה כמטפלת. ובאשר ליכולת ההדרכה שלה — בזאת לא היה לה מתחרה. כל מודרכיה היו מקשיבים באדיקות להערותיה. הם חזרו ודיברו על ״יכולת חדירה״, על ״אינטואיציה נדירה״ ועל ״מאגרים אינסופיים של אנרגיה״. כל מי שהדריכה ניסה לאמץ לעצמו את סגנון הטיפול שלה. אך איש לא יכול היה להעתיק את חושיה, שתמיד אמרו לה מהו הרגע הנכון לומר מה.

כשניידורף הרצתה בשבתות בבוקר במכון היו כולם באים. היו באים מחיפה ומתל אביב, ואפילו שני הקיבוצניקים מן הדרום היו מגיעים. תמיד עוררו הרצאותיה סערות וויכוחים, תמיד היה בהן חידוש. לפעמים היו קטעי משפטים ששמע גולד בהרצאותיה מתנגנים בתודעתו ימים רבים אחר כך ומתערבבים במשפטים שאמרה בשעות הטיפול שלו.

עתה עצר את נשימתו ונגע בעדינות בזרועה. בד השמלה היה רך למגע. הוא שמח שחורף עכשיו, השרוול הארוך הלבן מנע ממנו להניח יד על עורה החשוף. גם כך היה עליו לכבוש דחף להחליק על השרוול עוד ועוד. הוא היה מזועזע מדחפיו הסותרים, מפחדיו, וחשב שאילו היה עליו לדמות אותה בשנתה לא היה מעלה על דעתו שתפקיר עצמה לשינה עזה כל כך. הוא היה בטוח שהיא אדם ששנתו קלה.

באותו הרגע שב ושאל את עצמו, כמעט בקול רם, מה מעשיה במכון בשעה מוקדמת כל כך. היא עדיין לא התעוררה, והוא נגע בה שנית, הפעם בתחושת חרדה.

משהו היה לא נכון, והוא לא ידע מה הדבר.

זו היתה פעולה של אינסטינקט, כך הסביר אחר כך, הנגיעה בפרק כף ידה, שהיה קר. אבל כיוון שתנור הגז לא פעל, והיא היתה רזה כל כך, לא ייחס לכך חשיבות מיוחדת. הוא חזר ומישש את הפרק העדין — מחפש, בלי משים, את הדופק ופתאום, ממש פתאום, הרגיש כמו בלילות התורנות הארוכים שהיה עושה בבית החולים בראשית שנות ההתמחות שלו. לא היה דופק. המילה מוות עדיין לא נהגתה בתודעתו, הוא חשב רק על דופק. הסיפורים על כל מקרי המוות הדומים, שהוא ראה בהם סיפורי אגדות, עלו פתאום בדעתו. הסיפור על המטפל שישב בכורסתו ולא הגיב בשעה שהפציינט ביטא כלפיו בלהט את זעמו, ומשנסתיימה השעה והוא לא העיר על כך דבר התיישב הפציינט על הספה והתבונן היטב ונוכח לדעת שהמטפל מת. והסיפור על הפציינט הראשון של הבוקר, שפתח את דלת הקליניקה משלא נענו צלצוליו ומצא את המטפל בכורסתו בלא רוח חיים. הוא מת, כפי שהסתבר לאחר מכן, מיד לאחר ריצת בוקר שגרתית.

המשך העלילה בספר המלא