המתיקות שבתחתית הפאי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המתיקות שבתחתית הפאי
מכר
מאות
עותקים
המתיקות שבתחתית הפאי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

המתיקות שבתחתית הפאי

4.6 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: אסנת הדר
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 328 עמ' מודפסים

אלן ברדלי

אלן ברדלי יליד קנדה, מעולם לא גר בכפר אנגלי קטן, אבל הצליח לתאר כפר כזה באמינות מופלאה כל-כך עד שקיבל את פרס Dagger היוקרתי לספרי מתח על המתיקות שבתחתית הפאי (בעברית בהוצאת מטר), ההרפתקה הראשונה בכיכובה של פלביה דה לוס.
 
לפני שהתחיל לכתוב את ספרי פלביה, פרסם ברדלי את הביוגרפיה שלו: התנ"ך בקופסת הנעליים, ואת הספר מיז הולמס מרחוב בייקר.
 
ברדלי גר במַלטה עם אישתו ושני חתולים ערמומיים, וממשיך לכתוב עוד תעלומות שאותן תפתור מן הסתם פלביה דה לוס האחת והיחידה.
 
בקרו באתר האינטרנט שלו והצטרפו למועדון המעריצים של פלביה דה לוס!

תקציר

ברומן הראשון, המבריק והמרושע שלו, מציג אלן ברדלי, זוכה פרס Dagger הבריטי היוקרתי לספרי מתח בקטגוריית "רומן ביכורים", את אחת הגיבורות המקסימות ביותר בספרות העכשווית: פלביה דה לוּס בת האחת-עשרה, כימאית חובבת עם נטייה בולטת לרקיחת רעלים. זהו קיץ 1950 - ושורת אירועים בלתי מוסברים נוחתת על האחוזה האנגלית המתפוררת שבה גרה משפחתה של פלביה. ציפור מתה נמצאת על מפתן הדלת, כשבול דואר תקוע במקורה. שעות אחדות מאוחר יותר, מוצאת פלביה בערוגת המלפפונים גבר זר, הנופח את נשמתו לנגד עיניה. פלביה מבוהלת ומרותקת גם יחד, ומרגישה שהרצח בגינת הירק הוא תחילתם של החיים האמיתיים. "הלוואי שיכולתי לומר שפחדתי, אבל לא פחדתי. בדיוק להפך. זה היה הדבר הכי מעניין שקרה לי בחיים."

פלביה מבלה את מיטב שעותיה במעבדת הכימיה המשוכללת שלה ברקיחת רעל שיפריח על פניה של אחותה הגדולה והשנואה אופליה זר של פצעונים, ובקיאה בכל סוגי הרעלים ותרופות הנגד שלהם. אין סיכוי שחוקרת מבריקה כמוה תגיב בשוויון נפש לתעלומה מסעירה כל-כך. פלביה דוחפת את האף לכל מקום ומגלה תגליות מסעירות על אירועים נשכחים מן העבר הרחוק, שמוטלים, פשוטו כמשמעו, על סף דלתה של משפחת דה לוס.

המתיקות שבתחתית הפאי הוא סיפור מרתק, תיאור נוקב של מעמד וחברה, ספר מתח מלא הומור שנון, המסופר במיומנות ומצליח להונות גם את המיומן שבקוראים עד לסופו ממש - נוסף על היותו מעדן ספרותי עשיר.

פרק ראשון

1

החושך בארון היה שחור כמו דם קרוש. הן דחפו אותי פנימה ונעלו את הדלת. נשמתי נשימות כבדות דרך האף, ונאבקתי בכל הכוח להישאר רגועה. ניסיתי לספור עד עשר עם כל שאיפת אוויר, ועד שמונה כשפלטתי אותו לאט בכל פעם לתוך החושך. למזלי, הן הידקו את המחסום כל כך חזק אל הפה הפתוח שלי עד שהנחיריים נשארו משוחררים, וכך יכולתי למלא את הריאות לאט־לאט, נשימה אחרי נשימה, באוויר המסריח והמעופש.
ניסיתי להשחיל את הציפורניים מתחת לצעיף המשי שבו קשרו לי את הידיים מאחור, אבל בגלל שתמיד כססתי אותן עד העצם, לא היה לי במה לתפוס. מזל שנזכרתי להצמיד את קצות האצבעות שלי זו לזו, ולהשתמש בהם בתור עשרה בסיסים קטנים ויציבים כדי להפריד את כפות הידיים כשהן הידקו לי את הקשרים.
עכשיו סובבתי את מפרקי הידיים וחיככתי אותם זה בזה עד שהרגשתי שהבד מתרופף קצת. נעזרתי באגודלים כדי למשוך את המשי למטה עד שהקשרים היו בין כפות הידיים שלי - ואז בין האצבעות. אילו היה להן מספיק שכל לחשוב על קשירת האגודלים זה לזה, לא הייתי מצליחה לברוח. איזה מטומטמות הן.
כשסוף־סוף שחררתי את הידיים, כבר לא היה קשה להתיר את מחסום הפה.
עכשיו לדלת. אבל קודם כול, כדי להיות בטוחה שהן לא אורבות לי בחוץ, התכופפתי והצצתי דרך חור המנעול אל עליית הגג. תודה לאל שהן לקחו איתן את המפתח. לא ראיתי אף אחד: חוץ מסבך הצללים הקבוע שם, הגרוטאות והקישוטים העלובים, עליית הגג הארוכה היתה ריקה. השטח היה פנוי.
הושטתי יד מעל הראש בעומק הארון, שחררתי את ההברגה של וו המתכת מאחד מקולבי המעילים. נעצתי את החלק המעוקל של הוו בחור המנעול, הרמתי בכוח את הקצה השני, וכך יצרתי וו בצורת ר, שאותו תקעתי לעומק המנעול העתיק. כמה חיטוטים, כמה טלטולים זהירים - עד שנשמעה הנקישה הגואלת. זה כמעט היה קל מדי. הדלת נפתחה לרווחה, ואני הייתי חופשייה.

ירדתי בדילוגים במדרגות האבן הרחבות עד לפרוזדור, ונעצרתי ליד דלת חדר האוכל מספיק זמן כדי להניף את הקוקיות שלי מעבר לכתפיים, למקומן התִקני.
אבא עדיין עמד על כך שארוחת הערב תוגש עם צלצול השעון, על שולחן האלון הגדול, כפי שנהגנו לעשות כשאמא היתה בחיים. ״אוֹפֶלְיָה ודַפְנִי עוד לא ירדו, פְלַבְיָה?״ שאל בכעס והרים את מבטו מהגיליון האחרון של הבולאי הבריטי, שהיה פתוח ליד צלחת הבשר ותפוחי־האדמה שלו.
״לא ראיתי אותן כבר המון זמן,״ אמרתי.
זה היה נכון. לא ראיתי אותן - לא מאז שהן חסמו את לי את הפה וכיסו לי את העיניים, ואז כפתו אותי וגררו אותי במדרגות אל עליית הגג ונעלו אותי בארון.
אבא נעץ בי מבט נוקב מעל המשקפיים שלו למשך ארבע השניות הקבועות בתקנון, ואז חזר למלמל מעל האוצרות הדביקים שלו.
שלחתי אליו חיוך רחב: רחב מספיק להציג בפניו את הפלטה עם חוט המתכת על השיניים שלי. גם אם נראיתי ככה כמו ספינת אוויר בלי מעטפת, אבא תמיד אהב שיזכירו לו שהוא מקבל תמורה מלאה לכספו. אבל הפעם הוא היה שקוע מדי בהרהורים ולא שם לב.
הרמתי את מכסה קערת החרסינה עם ציורי הפרפרים והפטל והעליתי מתוכה מנה נדיבה של אפונה. הסכין שימשה לי כסרגל והמזלג כמקל, ותמרנתי את האפונים עד שיצרו שורות וטורים מדויקים על הצלחת שלי: קו ועוד קו של כדורים ירוקים קטנים, ברווחים מסודרים ובדיוק שהיה משמח את לבו של השען השווייצרי הקפדן ביותר. אחר כך התחלתי מהקצה השמאלי התחתון, שיפדתי את האפון הראשון על המזלג ואכלתי אותו.
הכול קרה באשמת אופליה. אחרי הכול, היא היתה בת שבע־עשרה, ולכן היה אפשר לצפות ממנה לפחות למינימום של בגרות. העובדה שעשתה יד אחת עם דפני, שהיתה בת שלוש־עשרה, פשוט לא היתה הוגנת. סכום הגילים שלהן היה שלושים. שלושים שנה! - מול האחת־עשרה שלי. זה לא היה רק לא הוגן, זה היה סתם גועלי. וכל העניין פשוט דרש נקמה.

למחרת בבוקר הייתי עסוקה בין הבקבוקונים והקנקנים של המעבדה הכימית שלי בקומה העליונה של האגף המזרחי, כשפתאום אופליה התפרצה פנימה בלי שום דבר שהתקרב אפילו לגינוני נימוס.
״איפה שרשרת הפנינים שלי?״
משכתי בכתפיים. ״אני לא אחראית לתכשיטים הזולים שלך.״
״אני יודעת שלקחת אותה. גם סוכריות המנטה שהיו במגירת התחתונים שלי נעלמו, ושמתי לב שסוכריות מנטה שנעלמות בבית הזה תמיד מגיעות לאותו פה קטן ומלוכלך.״
כיוונתי את הלהבה במנורת הספירט שחיממה כוס מעבדה מלאה בנוזל אדום. ״אם את רומזת שהרגלי הניקיון שלי לא משתווים לרמה הגבוהה שלך, את יכולה לקפוץ לי.״
״פלביה!״
״כן, תקפצי לי. נמאס לי שמאשימים אותי בכל דבר, פילי.״
אבל ההתמרמרות המוצדקת שלי נקטעה כשאופליה העיפה מבט קצר־רואי לתוך בקבוק המעבדה האדום, שעמד לרתוח.
״מה הגוש הדביק הזה בתחתית?״ הציפורן הארוכה והמטופחת שלה הקישה על הזכוכית.
״זה ניסוי. זהירות, פילי, זאת חומצה!״
פניה של אופליה החווירו. ״אלה הפנינים שלי! הן היו שייכות לאמא!״
אופליה היתה היחידה בין הבנות של הארייט שקראה לה ״אמא״: היחידה בינינו שהיתה גדולה מספיק ושהיו לה זיכרונות אמיתיים על האישה הממשית שנשאה אותנו בבטנה, עובדה שאופליה לא שוכחת להזכיר לנו שוב ושוב. הארייט נהרגה בתאונת טיפוס הרים כשהייתי רק בת שנה, ולא דיברו עליה הרבה בבַּאקשוֹ.
האם קינאתי בזיכרונות של אופליה? האם הם הכעיסו אותי? אני חושבת שלא, זה היה הרבה יותר עמוק. בצורה די מוזרה, בזתי לזיכרונות של אופליה על אמא שלנו.
הרמתי לאט־לאט את העיניים מהעבודה שלי, והעדשות העגולות של המשקפיים שלי שלחו הבזקי אור לבנים בוהקים לעברה. ידעתי שבכל פעם שאני עושה את זה, נדמה לאופליה שהיא במחיצת איזה מדען גרמני מטורף בסרט שחור־לבן בקולנוע ״גוֹמוֹנט״.
״חיה רעה!״
״מכשפה!״ עניתי לה. אבל רק כשאופליה הסתובבה על עקביה - בצורה די מוצלחת, לדעתי - ויצאה החוצה בסערה.
הנקמה לא תאחר לבוא, אבל אופליה תמיד מיהרה. אופליה לא היתה כמוני, מתכננת לטווח ארוך, שנותנת למרק הנקמה לבעבע עד שיהיה מוכן.
פתאום, אחרי ארוחת הערב, אחרי שאבא הסתלק לחדר העבודה כדי להתמוגג מאוסף ראשי הנייר שלו, הניחה אופליה בשקט רב מדי את סכין החמאה הכסופה שבה הסתכלה, כמו תוכי, בבבואה שלה ברבע השעה האחרונה. בלי כל הקדמה אמרה, ״אני בעצם לא אחותך, את יודעת... גם דפני לא. לכן אנחנו כל כך לא דומות לך. אני מבינה שאפילו לא עלה בדעתך שאת מאומצת.״
הפלתי את הכף שלי ברעש.
״זה לא נכון. אני דומה להארייט כמו שתי טיפות מים. כולם אומרים.״
״היא בחרה בך במעון לאמהות לא נשואות בגלל הדמיון המדהים,״ אמרה אופליה ועיוותה את פניה בתיעוב.
״איך היה יכול להיות דמיון בינינו כשהיא היתה מבוגרת ואני הייתי תינוקת?״ אי־אפשר לומר שלא הייתי מהירת תפיסה.
״כי הזכרת לה את התמונות שלה בתור תינוקת. אלוהים אדירים, היא אפילו סחבה את התמונות איתה והשוותה אותן אלייך.״
פניתי לדפני, שאפה היה תקוע בתוך עותק של טירת אוֹטְרַנְטוֹ* בכריכת עור. ״נכון שזה לא נכון, דַפי?״
[* רומן גותי שכתב הוראס וולפול במאה השמונה־עשרה.]
״אני חוששת שכן,״ אמרה דפני והפכה בעצלתיים דף דקיק. ״אבא תמיד אמר שזה יזעזע אותך. הוא השביע את שתינו שאף פעם לא נגלה. או לפחות עד שתהיי בת אחת־עשרה. הוא הכריח אותנו להישבע.״
״תיק ירוק עם שתי ידיות,״ אמרה אופליה. ״ראיתי אותו במו עיני. ראיתי את אמא ממלאת תיק ירוק בתמונות שלה בתור תינוקת כדי לקחת למעון. גם אם הייתי אז רק בת שש - כמעט בת שבע - אף פעם לא אשכח את הידיים הלבנות שלה... את האצבעות שלה על אבזמי המתכת.״
זינקתי מהשולחן ונמלטתי מהחדר בדמעות. בעצם לא חשבתי על הרעל עד למחרת, בארוחת הבוקר.
כמו כל המזימות הגדולות, זו היתה מזימה פשוטה.

אחוזת באקשו היתה בית המשפחה שלנו, משפחת דֶה לוּס, מאז ומתמיד. הבית הג׳ורג׳יאני נבנה במקום הבית האליזבתני המקורי שנשרף עד היסוד בידי כפריים, שחשדו שמשפחת דה לוס אוהדת את בית אוֹרנז׳ הפרוטסטנטי. העובדה שהיינו קתולים נלהבים במשך ארבע־מאות שנה, ונשארנו כאלה, לא נחשבה בעיני הציבור המשולהב של בּישוֹפּס לֵייסי. ״הבית העתיק״, כפי שנקרא, עלה בלהבות, ולבית החדש שנבנה במקומו מלאו כמעט שלוש־מאות שנה.
שני אבות מאוחרים יותר בשושלת דה לוס, ויליאם ואנתוני דה לוס, שהסתכסכו בגלל מלחמת קְרים, השחיתו את קווי המתאר של המבנה המקורי. כל אחד מהם הוסיף אגף, ויליאם את האגף המזרחי ואנתוני את המערבי.
כל אחד מהם הפך למתבודד בממלכה שלו, וכל אחד מהם אסר על השני להניח את כף רגלו על הקו השחור שחצה את המבנה - מהפרוזדור בחזית, לאורך אולם הכניסה ועד שירותי ראש המשרתים שמאחורי המדרגות האחוריות. שני אגפי הלבנים הצהובות שלהם, כמו מורסות ויקטוריאניות, היו משוכים לאחור ככנפיים קצוצות של מלאך בית־קברות. ככה נראו בעינַי החלונות והתריסים הגבוהים של החזית הג׳ורג׳יאנית של באקשו, כמו הבעה צדקנית ומופתעת של בתולה זקנה שפקעת השיער שלה הדוקה מדי.
דה לוס מאוחר יותר בשושלת, טארקווין - או טאר כפי שקראו לו - הרס קריירה מבטיחה ומזהירה בכימיה בעקבות התמוטטות נפשית שערורייתית, וסולק מאוקספורד בקיץ שבו חגגו חצי יובל למלכותה של המלכה ויקטוריה.
אביו הסובלני של טאר, שחרד לבריאותו המעורערת של הנער, לא חסך בהוצאות והתקין מעבדה בקומה העליונה באגף המזרחי של באקשו: מעבדה גדושה כלי זכוכית גרמניים, מיקרוסקופים גרמניים, ספֶּקטרוסקופ גרמני, מאזני מתכת לחומרים כימיים מלוּצֶרן, שפופרת קתוֹדית מתוחכמת שיוּצרה בעבודת יד, ואליה היה טאר מחבר סלילי חשמל כדי לחקור את האופן שבו גזים שונים מאירים.
על שולחן עבודה ליד החלונות עמד מיקרוסקופ ״לייץ״, שגופו המתכתי עדיין נצץ באור יקרות כמו ביום שבו הובא בעגלה מהרכבת בבּאקשוֹ הוֹלְט. את העדשה המחזירה שלו היה אפשר להטות בזווית כדי לתפוס את קרני השמש החיוורות הראשונות בבוקר, ובימים מעוננים או כשהחשיך, צויד המיקרוסקופ במנורת פּרפין מתוצרת ״דייווידסון ושות׳״ מלונדון.
היה שם אפילו שלד אדם על מתקן־על־גלגלים, שטאר קיבל כשהיה רק בן שתים־עשרה מחוקר הטבע הדגול פרנק בּאקלנד, שאביו אכל את לבו החנוט של המלך לואי הארבעה־עשר.
על פני כל שלושת הקירות בחדר הזה היו ארונות עם דלתות זכוכית. שניים מהם היו מלאים בשורות־שורות של כימיקלים בצנצנות בית־מרקחת, על כל אחת מהן הודבקה תווית בכתב היד הקפדני של טאר דה לוס, שבסוף הערים על הגורל והאריך ימים יותר מכולם. הוא מת ב־1928 בגיל שישים בתוך הממלכה הכימית שלו, שם מצאה אותו בוקר אחד מנהלת משק הבית, כשאחת מעיניו המתות עדיין מציצה במיקרוסקופ האהוב עליו בלי לראות שום דבר. נפוצה שמועה שעבד על פירוק מִסֵדֶר ראשון של פנטוקסיד החנקן. אם זה נכון, זה היה המחקר המתועד הראשון בתגובה שבסופו של דבר הובילה לפיתוח פצצת האטום.
המעבדה של דוד טאר ננעלה ונשמרה בדממה מחניקה במשך השנים המאובקות עד ש״הכישרונות המוזרים״ שלי, לדברי אבא, התחילו להתגלות, והייתי מסוגלת לתבוע עליה בעלות.
אני עדיין רועדת משמחה בכל פעם שאני חושבת על אותו יום סתווי וגשום שבו נפלה הכימיה לתוך חיי.
טיפסתי על כונניות הספרים בספרייה, והעמדתי פנים שאני מטפסת הרים ידועה. כף רגלי החליקה וספר כבד עף לרצפה. הרמתי אותו כדי ליישר את הדפים המקומטים, וראיתי שהוא מלא, לא סתם במילים, אלא גם בעשרות רישומים. באחד מהם מזגו ידיים נוזלים לתוך מכלי זכוכית מוזרים שנראו כמו כלי נגינה מעולם אחר.
שם הספר היה יסודות הכימיה, ובתוך כמה רגעים הוא לימד אותי שהמילה יוֹד באה ממילה שפירושה ״סָגול״, וכי השם בּרוֹם נגזר ממילה יוונית שפירושה ״סירחון״. זה היה מסוג הדברים שהייתי צריכה לדעת! הגנבתי את הכרך האדום העבה מתחת לסוודר שלי ולקחתי אותו למעלה, ורק אחר כך הבחנתי בשם ה׳ דה לוס שנכתב על הדף הראשון. הספר היה שייך להארייט.
בתוך זמן קצר מצאתי את עצמי מתעמקת בדפי הספר בכל רגע פנוי. היו ערבים שחיכיתי בקוצר רוח לשעת השינה. הספר של הארייט הפך לידיד הסודי שלי.
בתוכו פורטו כל המתכות האַלקַליות: מתכות בעלות שמות נפלאים כמו ליתיום ורובידיום; עפרות אלקליות כמו סטרונציום, בריום ורדיום. הרעתי בקול כשקראתי שאישה, מאדאם קירי, גילתה את הרדיום.
והגזים הרעילים: פוספין, ארסין (בועה אחת ממנו יכלה להרוג), על־תחמוצת חנקן, חומצה הידרו־גופריתנית... הרשימות נמשכו עוד ועוד. כשגיליתי שיש הוראות מדויקות לפיתוח התרכובות האלה, הייתי ברקיע השביעי.
ברגע שלימדתי את עצמי להבין משוואות כימיות כמו K4FeC6N6 + 2 k = 6KCN + Fe (שמתארת מה קורה כשמחממים ציאניד צהוב של אַשלָג עם אשלגן כדי להפיק אשלגן ציאניד), נפתח היקום בפני: כאילו נתקלתי בספר מתכונים שהיה שייך פעם למכשפה ביער.
מה שמשך אותי יותר מכול היה למצוא את הדרך שבה הכול, כל מעשה הבריאה - כולו! - יכול להתחבר יחד מקשרים כימיים בלתי נראים, ומצאתי נחמה מוזרה, בלתי מוסברת בידיעה שבאיזה מקום, גם אם לא ראינו את זה בעולם שלנו, קיימת יציבות אמיתית. בהתחלה לא קישרתי בין הספר למעבדה הנטושה שגיליתי כילדה. אבל כשקישרתי ביניהם, החיים שלי התעוררו לחיים - אם זה נשמע הגיוני בכלל.
כאן, במעבדה של דוד טאר, עמדו שורה אחרי שורה ספרי הכימיה שאסף באהבה, ובתוך זמן קצר גיליתי שעם קצת מאמץ, אוכל להבין את רובם.
אחר כך הגיעו ניסויים פשוטים, וניסיתי לזכור את ההוראות מילה במילה. אני לא אומרת שלא היו כמה סירחונות ופיצוצים, אבל עדיף לא להרחיב עליהם את הדיבור.
במשך הזמן, המחברות שלי נעשו יותר ויותר עבות. העבודה שלי נהיתה יותר מתוחכמת ככל שמסתורי הכימיה האורגנית התגלו לפני, והתענגתי על הידע החדש שלי על מה שאפשר להוציא בקלות כזאת מהטבע.
במיוחד אהבתי רעלים.

הצלפתי בעלים במקל הליכה מבמבוק שסחבתי ממתקן המטריות בצורת רגל של פיל שעמד בכניסה. חום השמש עוד לא חדר דרך חומות הלבנים האדומות הגבוהות סביב גינת המטבח; הכול עדיין היה רטוב מהגשם שירד בלילה.
פילסתי לי דרך בתוך שרידי העשב שלא נקצר מהשנה שעברה, וחיטטתי לרגלי החומה עד שמצאתי מה שחיפשתי: חלקה של עלים מבריקים שצבעם האדום עזר לי לאתר את אשכולות שלושת־העלים בין שאר הענפים. לבשתי זוג כפפות גינון שתחבתי לתוך החגורה, התחלתי לשרוק בקול רם את ״בּיבּידי־בָּבּידי־בּוּ״ מ״סינדרלה״ וניגשתי לעבודה.
אחר כך, בסאנקטוּם סאנקטוֹרוּם שלי, קודש הקודשים שלי - נתקלתי בביטוי המקסים הזה בביוגרפיה של תומס ג׳פרסון ואימצתי אותו - דחסתי את העלים הצבעוניים לאביק זכוכית, ונזהרתי שלא להסיר את הכפפות עד שהעלים הנוצצים לא היו דחוסים בפנים בבטחה. עכשיו הגיע החלק שאהבתי.
פקקתי את האביק וחיברתי אותו מצד אחד לבקבוקון שכבר רתחו בו מים, ומצד שני לשפופרת עיבוי מזכוכית שהקצה הפתוח שלה היה תלוי מעל כוס מעבדה ריקה. המים בעבעו במרץ, וראיתי איך האדים יוצאים מהשפופרת ונמלטים לתוך הבקבוקון, אל בין העלים. העלים כבר התחילו להסתלסל ולהתרכך כשהאדים החמים פתחו את הכיסים הזעירים בין תאיהם, ושחררו את השמנים שהיו תמצית הצמח החי.
כך שִכללו האלכימאים הקדמונים את אמנותם: אש וקיטור, קיטור ואש. זיקוק.
כמה אהבתי את העבודה הזאת!
זיקוק. אמרתי את זה בקול רם. ״זי־קו־ק!״
הסתכלתי ביראת כבוד על האדים המתקררים והמתעבים בשפופרת, ושפשפתי ידיים בהתלהבות כשטיפת הנוזל הצלולה הראשונה נתלתה, ואז צנחה ב״פלופ!״ קולני לכלי הקיבול המחכה לה.
כשהמים רתחו והתאדו והפעולה הושלמה, כיביתי את האש, השענתי את הסנטר על כפות ידי והסתכלתי בהתפעלות איך הנוזל בכוס המעבדה הסתדר בשתי שכבות נפרדות: המים המזוקקים הצלולים בקרקעית, ומעליהם נוזל בעל גוון צהבהב. זה היה השמן האֶתֶרי של העלים. הוא נקרא אוּרוּשיוֹל ושימש, בין השאר, לייצור לכּה.
חיטטתי בכיס הסוודר שלי והוצאתי גליל זהב מבריק. פתחתי את המכסה שלו, ולא יכולתי שלא לחייך כשהקצה האדום התגלה. השפתון של אופליה, שנגנב ממגירת שולחן האיפור שלה, יחד עם הפנינים וסוכריות המנטה. ופילי - השחצנית הזאת - אפילו לא שמה לב שהוא נעלם.
נזכרתי בסוכריות המנטה, הכנסתי אחת לפה וריסקתי אותה בקולניות בין השיניים הטוחנות.
לב השפתון נשלף החוצה בקלות רבה יחסית, ואני הדלקתי שוב את מנורת הספירט. רק חום עדין נדרש כדי להמיס את החומר השעווני לגוש דביק. אם פילי היתה יודעת ששפתון מיוצר מקשקשי דגים, חשבתי, היא היתה קצת פחות נלהבת למרוח אותו על כל הפה שלה. אני חייבת לזכור לספר לה. גיחכתי. אחר כך.
שאבתי בטפטפת כמה מילימטרים מהשמן המזוקק שצף בכוס המעבדה. טפטפתי אותו בעדינות, טיפה אחר טיפה, לתוך עיסת השפתון המומס, ובחשתי את התערובת במרץ במקלון עץ.
דליל מדי, חשבתי. הורדתי צנצנת והוספתי טיפת דונג דבורים כדי להחזיר את המרקם לקדמותו.
שוב הגיע הזמן ללבוש כפפות - ולקחת את תבנית הקליע שסחבתי ממוזיאון הנשק הדי־מכובד של באקשו.
זה לא מוזר שגודל של שפתון זהה בדיוק לגודל של קליע בקוטר 0.45? פיסת מידע מועילה, באמת. אצטרך לזכור לחשוב על ההשלכות הרחבות יותר של העניין הלילה, כשאתכרבל בשלווה במיטה שלי. כרגע הייתי עסוקה מדי.
הוצאתי את הלב האדום שעוצב־מחדש מתוך התבנית, קיררתי אותו תחת מים זורמים, והחזרתי אותו בלי בעיות לתוך הגליל הזהוב שלו.
סובבתי אותו מעלה מטה כמה פעמים כדי לוודא שהוא פועל. אחר כך החזרתי את המכסה למקומו. פילי נהגה לקום מאוחר והיא בטח עדיין מתבטלת לה ליד שולחן ארוחת הבוקר.

״איפה השפתון שלי, חזירה קטנה? מה עשית איתו?״
״הוא במגירה שלך,״ אמרתי. ״ראיתי אותו שם כשגנבתי לך את הפנינים.״
בחיי הקצרים, כשאני מוקפת בשתי אחיות, נאלצתי לפתח מומחיות בשקרים.
״הוא לא במגירה שלי. בדיוק חיפשתי אותו, והוא לא שם.״
״הרכבת משקפיים?״ שאלתי בחיוך מלא שביעות רצון עצמית. אמנם אבא צייד את כולנו במשקפיים, אבל פילי סירבה להרכיב את המשקפיים שלה, ואלה שלי לא היו הרבה יותר מזכוכיות רגילות. הרכבתי אותם רק במעבדה כדי להגן על העיניים, או כדי לעורר אהדה.
פילי חבטה בכפות ידיה על השולחן ויצאה מהחדר בסערה. חזרתי לרוקן את קערת הדגנים השנייה שלי.
אחר כך כתבתי במחברתי:

יום שישי, 2 ביוני, 1950, 9:42. הנבדקת נראית כרגיל, רק עצבנית. (כמו תמיד, לא?) תחילת ההשפעה מ־12 עד 72 שעות.

היתה לי סבלנות.

גברת מאלֶט, שהיתה נמוכה ואפורה ועגולה כמו אבן ריחיים, ושאני די בטוחה שהיא חשבה שהיא דמות בשיר של א״א מילן, עמדה במטבח והכינה עוד פאי פודינג דמוי מוגלה. כרגיל, היא נאבקה בתנור הבישול הגדול שחלש על המטבח הקטן והדחוס. ״אוי, מיס פלביה! בואי, תעזרי לי עם התנור, חומד.״ אבל לפני שהצלחתי לחשוב על תגובה מתאימה, אבא עמד מאחורי.
״פלביה, בואי.״ קולו היה כבד כמשקולות עופרת במגפי צוללן במים עמוקים.
העפתי מבט בגברת מאלט כדי לראות איך היא מגיבה. היא תמיד היתה בורחת כשקלטה אפילו שמץ של אי־נעימות, ופעם, כשאבא הרים את קולו, גלגלה את עצמה בשטיח וסירבה לצאת עד שבעלה נשלח לקחת אותה.
היא סגרה את דלת התנור בזהירות כאילו היתה עשויה מחרסינה יקרה.
״אני צריכה ללכת,״ אמרה. ״ארוחת הצהריים מתחממת בתנור.״
״תודה, גברת מאלט.״ אמר אבא. ״אנחנו נסתדר.״ תמיד הסתדרנו. היא פתחה את דלת המטבח - ופלטה צווחה פתאומית כמו של גירית לכודה.
״אוי, אלוהים אדירים! סליחה, קולונל דה לוס, אבל אוי, אלוהים אדירים!״
אבא ואני נאלצנו להידחף קצת כדי לראות את הנעשה מעבר לה.
זאת היתה ציפור, חרטוּמית גמדית - והיא היתה מתה. היא שכבה על גבה על המפתן, כנפיה הנוקשות מתוחות כמו פְּטֶרוֹדַקטיל קטן, עיניה מזוגגות בצורה לא נעימה במיוחד, מחט המקור השחור והארוך שלה מופנית ישר כלפי מעלה. משהו שננעץ על המקור נע ברוח הבוקר הקלה - פיסת נייר זעירה.
לא, לא פיסת נייר, אלא בול דואר.
אבא התכופף כדי להביט בה מקרוב, ואז התנשף קלות. לפתע אחז בצווארו, כפות ידיו רעדו כמו עלי צפצפה רעדנית בסתיו, ופניו לבשו צבע של אפר רטוב.

אלן ברדלי

אלן ברדלי יליד קנדה, מעולם לא גר בכפר אנגלי קטן, אבל הצליח לתאר כפר כזה באמינות מופלאה כל-כך עד שקיבל את פרס Dagger היוקרתי לספרי מתח על המתיקות שבתחתית הפאי (בעברית בהוצאת מטר), ההרפתקה הראשונה בכיכובה של פלביה דה לוס.
 
לפני שהתחיל לכתוב את ספרי פלביה, פרסם ברדלי את הביוגרפיה שלו: התנ"ך בקופסת הנעליים, ואת הספר מיז הולמס מרחוב בייקר.
 
ברדלי גר במַלטה עם אישתו ושני חתולים ערמומיים, וממשיך לכתוב עוד תעלומות שאותן תפתור מן הסתם פלביה דה לוס האחת והיחידה.
 
בקרו באתר האינטרנט שלו והצטרפו למועדון המעריצים של פלביה דה לוס!

עוד על הספר

  • תרגום: אסנת הדר
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 328 עמ' מודפסים
המתיקות שבתחתית הפאי אלן ברדלי

1

החושך בארון היה שחור כמו דם קרוש. הן דחפו אותי פנימה ונעלו את הדלת. נשמתי נשימות כבדות דרך האף, ונאבקתי בכל הכוח להישאר רגועה. ניסיתי לספור עד עשר עם כל שאיפת אוויר, ועד שמונה כשפלטתי אותו לאט בכל פעם לתוך החושך. למזלי, הן הידקו את המחסום כל כך חזק אל הפה הפתוח שלי עד שהנחיריים נשארו משוחררים, וכך יכולתי למלא את הריאות לאט־לאט, נשימה אחרי נשימה, באוויר המסריח והמעופש.
ניסיתי להשחיל את הציפורניים מתחת לצעיף המשי שבו קשרו לי את הידיים מאחור, אבל בגלל שתמיד כססתי אותן עד העצם, לא היה לי במה לתפוס. מזל שנזכרתי להצמיד את קצות האצבעות שלי זו לזו, ולהשתמש בהם בתור עשרה בסיסים קטנים ויציבים כדי להפריד את כפות הידיים כשהן הידקו לי את הקשרים.
עכשיו סובבתי את מפרקי הידיים וחיככתי אותם זה בזה עד שהרגשתי שהבד מתרופף קצת. נעזרתי באגודלים כדי למשוך את המשי למטה עד שהקשרים היו בין כפות הידיים שלי - ואז בין האצבעות. אילו היה להן מספיק שכל לחשוב על קשירת האגודלים זה לזה, לא הייתי מצליחה לברוח. איזה מטומטמות הן.
כשסוף־סוף שחררתי את הידיים, כבר לא היה קשה להתיר את מחסום הפה.
עכשיו לדלת. אבל קודם כול, כדי להיות בטוחה שהן לא אורבות לי בחוץ, התכופפתי והצצתי דרך חור המנעול אל עליית הגג. תודה לאל שהן לקחו איתן את המפתח. לא ראיתי אף אחד: חוץ מסבך הצללים הקבוע שם, הגרוטאות והקישוטים העלובים, עליית הגג הארוכה היתה ריקה. השטח היה פנוי.
הושטתי יד מעל הראש בעומק הארון, שחררתי את ההברגה של וו המתכת מאחד מקולבי המעילים. נעצתי את החלק המעוקל של הוו בחור המנעול, הרמתי בכוח את הקצה השני, וכך יצרתי וו בצורת ר, שאותו תקעתי לעומק המנעול העתיק. כמה חיטוטים, כמה טלטולים זהירים - עד שנשמעה הנקישה הגואלת. זה כמעט היה קל מדי. הדלת נפתחה לרווחה, ואני הייתי חופשייה.

ירדתי בדילוגים במדרגות האבן הרחבות עד לפרוזדור, ונעצרתי ליד דלת חדר האוכל מספיק זמן כדי להניף את הקוקיות שלי מעבר לכתפיים, למקומן התִקני.
אבא עדיין עמד על כך שארוחת הערב תוגש עם צלצול השעון, על שולחן האלון הגדול, כפי שנהגנו לעשות כשאמא היתה בחיים. ״אוֹפֶלְיָה ודַפְנִי עוד לא ירדו, פְלַבְיָה?״ שאל בכעס והרים את מבטו מהגיליון האחרון של הבולאי הבריטי, שהיה פתוח ליד צלחת הבשר ותפוחי־האדמה שלו.
״לא ראיתי אותן כבר המון זמן,״ אמרתי.
זה היה נכון. לא ראיתי אותן - לא מאז שהן חסמו את לי את הפה וכיסו לי את העיניים, ואז כפתו אותי וגררו אותי במדרגות אל עליית הגג ונעלו אותי בארון.
אבא נעץ בי מבט נוקב מעל המשקפיים שלו למשך ארבע השניות הקבועות בתקנון, ואז חזר למלמל מעל האוצרות הדביקים שלו.
שלחתי אליו חיוך רחב: רחב מספיק להציג בפניו את הפלטה עם חוט המתכת על השיניים שלי. גם אם נראיתי ככה כמו ספינת אוויר בלי מעטפת, אבא תמיד אהב שיזכירו לו שהוא מקבל תמורה מלאה לכספו. אבל הפעם הוא היה שקוע מדי בהרהורים ולא שם לב.
הרמתי את מכסה קערת החרסינה עם ציורי הפרפרים והפטל והעליתי מתוכה מנה נדיבה של אפונה. הסכין שימשה לי כסרגל והמזלג כמקל, ותמרנתי את האפונים עד שיצרו שורות וטורים מדויקים על הצלחת שלי: קו ועוד קו של כדורים ירוקים קטנים, ברווחים מסודרים ובדיוק שהיה משמח את לבו של השען השווייצרי הקפדן ביותר. אחר כך התחלתי מהקצה השמאלי התחתון, שיפדתי את האפון הראשון על המזלג ואכלתי אותו.
הכול קרה באשמת אופליה. אחרי הכול, היא היתה בת שבע־עשרה, ולכן היה אפשר לצפות ממנה לפחות למינימום של בגרות. העובדה שעשתה יד אחת עם דפני, שהיתה בת שלוש־עשרה, פשוט לא היתה הוגנת. סכום הגילים שלהן היה שלושים. שלושים שנה! - מול האחת־עשרה שלי. זה לא היה רק לא הוגן, זה היה סתם גועלי. וכל העניין פשוט דרש נקמה.

למחרת בבוקר הייתי עסוקה בין הבקבוקונים והקנקנים של המעבדה הכימית שלי בקומה העליונה של האגף המזרחי, כשפתאום אופליה התפרצה פנימה בלי שום דבר שהתקרב אפילו לגינוני נימוס.
״איפה שרשרת הפנינים שלי?״
משכתי בכתפיים. ״אני לא אחראית לתכשיטים הזולים שלך.״
״אני יודעת שלקחת אותה. גם סוכריות המנטה שהיו במגירת התחתונים שלי נעלמו, ושמתי לב שסוכריות מנטה שנעלמות בבית הזה תמיד מגיעות לאותו פה קטן ומלוכלך.״
כיוונתי את הלהבה במנורת הספירט שחיממה כוס מעבדה מלאה בנוזל אדום. ״אם את רומזת שהרגלי הניקיון שלי לא משתווים לרמה הגבוהה שלך, את יכולה לקפוץ לי.״
״פלביה!״
״כן, תקפצי לי. נמאס לי שמאשימים אותי בכל דבר, פילי.״
אבל ההתמרמרות המוצדקת שלי נקטעה כשאופליה העיפה מבט קצר־רואי לתוך בקבוק המעבדה האדום, שעמד לרתוח.
״מה הגוש הדביק הזה בתחתית?״ הציפורן הארוכה והמטופחת שלה הקישה על הזכוכית.
״זה ניסוי. זהירות, פילי, זאת חומצה!״
פניה של אופליה החווירו. ״אלה הפנינים שלי! הן היו שייכות לאמא!״
אופליה היתה היחידה בין הבנות של הארייט שקראה לה ״אמא״: היחידה בינינו שהיתה גדולה מספיק ושהיו לה זיכרונות אמיתיים על האישה הממשית שנשאה אותנו בבטנה, עובדה שאופליה לא שוכחת להזכיר לנו שוב ושוב. הארייט נהרגה בתאונת טיפוס הרים כשהייתי רק בת שנה, ולא דיברו עליה הרבה בבַּאקשוֹ.
האם קינאתי בזיכרונות של אופליה? האם הם הכעיסו אותי? אני חושבת שלא, זה היה הרבה יותר עמוק. בצורה די מוזרה, בזתי לזיכרונות של אופליה על אמא שלנו.
הרמתי לאט־לאט את העיניים מהעבודה שלי, והעדשות העגולות של המשקפיים שלי שלחו הבזקי אור לבנים בוהקים לעברה. ידעתי שבכל פעם שאני עושה את זה, נדמה לאופליה שהיא במחיצת איזה מדען גרמני מטורף בסרט שחור־לבן בקולנוע ״גוֹמוֹנט״.
״חיה רעה!״
״מכשפה!״ עניתי לה. אבל רק כשאופליה הסתובבה על עקביה - בצורה די מוצלחת, לדעתי - ויצאה החוצה בסערה.
הנקמה לא תאחר לבוא, אבל אופליה תמיד מיהרה. אופליה לא היתה כמוני, מתכננת לטווח ארוך, שנותנת למרק הנקמה לבעבע עד שיהיה מוכן.
פתאום, אחרי ארוחת הערב, אחרי שאבא הסתלק לחדר העבודה כדי להתמוגג מאוסף ראשי הנייר שלו, הניחה אופליה בשקט רב מדי את סכין החמאה הכסופה שבה הסתכלה, כמו תוכי, בבבואה שלה ברבע השעה האחרונה. בלי כל הקדמה אמרה, ״אני בעצם לא אחותך, את יודעת... גם דפני לא. לכן אנחנו כל כך לא דומות לך. אני מבינה שאפילו לא עלה בדעתך שאת מאומצת.״
הפלתי את הכף שלי ברעש.
״זה לא נכון. אני דומה להארייט כמו שתי טיפות מים. כולם אומרים.״
״היא בחרה בך במעון לאמהות לא נשואות בגלל הדמיון המדהים,״ אמרה אופליה ועיוותה את פניה בתיעוב.
״איך היה יכול להיות דמיון בינינו כשהיא היתה מבוגרת ואני הייתי תינוקת?״ אי־אפשר לומר שלא הייתי מהירת תפיסה.
״כי הזכרת לה את התמונות שלה בתור תינוקת. אלוהים אדירים, היא אפילו סחבה את התמונות איתה והשוותה אותן אלייך.״
פניתי לדפני, שאפה היה תקוע בתוך עותק של טירת אוֹטְרַנְטוֹ* בכריכת עור. ״נכון שזה לא נכון, דַפי?״
[* רומן גותי שכתב הוראס וולפול במאה השמונה־עשרה.]
״אני חוששת שכן,״ אמרה דפני והפכה בעצלתיים דף דקיק. ״אבא תמיד אמר שזה יזעזע אותך. הוא השביע את שתינו שאף פעם לא נגלה. או לפחות עד שתהיי בת אחת־עשרה. הוא הכריח אותנו להישבע.״
״תיק ירוק עם שתי ידיות,״ אמרה אופליה. ״ראיתי אותו במו עיני. ראיתי את אמא ממלאת תיק ירוק בתמונות שלה בתור תינוקת כדי לקחת למעון. גם אם הייתי אז רק בת שש - כמעט בת שבע - אף פעם לא אשכח את הידיים הלבנות שלה... את האצבעות שלה על אבזמי המתכת.״
זינקתי מהשולחן ונמלטתי מהחדר בדמעות. בעצם לא חשבתי על הרעל עד למחרת, בארוחת הבוקר.
כמו כל המזימות הגדולות, זו היתה מזימה פשוטה.

אחוזת באקשו היתה בית המשפחה שלנו, משפחת דֶה לוּס, מאז ומתמיד. הבית הג׳ורג׳יאני נבנה במקום הבית האליזבתני המקורי שנשרף עד היסוד בידי כפריים, שחשדו שמשפחת דה לוס אוהדת את בית אוֹרנז׳ הפרוטסטנטי. העובדה שהיינו קתולים נלהבים במשך ארבע־מאות שנה, ונשארנו כאלה, לא נחשבה בעיני הציבור המשולהב של בּישוֹפּס לֵייסי. ״הבית העתיק״, כפי שנקרא, עלה בלהבות, ולבית החדש שנבנה במקומו מלאו כמעט שלוש־מאות שנה.
שני אבות מאוחרים יותר בשושלת דה לוס, ויליאם ואנתוני דה לוס, שהסתכסכו בגלל מלחמת קְרים, השחיתו את קווי המתאר של המבנה המקורי. כל אחד מהם הוסיף אגף, ויליאם את האגף המזרחי ואנתוני את המערבי.
כל אחד מהם הפך למתבודד בממלכה שלו, וכל אחד מהם אסר על השני להניח את כף רגלו על הקו השחור שחצה את המבנה - מהפרוזדור בחזית, לאורך אולם הכניסה ועד שירותי ראש המשרתים שמאחורי המדרגות האחוריות. שני אגפי הלבנים הצהובות שלהם, כמו מורסות ויקטוריאניות, היו משוכים לאחור ככנפיים קצוצות של מלאך בית־קברות. ככה נראו בעינַי החלונות והתריסים הגבוהים של החזית הג׳ורג׳יאנית של באקשו, כמו הבעה צדקנית ומופתעת של בתולה זקנה שפקעת השיער שלה הדוקה מדי.
דה לוס מאוחר יותר בשושלת, טארקווין - או טאר כפי שקראו לו - הרס קריירה מבטיחה ומזהירה בכימיה בעקבות התמוטטות נפשית שערורייתית, וסולק מאוקספורד בקיץ שבו חגגו חצי יובל למלכותה של המלכה ויקטוריה.
אביו הסובלני של טאר, שחרד לבריאותו המעורערת של הנער, לא חסך בהוצאות והתקין מעבדה בקומה העליונה באגף המזרחי של באקשו: מעבדה גדושה כלי זכוכית גרמניים, מיקרוסקופים גרמניים, ספֶּקטרוסקופ גרמני, מאזני מתכת לחומרים כימיים מלוּצֶרן, שפופרת קתוֹדית מתוחכמת שיוּצרה בעבודת יד, ואליה היה טאר מחבר סלילי חשמל כדי לחקור את האופן שבו גזים שונים מאירים.
על שולחן עבודה ליד החלונות עמד מיקרוסקופ ״לייץ״, שגופו המתכתי עדיין נצץ באור יקרות כמו ביום שבו הובא בעגלה מהרכבת בבּאקשוֹ הוֹלְט. את העדשה המחזירה שלו היה אפשר להטות בזווית כדי לתפוס את קרני השמש החיוורות הראשונות בבוקר, ובימים מעוננים או כשהחשיך, צויד המיקרוסקופ במנורת פּרפין מתוצרת ״דייווידסון ושות׳״ מלונדון.
היה שם אפילו שלד אדם על מתקן־על־גלגלים, שטאר קיבל כשהיה רק בן שתים־עשרה מחוקר הטבע הדגול פרנק בּאקלנד, שאביו אכל את לבו החנוט של המלך לואי הארבעה־עשר.
על פני כל שלושת הקירות בחדר הזה היו ארונות עם דלתות זכוכית. שניים מהם היו מלאים בשורות־שורות של כימיקלים בצנצנות בית־מרקחת, על כל אחת מהן הודבקה תווית בכתב היד הקפדני של טאר דה לוס, שבסוף הערים על הגורל והאריך ימים יותר מכולם. הוא מת ב־1928 בגיל שישים בתוך הממלכה הכימית שלו, שם מצאה אותו בוקר אחד מנהלת משק הבית, כשאחת מעיניו המתות עדיין מציצה במיקרוסקופ האהוב עליו בלי לראות שום דבר. נפוצה שמועה שעבד על פירוק מִסֵדֶר ראשון של פנטוקסיד החנקן. אם זה נכון, זה היה המחקר המתועד הראשון בתגובה שבסופו של דבר הובילה לפיתוח פצצת האטום.
המעבדה של דוד טאר ננעלה ונשמרה בדממה מחניקה במשך השנים המאובקות עד ש״הכישרונות המוזרים״ שלי, לדברי אבא, התחילו להתגלות, והייתי מסוגלת לתבוע עליה בעלות.
אני עדיין רועדת משמחה בכל פעם שאני חושבת על אותו יום סתווי וגשום שבו נפלה הכימיה לתוך חיי.
טיפסתי על כונניות הספרים בספרייה, והעמדתי פנים שאני מטפסת הרים ידועה. כף רגלי החליקה וספר כבד עף לרצפה. הרמתי אותו כדי ליישר את הדפים המקומטים, וראיתי שהוא מלא, לא סתם במילים, אלא גם בעשרות רישומים. באחד מהם מזגו ידיים נוזלים לתוך מכלי זכוכית מוזרים שנראו כמו כלי נגינה מעולם אחר.
שם הספר היה יסודות הכימיה, ובתוך כמה רגעים הוא לימד אותי שהמילה יוֹד באה ממילה שפירושה ״סָגול״, וכי השם בּרוֹם נגזר ממילה יוונית שפירושה ״סירחון״. זה היה מסוג הדברים שהייתי צריכה לדעת! הגנבתי את הכרך האדום העבה מתחת לסוודר שלי ולקחתי אותו למעלה, ורק אחר כך הבחנתי בשם ה׳ דה לוס שנכתב על הדף הראשון. הספר היה שייך להארייט.
בתוך זמן קצר מצאתי את עצמי מתעמקת בדפי הספר בכל רגע פנוי. היו ערבים שחיכיתי בקוצר רוח לשעת השינה. הספר של הארייט הפך לידיד הסודי שלי.
בתוכו פורטו כל המתכות האַלקַליות: מתכות בעלות שמות נפלאים כמו ליתיום ורובידיום; עפרות אלקליות כמו סטרונציום, בריום ורדיום. הרעתי בקול כשקראתי שאישה, מאדאם קירי, גילתה את הרדיום.
והגזים הרעילים: פוספין, ארסין (בועה אחת ממנו יכלה להרוג), על־תחמוצת חנקן, חומצה הידרו־גופריתנית... הרשימות נמשכו עוד ועוד. כשגיליתי שיש הוראות מדויקות לפיתוח התרכובות האלה, הייתי ברקיע השביעי.
ברגע שלימדתי את עצמי להבין משוואות כימיות כמו K4FeC6N6 + 2 k = 6KCN + Fe (שמתארת מה קורה כשמחממים ציאניד צהוב של אַשלָג עם אשלגן כדי להפיק אשלגן ציאניד), נפתח היקום בפני: כאילו נתקלתי בספר מתכונים שהיה שייך פעם למכשפה ביער.
מה שמשך אותי יותר מכול היה למצוא את הדרך שבה הכול, כל מעשה הבריאה - כולו! - יכול להתחבר יחד מקשרים כימיים בלתי נראים, ומצאתי נחמה מוזרה, בלתי מוסברת בידיעה שבאיזה מקום, גם אם לא ראינו את זה בעולם שלנו, קיימת יציבות אמיתית. בהתחלה לא קישרתי בין הספר למעבדה הנטושה שגיליתי כילדה. אבל כשקישרתי ביניהם, החיים שלי התעוררו לחיים - אם זה נשמע הגיוני בכלל.
כאן, במעבדה של דוד טאר, עמדו שורה אחרי שורה ספרי הכימיה שאסף באהבה, ובתוך זמן קצר גיליתי שעם קצת מאמץ, אוכל להבין את רובם.
אחר כך הגיעו ניסויים פשוטים, וניסיתי לזכור את ההוראות מילה במילה. אני לא אומרת שלא היו כמה סירחונות ופיצוצים, אבל עדיף לא להרחיב עליהם את הדיבור.
במשך הזמן, המחברות שלי נעשו יותר ויותר עבות. העבודה שלי נהיתה יותר מתוחכמת ככל שמסתורי הכימיה האורגנית התגלו לפני, והתענגתי על הידע החדש שלי על מה שאפשר להוציא בקלות כזאת מהטבע.
במיוחד אהבתי רעלים.

הצלפתי בעלים במקל הליכה מבמבוק שסחבתי ממתקן המטריות בצורת רגל של פיל שעמד בכניסה. חום השמש עוד לא חדר דרך חומות הלבנים האדומות הגבוהות סביב גינת המטבח; הכול עדיין היה רטוב מהגשם שירד בלילה.
פילסתי לי דרך בתוך שרידי העשב שלא נקצר מהשנה שעברה, וחיטטתי לרגלי החומה עד שמצאתי מה שחיפשתי: חלקה של עלים מבריקים שצבעם האדום עזר לי לאתר את אשכולות שלושת־העלים בין שאר הענפים. לבשתי זוג כפפות גינון שתחבתי לתוך החגורה, התחלתי לשרוק בקול רם את ״בּיבּידי־בָּבּידי־בּוּ״ מ״סינדרלה״ וניגשתי לעבודה.
אחר כך, בסאנקטוּם סאנקטוֹרוּם שלי, קודש הקודשים שלי - נתקלתי בביטוי המקסים הזה בביוגרפיה של תומס ג׳פרסון ואימצתי אותו - דחסתי את העלים הצבעוניים לאביק זכוכית, ונזהרתי שלא להסיר את הכפפות עד שהעלים הנוצצים לא היו דחוסים בפנים בבטחה. עכשיו הגיע החלק שאהבתי.
פקקתי את האביק וחיברתי אותו מצד אחד לבקבוקון שכבר רתחו בו מים, ומצד שני לשפופרת עיבוי מזכוכית שהקצה הפתוח שלה היה תלוי מעל כוס מעבדה ריקה. המים בעבעו במרץ, וראיתי איך האדים יוצאים מהשפופרת ונמלטים לתוך הבקבוקון, אל בין העלים. העלים כבר התחילו להסתלסל ולהתרכך כשהאדים החמים פתחו את הכיסים הזעירים בין תאיהם, ושחררו את השמנים שהיו תמצית הצמח החי.
כך שִכללו האלכימאים הקדמונים את אמנותם: אש וקיטור, קיטור ואש. זיקוק.
כמה אהבתי את העבודה הזאת!
זיקוק. אמרתי את זה בקול רם. ״זי־קו־ק!״
הסתכלתי ביראת כבוד על האדים המתקררים והמתעבים בשפופרת, ושפשפתי ידיים בהתלהבות כשטיפת הנוזל הצלולה הראשונה נתלתה, ואז צנחה ב״פלופ!״ קולני לכלי הקיבול המחכה לה.
כשהמים רתחו והתאדו והפעולה הושלמה, כיביתי את האש, השענתי את הסנטר על כפות ידי והסתכלתי בהתפעלות איך הנוזל בכוס המעבדה הסתדר בשתי שכבות נפרדות: המים המזוקקים הצלולים בקרקעית, ומעליהם נוזל בעל גוון צהבהב. זה היה השמן האֶתֶרי של העלים. הוא נקרא אוּרוּשיוֹל ושימש, בין השאר, לייצור לכּה.
חיטטתי בכיס הסוודר שלי והוצאתי גליל זהב מבריק. פתחתי את המכסה שלו, ולא יכולתי שלא לחייך כשהקצה האדום התגלה. השפתון של אופליה, שנגנב ממגירת שולחן האיפור שלה, יחד עם הפנינים וסוכריות המנטה. ופילי - השחצנית הזאת - אפילו לא שמה לב שהוא נעלם.
נזכרתי בסוכריות המנטה, הכנסתי אחת לפה וריסקתי אותה בקולניות בין השיניים הטוחנות.
לב השפתון נשלף החוצה בקלות רבה יחסית, ואני הדלקתי שוב את מנורת הספירט. רק חום עדין נדרש כדי להמיס את החומר השעווני לגוש דביק. אם פילי היתה יודעת ששפתון מיוצר מקשקשי דגים, חשבתי, היא היתה קצת פחות נלהבת למרוח אותו על כל הפה שלה. אני חייבת לזכור לספר לה. גיחכתי. אחר כך.
שאבתי בטפטפת כמה מילימטרים מהשמן המזוקק שצף בכוס המעבדה. טפטפתי אותו בעדינות, טיפה אחר טיפה, לתוך עיסת השפתון המומס, ובחשתי את התערובת במרץ במקלון עץ.
דליל מדי, חשבתי. הורדתי צנצנת והוספתי טיפת דונג דבורים כדי להחזיר את המרקם לקדמותו.
שוב הגיע הזמן ללבוש כפפות - ולקחת את תבנית הקליע שסחבתי ממוזיאון הנשק הדי־מכובד של באקשו.
זה לא מוזר שגודל של שפתון זהה בדיוק לגודל של קליע בקוטר 0.45? פיסת מידע מועילה, באמת. אצטרך לזכור לחשוב על ההשלכות הרחבות יותר של העניין הלילה, כשאתכרבל בשלווה במיטה שלי. כרגע הייתי עסוקה מדי.
הוצאתי את הלב האדום שעוצב־מחדש מתוך התבנית, קיררתי אותו תחת מים זורמים, והחזרתי אותו בלי בעיות לתוך הגליל הזהוב שלו.
סובבתי אותו מעלה מטה כמה פעמים כדי לוודא שהוא פועל. אחר כך החזרתי את המכסה למקומו. פילי נהגה לקום מאוחר והיא בטח עדיין מתבטלת לה ליד שולחן ארוחת הבוקר.

״איפה השפתון שלי, חזירה קטנה? מה עשית איתו?״
״הוא במגירה שלך,״ אמרתי. ״ראיתי אותו שם כשגנבתי לך את הפנינים.״
בחיי הקצרים, כשאני מוקפת בשתי אחיות, נאלצתי לפתח מומחיות בשקרים.
״הוא לא במגירה שלי. בדיוק חיפשתי אותו, והוא לא שם.״
״הרכבת משקפיים?״ שאלתי בחיוך מלא שביעות רצון עצמית. אמנם אבא צייד את כולנו במשקפיים, אבל פילי סירבה להרכיב את המשקפיים שלה, ואלה שלי לא היו הרבה יותר מזכוכיות רגילות. הרכבתי אותם רק במעבדה כדי להגן על העיניים, או כדי לעורר אהדה.
פילי חבטה בכפות ידיה על השולחן ויצאה מהחדר בסערה. חזרתי לרוקן את קערת הדגנים השנייה שלי.
אחר כך כתבתי במחברתי:

יום שישי, 2 ביוני, 1950, 9:42. הנבדקת נראית כרגיל, רק עצבנית. (כמו תמיד, לא?) תחילת ההשפעה מ־12 עד 72 שעות.

היתה לי סבלנות.

גברת מאלֶט, שהיתה נמוכה ואפורה ועגולה כמו אבן ריחיים, ושאני די בטוחה שהיא חשבה שהיא דמות בשיר של א״א מילן, עמדה במטבח והכינה עוד פאי פודינג דמוי מוגלה. כרגיל, היא נאבקה בתנור הבישול הגדול שחלש על המטבח הקטן והדחוס. ״אוי, מיס פלביה! בואי, תעזרי לי עם התנור, חומד.״ אבל לפני שהצלחתי לחשוב על תגובה מתאימה, אבא עמד מאחורי.
״פלביה, בואי.״ קולו היה כבד כמשקולות עופרת במגפי צוללן במים עמוקים.
העפתי מבט בגברת מאלט כדי לראות איך היא מגיבה. היא תמיד היתה בורחת כשקלטה אפילו שמץ של אי־נעימות, ופעם, כשאבא הרים את קולו, גלגלה את עצמה בשטיח וסירבה לצאת עד שבעלה נשלח לקחת אותה.
היא סגרה את דלת התנור בזהירות כאילו היתה עשויה מחרסינה יקרה.
״אני צריכה ללכת,״ אמרה. ״ארוחת הצהריים מתחממת בתנור.״
״תודה, גברת מאלט.״ אמר אבא. ״אנחנו נסתדר.״ תמיד הסתדרנו. היא פתחה את דלת המטבח - ופלטה צווחה פתאומית כמו של גירית לכודה.
״אוי, אלוהים אדירים! סליחה, קולונל דה לוס, אבל אוי, אלוהים אדירים!״
אבא ואני נאלצנו להידחף קצת כדי לראות את הנעשה מעבר לה.
זאת היתה ציפור, חרטוּמית גמדית - והיא היתה מתה. היא שכבה על גבה על המפתן, כנפיה הנוקשות מתוחות כמו פְּטֶרוֹדַקטיל קטן, עיניה מזוגגות בצורה לא נעימה במיוחד, מחט המקור השחור והארוך שלה מופנית ישר כלפי מעלה. משהו שננעץ על המקור נע ברוח הבוקר הקלה - פיסת נייר זעירה.
לא, לא פיסת נייר, אלא בול דואר.
אבא התכופף כדי להביט בה מקרוב, ואז התנשף קלות. לפתע אחז בצווארו, כפות ידיו רעדו כמו עלי צפצפה רעדנית בסתיו, ופניו לבשו צבע של אפר רטוב.