צדק פואטי

האל ישמור על ילדיך الله يخليلك أولادك

חסד מופלא בערב שבת

 

בצהרי יום שישי שחוּן לעייפה, תשע ושלושים מעלות, שבתי מבית אימי הורתי שבקטמון אל שכונת מגוריי, צמרת הבירה, שבצפון ירושלים. אומנם אצה לי הדרך, החום היוקד, התשישות מתורנות הלילה, ואף על פי כן הגחתי מן המכונית הממוזגת לאסוף מן המכולת שלושה בקבוקי יין במחיר מבצע, כדי להדר את השבת, לא בלי חסכנות, ועוד פחית צוננת של "הייניקן", כפיצוי מיידי על חיי, שנראו בעיניי באותו היום מיוסרים מתמיד. ביקשתי להטביע את יגוני בתחתיתה של פחית משקה מריר בת מחצית הליטר. השתרכתי בטור מכוניות, שזחל לאיטו ברחוב עמק רפאים, והשתכרתי, תוך שאני שותה ונוהג, נוהג ושותה (יסלח לי המחוקק, או שלא...), מאזין למוסיקה מופלאה באפיק 96.6, הבוקעת ממערכת הסאונד החדשנית, אותה ערך והגיש אהוד בנאי בעל ה"בלוז כנעני". תוך דקותיים ספורות, לא יותר, התגנבה לתודעתי, כשועל ממזרי, תחושה של שמחת מה. ליבי נעשה טוב עליי, וזחיחות מוכרת מימים עברו החלה נוסכת בי, ומחליפה במהירות את גל ההרהורים בעניינים שבתחתיתו של עולם, ששטף אותי מאז נפרדתי לשלום מאימי הישישה והחלושה, שבערוב ימיה נכלמת לבקש סעד מילדיה. התחלתי כאילו עולה במעלות קדושים ודן ביני לבין עצמי בעניינים שהם בכבשונו של עולם. ברוך אתה השם בורא אלכוהול. 

בעודי עומד ברמזור האדום, שעל יד תחנת הרכבת הישנה, בקצה עמק הרפאים בואך דרך בית לחם שכונת בקעה, עומד אדם, קשיש מופלג כבן תשעים, אוחז בשתי ידיו שתי שקיות ניילון נפוחות וכבדות, מנופף לעברי וממלמל משהו, שלא נשמע מפאת רעש המוסיקה והמזגן, בפיו נטול השיניים. הנחתי שהוא מבקש עזרה כלשהי, אך טרם ידעתי מהי. את עצמי שאלתי אם זהו הזמן לקבל עליי מטלה נוספת, שאולי תדכא במהרה את זיק השמחה המלאכותי שהתעורר בי ביום זה ובשעה הזאת. השעה הייתה שעת רחמים ורצון. באופן מיידי פתחתי את חלון המכונית תוך שאני מנמיך את קולות המוזיקה והמזגן ועושה אזני כאפרכסת לשמע קולו הנמוך ביותר של הקשיש: עֲלָה בָּאב-אַל-עֲמוּד (לשער שכם), ביקש. עיניו היו לאות, לסתו התחתונה הייתה נפולה, פיו היה נטול שיניים, שפתיו היו יבשות וקומתו הייתה שפופה. הרצועה, שהייתה מהודקת סביב מותניו, שלימדה על מידת גופו הצנום, חצצה בין מכנסיים חומים לבין חולצת כפתורים דהויה בצבע בז'. לרגע הופתעתי. מַלְבּוּשוֹ של האיש לא הסגיר את זהותו. כובע טמבל היה תחוב לו בראשו ובגדיו בסגנון אתא עשו אותו בעיניי לפלמ"חניק ותיק. רק כאשר פתח את פיו הבינותי כי איש זה מבני דודינו הוא (כך אנחנו נוהגים לכנות בלשון נקיה את בני-ערב). תְּפַדָל יָא סִידִי, אִתְלַע עֲ-סִיָרָא (בבקשה אדוני, עלה למכונית) השבתי באותה מיידיות שבה התחלתי במצווה, ולא שידעתי לאיזו סאגה אני עומד להכניס את עצמי.

בלבול מוחלט תקף את הקשיש, ובידיו התפוסות בשקיות ניסה בהתרגשות לפתוח את דלת המכונית. טור המכוניות שאחריי איבד כרגיל את סבלנותו, ויללת צופרים נשמעה, כאילו ירדה השבת על בקעת ירושלים והגיע זמן הדלקת נרות של שבת קודש. התעלמתי מקולותיה של חבורת הצופְרים, שלא ראו בגודל השעה, וביקשתי בקול רוגע מן הקשיש: עֲלָה מַהְלָךּ (אל תמהר), לשמחתי, ולא פחות מזה לשמחתו, הצליח לפתוח את דלת המכונית ולהתיישב לצידי, תוך שהוא מסדר את השקיות בין שתי רגליו ומוצא מנוח לרגע במושב המרווח. לכשהתיישב, מתנשף ממבצע העלייה אל המכונית, הבחנתי באגלי הזיעה הניגרים במורד רקתו מטה לאורך התלמים החרושים בעומק לחייו. הזהו אדם?! נִקרה השאלה במוחי. חמלה גדולה ויתרה חמלתי עליו, ועל עצמי, שהרי בסירה אחת, אם לא במכונית אחת, אנחנו. מניין כבודו? שאלתיו, תוך שאני מבקש לדובב אותו ולהוסיף על המרגוע הגופני, שאני מציע, גם דוק של יחס אישי מנחם. אך הצפצוף הרעשני, המתריע על שלא חגר את חגורת הבטיחות, לא הניח לנו לדבר, וכך נאלצתי בצער להורות לו לסגור אותה עליו. ידעתי, שהדבר יקשה עליו עד מאוד. בידיים רועדות ניסה לכוון את האבזם ולהשחילו אל תוך בית הבליעה הרתום למושבו, מושב הזקנים. תוך כדי נסיעה ניסיתי לסייע בידיו והוא התעקש לעשות זאת לבד. סופו שהצליח, ושמחתי הייתה גדולה אף יותר משמחת הבירה שרוקנתי את סופה אל תוך גופי, רגע לאחר שעלה הקשיש למכונית. או אז הבנתי, שגם איש זה זקוק למשקה, אולי אף יותר ממני. וכי מה יכולתי להציע לו, בירה? מוסלמי לא ישתה בירה, ואפשר שלא נכון היה ששתיתי לידו את הבירה והפגנתי בכך את כהות החושים האופיינית לזולל וסובא שכמוני. אך מה לעשות, שיצר הרע, התוקף אותי בתקופות תכופות, איננו מניח לי עד שהוא יוצא ומלוא תאוותו בידו. חצי בקבוק מים, שנותר מיום האתמול, היה לי במכוניתי, ואני הצעתי לו אותו במחווה אצילית. אט-אט נמלאתי בגאווה ויהירות, עד כמה איש טוב יכול אני להיות, עד ששכחתי מניין אני בא ולאן אני הולך, לפני מי אני עתיד ליתן את הדין ועד כמה מכריעה כף העבירות את אפס הזכויות שבאמתחתי. לַא, לַא, אִל-מָאי סוּכוּן (לא, לא, המים חמים), התלונן הקשיש, ודחה את המחווה היחידה שהייתה בידי להציע לו באותו הרגע. 

נענו יחדיו על ציר המלך דוד, כאמור בדרכנו לעבר באב-אל-עמוד, מחוז חפצו של הקשיש הנדכא והנלאה. שאלתיו בלשון של כבוד: אי מזה אדוני בא, ולאן הוא הולך? והוא גולל בפניי את סיפור יומו שלו. גנן אנוכי, ויצאתי לחפש עבודה, אך היום לא עלה בידי להשיגה, ואני שב כלעומת שבאתי. הבטתי בכפות ידיו הגדולות וראיתי שאכן איש עבודת כפיים הוא. שכבת השיער שכיסתה אותן הייתה מחומצנת משמש רבה ובהירה עד מאוד. האיש הזה שב הביתה ריקם, צמא ורעב ושבע אכזבה ביום השישי, יום אל-ג'ומעה, יום השבתון המוסלמי. עתה עומד בפניו מבצע לא פשוט, השיבה הביתה, אל מעבר לחומת ההפרדה המקיפה את ירושלים, אל מקום מגוריו, אבו-דיס. 

עצרתי בפַּז המלך דוד, שם ידעתי כי ניתן למצוא מים, הדומים עלינו ביום שכזה כטעם מי הבאר שביד פלישתים בבית לחם יהודה. אולי אשלים בכך את המחווה שבה פתחתי וארווה את צימאונו של הקשיש שנפל עליי, רק אללה יודע מהיכן. טרם רדתי מן המכונית, חניתי בצד המרוחק של התחנה, כיוונתי אל פניו את תריסי המזגן כדי שינעם לו יותר, עד שאביא מים אל פיו. באותה זחיחות מטופשת, שנסכה בי עוד קודם לכן, אמרתי לו: כַלִיךּ הוֹן, לַא תִהְרָבּ (חכה לי כאן, אל תברח). הוא כנראה הבין זאת כך שאני מבקש שלא יברח עם המכונית שלי (שהרי בני ישמעאל ידועים באהבתם העזה למכוניות בני ישראל), ונשבע לי ב... שלא יעשה זאת. טעויות כאלה קל מאוד לעשותן, אך קשה יותר לתקנן. ניסיתי להסביר שאך בצחוק היה הדבר, והנה אני משאיר את המכונית דולקת עם המפתחות בפנים רק מתוך אמון עמוק באיש. אני מתפלל, בעת כתיבת שורות אלה, שהסבר זה רצוי היה לפניו, אף שיש לי ספק בכך. קניתי שמיניית "נביעות" במחיר מבצע (אלא מה?) ואצתי רצתי בחזרה אל המכונית, כאשר גופי נוטה אל ימינו מן המים הכבדים (ולא במובן הגרעיני). הגשתי לו את הבקבוק, ואמרתי לו בנימה מחבקת: בקבוק זה בשבילך הוא, שתה עתה קמעה וקח אותו אתך בדרך היורדת אל הכפר. אללה יְכַלִי לַךּ אַוְולָאדָךּ (الله يخليلك أولادك, האל ישמור על ילדיך) שב וברך אותי, כשקיבל את הבקבוק ולאחר מכן לאורך כל הדרך. אם מהתרגשות ואם מחולשה ואם משתי הסיבות, התקשה הקשיש לפתוח את פקק הבקבוק העקשני, ושוב מצאתי עצמי באותה דילמה מביכה: להגיש עזרה ולהסתכן שייעלב בחולשתו או להתעלם ולהיחשב כמי שהקשה את לבבו דווקא ברגע זה. כמו בְּסוּרָאת אַל-פַאתִּיחָה, בעזרת אללה, הרחמן והאהוב, פתח הקשיש את הבקבוק, ואני הרגשתי באותו הרגע כאילו הצלחנו לפתוח בקבוק שמפניה סרבני ומעתה ואילך שופע המשקה הצונן כנהר זורם. הוא שתה ואני רוויתי. 

בדרך לב אב אל עמוד, ניסיתי לדבר אל ליבו, ולהשיב את נפשו מעט. סיפרתי לו שהוריי הגיעו מבגדד ואנחנו המזרחיים בעצם יהודים ממוצא ערבי. הוא שמח, או שעשה עצמו שמח, ונראה היה כי עיקר מעייניו של האיש היו נתונים לשאלה כיצד הוא צולח את השיבה הביתה. גם העובדה, שדיברתי אליו בערבית אסלית במבטא ארכאי, לא עשתה עליו רושם מיוחד. כאשר התקרבנו לשער שכם, ביקשתי שיכוון אותי לאן בדיוק הוא צריך. הסברתי, כי ישנם מקומות שאני מעדיף שלא להיכנס אליהם והוא הבין זאת מיד. הרמזור היה ירוק, ובו במקום ביקש ממני לפנות ימינה, אל דרך המיועדת לתחבורה ציבורית בלבד. פניתי ימינה ועברתי בדרך לא דרך, כאשר סכנת קנס כבד על עבירת תנועה מרחפת מעל לראשי (אם לא קנס כפול ומכופל גם על נהיגה בשכרות). השוטר הערבי, שהיה שם בסביבה, בוודאי לא היה קונה את התירוץ ההומאני שלי. חוק זה חוק ומוסר זה מוסר, לעיתים עולים השניים בקנה אחד אך לרוב לא. כידוע, שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִזּוֹקִין, כפי שאמר רבנו אֶלְעָזָר, והנה הגענו אל מחוז חפצנו בבטחה ובשלום, ממסע בן שבע וחצי דקות, שבו נסעתי אל תוך עצמי, לא כולל עצירה לקניית המים ולא כולל מע"מ בשיעור העדכני מבית מדרשו של האח לפיד الله يعطيه العافيه. 

שאלתי את עצמי: איזו מחווה נוספת אני יכול לגמול לו לאותו הקשיש, שאף לא שאלתי לשמו. שהרי לא בכל יום נוסך בי טוּב כזה ואולי זו העת לנצל את מצב הרוח הזחוח שלי, להוסיף לעצמי זכות קטנה ולגרוע משהו משורת החובות האין-סופית שתעמוד כנגדי בבוא עיתי, אוי לי מיום הדין ואוי לי מיום התוכחה. טרם נפרדנו לשלום, פתחתי את מגירת המטבעות שבמכונית, שם שמורות המעות לחנייה ולצרכים קטנים אחרים, וילדיי הטובים אוהבים לנצל אותן לצרכיהם שלהם. אני ממלא והם מרוקנים, אני זורע בדמעה והם קוצרים ברינה, וזו בערך חלוקת העבודה ההוגנת במשפחתי האהובה. מאחר שהמכונית עמדה בשמש הקופחת שעות טובות עד צוהרי היום, היו המטבעות לוהטות כקציצות הבשר (אוּרְגֵ'ה, בכורדית גבוהה) שיצאו זה עתה ממעמקי השמן היוקד במחבת של אימי הורתי בימי שישי. מטבע רותחת של עשרה שקלים, טבין ותקילין, הקרבתי ברוב חסכנותי למען מחווה אצילית בע"מ זאת. הנחתיה בידו המרפרפת, וברכתיהו לשלום: אללה מַעָךּ, יָא סִידִי (الله معك يا سيدي האל עמך, אדוני). באותו הרגע, הייתה המבוכה רבה, ונראה היה כי חסד האמת שאני מבקש לעשות עמו מוציא אותו מדעתו. הוא אחז את ידי המוגשת וביקש לנשק אותה, כדרך שמנשקים ידי חכם באשי או מופתי גדול. מובן היה שמשכתי את ידי, תוך שאני מפטיר: لا يا شيخ (לא יא שייח'). אֵינִי כְדַאי, כך חשבתי במסתרי לבבי, עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי קַל וָחֹמֶר בְּמִיתָתִי, כְּלִי מָלֵא בוּשָׁה וּכְלִמָּה. הבטתי בדמותו המתרחקת והולכת ממכוניתי לעבר האוטובוס, והשתהיתי לדקה ארוכה, מהורהר באשר פקד אותי ביום זה ומבקש לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה?

במערבולת המחשבות, שאפפה אותי לאחר חוויה נשגבת זו, בעודי מְנַהֵג את מכוניתי צפונה באיטיות מרובה, לא יכולתי להימנע מן המחשבות אודות סכסוך הדמים המתנהל בין עמו של האיש לבין עמי, אודות האפשרות שקרוביו או יוצאי חלציו שפכו אי-פעם דם יהודי, אודות הקשר האנושי הבסיסי המגשר לעיתים על תהומות של עוינות ושטנה, על העובדה הבסיסית שבני עמים שונים, מצוקותיהם ושמחותיהם שוות, Subject to the same diseases, heal’d by the same means. שאלתי את נפשי, מה לוקח הקשיש הזה עמו ממפגש בלתי צפוי עם יהודי מקרי, והאם יספר עלילה זאת לבני ביתו, או שמא יצניע זאת, الله يعلم. בערב, על שולחן השבת, פתחתי את אחד מבקבוקי היין, שקניתי במחיר מבצע, לא לשכוח, ובמקום הקידוש המסורתי המקובל אצלנו כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים, סיפרתי את הסיפור לבני ביתי, לקיים מה שנאמר וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ, שֶׁיְּהֵא שִׂיחַ שִׂפְתוֹתֵינוּ חָשׁוּב וּמְקֻבָּל וּמְרֻצֶּה, והנפנו את גביע היין לחיי הטוּב שבכל בני האדם מכל העמים.