מנהיגי העתיד - המבחן 2

פרק 1

 

 

יום הבחינה.

אני מחליקה את בד החולצה הקריר מעל חמש הצלקות הארוכות המשוננות שעל זרועי ובוחנת את דמותי במראה. טוניקה כחולה ארוכת שרוולים. מכנסיים אפורים. צמיד כסף ועליו כוכב אחד. הכוכב וסימני העייפות הכהים מתחת לעיני מעידים שאני סטודנטית השנה הראשונה באוניברסיטה. גם בחברי לכיתה ניכרים סימנים דומים לכך שלמדו עד שעה מאוחרת בלילה כדי להתכונן להיום. אחרי שישה חודשים שבהם למדנו כולנו, עשרים הסטודנטים של השנה הראשונה, את אותם קורסי מבוא, ניבחן ונחולק לתחומי הלימוד שבהם נתמקד כל חיינו.

חזי מתכווץ. פעם נהניתי ממבחנים. אהבתי להוכיח שלמדתי את החומר. שעבדתי קשה. שאני חכמה. אבל עכשיו אני לא בטוחה מה אמיתי ומה יהיו ההשלכות של תשובה לא נכונה. חברי לכיתה מודאגים מהשפעת הבחינות על השנים הבאות, אבל אני פוחדת שלא אשרוד עד סוף היום.

בדרך כלל אני אוספת את שערי לפקעת עבה כהה כדי שלא יפריע לי. היום אני מחליטה להשאיר אותו פזור. אולי הגלים הארוכים יסתירו את הסימנים המעידים על חודשים של לילות טרופי שינה. אם לא, אולי יעזרו הרטיות הקרות שאמי לימדה אותי להניח על העיניים.

גל של געגועים מתנפץ מעלי כשאני חושבת על אמא שלי. אמנם אין איסור מפורש על קשר בין סטודנטים באוניברסיטה למשפחותיהם, אך גם לא מעודדים קשר כזה. רוב הסטודנטים שאני מכירה לא שמעו מילה מיקיריהם בבית. לי היה מזל. נציג רשמי של העיר טוֹסוּ הסכים להעביר לי מסרים קטנים מהורי וארבעת אחי. הם בסדר. אבי ואחי הגדול זִין עובדים על יצירת דשן חדש שיעזור לצמחים להאיץ את צמיחתם. אחי השני, הָאמִין, התארס. הוא ורעייתו לעתיד יתחתנו באביב הבא. החלטתו להתחתן דירבנה את אמי לחפש רעיות גם לזִין ולאחַי התאומים וין והארט. עד כה, מאמציה היו לשווא.

מלבד משפחתי הצליח עוד אדם אחד לשלוח אלי חדשות. חברתי הטובה ביותר, דֶיילין, הודיעה לי שהיא לומדת היטב וכרגע ציוניה הם הגבוהים ביותר בכיתתה. המורה שלה רמזה שהיא עשויה להיבחר למבחן השנה. היא מחזיקה אצבעות שתצטרף אלי לעיר טוסו. אני מקווה שהיא תיכשל. אני רוצה שהיא תישאר במקום שבו יש תשובות הגיוניות לשאלות. במקום שבו אני יודעת שהיא תהיה בטוחה.

דפיקה בדלת מקפיצה אותי. "הי, סִיה. את מוכנה? אנחנו לא רוצות לאחר." סְטַצְיה צודקת. המאחרים לא יורשו לגשת לבחינה. ההשלכות שיש לכך על העתיד לא ידועות, אבל אף אחד מאיתנו לא מעוניין לגלות מה הן.

"אני אהיה מוכנה תוך דקה," אני צועקת ורוכנת לרגלי המיטה, ומכניסה את ידי אל בין מסגרת המיטה למזרן. אצבעותי מגששות עד שהן מוצאות את הבליטה ואני נאנחת בהקלה. מכשיר הקשר של אחי זִין עדיין בטוח, וכך גם הסודות הטמונים בו.

לפני כמה חודשים גיליתי את הסימן שחרטתי בתוך המכשיר כדי שיוביל אותי אל מכשיר ההקלטה ואל הסודות המאוחסנים בו. לאחר שהקשבתי למילים שלא זכרתי כלל שאמרתי, קרעתי את המזרן והחבאתי בתוכו את מכשיר הקשר. שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, ניסיתי להעמיד פנים שמה שחשף המכשיר אינו נכון. אחרי הכול נוכחתי מדי יום ביומו שחברי לכיתה הם אנשים טובים, שהמורים המכינים אותנו לקראת עתידנו רוצים שנצליח, לא? נכון, כמה מהם טיפוסים מרוחקים. אחרים יהירים. אף אחד מהסטודנטים או מהמורים אינו מושלם, אבל מי כן? יהיו חסרונותיהם אשר יהיו, אני לא רוצה להאמין שמישהו מהם מסוגל למה שאומרות המילים, הלוחשות והקשות להבנה לעתים, שבמכשיר ההקלטה.

"סיה." קולה של סטציה קוטע את מחשבותי. "אנחנו חייבות לזוז."

"כן. סליחה." אני משתחלת לתוך המעיל, מניפה את תיק האוניברסיטה על כתפי ומפנה את גבי אל השאלות בנוגע לעבר. הן יצטרכו להמתין. ברגע זה עלי להתרכז בעתיד שלי.

סטציה מחמיצה לי פנים כשאני יוצאת אל המסדרון. שערה הבלונדיני הכהה אסוף לקוקו מתוח, ופניה הזוויתיות נראות חדות מבדרך כלל. "מה לקח לך כל כך הרבה זמן? אנחנו נגיע אחרונות."

"וזה ילחיץ את כולם," אני מקניטה. "הם יתהו למה לא הרגשנו צורך להגיע מוקדם ולהשוות סיכומים עם כל השאר."

סטציה מהנהנת ומצמצמת את עיניה. "את צודקת. אני אוהבת לשגע את המתחרים."

אני דווקא שונאת לעשות את זה. הורי לימדו אותי שמשחק הוגן הוא ערך ראשון במעלה.

סטציה לא מבחינה באי־הנוחות שלי כשאנחנו חולפות על פני עצים בריאים למראה, דשא משגשג ואינספור מבני אקדמיה. לא שהיתה אומרת משהו לו הבחינה בכך. סטציה היא לא השותפה המתאימה ביותר לשיחת בנות או לסתם שיחת חולין. בהתחלה דירבנו אותי שתיקותיה לנסות לשבור את מעטה הביישנות שלה, כפי שנהגתי לעשות עם חברתי הטובה ביותר מחמשת האגמים. אבל כעת, כשמנקרות במוחי שאלות רבות כל כך, אני אסירת תודה על החֶברה השקטה.

אני מנופפת בידי לזוג סטודנטים ותיקים שחולף על פנינו. כתמיד הם מתעלמים מאיתנו. אחרי היום ישמשו הסטודנטים הוותיקים מאותו תחום לימוד מדריכים שלנו. עד אז הם מעמידים פנים שאנחנו לא קיימים. רוב חברי לכיתה מתעלמים מהם בחזרה, אבל אני לא מסוגלת. החינוך שקיבלתי לא מניח לי להיות לא מנומסת.

"הא! הייתי צריכה לדעת שהוא יחכה לנו." סטציה מגלגלת את עיניה וצוחקת. "הייתי מהמרת על כספי הפיצויים של המשפחה שלי שגם במהלך המבחן הוא כירכר סביבך. חבל שלעולם לא אדע אם ניצחתי בהתערבות."

לבי מחסיר פעימה כשאני מבחינה בתומאס אנדרס עומד ליד דלת הכניסה לבניין של ארבע הקומות, העשוי לבנים אדומות ולבנות ומיועד ללימודי השנה הראשונה. שערו הכהה מתבדר ברוח הקלה של סוף החורף. תיק האוניברסיטה תלוי ברישול על כתפו. עיניו האפורות וחיוכו המלווה בגומות חן מרוכזים ישירות בי והוא מנופף אלי ויורד במדרגות בניתורים. תומאס ואני מכירים זה את זה כל חיינו, אבל בחודשים האחרונים נעשינו קרובים יותר משחלמתי שאפשר כשעוד היינו בבית. כשתומאס איתי אני מרגישה חכמה יותר. בטוחה יותר בעצמי. ואני מבועתת מהמחשבה שכל מה שאני חושבת שאני יודעת עליו וכל מה שאני מעריצה בו הוא שקר.

סטציה מגלגלת עיניים כשתומאס נושק על לחיי ומשלב את אצבעותיו בשלי. "התחלתי לדאוג לך. המבחן מתחיל בעוד עשר דקות."

"סיה ואני לא הרגשנו צורך להגיע מוקדם ולהצטופף כמו כולם. אנחנו לגמרי מוכנות. נכון, סיה?" הקוקו של סטציה מתבדר והיא מפנה אלי את אחד מחיוכיה הנדירים.

"נכון," אני אומרת בנימה משוכנעת יותר מכפי שאני חשה. כן, למדתי הרבה למבחן הזה, אבל המילים הנלחשות במכשיר הקשר מעלות בי ספקות אם אוכל אי־פעם להיות ממש מוכנה לבאות.

ולא בפעם הראשונה אני מייחלת לכך שאבי יהיה כאן ואוכל לדבר איתו. הוא למד באוניברסיטה לפני כמעט שלושים שנה. כשגדלתי שאלתי מאות שאלות על תקופת לימודיו פה. הוא ענה עליהן רק לעתים נדירות. הנחתי אז שהוא שותק כדי שאחַי ואני לא נחוש שמופעל עלינו לחץ ללכת בעקבותיו. היום אני לא יכולה שלא לתהות אם הסודיות שלו לא הסתירה משהו אפל יותר.

יש רק דרך אחת לגלות.

שלושתנו עולים במדרגות. כשאנחנו מגיעים לדלת הראשית, תומאס נעצר ומבקש להיות איתי לבד לרגע. סטציה נאנחת, מזהירה אותי שלא אאחר ונכנסת. כשהיא נעלמת מעינינו, תומאס מסיט שערה ממצחי ומביט לתוך עיני. "הצלחת לישון בלילה?"

"קצת." אם כי עם השינה באים סיוטים שמרחפים סביבי, לא נגישים, גם כשאני מתעוררת. "אל תדאג. אני השותפה שלך ללימודים וזה אומר שאני מסוגלת לענות על שאלות גם בשיא העייפות."

בזמן שסטודנטים אחרים ניצלו את הזמן הפנוי שלהם כדי לנוח או לטייל בעיר הבירה של הקהיליות המאוחדות, העיר טוסו, בילינו תומאס ואני כל רגע פנוי עם הספרים, תחת עץ או בספרייה כשמזג האוויר היה קר מדי. רוב בני כיתתנו הניחו שתומאס ואני מעמידים פני לומדים כדי להיות לבד. הם לא מבינים כמה אני מפחדת ממה שעשוי לקרות אם לא אעבור את הבחינה הזאת.

תומאס אוחז בידי ולוחץ אותה קלות. "יהיה קל יותר ברגע שיחלקו אותנו לתחומי הלימוד הייעודיים. את מועמדת בטוחה להנדסה מכנית."

"בוא נקווה שאתה צודק." אני מחייכת. "הייתי שמחה לעבוד איתך, אבל המחשבה שיכניסו אותי לקבוצת ההנדסה הביולוגית מפחידה אותי נורא." אבי ואחַי הם גאונים ביכולתם להשפיע על צמחים לשגשג באדמה המצולקת מהמלחמה. החייאת האדמה היא עבודה חשובה. עבודה שאני מעריצה. אולי הייתי אפילו שמחה לשקול אותה, אלמלא הרגתי כל צמח שנגעתי בו.

"קדימה." תומאס נושק על שפתי ברפרוף ומושך אותי אל המדרגות. "בואי נראה להם כמה הסטודנטים מחמשת האגמים חכמים."

המסדרון של בניין לימודי השנה הראשונה חשוך למדי. רק קרן שמש שחודרת דרך שמשות הזכוכית בדלת הראשית מאירה את דרכנו. לעיר טוסו חוקים נוקשים בנוגע לשימוש בחשמל. אף שכאן ייצור החשמל ואגירתו הם בקנה מידה גדול יותר מאשר בחמשת האגמים, מעודדים פה חיסכון בחשמל. במהלך היום האוניברסיטה מפנה חשמל רק למעבדות או לכיתות שדרוש בהן אור נוסף בשביל השיעור של אותו יום. בלילה, לעומת זאת, האוניברסיטה נהנית מהקצבת חשמל גבוהה הרבה יותר מאשר שאר העיר.

חדר הבחינות שבקומה השנייה מואר היטב לכבוד המבחן שנערך היום. האורות חושפים את המתח בפניהם של בני כיתתנו, הישובים מאחורי שולחנות כתיבה שחורים ונוברים במחברותיהם בתקווה לדחוס פריט מידע אחרון שעשוי לקבוע אם יקבלו את העתיד שרצו, או אחר שיוחלט בידי המורים שלנו.

הסטודנט האחרון מגיע. אני מתיישבת ליד שולחן פנוי מאחור. תומאס תופס מקום בשולחן שלימיני. אני מניחה את תיקי על הרצפה ומביטה בחדר סביבי. אנחנו עשרים. שלושה־עשר בנים. שבע בנות. מנהיגי העתיד של הקהיליות המאוחדות.

בדיוק כשאני עומדת לאחל לתומאס הצלחה במבחן, פרופסור לי מגיע. במהלך החודשים האחרונים היה הפרופסור לי המורה שלנו להיסטוריה. בניגוד לרוב המורים באוניברסיטה, שפניהם חמורות־סבר, לפרופסור לי יש עיניים טובות וחיוך חם, ולכן הוא המורה המועדף עלי. היום, במקום הז'קט החום הדהוי החביב עליו, המורה שלנו לובש את בגדי הטקס של הקהיליות המאוחדות — סרבל סגול. דממה משתררת בחדר כשפרופסור לי צועד בין השולחנות. על כל שולחן הוא מניח חוברת נייר ועיפרון צהוב. אני מלטפת את הסמל בקצה כריכת החוברת. ברק. הסמל שלי. זה שקיבלתי במבחן.

פרופסור לי מבקש מאיתנו לא לפתוח את החוברות עד שיינתנו הוראות נוספות. החוברת עבה. בחמשת האגמים קשה יותר להשיג נייר, אז אנחנו משתמשים בו בצמצום ומקפידים למחזר כל דף בתום השימוש. פה בעיר טוסו לימודים מקבלים עדיפות גבוהה יותר מאשר חיסכון.

אצבעותי משחקות בעיפרון, מגלגלות אותו קדימה ואחורה על משטח השולחן השחור. בזווית עיני אני מבחינה בתומאס מביט בי בדאגה. לפתע אני בחדר אחר. שמונה תלמידים. נציג רשמי אחר שלבוש מדי טקס סגולים. שמונה שולחנות כתיבה שחורים, קירות בלבן בוהק במקום אפור. שישה בנים. רק שתי בנות בחדר, אני אחת מהן. אני מחזיקה עיפרון ותומאס מתבונן בי באותו מבט מודאג. החוברת מולי מסומנת באותו ברק, אבל הפעם הוא מוקף בכוכב בעל שמונה קודקודים. הסמל שלי המוקף בסמל של הקבוצה שלי במבחן.

החדר מהזיכרון שלי נעלם כשקולו העמוק של פרופסור לי מכריז, "ברכותי על השלמת לימודי המבוא של כל תלמידי האוניברסיטה. המבחן של היום, בשילוב עם הערכות המורים שלכם, יקבע לאיזה תחום לימוד מתאימים הכישורים שלכם ביותר. מחר תפורסם רשימה של תוצאות הבחינה שלכם, וכן של תחום הלימוד שיועדתם לו: חינוך, הנדסה ביולוגית, הנדסה מכנית, רפואה או ממשל. כל חמשת התחומים חיוניים להמשך החייאתם של האדמה, הטכנולוגיה והאזרחים שלנו. אמנם לכל אחד מכם יש העדפה, אך אנו מבקשים שתסמכו עלינו שנכוון אתכם למסלול הקריירה המתאים ביותר לצורכי המדינה. אל תנסו לנחש אילו שאלות בבחינה מכוונות לתחום לימוד מסוים. סטודנט שתוצאות המבחן שלו ייראו מפוקפקות יקבל ציון נכשל ויפנה את מקומו על ספסל הלימודים."

פרופסור לי סורק את החדר במבטו כדי לוודא שדבריו הותירו את הרושם הרצוי. אני שומעת את לבי הולם בדממה שמסביב.

לבסוף הוא ממשיך. "ענו על כל שאלה כמיטב יכולתכם. אל תענו על מה שלא נשאלתם. אנחנו מעוניינים לראות לא רק כמה אתם יודעים אלא גם אם הבנתם כיאות את השאלה שנשאלתם. תשובות שיחרגו מגבולות השאלה ישפיעו לרעה על תוצאות הבחינה שלכם."

אני בולעת את הרוק ותוהה מה עשויה להיות ההשפעה השלילית. הורדת ציון או יותר מזה?

"יינתנו לכם שמונה שעות לסיים את הבחינה. אם תצטרכו הפסקה כדי לאכול, לשתות מים או להתפנות, אנא הרימו את ידכם. נציג האוניברסיטה ילווה אתכם אל חדר ההפסקה. אם תצאו מהחדר, אסור לכם לעזוב את הבניין או לדבר עם איש פרט למלווה שלכם. אם תעשו זאת, התוצאה תהיה ציון נכשל ועזיבת האוניברסיטה. בסיום הבחינה הרימו את החוברת. אני אאסוף אותה ואלווה אתכם אל הדלת. מה שתעשו לאחר מכן תלוי בכם." הוא מחייך אלינו חיוך מבין ולוחץ על כפתור על הקיר מאחוריו.

מסך קטן יורד מהתקרה. מספרים אדומים מוצגים עליו. פרופסור לי לוחץ על כפתור אחר ואומר, "שמונה שעות המבחן מתחילות עכשיו."

המספרים מתחילים לרוץ לאחור, מראים לנו כמה זמן נותר לנו לסיום המבחן. רשרוש נייר נשמע כשהחוברות נפתחות. עפרונות מורמים מהשולחנות. הבחינה שתקבע את הכיוון של שארית חיינו החלה.

השאלה הראשונה מעלה חיוך על פני. מהו משפט הערך הממוצע? בהסבר שלכם כתבו את המשוואה והציגו הוכחה מתאימה.

חשבון. תחום שאני טובה בו. אני עונה על השאלה במהירות, כותבת את המשוואה הרשמית של המשפט ומוסיפה הוכחה לאופן שבו היא עובדת. לשבריר שנייה אני תוהה אם עלי להסביר גם איך המשפט מתקיים גם בפונקציות בעלות ערך וקטורי או איך משתמשים בו לצורך אינטגרציה. אבל אז אני נזכרת בהנחיות של פרופסור לי. אנחנו אמורים לספק רק את המידע המבוקש. לא יותר. לא פחות. לרגע אני תוהה למה, אבל אז אני מחליטה שהסיבה לכך היא שמנהיגים צריכים לדעת לברור את מילותיהם בקפידה. כדי למנוע עימותים, הם מוכרחים להיות בטוחים שהמשמעות המדויקת של דבריהם מובנת לאנשים שאותם הם מנהיגים. מאחר שזה סוג האחריות שאלה מאיתנו שיצליחו לסיים את הלימודים יתמודדו איתה, אין פלא שנציגי האוניברסיטה מעוניינים לבחון את היכולת הזאת.

אני קוראת שוב את השאלה, מחליטה שהתשובה שלי מלאה ולא חורגת מגבולות מה שנשאל, וממשיכה לשאלה הבאה. העיפרון שלי מרחף על פני הדפים כשאני מסבירה את ארבעת השלבים של המלחמה שהמיטו כמה ממשלות זו על זו ועל כדור הארץ. אני מתארת את שלושת השלבים שבאו אחר כך, שבהם החזיר כדור הארץ מלחמה ונאבק בכימיקלים ובכוחות ההרסניים האחרים שנאלץ לספוג. רעידות אדמה, סערות, שיטפונות, הוריקנים וסופות טורנדו פשטו על הגלובוס והרסו בתוך שנים אחדות את מה שהאנושות יצרה במשך מאות שנים. נזק שהקהיליות המאוחדות עבדו קשה לתקן במאה השנים האחרונות.

כתב ידי ממלא את העמודים. כימיה. גיאוגרפיה. פיזיקה. היסטוריה. מוזיקה. אמנות. הבנת הנקרא. ביולוגיה. כל שאלה מעלה נושא חדש. מערכת אחרת של כישורים. על רוב השאלות אני מצליחה לענות. אני מדלגת על שאלה אחת ונשימתי נעתקת. אני לא בטוחה מה שואלים בה או מה עשויה להיות התשובה. אני מקווה שיהיה לי זמן לחזור אליה אחרי שאגמור עם השאר. אם לא... מחשבותי מתחילות לנדוד אל המילים הנלחשות בהקלטה שבמכשיר הקשר. אל הגורל שהיה מנת חלקם של מועמדי המבחן שהעזו לענות לא נכון על שאלה.

לא, אני מרסנת את המחשבות. דאגה בקשר לעבר לא תעזור. רק עם ההווה אני יכולה להתמודד.

לפי השעון נשארו לי רק קצת פחות מארבע שעות לסיום המבחן. אני מגלגלת את כתפי לאחור ומבינה כמה גופי נוקשה. בין המתח לחוסר התנועה, שרירי מתחילים למחות. גם בטני הריקה מוסיפה תלונות משלה. הפחד מכישלון דוחק בי להמשיך, אבל אני יכולה לשמוע את קולה של אמי אומר שמוח וגוף זקוקים לדלק כדי לתפקד בשיא יכולתם. אני לא רוצה שייגמר לי הזמן, אבל אם תיגמר לי האנרגיה ולא אצליח להתרכז יהיה המצב אפילו חמור יותר.

אני מתבוננת על החדר סביבי. כל התלמידים יושבים ליד השולחנות. אף אחד אחר לא יצא להפסקה. אם אעזוב את החדר כדי לחדש את מאגרי האנרגיה שלי, האם נציגי האוניברסיטה יראו בכך חולשה? אני סורקת את החדר ומחפשת מצלמות. אני לא מוצאת. אבל זה לא מבטיח שהן לא נמצאות פה.

בטני מקרקרת שוב. גרוני יבש ועיני צורבות. אין זה משנה איך ייראו פעולותי, אני צריכה הפסקה. אם לא אקח לי רגע לטעינת מצברים, התשובות שנשארו לי לכתוב יושפעו מכך לרעה.

אני בולעת רוק, סוגרת את החוברת, מניחה את העיפרון ליד הניירות ומרימה את ידי. פרופסור לי לא מבחין בי מיד, אבל כמה מהסטודנטים האחרים מבחינים. אחדים מהם מביטים בי בשביעות רצון, כאילו הם גאים בכך שכושר העמידה שלהם טוב משלי. אחרים, כמו סטציה, נדים בראשם. לרגע אני שוקלת להוריד את היד, אבל למראה ההנהון המעודד של תומאס אני מרימה אותה גבוה יותר.

פרופסור לי מבחין בי, מחייך ומסמן לי שהוא מאשר לי לעזוב את השולחן. אני חשה שמפרקי נוקשים כשאני צועדת אל קדמת הכיתה. נציגת אוניברסיטה לבושה במדי טקס אדומים ממתינה לי מחוץ לכיתה. היא מלווה אותי במורד המדרגות אל חדר בקומה הראשונה שבו שולחן עם אוכל ומים. אני ממלאת צלחת בעוף, פרוסות גבינה בעלת ריח חריף וסלט עשוי פירות, ירקות טריים ואגוזים — כולם מאכלים שהורי עודדו אותי ואת אחַי לאכול לפני בחינות חשובות — ונכנסת לפעולה.

אני בקושי חשה בטעם כשאני לועסת ובולעת. זה לא אוכל שנועד להנאה. זה דלק שיחזיק אותי במהלך ארבע השעות הבאות. אני מסיימת את הארוחה שלי במהירות ואז הולכת לשירותים ומתיזה מים על פני. אחרי פחות מרבע שעה אני שוב ישובה ליד שולחני, מרגישה ערנית הרבה יותר משהייתי כשעזבתי אותו. אני מרימה את העיפרון, פותחת את החוברת ומתחילה שוב לכתוב.

נשאלות שאלות על צופן גנטי, על דמויות היסטוריות, על פריצות דרך חשובות ברפואה ועל אגירת חשמל סולרי. אצבעותי מתכווצות. העמודים מתמלאים. אני מגיעה לשאלה האחרונה וממצמצת. אנא ספרו לנו מהו תחום הלימוד המועדף עליכם ומדוע לדעתכם הנכם מתאימים ביותר להיבחר למסלול קריירה זה. זו ההזדמנות שלי לשכנע את ראשי האוניברסיטה שיש לי התשוקה והיכולת לעזור לפתח את הטכנולוגיה של ארצנו.

אני נושמת נשימה עמוקה ומתחילה לכתוב. כל תקוותי נשפכות אל הדף. הרצון העז הבוער בי לעזור לשפר את מערכת התקשורת מהשימוש המוגבל הקיים בארצנו במכשירי רדיו הפועלים על פעימות לרשת מתוחכמת שתהיה זמינה לכל אזרח. ההתרגשות שלי מכל מקור אנרגיה חדש שישפר את התאורה שלנו ומכשירים אחרים. האמונה המוחלטת שלי בכך שיש ביכולתי לתרום משמעותית לעתיד הטכנולוגי של הקהיליות המאוחדות. הזמן חומק לו כשאני כותבת את תשובתי ואז כותבת אותה מחדש, חוששת שמילה אחת שגויה תשנה את כיוון הקריירה שלי. בזה אחר זה חברי לכיתה מרימים את החוברות מעל ראשיהם, ממתינים שייאספו ועוזבים את החדר, עד שנותרים רק חמישה מאיתנו. אני מרוצה מהתשובה האחרונה שלי ונושאת את עיני אל השעון. נותרו שלוש דקות.

אני נזכרת ופי מתייבש. דילגתי על ארבע שאלות והתכוונתי לחזור אליהן אחר כך. אבל ביזבזתי זמן רב כל כך על ניסוח התשובה האחרונה שלי, שלא נותר די זמן לענות עליהן. לבי מאיץ את פעימותיו כשאני מדפדפת לאחור, מקווה לענות על אחת מהן לפחות. אבל אני לא מספיקה. הזמן תם כשאני מסיימת לקרוא שוב את השאלה הראשונה שלא עניתי עליה. להניח עפרונות. הבחינה נגמרה. ולא סיימתי.

אף אחת מהשאלות שלא עניתי עליהן אינה קשורה למתמטיקה או למדעים — הנושאים שאני מאמינה שהם החשובים ביותר לתחום ההנדסה המכנית. אני מנסה להתנחם בעובדה הזאת כשאני מוסרת את החוברת שלי לפרופסור לי. אבל כישלוני להשלים את כל הבחינה מקשה עלי לזקוף את ראשי כשאני יוצאת מהחדר. כעת נותר לי רק לקוות לטוב.

תומאס מחכה לי על המדרגות בחוץ. החיוך על פניו נעלם כשהוא מביט בעיני. "איך הלך?"

"לא עניתי על ארבע שאלות. אם לא הייתי עושה הפסקה כדי לאכול, הייתי מסיימת."

תומאס מניד בראשו. "היה חכם לעשות הפסקה. אני לא הייתי עושה הפסקה אם את לא היית עושה. התחלתי לאבד ריכוז. הזכרת לי שחשוב להתרחק לרגע ולנקות את הראש. כשחזרתי מההפסקה קראתי שוב את התשובה האחרונה שעניתי עליה ומצאתי שתי טעויות. אני חייב לך על זה."

הנשיקה העדינה שהוא נותן לי היא יותר מתשלום מספק. כשתומאס מתרחק מעט הוא מחייך את חיוך הגומות שלו. "אני חייב לך גם על הבידור. ההבעות של כולם כשיצאת מהכיתה היו שוות זהב. הם לא ידעו אם להתרשם ממך או לחוש מאוימים מהביטחון שלך."

אני ממצמצת. ביטחון הוא הדבר האחרון שחשתי כשיצאתי מחדר הבחינה. אבל דבריו של תומאס גורמים לי לחשוב לרגע. איך אני הייתי מרגישה אם מישהי אחרת היתה מרימה את ידה ראשונה? ויוצאת מהכיתה כדי לנשנש בזמן שהשעון ממשיך לתקתק? הייתי מניחה שהסטודנטית הזאת לא חוששת שלא תסיים את המבחן בזמן. למעשה, עזיבת הכיתה היתה מביאה אותי להניח שהיא לא רק תסיים את הבחינה, אלא גם תעשה זאת לפני הזמן. דבריו של תומאס הן תזכורת טובה. המחשבה שמשהו נכון לא הופכת אותו לכזה. התפיסה חשובה כמעט כמו המציאות.

האור מתחיל לדעוך כשתומאס ואני צועדים יד ביד אל חדר האוכל של האוניברסיטה. סטודנטים מבוגרים יותר נוטים להימנע מחדר האוכל המרכזי, כי לכל תחום לימוד יש מגורים ומטבח משלו. בדרך כלל האנשים היחידים שאוכלים כאן הם קומץ עובדי אוניברסיטה זוטרים, פרופסור או שניים, ואני וחברי הסטודנטים המתחילים. המזון המוגש פה הוא בדרך כלל פשוט: כריכים, פירות, לחמניות, ירקות טריים. שום דבר שדורש הכנה רבה או מאמץ להשאירו חם. למרות כברת הדרך שהשלמנו זה עתה, האוכל נשאר אותו דבר. אין שום חגיגות לכבודנו. עדיין לא. לא עד שייקבעו הציונים ונחולק לתחומי הלימוד.

במהלך ששת החודשים האחרונים כסטודנטים באוניברסיטה, ניגשנו לכמה מבחנים. אחרי כל אחד מהם היה חדר האוכל מלא קולות פטפוט של השוואת תשובות, בכי על טעויות וחגיגה על תשובות נכונות. היום אין שום דבר מאלה. רוב חברי ללימודים נועצים את מבטם בצלחת בשעת האכילה. חלק מהם לא אוכלים בכלל. רק מזיזים את האוכל מצד לצד בצלחת ומנסים להיראות כרגיל. כולם תשושים מהבחינה ומתוחים לקראת התוצאות.

אני מנקרת בלחם ובפירות. הדאגה מונעת ממני לאכול יותר מכמה נגיסות. תומאס דווקא לא מתקשה לנקות את צלחתו. אני מניחה שאין צורך לשאול אותו איך היה המבחן.

אני מזיזה הצדה את הצלחת ושואלת, "אתה חושב שהם יפרסמו את התוצאות על הבוקר או שייתנו לנו לחכות לשעה מאוחרת יותר בהמשך היום?"

לפני שתומאס מספיק להגיב נשמע קול טנור שאומר, "זה יהיה על הבוקר."

תומאס קופא על מקומו כשוויל, חברנו לכיתה, מחייך ומשחיל את גופו הגבוה והצנום אל הכיסא הפנוי שלידי. אני מתכווצת מבפנים. אבל כלפי חוץ אני מחייכת. "אתה נשמע די בטוח בעצמך."

"כי אני באמת בטוח בעצמי." עיניו בורקות. "שמעתי במקרה שני נציגי אוניברסיטה מדברים. לא ממש מתחשק להם לעבוד כל הלילה כדי להבטיח שתוצאות הבחינה יהיו מוכנות על הבוקר." חיוכו מתרחב. "הם היו ממש מעוצבנים. לא אכפת להם אם אנחנו לא ישנים בגללם, אבל שהם לא יישנו בגללנו, את זה הם לא אוהבים. אז איך הלך לכם היום?"

תומאס מושך בכתפיו ומוריד את מבטו אל הצלחת. מסיבה כלשהי שתומאס לא מוכן להסביר, הוא לא מחבב את ויל. לא שתומאס מתנהג בגסות רוח. אף פעם לא. אבל תגובותיו הקצרות ככל האפשר מדברות בעד עצמן, וגם המבט בעיניו. יש בו זהירות. חוסר אמון.

"מה איתך, סיה?" ויל שואל. "אני מניח שהצטיינת כרגיל, נכון?"

הלוואי. "היו יותר מדי שאלות מכדי להצטיין בכולן."

"אני בטוח שנכשלתי בשאלות על תולדות האמנות. חשבתי שהם רוצים מנהיגים שיכולים לעזור בשיקום הארץ. איך ידע על פסל של איזה בחור עירום יעזור? בחורה עירומה..." הוא מחייך שוב. "זה כבר סיפור אחר."

אני לא יכולה שלא לצחוק ולהאזין בחצי אוזן לוויל שמתבדח על השאלות במבחן ומנסה לנחש אם ייעדו אותו לתחום הלימוד המועדף עליו — חינוך.

השנינות של ויל מצחיקה אותי. הוא גם אוהב מאוד את משפחתו, ובמיוחד את אחיו התאום, גיל, שהגיע איתו למבחן בעיר טוסו אבל לא התקבל לאוניברסיטה. קצת אחרי שהתחלנו את הלימודים, הראה לי ויל תמונה שלו ושל אחיו. שני פרצופים זהים עם חיוכים משועשעים. לשניהם גוף גבוה ורזה ועור בגוון חיוור־אפרפר המעיד על מחסור במזון בריא במושבה שלהם. פרט לאורך השיער שלהם — של ויל מגיע עד כתפיו, של אחיו קצוץ — היו שני אלה העתק מדויק זה של זה, לרבות האהבה והשמחה הקורנות מעיניהם הירוקות.

הגעגוע והאהבה שאני רואה בעיניו של ויל הם שמושכים אותי אליו, אף שההאשמות המוקלטות במכשיר הקשר מזהירות אותי שאתרחק ממנו. אני מתקשה להאמין שמאחורי החיוך הידידותי אורב מישהו שניסה להרוג אותי ואת תומאס. אבל קולי המוקלט אומר לי שזה בדיוק מי שהוא. ולכן אני נשארת קרובה אליו. אני נחושה לגלות אם הקול ההוא צודק. בקשר לוויל. בקשר לתומאס. בקשר להכול.