חיה רעה

 

 

לא הייתי צריך...

הן מתקרבות לעברו, צועדות למטה במדרון מעבר למתקן הטיפוס. הן במרחק של עשרים מטר עכשיו, אולי שלושים, חולפות על פני השיחים עם הפרחים האדומים, שדומים לפרחים שליד הדלת הראשית במוסד הסגור סאטר. הוא תמיד חשב שאלה ורדים, או משהו דומה.

לא הייתי צריך...

הילדות צועדות יחד, ראש אל ראש, משוחחות. קל לזהות שהן חברות. חברות מנהלות שיחה בדרכן המיוחדת. גם הידיים מדברות.

נראה שהילדה עם השיער הכהה היא הדומיננטית מבין השתיים. היא מלאת אנרגיה, מנסה להגיד הכל בבת אחת. הבלונדינית בעיקר מקשיבה. אולי היא עייפה, ואולי היא מן הזן השקט שאינו מרבה לדבר. לאנשים שקטים אין צורך לתפוס את המרחב כדי להרגיש חיים. ייתכן שאחת היא השולטת והאחרת הנשלטת. האם אין זה כך בדרך כלל?

לא הייתי צריך לאונן!

בכל זאת, עבר זמן מאז הבוקר. שתים־עשרה שעות. אולי זה כבר לא משנה עכשיו. אולי ההשפעה חלפה.

הוא חש את הדחף הזה מן הרגע שהתעורר וידע שהכל יסתדר הלילה. היום יום חמישי וגם בפעם הקודמת היה יום חמישי. היום הזה היה בהיר ושמשי וגם בפעם הקודמת היה בהיר ושמשי.

שתיהן לובשות את אותו הז'קט. בד לבן דק כמו ניילון עם קפוצ'ון שנופל על הגב. הוא ראה הרבה כאלה בימים האחרונים. לכל אחת מהן תלוי על הכתף תיק גב קטן. כולן הולכות היום עם תיק גב כזה, שבתוכו כל הדברים בערבוביה. הכל פשוט נזרק פנימה. מוזר.

הן קרובות אליו עד כדי כך שהוא יכול לשמוע אותן מדברות וצוחקות — הן צוחקות עכשיו שתיהן יחד. זו עם השיער הכהה צוחקת בקול רם יותר, הבלונדינית קצת יותר זהירה. לא בגלל שהיא מפחדת או משהו כזה. פשוט אין בה את צורך לתפוס את המרחב.

הוא התלבש בקפידה. מכנסי ג'ינס, חולצת טריקו קצרה, כובע בייסבול עם המצחיה מאחור, כמו שראה כאשר עקב יום אחרי יום אחרי הילדים בגינה. כולם חבשו את הכובעים שלהם ככה, הפוך.

"שלום לכן!"

הן נחרדות ועוצרות. משתרר שקט. דממה כזו כמו לאחר שנפסק רעש שאותו התרגלנו לשמוע והאוזניים נדרשות להקשיב טוב יותר. אולי הוא לא היה צריך לדבר במבטא כאילו הוא מהדרום. הוא יודע לחקות מבטאים ויש כאלה ששמים לב לכך יותר. זה גורם לו להישמע חשוב יותר משום מה.

שלושה ימים הקדיש ללימוד ההגייה המקומית. לאנשים כאן אין מבטא דרומי וגם לא מבטא צפוני. השפה המדוברת כאן היא השוודית התקנית, בלי גרירה של התנועות וגם בלי הרבה סלנג. קצת משעמם, למען האמת.

הוא משחק באצבעותיו עם הכובע, מסובב אותו ימינה ואז מושך אותו חזק למטה על העורף. המצחיה עדיין מאחור.

"שלום בנות, מותר לכן להסתובב ככה בשעה כל־כך מאוחרת?"

הן מסתכלות עליו, אחר־כך אחת על השניה, מוכנות לברוח בריצה.

הוא מנסה להירגע, נשען מעט על חלקו האחורי של הספסל וחושב מה לעשות עכשיו. חיה? סנאי או ארנב? אולי מכונית? ואולי ממתקים?

לא הייתי צריך לאונן. הייתי צריך להתכונן טוב יותר.

"אם אתה דווקא רוצה לדעת," אומרת הברונטית, "אנחנו הולכות עכשיו הביתה. וכן, מותר לנו ככה בשעה מאוחרת."

היא יודעת שאסור לה לדבר איתו. אמרו לה לא לדבר עם מבוגרים זרים, אבל הוא לא באמת מבוגר. כלומר, הוא לא נראה כמו מבוגר, או לא כמו שהמבוגרים נראים בדרך כלל. מבוגרים לא חובשים כובע מצחיה. ובכלל, הוא גם לא נשען על הספסל כמו מבוגר. מבוגרים לא נשענים ככה.

קוראים לה מריה סטנצ'יק. היא פולניה, או יותר נכון ההורים שלה פולנים. היא במקור ממאריפרד ויש לה שתי אחיות, דיאנה ואיזבלה. שתיהן גדולות ממנה, כמעט נשואות, וכבר לא גרות בבית. היא מתגעגעת אליהן.

מריה אהבה לגדול עם שתי אחיות. עכשיו היא מתגוררת רק עם אימא ואבא, ונדמה שהם דואגים רק לה ולכן כל הזמן שואלים לאן היא הולכת ועם מי היא נפגשת ומתי היא חוזרת הביתה. הם קצת מגזימים. היא בכל זאת כבר בת תשע.

שיערה הארוך משוך לאחור, קשור בסרט ורוד. היא נשמעת קצת שתלטנית ויש לה מבטא זר. היא חוצפנית וגם מתנשאת על הבלונדינית, שהיא קצת שמנמונת. הברונטית היא המחליטה. הוא קלט את זה. הייתה לו תחושה.

"אני לא מאמין. אתן צעירות מדי. מה העניין החשוב כל־כך שבשבילו אתן נשארות בחוץ עד שעה כזאת?"

הבלונדינית המלאה במקצת מוצאת חן בעיניו יותר. העיניים שלה מנסות להתחמק. הוא כבר ראה מבטים כאלה בעבר. לאט־לאט היא אוזרת אומץ, מגניבה מבט אל מריה ואחר־כך אליו.

"לידיעתך, היינו באימון."

מריה ממשיכה לדבר. היא בטוחה בעצמה. היא מאלה שאומרים כל דבר שעולה על רוחם.

אבל עכשיו התור של הבלונדינית. גם היא רוצה להגיד משהו. האיש הזה לא נראה לה מסוכן. הוא לא כועס וגם לא גס, ויש לו כובע יפה, ממש כמו הכובע של מרווין, אחיה הגדול.

קוראים לה אידה והיא יודעת שקיבלה את השם הזה, כי מרווין אהב מאוד את הספר על אמיל ואידה. היא שונאת את השם שלה. סנדרה זה שם יותר יפה. גם איזדורה. מי שקוראים לה אידה היא תמיד זאת שכולם עובדים עליה.

היא רעבה. עבר המון זמן מאז שאכלה משהו — האוכל בבית הספר לא היה טעים. תבשיל, עם בשר בפנים — והיא תמיד רעבה אחרי האימון. הן בדרך כלל ממהרות להגיע הביתה לארוחת הערב, לא כמו עכשיו, כי מריה חייבת לדבר ולדבר והאיש עם הכובע כל הזמן שואל אותה שאלות.

בלי חיות, בלי מכונית, בלי ממתקים. אין שום צורך. הן מדברות איתי אז הכל מסתדר. כאשר הן מדברות זה מסתדר.

הוא מסתכל על הבלונדינית המלאה במקצת, זאת שהעזה להישיר אליו מבט, למרות שלא חשב שתעשה זאת. הוא מחייך אליהן ונראה שהן אוהבות את זה. החיוך מעורר בהן אמון. החיוך גורם להן להשיב בחיוך.

רק הבלונדינית. רק היא.

"באמת? הייתן באימון? מעניין מאוד. איזה אימון?"

הבלונדינית המלאה במקצת מחייכת. הוא ידע שזה יקרה. היא שוב מסתכלת עליו.

הוא תופס את הכובע ומסובב אותו חצי סיבוב עד שהמצחיה לפנים. אחר־כך הוא קד לפניה, מסיר את הכובע, מניף אותו ומחזיק אותו מעל לראשה.

"מוצא חן בעינייך?"

היא מרימה את הגבות, שולחת מבט למעלה בלי להזיז את הראש, כאילו מחשש שמא ראשה ייתקל בתקרה בלתי נראית. היא מתכווצת, מקטינה את עצמה.

"זה כובע נפלא. למרווין יש אחד כזה."

רק היא.

"מי זה מרווין?"

"אחי הגדול. הוא בן שתים־עשרה."

הוא מוריד את הכובע, פורץ את התקרה הבלתי נראית, ומחליק את ידו במהירות על פני שיערה החיוור. השיער חלק ורך למגע. הוא מניח את הכובע על ראשה, על הרכות החלקה הזאת. הצבעים של הכובע, אדום וירוק, הולמים אותה.

"זה מתאים לך. את נראית נפלא."

היא לא אומרת דבר. הוא מבין שהברונטית מתכוננת לומר משהו ולכן כדאי שיזדרז.

"הוא שלך."

"שלי?"

"כן, אם את רוצה. את יפה איתו."

הבלונדינית מסיטה את המבט ואוחזת בידה של הברונטית. היא רוצה למשוך את שתיהן רחוק מן הספסל בגינה, רחוק מהאיש ששם על ראשה כובע מצחיה בצבע אדום וירוק.

"הוא לא מוצא חן בעינייך?"

היא עוצרת ומשחררת את היד של חברתה. "כן. הוא מוצא חן בעיניי."

"את יכולה להשאיר אותו אצלך."

"תודה."

היא משיבה בנימוס, דבר נדיר בימינו. פעם בנות התנהגו ככה, אבל לא עכשיו. היום כולם שווים, או לפחות מתיימרים להיות שווים, ולכן אין יותר גינונים של נימוס. גם אין מי שיודע לקוד קידה כראוי.

הברונטית היתה כנראה שקטה זמן רב מכפי שהיתה מורגלת. כעת היא אוחזת בחוזקה בידה המלאה במקצת של הבלונדינית. היא גוררת אותה ושתיהן מועדות.

"בואי כבר, אנחנו הולכות עכשיו. הוא סתם איש עם כובע עלוב."

הבלונדינית המלאה במקצת פונה אל הברונטית ואחר־כך אליו, וחוזרת שוב לחברתה ואומרת, "חכי רגע. נלך עוד מעט."

הברונטית מרימה את קולה. "לא! עכשיו! תכף ומיד!" אחר־כך היא פונה אליו, מושכת בקוקו הארוך שלה ואומרת, "והכובע הזה מכוער. הכי מכוער שיש."

היא מצביעה על הכובע ואחר־כך דוקרת אותו באצבעה.

חיה. חתול. חתול מת? הן בנות תשע, אולי עשר. חתול יכול להתאים.

"לא אמרתן איזה אימון זה היה?"

הברונטית שולחת אליו מבט מאשים. שתי ידיה מונחות על ירכיה, כאילו היא אישה זקנה במצב רוח רע. הוא פגש אחת כזאת במחלקה הסגורה בסאטר, כשנכלא שם בפעם הראשונה. זאת היתה כלבה נבחנית שלא הפסיקה לדבר על תכנית רפורמה. שינוי. הוא לא יכול להשתנות. הוא לא רוצה להשתנות. הוא מי שהוא.

"התעמלות קרקע. אנחנו מתעמלות. אנחנו עושות את זה הרבה. כל יום. עכשיו אנחנו הולכות."

הן מתרחקות. הילדה עם השיער הכהה מובילה, הבלונדינית בעקבותיה, מהססת במקצת. הוא מביט בהן מאחור, רואה את הגב שלהן עירום, הישבן עירום, הרגליים חשופות.

הוא ממהר ללכת אחריהן, עוקף אותן ונעצר, מניף את ידיו באוויר.

"מה אתה עושה איש עם כובע עלוב?"

"איפה?"

"איפה מה?"

"איפה אתן מתאמנות?"

שתי זקנות פוסעות לאיטן במדרון, מתקרבות לפרחים שהם אולי ורדים ואולי לא. הוא שולח מבט לעברן, משפיל את מבטו לאדמה וסופר מהר עד עשר לפני שהוא מרים שוב את מבטו. הן עדיין שם, אבל עוד מעט יפנו לשביל אחר, השביל המוביל למזרקה.

"מה אתה עושה איש עם כובע עלוב, מתפלל?"

"איפה אתן מתאמנות?"

"אנחנו לא מגלות."

אידה נועצת מבט זועם בחברתה. מריה שוב מדברת בשם שתיהן, והיא לא מסכימה איתה. אין שום סיבה להתנהג לא יפה.

"אנחנו מתאמנות במרכז סקארפהולם. זאת אומרת, זה בערך שם," היא אומרת ומצביעה לכיוון הגבעה שהן ירדו ממנה לא מזמן.

חתול. חתול מת. לעזאזל עם זה. לעזאזל עם כל החיות.

"מקום טוב?"

"לא," עונה אידה.

מריה לא יכולה לשמור על שתיקה למשך זמן ומוסיפה, "זה מקום מגעיל אפילו יותר ממך."

הוא נשאר לעמוד מולן, אבל מוריד את הידיים. אחת מידיו מחליקה לאורך שפמו השחור, מלטפת אותו מעט. שתי הילדות בלעו את הפיתיון. מכאן יהיה לו קל יותר להמשיך.

"יש מרכז ספורט חדש, חדש לגמרי, לא רחוק מכאן. תסתכלו שם, ליד בניין הדירות הגדול. ממש לידו יש בניין לבן, אתן רואות? אני מכיר את הבעלים של המקום. אני בעצמי מבלה שם הרבה. אולי עדיף לכן להתאמן שם. כלומר, אתן וכל החברים שלכן וכל מועדון הספורט שלכן."

הוא מצביע בהתלהבות והן מסתכלות לכיוון שאליו פונה היד שלו. הבלונדינית המלאה במקצת בסקרנות, הברונטית במורת הרוח האופיינית לה.

"אין מרכז ספורט בבניין הזה. אתה סתם איש עם כובע עלוב."

"היית שם?"

"לא."

"אז איך את יודעת? זה נמצא שם, חדש לגמרי. זה ממש לא מקום מגעיל."

"אתה מבלף."

"מבלף?"

"מספר סיפורים לא אמיתיים."

מריה ממשיכה בשלה, מדברת ומדברת כל הזמן. היא לא צריכה לדבר בטון כזה, בטח לא צריכה לדבר בשמה, וגם לא צריכה להתנהג כמו מפלצת. היא בטח כועסת בגלל שלא קיבלה כובע. הוא נתן לאידה את הכובע שלו, האדום והירוק, והיא סומכת עליו.

"אני מאמינה לך. מרווין אמר לי שיש מרכז חדש. בטח שעדיף להתאמן שם."

אידה מאמינה שיש שם מרכז חדש. היא מאמינה כמעט לכל דבר, אבל זה רק בגלל שהוא נתן לה את הכובע.

מריה יודעת איך מרכז ספורט חדש אמור להיראות. היא ראתה מרכז כזה פעם בוורשה, כאשר ביקרה שם עם אימא ואבא.

"אני יודעת שאין שם אולם ספורט חדש, איש עם כובע מטופש. זה שקר. אני יודעת את זה. ואם אין שם מרכז חדש, אני אספר על זה לאימא ואבא שלי."

ערב נאה בחודש יוני, חמים ונעים. יום חמישי. שתי זונות קטנות עומדות לפניו בשביל החוצה את הגן. הברונטית היא זונה של כולם. הבלונדינית המלאה במקצת היא הזונה שלו ורק שלו. זונות, זונות, זונות. שיער ארוך, ז'קטים קלילים, מכנסיים צמודים.

לא הייתי צריך לאונן.

"אנחנו צריכות לחזור הביתה בקרוב. זה זמן הארוחה. אנחנו אוכלים יחד אימא, מרווין ואני. אני ממש רעבה. אני תמיד רעבה אחרי אימון."

הוא מחייך לעבר אידה ושולח יד אל הכובע שעל ראשה, תופס במצחייה ומושך משיכה קלה.

"תשמעי, זה לא ייקח הרבה זמן. זה ממש קרוב, וכשנגיע לשם תוכלי לראות את המקום ולהחליט אם הוא מוצא חן בעינייך ואם את רוצה להתאמן שם. יש שם עוד ריח של חדש. את יודעת, הריח הזה שיש למקומות חדשים."

* * *

הוא ישן במקום הזה בשלושת הלילות האחרונים לאחר שפרץ בקלות את המנעול. קומת מרתף משותפת של חדרי אחסון, אחד לכל דירה, עם מעט מאוד סחורה שווה — קופסאות קרטון מלאות בכלי בית וספרים, עגלות תינוקות, מדפים של איקאה, מנורה בסיסית אחת או שתיים. הכל זבל, חוץ מזוג אופני הרים בצבע שחור עם חמישה הילוכים במחסן של דירה 33. הוא מכר אותם עבור 350 קרונות. בניין ענק ושום דבר חוץ מאופני הרים.

ברגע שהם מגיעים למסדרון המוביל אל קומת המרתף, הוא תופס את מריה ואידה בזרועותיהן, ילדה בכל יד. הוא אוחז בהן בחוזקה והן צורחות כמו שכולן תמיד צורחות. בתגובה הוא מהדק את אחיזתו בהן עוד יותר. הוא המחליט, על פיו יישק דבר.

אחרי שישן בחור הזה שלושה לילות רצופים, הוא יודע שאין סיכוי שמישהו יגיע לכאן בשעות החשיכה. פעמיים הוא שמע בבוקר מישהו עובר במסדרון המוביל אל קומת המרתף ומחטט באחד המחסנים. אחר־כך דממה. מריה ואידה יכולות להמשיך לצרוח. זונות אמורות לצרוח.

אידה חושבת על מרווין ועל החדר שלו. האם הוא שם עכשיו? היא מקווה שהוא שם, בחדר שלו, בבית עם אימא. היא מדמיינת אותו שוכב על המיטה שלו וקורא. הוא אוהב לקרוא בערב, בעיקר ספרים על דונלד דאק. הספרונים הקטנים. הוא התחיל לקרוא לא מזמן את "שר הטבעות", אבל הוא הכי אוהב לקרוא את הספרונים של דונלנד דאק. היא בטוחה שזה מה שמרווין עושה עכשיו.

הן מפסיקות לצרוח כשהוא מכניס אותן למחסן ונועל אחריו את הדלת. מחסן מספר 33. המחסן הכי שווה. משם גנב את האופניים ושם ישן בימים האחרונים.

עכשיו הזונה הבלונדינית השמנה בוכה, העיניים אדומות, האף נוזל. הברונטית נראית עקשנית, נועצת בו מבט, מתריסה, שונאת. הוא קושר את ידיהן לאחד הצינורות אשר לאורך קיר הבטון האפור, כנראה צינור של מים חמים. שתיהן בועטות, מנסות לפגוע בו, והוא משיב להן בבעיטה. מהר מאוד הן מבינות שהקרב אבוד ומפסיקות לנסות לבעוט בו.

הן יושבות עכשיו בשקט. זונות אמורות לשבת בשקט ולקבל את מה שמגיע להן. הוא זה שמחליט מה יקרה.

הוא פושט את בגדיו. חולצת טריקו קצרה, מכנסי ג'ינס, תחתונים, נעליים, גרביים. בסדר הזה. הוא מתפשט מולן. אם הן לא מסתכלות עליו, הוא בועט בהן עד שהן מתרצות. זונות אמורות להסתכל.

הוא משוכנע בכך שהוא גבר נאה. גוף חטוב. רגליים שריריות. ישבן מוצק. בטן חלקה.

"מה דעתכן?"

הברונטית בוכה עכשיו.

"איש עם כובע איום ונורא."

היא בוכה. לקח לה קצת זמן, אבל היא בדיוק כמו כל הזונות.

"מה דעתכן? גבר נאה, או מה?"

"איש עם כובע איום ונורא. אני רוצה ללכת הביתה."

הזין שלו קשה. הוא מתקרב ודוחף את איבר מינו מול הפנים שלהן.

"נראה טוב, אהה?"

הוא לא היה צריך לאונן. הוא אונן פעמיים הבוקר ואולי יצליח להגיע לפורקן עוד פעמיים וזהו. הוא מאונן מולן, הנשימה שלו מתקצרת. הוא בועט בבלונדינית השמנה כאשר היא מסיטה את מבטה לרגע, מרוקן את עצמו על הפנים שלהן, על השיער.

הן בוכות. זונות תמיד בוכות. כל הזמן, לעזאזל.

הוא מפשיט אותן ומגלה שהן יותר צעירות ממה שחשב. אין להן אפילו התחלה של ציצים. הוא מפשיט מעליהן הכל חוץ מהנעליים.

לבלונדינית השמנמונת יש נעליים ורודות, מבריקות, כמו נעלי לכה. הברונטית נועלת נעלי התעמלות לבנות, כמו נעלי טניס.

הוא גוהר מעל הבלונדינית השמנה ואז מנשק את נעליה הוורודות בקצה, ליד האצבעות, ומלקק אותן מן האצבע לאורך כל הנעל, כולל העקב, לפני שהוא חולץ את נעליה.

כפות הרגליים שלה משגעות אותו. הוא מרים כף רגל אחת ואידה כמעט מתהפכת אחורה. הוא מלקק את הקרסול, האצבעות, מוצץ קצת כל אחת מהן ואז שולח מבט אל פניה.

היא בוכה בשקט, והוא מוצף בתשוקה אדירה.

* * *

היא תמיד מתעוררת כשמגיע העיתון, נופל על רצפת העץ בחבטה עזה מחרישת אוזניים. אחר־כך נשמעות עוד שתי חבטות מהדירה הסמוכה ומזו שאחריה. היא ניסתה לתפוס את מחלק העיתונים, נער צעיר שהשיער שלו אסוף בקוקו מאחור, במטרה לבקש ממנו להפסיק לזרוק ככה את העיתונים, אבל בכל פעם איחרה את המועד. כמה פעמים הצליחה לראות את גבו המתרחק. אם תצליח לדבר איתו, היא תסביר לו איך זה גורם לאנשים להרגיש בחמש בבוקר ביום ראשון.

עכשיו היא כבר לא יכולה לחזור לישון. היא מסתובבת ומתהפכת, מזיעה. היא זקוקה לשינה, אבל יודעת שזה לא יקרה. אף פעם לא היתה לה בעיה כזו בעבר, אבל עכשיו הכל שונה. המחשבות מציפות אותה בבת אחת ועד השעה שש בבוקר היא כבר ממש עצבנית. לעזאזל עם מחלק העיתונים הזה והקוקו שלו.

מהדורת יום ראשון של העיתון "דאגנז נייהטר" כבדה כמו ספר תנ"ך. היא מתחילה לקרוא חלק במיטה, עוברת בעיניה על המילים ואחר־כך על מילים נוספות, ולא מוצאת היגיון בשום דבר. היא מניחה את חלקי העיתון בערימה מסודרת כדי לקרוא אחר־כך. זה אף פעם לא קורה.

היא שותה קפה, מצחצחת שיניים, מציעה את המיטה, מתרחצת ושוב מצחצחת שיניים. עוד לא שבע וחצי בבוקר, יום ראשון בחודש יוני, וקרני השמש חודרות דרך התריסים הוונציאנים. היא מסובבת את הראש, עוד לא מסוגלת להתמודד עם האור. יש יותר מדי קיץ בחוץ, יותר מדי אנשים מחזיקים ידיים, יותר מדי אנשים ישנים צמודים, יותר מדי שצוחקים ומתעלסים באהבה. היא לא מסוגלת להתמודד עם כל אלה, לא ברגע זה.

היא יורדת במדרגות אל קומת המרתף, אל המחסן. חשוך שם למטה, תחושה של בדידות ואי־סדר. היא יודעת שלפניה לפחות שעתיים של עבודת מיון ואריזה. זה יעסיק אותה לפחות עד תשע וחצי. זה לא רע.

הדבר הראשון שהיא רואה זה שהמנעול נפרץ, וכך גם המנעולים בשני הצדדים, גם במחסן מספר 32 וגם במחסן 34. כדאי שתברר למי הם שייכים. שבע שנים היא גרה בבניין ולא מכירה אף אחד מהשכנים. עכשיו יש להם נושא משותף — הפריצה. עכשיו יש להם סיבה לדבר.

אחר־כך היא מבחינה באופניים, או יותר נכון, שאופני ההרים השחורים של ג'ונתן אינם. ג'ונתן עושה את סוף השבוע אצל אביו, והיא תצטרך להתקשר אליו ולספר לו שהאופניים נגנבו. היא יודעת שזה ירגיז אותו, ועדיף מבחינתה שיידע על העניין כבר עכשיו כדי שיירגע עד שיחזור אליה.

מאוחר יותר היא לא באמת הצליחה להסביר איך לא ראתה את שתי הילדות. למה היתה טרודה כל־כך במחשבות על הבעלים של מחסן 32 ומחסן 34 ועל האופניים של ג'ונתן. כאילו לא רצתה לראות, לא היתה מסוגלת.

כאשר השוטרים שאלו אותה מה הדבר הראשון שבו הבחינה כאשר נכנסה למחסן, כי יש חשיבות להתרשמות הראשונית שלה, היא פרצה בצחוק היסטרי. אחרי שצחקה מעט, התחילה להשתעל, הסבירה להם, כשדמעות זולגות על לחייה, שהמחשבה הראשונה שעברה במוחה היתה שג'ונתן יתרגז בגלל שתכנן למכור את אופני ההרים כדי לקנות משחק פלייסטיישן שמחירו לפחות 500 קרונות.

עד לאותו רגע, מעולם לא ראתה מוות. אף פעם לא פגשה בגוף דומם כל־כך, במבט הננעץ בה מגוף שאין בו רוח חיים.

זה מה שהן עשו, נעצו בה מבט. הן שכבו על רצפת הבטון כשראשיהן המורמים מונחים על עציצים הפוכים, כמו כריות מאובנות. שתי ילדות קטנות, יותר צעירות מג'ונתן, בנות עשר, לא יותר. אחת בלונדינית ואחת ברונטית. הן היו מרוחות בדם על הפנים ועל החזה, על הירכיים ובין הרגליים. הן היו מכוסות בדם קרוש בכל מקום חוץ מאשר בכפות הרגליים. כפות הרגליים שלהן היו נקיות כל־כך כאילו רחצו אותן.

היא אף פעם לא ראתה אותן לפני כן. טוב, אולי. הן בכל זאת גרו בקרבת מקום. יכול להיות שראתה אותן. אולי בחנות, או אולי בגינה. יש תמיד כל־כך הרבה ילדים בגינה. אולי הן אפילו למדו בבית הספר שבו ג'ונתן לומד.

הבגדים שלהן היו מונחים לפניהן, ממש קרוב לדלת הכניסה למחסן. פריט לבוש אחד ליד השני, מאורגנים כמו בתצוגה. ז'קטים מקופלים, מכנסיים מגולגלים, חולצת טריקו קצרה, תחתונים, גרביים, נעליים, סרט לשיער. כל דבר מסודר ומונח בקפידה, במרווח של כשני סנטימטרים זה מזה.

לדברי הרופא המשטרתי, הן היו על רצפת המחסן שלה במשך שלושה ימים ושני לילות. ריססו אותן בזרע, בנרתיק ובפי הטבעת, על החזה ועל השיער. הנרתיק ופי הטבעת סבלו מפגיעה קשה, ככל הנראה מחפץ מתכתי מחודד שהוחדר בכוח שוב ושוב פנימה וגרם לדימום פנימי חמור.