פתח דבר
נורבגיה הכבושה בידי הנאצים, 27 בפברואר 1943
תשעת החבלנים חצו את מדרון ההר בשורה מדורגת.1 חושיהם של הגברים הצעירים, ולאו דווקא אורו העמום של הירח, הם שהנחו אותם בדרכם. הם עשו דרך עקלקלה בין חורשות האורן וגלשו מטה בנוף הטרשי, הזרוע רובו ככולו מהמורות חלולות ותלוליות שלג עבות. בחליפות ההסוואה הלבנות שלבשו מעל מדי הצבא הבריטי שלהם, הם נראו כמו רוחות רפאים הרודפות את היער. והם נעו חרש כמו רוחות רפאים, בדממה שהופרה רק ברשרוש מגלשי הסקי שלהם ובפגיעת מוט בענף בלתי־נראה מפעם לפעם. הרוח החמימה שנשבה ברציפות בעמק וֶסטפיוֹרד עמעמה אפילו את הקולות האלה. היתה זו אותה רוח שתמחה עוד מעט את עקבותיהם - כך לפחות קיוו התשעה.
אחרי שעברו קילומטר וחצי בדרכם מהבקתה ששימשה אותם כבסיס, נעשה היער עבות ותלול ולא היה ביכולתם להמשיך בדרכם אלא ברגל. הנורבגים הצעירים הסירו את מגלשיהם והכתיפו אותם. גם כך המסע היה קשה. הם נשאו תרמילי גב מלאי ציוד במשקל 15 קילוגרמים, והיו חמושים בתת־מקלעים, ברימוני יד, באקדחים, בחומר נפץ ובסכינים. הם דשדשו, החליקו ונאחזו בכל הבא ליד בדרכם מטה בשלג הכבד והלח. תחת הציוד הכבד הם שקעו לפעמים עד מותניהם בתלוליות. החשיכה, שהעמיקה כשבאו עננים נמוכים וכיסו את הירח, הקשתה עליהם עוד יותר.
בסופו של דבר הגיחו התשעה מהיער. הם יצאו לדרך הנמשכת לרוחב הצד הצפוני של עמק וסטפיורד, בין אגם מֵס ממערב לבין העיירה רְיוּקָן, כמה קילומטרים מזרחה. היישר דרומה כמעוף הציפור, מעל נקיקו התלול של הנהר מוֹנָה, ניצב יעדם - וֶמוֹרק.
למרות המרחק והרוח השורקת סביבם, הגיע לאוזניהם של אנשי הקומנדו קול הִמהוּמה הנמוך של תחנת הכוח ההידרו־חשמלית מעבר לנקיק.2 תחנת הכוח, ומפעל המימן ששכן בבניין של שמונה קומות לפניה, נחו על מדף סלעי שבלט מעל הנקיק - מאתיים מטרים מעל הנהר מונה המתפתל לו בעמק שמתחת. תלולות מאוד היו צלעות העמק, וקרני השמש הגיעו לקרקעיתו רק לעתים רחוקות.
אילולא פלש היטלר לנורבגיה, אילולא השתלטו הגרמנים על המפעל, ומורק היה מואר כמו משואה. אבל עכשיו הואפלו חלונותיו מחמת החשש מפני הפצצות לילה של מטוסי בעלות־הברית. בשלושה מקומות נמתחו כמה כבלים לרוחב העמק, כדי למנוע תקיפה אווירית מנמיכת טוס גם בשעות היום.
צלליתו האפלה של המפעל נראתה כמו מבצר אימתני על שן סלע מצופה קרח. גשר תלוי חד־מסלולי היה דרך הכניסה היחידה לעובדים ולכלי רכב, והוא היה שמור היטב. מוקשים פוזרו על צלעות ההרים מסביב. סיורים סרקו את השטח בקביעות. זרקורים, צופרי אזעקה, עמדות מקלעים וקסרקטין מלא חיילים היו בכוננות מתמדת.
ועכשיו היה בכוונתם של אנשי הקומנדו לפרוץ פנימה.
הם עמדו בשולי הדרך, מהופנטים למראה ומורק שנגלה לעיניהם לראשונה.3 לא היה להם צורך באור יום מלא כדי לדעת מה רבים מערכי ההגנה שלו. הם עיינו בעשרות תצלומי אוויר, קראו ערימות של חומר מודיעיני, שיננו תוכניות מבנה והתאמנו עשרות פעמים בהנחת מטעני החבלה שלהם במודל של היעד. כל אחד מהם היה מסוגל להתמצא בכל השבילים, המסדרונות וגרמי המדרגות של המפעל, לראות אותם בעיני רוחו.
הם לא היו הראשונים שניסו לפוצץ את ומורק. רבים כבר ניסו, ומתו. בעת שהשתוללה מלחמה ברחבי אירופה, ברוסיה, בצפון אפריקה ובאוקיינוס השקט, בעת שגדודי טנקים, טייסות מפציצים וציי צוללות, ומיליוני חיילים ניצבו אלה מול אלה בעימות כלל־עולמי, המפעל היחיד הזה, הטמון במעמקי הישימון הנורבגי, ניצב - כך האמינו מנהיגי בעלות־הברית - על הקו הדק המבדיל בין ניצחון לבין תבוסה.
אף שלמדו את ומורק עד פרטי הפרטים האחרונים, התשעה לא הבינו בדיוק כיצד יכולה מטרתם להיות כה חשובה. נאמר להם שהמפעל מייצר משהו שנקרא "מים כבדים", ושעם החומר המסתורי הזה אפשר שהנאצים יוכלו "לפוצץ חלק ניכר של לונדון".4 החבלנים שיערו שזו הפרזה גרידא, שנועדה להבטיח את דבקותם המלאה במשימה.
והם דבקו במשימתם בלי להתחשב במחיר, שהיה צפוי לכלול את חייהם שלהם. למן ההתחלה הם ידעו שסיכוייהם להישאר בחיים יהיו זעומים. אולי הם יצליחו לחדור לתוך המפעל ולבצע את המשימה - אבל היציאה והמילוט זה כבר סיפור אחר. אם ייאלצו הם ינסו לפלס את דרכם החוצה בלחימה. אבל מילוט היה רחוק מלהתקבל על הדעת. מכיוון שהיה מנוי וגמור עמם שלא להיתפס חיים, כל אחד מהם נשא גלולת ציאניד מצופה בגומי, תחובה בדש המעיל או בחגורה.
היו חששות מפני המבצע, ודאי שהיו, אבל התחושה השלטת היתה פטאליסטית. הם עזבו את בתיהם חודשים רבים לפני כן והעבירו את הזמן באימונים, בתכנונים ובהכנות. עכשיו, לפחות, הם עמדו לפעול. אם ימותו, אם "ילכו מערבה", כלשונם,5 כפי שהלכו רבים מאנשי הפלוגה המיוחדת שלהם במבצעים אחרים, יהי כן. לפחות תינתן להם הזדמנות להילחם. במלחמה כמו זו, רוב המשתתפים ציפו למוות במוקדם או במאוחר.
באנגליה המתין המוח שמאחורי המבצע, לֵייף טרוּנסטַד, לחדשות מן השטח. לפני שיצאו אנשי הקומנדו למשימתם הוא הבטיח להם שמעלליהם ייזכרו גם בעוד מאה שנים, אבל איש מהם לא השתתף במבצע למען ההיסטוריה. אם נרד לשורש העניין, איש מהם לא השתתף בו למען המים הכבדים או למען לונדון. הם ראו את ארצם נרמסת תחת מגפי הגרמנים הפולשים, ראו את חבריהם מומתים ומושפלים, את בני משפחותיהם רעבים ללחם, את זכויותיהם נשללות מהם. הם יצאו למשימה למען נורבגיה, למען שחרור אדמתה ותושביה משלטון הנאצים.
והנה הגיע הרגע שלהם והחבלנים נעלו שוב את מגלשיהם והחלו לגלוש בחושך במורד הדרך.
