יום החופש המהפנט של מולי מון

פרק ראשון
 

כבר יומיים שכבה מוֹלי מוּן במיטתה בווילונות סגורים. היא לא הייתה חולה בשפעת שהביא עמו מזג האוויר הקריר של חודש נוֹבֶמבֶּר. לא הייתה לה בחילה שגרמו לה הנקניקיות בניוּ יוֹרק. מולי שכבה במיטה בחושך משום שפצעה את עינה.
בכל פעם שהזיזה את העין הימנית היא חשה כאב. מובן שכשהזיזה את העין השמאלית, הטובה, זזה גם העין הימנית, החלשה, ומשום כך כבר יומיים יצאו שתי עיניה מכלל פעולה. היא שכבה לה, עיוורת כחפרפרת, תחבושת בית החולים על העין הפגועה וצעיף סביב שתי העיניים, והאזינה לטלוויזיה. היא ריחמה על עצמה מאוד והצטערה שאין לה אימא או אבא שינחמו אותה, אבל לא היו לה הורים. היא לא הייתה סתם ילדה שברחה מהבית, היא הייתה יתומה.
אבל הייתה לה פֶּטוּלָה. פטולה הייתה כלבת הפַּג השחורה של מולי. פטולה המסכנה. בעוד מולי מסתובבת ומתהפכת בין סדיני המשי במיטה הענקית שלה, ישבה פטולה בסבלנות באפֵלה המחניקה וחיכתה. מולי ופטולה התגוררו בסוויטַת פֶּנטהַאוּז מפוארת ביותר, בקומתו האחרונה של מלון בֶּלינגהַם היוקרתי בניו יורק.
מולי הייתה מודאגת. חשָשהּ הגדול ביותר היה שמא נפגעה ראייתה בעין ימין. חששה השני היה יוצא דופן ביותר. זה היה חשש שלא יכול להיות לכם או לי. כי עיניה של מולי היו יותר מסתם אמצעי ראייה. הן היו מהפנטות.
הִפּנוּט. זה היה כישרונה המיוחד של מולי. ועיניה המהפנטות, הקרובות זו לזו, היו הקלף המנצח שלה בחיים. בעזרתן היא נסעה לאמריקה, קבעה את ביתה במלון הזה בצפון מַנהֶטֶן וסידרה לעצמה תפקיד ראשי במחזמר ששמו ״כוכבים על מאדים״ שהוצג בבּרוּדוֵוי. סגנון הריקוד של מולי היה כבד ומגושם וקולה היה סדוק כחתיכת נקניק חרוכה, אבל היא הפנטה כל אחד ואחת מהנוכחים בתיאטרון והם האמינו שהיא כוכבת מדהימה חדשה. אם עיניה המהפנטות יחדלו לתפקד, המצב עלול להיות קשה. קשה מאוד. קשה כמו צווארון מעוּמלָן.
עמילָן הוא חומר שמפיקים מתפוחי אדמה ומשתמשים בו כדי שהבגדים ייראו מגוהצים ביותר. אפשר לגהץ פיסת בד עד שתהיה קשה כמו קרש אם מתיזים עליה כמויות עמילן נכבדות. זאת הסיבה שמסעדות משתמשות בעמילן. כדי שהמפיות יהיו נוּקשוֹת ואלגנטיות. בקיצור, אם אתם עדיני נפש לא תרצו לדעת איך נפגעה העין של מולי. בכל אופן, זה קרה ככה:
בלילה שבו אירעה תאונת העין של מולי אכלו היא ופטולה במסעדה. מסעדה מפוארת עם מפות שולחן ורודות שנקראת מסעדת פְלָמינגוֹ. מולי ופטולה היו רעבות מאוד אחרי יום של עבודה קשה בחזרות על ריקודים ושירים בתיאטרון. מולי בילתה את כל אחר הצהריים באימון על ריקוד סטֶפּס עם חייזר בדמות תמנון יבשה ענקי שרקד מהר מאוד. היא הייתה מורעבת ממש.
כשהגיע המלצר הזמינה מולי כריך קטשופ וקַוְויָאר לעצמה וקערה של בשר קצוץ לפטולה. אחר כך לקחה מפית בצורת ציפור שישבה בגביע הבדולח שלפניה, ובתום לב ניערה אותה בתנועת יד ניעור הגון וחד. היא לא ידעה שאותה מפית מסוימת הייתה מסוכנת. קטלנית. הותז עליה עמילן רב כל כך עד שקצותיה, אחרי שגוהצו, נעשו חדים כתער.
כשניערה מולי את המפית כדי לפתוח אותה, חוד התער שלה פגע בעינה.
אם אי פעם נעקצתם בעין אתם מכירים את הכאב המייסר שתקף את מולי. אמבולנס הוזעק למקום והיא פונתה ישר לבית החולים לעיניים במנהטן.
שם נאמר לה שיש לה שריטה בקַרנית העין הימנית. היא קיבלה שני סוגים של משככי כאבים, תמיסה לשטוף בה את העין, אספקה של רטיות שחורות, ועצה - לשכב במיטה שלושה ימים.
בלילה הראשון היו למולי סיוטים איומים. היא חלמה שהיא עומדת על הבמה בתיאטרון מנהטן עם חמישה תמנונים רקדני סטפס. הם חגו סביבה, מקישים בזרועות הצַיִד הירוקות שלהם, וככל שרקדו והסתחררו יותר כן נראה שזרועותיהם הולכות ומתרבות. במהרה הלמו סביבה מאות זרועות אצה - הרבה יותר זרועות מכדי שמולי תוכל לעקוב אחריהן. היא רקדה באמצע חסרת אונים ונוּקשה כבול עץ עד שאחד החייזרים השמיע צווחה מחרישת אוזניים.
״תִס־תס־תסתכלו עליה!״ הוא קִרקר, ״היא מִת־מת־מתחזה. היא לא יודעת לרקוד.״ בחלומה ניסתה מולי לכוון את מבטה המהפנט אל המפלצת המבחילה, אבל גילתה שעיניה תקועות. ככל שהתקרבו אליה החייזרים ונעשו יותר ויותר אמיתיים כך הרגישה מולי שעיניה מתות וחסרות תועלת. ואז, למרבה האימה, נעצמו עיניה לגמרי ומולי לא הצליחה לראות כלל.
מסביבה התערבבו קולותיהם הכועסים והמבעבעים של חייזרי התמנונים בקולות האנשים בתיאטרון שצעקו, ״היא מתחזה! היא מתחזה עלובה ומסריחה. תשלחו אותה בחזרה לבית היתומים בבּרַיֶירְסְוִויל!״

בעיניים מכוסות בצעיף נחלצה מולי כעיוורת משמיכת הפּוּך בציפוי המשי וטִלטלה את רגליה הרזות הַוְורַדרַדוֹת. היא קימטה את אפה הבּוּלבּוּסי ושאפה את ריחו הכבד והבאוש של החדר, תערובת של צחנת גרביים מלוכלכים, ריח כלב וניחוח סחלבים מהזר הענקי ששלח מפיק ההצגה ״כוכבים על מאדים״ בצירוף איחולי החלמה מהירה. שוב לא הייתה מסוגלת להוסיף ולהישאר כלואה כתרנגולת דוגרת והרגישה אשמה כבדה בגלל פטולה. היא הסירה בזהירות את הצעיף מראשה, ולאט־לאט פקחה את עינה הבריאה. היום, שמחה לגלות, העין הפגועה כבר לא כאבה מאוד כשזזה מתחת לרטייה. בזהירות הביטה בשולחן המבולגן שבצד מיטתה. חפיסת הגלולות האדומות כשלטי אזהרה שנתן לה הרופא כבר התרוקנה. עכשיו עליה לקחת את שתי הגלולות הסגולות של השלב השני בטיפול. מעולה! זאת אומרת שהיא עומדת להחלים. את הרטייה היא לא תסיר בשום פנים ואופן, אבל היא יכולה לפחות להשתמש בעין השמאלית. וזאת אומרת שהיא יכולה לצאת.
יהיה שונה לצאת הפעם. לרוע המזל תיאלץ מולי להתנהג כמו ילדה רגילה. היא לא תוכל להפנט אנשים. היא לא תוכל להפנט איש בעין אחת בלבד. היא לא רצתה אפילו לנסות, כי אם תפער את עינה הבריאה כדי להפנט תיפָּער גם העין הפצועה שמתחת לרטייה ואז השריטה שבקרנית ללא ספק תשוב ותיפתח. לעצם המחשבה שזה עלול לקרות התכווצה מולי בכאב. היא מוכרחה לקחת חופש מההפנוט. היא לא יכולה להסתכן בביקור בתיאטרון. כדי לפגוש מישהו משם היא מוכרחה להיות בשיא הכושר ההיפנוטי. במקום זאת, היא יכולה לקחת את פטולה לטיול בסֶנטרַל פארק. אולי הן ילכו לבקר בגן החיות.
״תשמעי, פטולה,״ אמרה וחיבקה את עורף הפרווה המקומט של חיית המחמד שלה, ״כדי לפצות אותך, נצא היום לחופשה. מה את אומרת? מתחשק לך לראות אריות ים? אולי נספיק להגיע להאכלה.״
כשמולי שלפה את עצמה מהמיטה השמיעה פטולה נביחה מלאת התלהבות והתחילה לרוץ במעגלים סביב־סביב. אחר כך צללה לסלסילה שלה, להטמין בה אבן שמצצה.
מולי פילסה לה דרך בין ערימות של בגדים חדשים בעטיפות נייר, דרכה על קופסאות של נעליים חדשות שקנו לה וכשלה אל החלון. היא הסיטה באומץ את הווילונות הכבדים בצבע שמנת. אור חזק של שמש חורפית הציף את החדר.