"בשם האב, הבן ורוח הקודש. בתקווה ובביטחון, בתחייה אל חיי נצח דרך יֵשוּע אדוננו, אנו מפקידים בידי ריבון העולם..."
עמדתי קפוא בשדה הפתוח ונתתי לרוחות ינואר להכות בפניי, לעורר ולהעיר אותי מהמוות ששלט סביב. בשלב מסוים התגברה הרוח עד שהכומר נאלץ לאחוז בז'קט חליפתו כדי שלא להפסיק את מלמוליו ואת ברכותיו למת. פרחי הכמורה הצעירים עוד ניסו לאחוז בזר הוורדים שעל הקבר אבל לא היה בכך טעם, מזג האוויר פעל נגדנו, כאילו סימן לנו שזה איננו מקומנו, בין המתים. בין המוות לחיים הפריד רחוב מקביל אחד. צלצול בית הספר היסודי המורה על הפסקה, קטע את רצף דיבורו של הכומר.
ברוּני, השכנה המבוגרת שלי, עמדה לידי עטופה בשני מעילים. היא מחתה דמעות חרישית ומשכה באפה בקולניות. "המוות הוא הדלת האחרונה שבה האדם נאלץ לעבור בדרכו אל חיי הנצח שאדוננו מבטיח לצדיקים. אנשי האמת, הצדק והחסד יפסעו אל אורו הטוב של אבינו."
עיניי ננעצו בארון העץ היפה. נאלצתי להוציא חלק מחסכונותיי כדי לממן את ארון הקבורה, אבל לא היה לי אכפת.
"תרצה לומר כמה מילים, בן?" הכומר, שאת שמו לא טרחתי לזכור, חייך אליי בעייפות. הוא בטח התפלל בליבו שאסרב כדי שיוכל לחזור לכנסייה בבטחה לפני שהשלג שוב ירד מהשמיים. העננים בישרו שזה בדיוק מה שהולך לקרות בקרוב.
נדתי בראשי לסירוב. מה שיש לי להגיד אגיד במקום אחר, בדרך אחרת.
הוא הורה לפרחי הכמורה ולקברן להוריד את הארון. רציתי להושיט יד ולעצור את הנסיעה הקצרה הזאת אל האדמה אבל עמדתי קפוא, אולי בגלל מזג האוויר, אולי בגלל שליבי נדם. הכומר חיכה עוד דקה ואז פנה אליי ונפרד ממני במהירות, לא שילמתי לו מספיק כדי שינחם אותי עוד קצת. כל הכסף בעולם לא היה מנחם אותי.
ברוני לחצה את ידי. "בוא, מותק," אמרה, "בוא נלך הביתה. אין עוד מה לעשות בשביל המתים."
היא צדקה, כמובן. עבור המתים אכן לא היה מה לעשות, אבל עבור אלו שעוד חיים – דווקא כן.
צעדנו בשביל תחת שדרת העצים העירומים. השלג שנערם בצדדים הפך לאפרפר, כאילו גווע בעצמו.
"תודה שהגעת הנה כל הדרך מווינדברוּק," אמרתי לה.
ברוני הייתה השכנה מעיירת ילדותי. היא מעולם לא נישאה אך החזיקה במספר שיא של בעלי חיים. אין אחד שלא אהב את ברוני, היו בה קסם וחן ושלווה פנימית שכולם רצו לשאוב ממנה.
ליוויתי אותה אל המכונית החבוטה שלה ואז היא הסתובבה אליי והדמעות התחדשו בזוויות עיניה.
"תבטיח לי משהו, מותק. לא משנה מה יקרה לך, תמיד תיאחז בחיים. יש לך עוד הרבה מה לראות ומה ללמוד, יש לך חיים שלמים לחיות."
היא ליטפה את לחיי בחיבה ונכנסה לרכבה, התניעה ונעלמה לאחר הפנייה לרחוב.
כשירד סוף סוף השלג, הרשיתי לפתיתים הלבנים לשטוף את פניי ולרוח לשוב ולהכות בי. כי ככה הרגשתי חי.
הייתה לי נקמה לבצע.
פרק 1
נורה
מישהו נעמד מאחוריי בתור לסטארבקס. הוא צעד אחריי קרוב לקילומטר שעה שגררתי את המזוודה שלי, שאיבדה גלגל בירידה החפוזה מהרכבת אל הרציף, ונכנס אחריי לבית הקפה. תחת המעיל הפתוח הוא לבש ז'קט עור שחור וסווטשירט כחול עם סמל של קבוצת ספורט שאת שמה לא הכרתי. הבטן שלו הייתה צמודה לגב שלי ולא הצלחתי להתרחק ממנה.
קצות השרוולים הארוכים של חולצתי עוד היו לחים ממי הברז שבתחנה המרכזית, לא נשאר לי מזומן וקיוויתי שמשהו מהמשכורת הקודמת עוד נמצא בחשבון.
"היי, אשמח לכוס קפוצ'ינו על בסיס סויה ובלי קצף. אה, וגם מאפין לימון. תודה."
"זה ארבעה דולרים ותשעים וחמישה סנט."
הושטתי את כרטיס האשראי וחיכיתי.
"אני מצטער, גברתי, הכרטיס לא עובר. יש לך מזומן?"
לא. קניתי כריך נקניק בנמל התעופה, ועכשיו אני תקועה בלי מזומן עם מזוודת שלושת הגלגלים שלי.
הנחתי את כף ידי על מצחי והסתכלתי על התור חסר הסבלנות והמשתוקק לקפאין שניצב מאחוריי.
"סליחה, גברת, אני ממהר," מישהו מלמל בגסות מאחור.
במקום לפנות לגמרי את התור ביקשתי דקה והצעתי לאיש שמאחוריי לעקוף אותי. הוא עקף. שלפתי את הנייד, הסוללה עמדה על שמונה אחוזים אבל זה אמור היה להספיק. נשמתי עמוק לפני שהפרתי שוב את השבועה שלי.
פרצתי למערכת של הבנק שלי, החדרתי מטשטש עקבות והעברתי אלף דולר מחשבון של אוליגרך רוסי לחשבון שלי דרך חשבון קש בבנק באיי קיימן. כל זה בפחות מדקה.
"גברתי, את מזמינה או לא?" המוכר בחולצה הירוקה כיווץ את שפתיו בעצבנות.
"כן, כן, נסה שוב." חייכתי בהתנצלות לבחורה שעקפתי והוא העביר את הכרטיס בגלגול עיניים, חושב שהוא יודע את תשובת המסוף האלקטרוני.
העסקה בוצעה. חיכיתי בסבלנות לקפה שלי.
"נורה!" הכריז הבריסטה. לקחתי את הקפה האנמי שלי והתיישבתי ליד אחד השולחנות. הצמדתי את השרוולים לכוס הנייר בניסיון לייבש אותם קצת. בכל לגימה הרגשתי את הבושה בפשע שביצעתי. בכל לעיסה טעמתי את מרות החטא. נשבעתי שלא לגנוב שוב.
שקעתי במחשבות מדכאות, והזדקפתי כששמעתי את הכיסא מולי זז. האיש שנתתי לו לעקוף אותי התיישב והניח על השולחן כוס נייר ובתוכה אספרסו. הוא שפך פנימה שקיק של סוכר לבן ובחש באיטיות.
"אה... סליחה?" אמרתי לו. אומנם המקום היה הומה, אבל היו שולחנות פנויים. רוב האנשים בתור התכוונו לקחת את המשקאות שלהם וללכת.
"חמישים וארבע שניות," קול הבס שלו התנגן על רקע המולת ההמון ורעש מכונות הקפה. הוא לגם באדישות ואני הרמתי גבה. "זה משך הזמן שלקח לך לפרוץ לחשבון זר, למשוך כסף דרך חשבון רדום ולהעביר אותו אלייך כדי לקנות קפה."
מיהרתי לקום, תכננתי לדחוף את המזוודה המקרטעת שלי ולברוח.
"שבי," ספק נהם ספק ציווה. "מצד שמאל שלך נמצאים אריק ובנץ בסיבוב הבוקר הקבוע שלהם. מילה אחת מאזרח מודאג כמוני, ותבלי את החופשה שלך בתחנת המשטרה." הוא סימן בראשו לעבר שני שוטרים שנשענו על הניידת מחוץ לבית הקפה ולעסו דונאטס בפה פתוח.
"מה אתה רוצה?"
הוא הביט בי בחדות. "אני רוצה אותך, אבל לא בצורה שאת חושבת."
לא ידעתי אם להיעלב. הוא הפשיל את שרווליו וחשף שרוולי קעקועים צבעוניים על זרועותיו. בעיניו החומות היה קסם, הן פשוט הפנטו, שיערו הכהה היה קצוץ בצדדים אך בלורית מכובדת נחה על מצחו.
"את פה לטיול?" שאל, שילב את ידיו ונשען לאחור כאילו היינו חברים ותיקים שנפגשו לכוס קפה.
"לא, אני חדשה בעיר." זה כל המידע שיכולתי לתת לו בנוגע לשהותי. ההוראות שקיבלתי היו ברורות מאוד.
"מאיפה הגעת?"
"מרחוק. אלבקרקי."
"עשית את כל הדרך מניו מקסיקו? וואו." הוא שרק בהתפעלות ורכן לעברי. חוסר הנוחות שחשתי הזכיר לי את הסיבה שבגללה אהבתי את העבודה שלי, האפשרות להיות מנותקת מחברת בני האדם.
הנהון קצר, זה כל מה שהוא קיבל ממני. העובדה שספר את השניות עד שסיימתי להעביר את הכסף לחשבוני, הטרידה אותי. הייתי צריכה לוודא שאיש לא מסתכל. נהגתי בפזיזות וכעת עליי לשאת בעול. עול בדמות הגבר הנאה שסקר אותי במבטו.
"קודם אמרת שאתה רוצה אותי אבל לא בצורה שאני חושבת. אז רק שתדע שאני לא חושבת על כלום, שום דבר." נאלצתי לנתק ממנו בכוח את עיניי, שננעצו בשרירים שלו ובקעקועים שעטפו את זרועותיו.
"אני רוצה להציע לך עבודה."
"יש לי עבודה."
"כן? איפה?"
"במשרד עורכי דין." תשובה שהכנתי מראש.
"בטח אצל בולדמן ופישר. הם ידועים במתמחים שמגיעים אליהם מקצוות המדינה."
מי אלה לעזאזל?
"לא."
"את קצת מסתורית."
"אתה קצת זר."
הוא הניד בראשו וחיוך קטן עלה על שפתיו. "אחת-אפס לך."
"את עורכת דין?" המשיך כששתקתי בחוסר נוחות. לא הבנתי למה הוא נדבק אליי, למה דווקא אני מסקרנת אותו. אני הבחורה שאף אחד לא באמת מתעניין בה. כן, ידעתי שאני נאה, אבל לא עשיתי מזה עניין. העבודה שלי לא אפשרה לי להתעכב על חיי החברה שלי. את חיי הנישואים שלי כבר הרסתי. המגע שלי הורס גברים, אבטחת מידע וחומות הגנה. "מזכירה."
"אין עורכי דין בדרום, שהגעת עד לוושינגטון?"
"מה אתה רוצה?"
"את האמת."
"אני לא חייבת לך את האמת, אני אפילו לא מכירה אותך."
"אני מכיר דפוס פעולה כמו שלך. פושעת, אבל אכולת אשמה. את האקרית, כובע אפור."
הלב שלי התחיל להאיץ. הוא עלה עליי.
"נו, אז מה?"
"אז מה שאת עושה הוא עבירה פלילית."
"לך לאריק ובנץ ותלשין עליי."
החיוך שלו התרחב. "אני לא אעשה דבר כזה, מה שכן אעשה זה שוב להציע לך עבודה אצלי. את לא באמת חושבת שאני מאמין לכל הקטע של מזכירה במשרד עורכי דין דמיוני. את לא לבושה כמו מזכירה, את נועלת נייקי, את לא מאופרת, המזוודה הזולה שלך צולעת ואין לך לק על הציפורניים."
"אתה חתיכת שוביניסט."
"אני לא שקרן."
"אולי, אבל אתה חתיכת חמור."
"העבודה שאני מציע לך תכניס לך ים של כסף."
"כסף הוא לא הבעיה שלי כמו שהצלחת לראות או שמא עליי לומר, להציץ."
"זה לא רק הכסף, זה הריגוש."
"אני לא גנבת."
"תגידי את זה לאלף הדולרים הזרים שנחים בחשבונך."
לא עניתי לו.
"את טובה במה שאת עושה או שאת חובבנית?"
"אני טובה."
"אז בואי איתי."
"עם כל הכבוד, מר..."
"האטר."
פרצתי בצחוק רם וכמה אנשים הציצו לעברנו בסקרנות. גם אם פגעתי בו, זה לא ניכר על פניו. "באמת קוראים לך האטר? כמו הכובען המטורף?"
"כשתלמדי להכיר אותי את ממש לא תצחקי."
"אתה לא חושב שזה קצת פסיכי? להטריד מישהי בבית קפה, להציע לה עבודה ולצפות ממנה ללכת איתך למקום לא בטוח?"
"תאמיני לי שהמקום שלי בטוח מאוד."
"היה מוזר להכיר אותך, מר האטר. להתראות."
"חכי," הוא נחפז לומר כשנעמדתי. סובבתי את המזוודה לכיוון היציאה ולא טרחתי לחכות לו. זו הייתה השיחה הראשונה שלי עם בן המקום וכבר נזקקתי למשקה.
"איפה תגורי?"
"במאדים." יצאתי אל וושינגטון הקרירה של תחילת נובמבר.
"חכמולוגית," סינן בעודו נדחק בין שני אנשים שעברו מולנו.
"חטטן."
האטר עצר אותי בידו וגרם לי להסתובב אליו, הבעתו הייתה נחושה. "אם תשני את דעתך בנוגע לעבודה ותרצי להיפגש איתי, תשלחי לי אי-מייל." הוא עצר לשתי שניות לפני שהוסיף, "או שתפרצי אליו, מה שנוח לך." הוא חייך ואז הרצין והושיט לי כרטיס ביקור שחור עם כתובת ג'ימייל בלבן.
קימטתי את הכרטיס ודחפתי אותו לכיס המכנסיים. "להתראות, האטר."
הוא רק הנהן בקדרות, והרגשתי את עיניו מלוות אותי כל הדרך עד הפנייה בסוף הבלוק.
רחוב ורנון שבשכונת אדמס מורגן היה שקט ומשעמם, הניגוד המושלם לססגוניות ולמקומות הבילוי הרבים שסביב. גברת בוג'אר, אישה אלבנית חמוצת פנים שהייתה גם בעלת הדירה החדשה שלי, התאימה לאווירה הרדומה. היא עמדה שלובת זרועות בכניסה לדירתי החדשה עת שנאבקתי במזוודה לאורך המסדרון שבקומה השלישית. כשנכנעתי לגלגליה העיקשים והרמתי אותה בזרועותיי, היא פינתה לי את המעבר. לבסוף הנחתי את המזוודה על רצפת הפרקט.
"סיימנו לשפץ את המקום לפני שבועיים," אמרה בגאווה ובחשש, היא הביטה בנעליי המרופטות כאילו אני מתכוונת להפוך את המקום לעיי חורבות.
"עשיתם עבודה טובה," החמאתי.
המקום נראה מודרני אך לא איבד את הנגיעות המסורתיות של וושינגטון. חיפוי בריקים אדומים על הקיר סביב האח המלאכותית שבסלון, הוסיף טעם לקירות האפורים.
"בואי, אראה לך את שאר הדירה."
הדירה אומנם לא הייתה גדולה, אך כיוון שהייתה קדמית ובקומה העליונה, התווספו לה מרפסת קטנטנה ונוף לעצים שבגינה. בסך הכול שני חדרי שינה, סלון מרווח, מטבח מאובזר וחדר אמבטיה מפנק.
גברת בוג'אר הזכירה לי שהתשלום הוא שבועי, כאילו לא שילמתי לה מקדמה לחודשיים, והשאירה את מפתחות הדירה על דלפק השיש. כשסגרה אחריה את הדלת ונשארתי לבד, החלטתי למלא לעצמי אמבטיה חמה ולשקוע במים לפני שאיאלץ ליצור קשר עם האישה האחרונה שאיתה רציתי לדבר.
המים החמים ליטפו את עורי והרגיעו מעט את חששותיי. לא דיברתי עם בְּרִי כבר שבוע והחזה כאב לי בכל נשימה כשחשבתי עליה. היא לא ידעה ולעולם לא תדע מה אני עוברת למענה, רק כדי שאוכל להיות איתה שוב.
יצאתי מהמקלחת, ליפפתי מגבות על ראשי ועל גופי, ניגשתי אל המזוודה שעוד שכבה בכניסה לדירה ושלפתי מתוכה תיק ובו המחשב הנייד שלי.
פתחתי אותו בזמן שהתיישבתי על הספה וחיכיתי שיידלק, כף ידי תופפה בעצבנות על ירכי החשופה וטיפת מים זלגה לי על הצוואר. מחיתי אותה כשעלה מסך הכניסה לפורטל הבולשת הפדרלית.
שם משתמש: 339821-46NORA.WA.OLY
סיסמה: IWILLALWAYSLOVEYOUBREE
נכנסתי וקראתי שלוש הודעות חדשות שחיכו לי, כולן ממנה ובכולן דרשה ממני להתקשר אליה ברגע שאתמקם בדירה שלי.
לחצתי על שמה באנשי הקשר והתחלתי לפסוע יחפה על הרצפה. היא ענתה לי בצלצול השלישי, "התמקמת?"
"כן, הרגע יצאתי מהמקלחת."
"טוב. את זוכרת מה המטרה שלך, נכון? להוריד את הוֹרנס על הברכיים ולהביא אליי את המפקד שלהם."
"אני זוכרת, מגי. אני גם זוכרת מה הבטחת לי בתמורה." נעמדתי מול המראה ואחזתי בשרשרת הלב הצמודה אל צווארי. קווצת שיער נדבקה אל עורפי ודחפתי אותה תחת המגבת.
"כן, כן. הילדה שלך תועבר אלייך למשמורת משותפת. אל תשכחי שבית המשפט לענייני משפחה לא בדיוק יאהב את הרעיון."
"חייכי אל השופטים, את טובה בזה," עניתי, אך העקיצה לא צלחה.
"תקשיבי, את צריכה לעשות את מה שאת עושה כל כך טוב ולהשיג לי אותו. נסי להתחקות אחרי הפעולות של הורנס ולראות מה הם מתכננים. אל תשכחי לעדכן אותי בכל דבר. הצוות שלנו בג'יי הובר מחכה לפקודה ממני, אם תגידי לי לפעול אתן להם את ההוראה." אם צוות מחלקת הסייבר במטה המרכזי של הבולשת נמצא כאן, מדוע הם לא אלה שמחפשים את הורנס?
"אל תדאגי, מגי. אני מטפלת בזה."
"אני יודעת, אני גם יודעת שאת ההאקרית הכי טובה שיש לאף-בי-איי להציע. את, למעשה, אחד הנכסים הכי חשובים שלהם."
"אם באמת הייתי כזאת חשובה, הבת שלי הייתה כרגע איתי."
"אל תדאגי, אתן תתאחדו."
"תני לי לפעול, מגי. אתן לך את כל המידע שאת צריכה כשאשיג אותו בעצמי."
"להתראות," אמרה וניתקה.
עדיין לא השגתי דבר, לא התקדמות בנושא שבגללו נשלחתי לכאן ולא בנוגע לבת שלי, ברי. היא עדיין הייתה רחוקה ממני מרחק של יבשת שלמה. אם אשיג למגי את המפקד של הורנס אולי אזכה לחבק שוב את ברי, בינתיים היא במשמורת מלאה אצל אבא שלה. לא כעסתי על פיטר, הוא אהב אותה. הוא אהב אותה והעניק לה יותר ממה שאי פעם אוכל אני להעניק לה. שמחתי שהיא אצלו ולא אצל איזה זוג אנשים שאני לא מכירה. ברי פחדה מזרים.
לעומת ברי, הורנס היו פיזית קרובים יותר. הרשת כולה הייתה פרושה לפניי, והייתי קרובה מתמיד למצוא את בסיס הפקודות שממנו נעשות הפריצות. עניין של כמה ימים לכל היותר. הורנס עומדים ליפול, ויחד איתם גם הפחד שלי ושל ברי. שוב נהיה יחד.
הצצתי במידע שהשגתי עליהם עד כה. הורנס הייתה קבוצת האקרים אקטיביסטים ואנרכיסטים שפעלו על מנת לחסל פוליטיקאים מושחתים, ידוענים ואנשי מפתח בממשל האמריקני. הייתה להם היכולת למצוא את הזבל הישן והמוחבא של כל אחד ולפרסם אותו בכלי המדיה השונים. איש לא היה חסין בפני הורנס. כשמם כן הם, קרניים. תוקפים בלי לחשוב, הורסים משפחות, הורסים אנשים וקריירות ארוכות שנים, משבשים את האיזון המדיני בסנאט.
באתר שלהם, שנגיש לכולם, הם מפרסמים מדי שבוע סקנדל חדש על אישיות ציבורית כזו או אחרת. בהתחלה הבולשת הפדרלית והמשטרה הודו להם, הם סייעו לתפוס כמה עברייני צווארון לבן כשהציגו את מיקומיהם ברחבי אירופה וקנדה. אבל אחרי שכמה שוטרים בכירים מושחתים נתפסו ברשת של הורנס, הארגונים הללו נאלצו להתרחק מהם ולהכריז עליהם כעל ארגון לא חוקי. לדעתי היה זה קצת צבוע מצד שלטונות החוק, אבל שתקתי והמשכתי לעבוד בפרויקטים שהוטלו עליי.
ניהלתי קבוצות האקרים מטעם האף-בי-איי בבסיס מחוץ לאלבקרקי, ניו מקסיקו. שם גרתי בשנה האחרונה לאחר שנאלצתי להתנתק מבתי שמתגוררת באולימפיה, וושינגטון. בכל יום התמודדנו עם עשרות אלפי ניסיונות פריצה לאתר הבית הלבן, עשרות אלפי ניסיונות פריצה למערכת הביטחון הלאומי. אלו היו בעיקר האקרים מסין, מהמזרח התיכון ומרוסיה. דפוסי הפריצה היו דומים והצלחתי לחסום כל אחד ואחד מהם. נאלצתי לכתוב קודים שונים ולהעמיס על המערכת אין סוף קווי הגנה טובים יותר מהקודמים. בניתי מערכת הפעלה עצמאית שמודיעה על ניסיון פריצה ושולחת דרך שרידי הפעילות של ההאקר התוקף וירוס להשמדה עצמית. במילים פשוטות יותר, ההאקרים שניסו להפיל את המערכת נאלצו לפרמט את המחשבים שלהם כל פעם מחדש. אהבתי את העבודה שלי, היא נתנה לי סיפוק ועניין שלא השגתי בשום תחום אחר בחיי. עבורי, הורנס לא היו טובים יותר מההאקרים ההם, עם קצת סבלנות גם הם יפלו ברשתי.
אחרי קניות מעטות וחיוניות בסופרמרקט הקרוב חזרתי לדירתי ואכלתי אטריות ראמן תעשייתיות מול זבל טלוויזיוני חדש. בשעה עשר בלילה המסך עדיין ריצד והפיק צלילים אבל לא ראיתי ולא שמעתי דבר, מחשבותיי נדדו אל ברי.
מה היא עושה עכשיו? מתקלחת לפני השינה? האם פיטר מקריא לה סיפור? האם היא אכלה כמו שצריך? היא שונאת כשהריבה וחמאת הבוטנים מתערבבות, אז הלחם תמיד צריך להיות מונח על הצלחת בנפרד. הוא זוכר את זה? הוא חייב לזכור את זה.
השופט אפשר לי לשוחח איתה טלפונית פעם בשבוע אם תרצה בכך. היא רצתה.
כיביתי את הטלוויזיה וחייגתי אליו.
"היי," הוא ענה אחרי כמה שניות מורטות עצבים. בלעתי את רוקי בכאב.
"היא עדיין ערה?"
"היא בדיוק מצחצחת שיניים."
"אני רוצה לדבר איתה כמה דקות."
"נורה..." הוא לחש, כמעט נאנק לטלפון.
"בבקשה, פיטר. אני צריכה את זה. אני חייבת לדבר עם התינוקת שלי." דמעות עלו בעיניי.
"יש לה מחר הכנות למסיבת חג ההודיה בגן והיא מאוד מתרגשת. אני לא רוצה להעמיס עליה."
"פיטר..." ניגבתי את הדמעות.
"אני מצטער, נורה. תתקשרי מחר, טוב?"
"תמסור לה נשיקות ממני." ידעתי שהוא לא באמת ימסור, הוא לא רצה שברי תתרגש ותילחץ.
"דברי איתה מחר. אני צריך לזוז, היא כבר מחכה לסיפור."
"בסדר. רגע, תקריא לה את 'שירת בת הים', היא אוהבת את הספר הזה."
"אני יודע, הוא כל הזמן ליד המיטה שלה. אני חייב לנתק, נורה."
"תן לה גם נשיקה ממני."
"אתן. לילה טוב."
"ביי." ניתקתי את השיחה ונתתי לדמעות לזלוג בשקט. ישבתי לבדי בדירה החדשה שלי עם מנת ראמן קרה ולב דואב.
זה עמד להיות חג ההודיה השני שבו לא אהיה בסביבתה. חג ההודיה השני שבו לא אצפה בה שרה עם כל חבריה במסיבה.
"אני כל כך מצטערת, ברי," לחשתי לחלל החדר השקט. המשכתי לדבר אליה עד שנרדמתי על הספה.
"היום הזה לא רוצה להסתיים. נכון, פרנק?" קרא גבר מאחוריי אל הברמן המבוגר, וזה חייך אליו בזמן שניגב עוד כוסות זכוכית.
שלושה ימים לאחר שהגעתי אל עיר הבירה, התיישבתי בפאב בשם וירוס. הוא היה צר וארוך והקיר החיצוני שלו היה צבוע בירוק בקבוק. אני לא חיית מסיבות ואלכוהול, אבל בבוקר היום השלישי לשהותי בעיר שלחה מערכת המעקב הלוויינית שלי התראה על שימוש בשרתי פרוקסי דרך אוזבקיסטן. המשמעות הייתה כי הורנס השתמשו באינטרנט באופן לא חוקי כדי להשיג מידע ולכן טשטשו את עקבותיהם. להאקר רגיל זה יכול היה להיות מסובך לפצח את קוד הנעילה שלהם, אבל אני אפילו לא טרחתי. האלגוריתם שלי ריסק את ההגנות שלהם אחת אחרי השנייה והדובדבן שבקצפת – הם כלל לא ידעו מזה. קיבלתי את המיקום שלהם תוך שניות. הפאב. מיהרתי לשם והוא היה סגור, הצצתי מבעד לחלון הגדול אבל המקום היה חשוך ונראה שאין שם איש. בכל זאת הייתי מאושרת, הדיוק היה מאה אחוז. תכננתי לערוך בדיקה כשהמקום ייפתח בערב, להתיידד עם בעל המקום וכשאמצא את הפושעים אסגיר אותם לידי מגי.
מאז, במשך חמישה ערבים התיישבתי במקומי הקבוע על יד הדלפק והקשבתי למוזיקת הג'אז שהתנגנה. הערב, כמו בכל ערב, המקום היה עמוס אנשים שפטפטו בקול מעל בקבוקי בירה וכוסות בורבון. שני ברמנים נוספים הריצו הזמנות על הדלפק הצבוע בלכּה.
"שלום, חתיכה," המשיך הגבר. הוא נשמע קרוב יותר אל הדלפק אך עדיין ניצב מאחוריי. המרגריטה האדומה שהזמנתי הגיעה, ליקקתי את המלח ולגמתי מהמשקה.
"אתה מפריע לי," אמרתי בטון מאופק.
"לא ידעתי שאת מחכה לדייט, חתיכה. אני רואה אותך כאן כבר כמה ימים ואת תמיד עוזבת אחרונה. הלילות קרים, תני לי לחמם לך את המיטה."
כבר התכוונתי להגיד לו שאני לא מחכה לאף אחד, אפילו שכן חיכיתי לו או לה, להאקר מהורנס. רציתי להגיד לו שיפסיק לצעוק מאחורי האוזן שלי, אבל אז שמעתי קול נוסף.
"עזוב אותה, ארצ'י. תחזור לבירה שלך." טפיחה חזקה, שנשמעה יותר כמו איום ופחות כמו מחווה חברית, הדהדה למרות המוזיקה והמולת המבלים.
ריח גברי טוב עלה באפי כשהצעקן מאחוריי עזב והכיסא שלצידי נעלם תחת גבר.
"תמזוג לה עוד מרגריטה, על חשבוני, פרנק." ביקש הגבר.
הסתובבתי אליו, החיוך שלו היה גדול וסקרני. בחנתי את פניו. "הי! זה אתה מסטארבקס."
"הפוך בלי קצף על בסיס סויה ומאפין לימון, נכון?"
"אני רואה שאתה עדיין מוזר."
"אני רואה שעדיין לא חזרת אליי. הספקת למצוא עבודה?"
יש לי עבודה, נודניק.
"אני מניחה שזה עדיין לא עניינך."
"הי." הוא הרים ידיים. "כולם זקוקים לחברים בעיר זרה וחדשה. אל תהיי כזו אנטי-חברתית."
אנטי-חברתית היה לגמרי השם השני שלי. לגמתי שוב מהמרגריטה והצצתי בפרנק, שהגיש לאיש את הרעל שלו, ויסקי נקי. "בבקשה, האטר."
"תודה, פרנק. מה שלום ברברה?"
"טוב, תודה. יש לה משמרת לילה."
"ברברה היא אשתו של פרנק," האטר הסביר בלי ששאלתי. "היא אחות בבית החולים ג'ורג' וושינגטון."
הנהנתי בנימוס, ופרנק ניפח את חזהו בגאווה כשדיברנו על אשתו.
"דווקא לכאן הגעת?" סיננתי מעל שפת הכוס. המרגריטה הזאת הייתה משהו מיוחד והבחור הזה, האטר, לא סייע לחושיי להתחדד. הייתי באמצע משימה, פעולת ריגול.
הוא משך בכתפיו בצורה סקסית והייתי בטוחה שהוא אפילו לא מודע לזה. "אני בא לכאן כמעט כל ערב, שותה קצת וחושב."
"לא ראיתי אותך כאן, אני פה כבר חמישה ימים," אמרתי ומייד התחרטתי. מה קורה לי? למה לכל הרוחות הוא צריך לדעת מזה?
"הייתה לי..." הוא חיפש מילים מתחת לזיפי שפמו, "עבודה דחופה."
"זה הקטע שלך, נכון? מסתורי."
הוא גיחך והניע בסיבוב את המשקה בכוסו. "ממש לא."
"אז ספר לי על עצמך, מר האטר."
"מה את רוצה לדעת?" הוא הרים גבה ולגם מהמשקה.
מצצתי את חתיכת הלימון. "עקבת אחריי לכאן?"
"לא." הוא השתתק לכמה רגעים. "למעשה, באתי לשאול אותך את אותו הדבר."
"למה?"
"בגלל... את יודעת..." הוא הפנה את מבטו אל מכנסיי.
שלחתי לעברו מבט נדהם והוא פרץ בצחוק ואז רכן לעברי ולחש באוזני, "התכוונתי לנייד שלך. תהיתי אם פרצת את האי-מייל שלי, את הרי האקרית."
ליבי פעם בחוזקה והכרחתי את עצמי לנשום עמוק. לא הייתי רגילה לשקר לבני אדם בפנים, המשימה הזאת הולכת להיות קשה אם הקוץ בתחת הזה ימשיך להיצמד אליי. הסתכלתי על מכנסיי, הנייד אכן נח בכיס. הרגשתי מבוישת וסמוקה. האטר היה טיפוס לא ברור. הפניתי את גופי ממנו וסיימתי את המשקה שלי במהירות, ניסיתי לחפש דמויות חשודות אבל העבודה הייתה קשה יותר משחשבתי. להאקרים אין קרני שטן על הראש או הילת מלאכים, הם מן הסתם נראים רגילים לגמרי. חלק מהם מסתובבים עם טאבלטים, אבל הם תמיד לבד. מין עונש מוסרי על היותם פורעי חוק. הבעיה הייתה שלא מצאתי בערבים האחרונים שום אדם שהגיע לכאן לבד מלבדי. טוב, גם מלבד ארצ'י, הזקן השיכור. פרנק פינה את הכוס שלי והושיט לי מרגריטה חדשה.
"למה אתה אובססיבי בנוגע אליי?"
"כי יש לי הצעה מפתה עבורך."
נחרתי בבוז. ברשימת המטלות שלי לא נשאר שום מקום לקבלת הצעת עבודה מגבר חתיך ומסתורי.
"תודה, אבל לא תודה."
הוא רכן לעברי והשעין את ידיו על הדלפק, יוצר מרחב שיח בינינו. "מה אם אני יכול להבטיח לך גישה בלתי-מוגבלת למידע עוצמתי?"
"אף אחד לא יכול להבטיח דבר כזה, האטר."
"אני יכול. אני צריך אותך בקבוצה שלי."
"הקבוצה שלך?"
"אנשים כמוך. כמוני."
"אני ממש לא כמוך," סיננתי בכעס. מסיבה שלא הייתה ברורה לי, לא רציתי שישווה בינינו. הוא מלמל לעצמו משהו על כך שאין לי מושג על מה אני מדברת, אבל מישהו שבר כוס של חצי ליטר בירה ועורר מהומה. לגמתי מהמרגריטה החדשה שלי כדי להעסיק את הפה במשהו שלא כלל מתן תשובה חיובית. אם הוא האקר בעצמו, הוא בטח שמע על הורנס או ניסה לעקוב אחריהם. מי לא שמע עליהם? הבעיה הייתה שאף אחד לא באמת ידע מי הם. הגעתי לוושינגטון רק כי הנחתי שאם המטרות של הורנס פוליטיות בעיקרן, הם חייבים לשבת בעיר הבירה. אולי האטר יודע יותר ממני, אולי גם הוא עוקב אחריהם?
נזכרתי בדרשות יום ראשון של האב לוגן, איך הוא תמיד אמר שטובים השניים מן האחד. מי אני שאתווכח עם קֹהלת?
"טוב." הנחתי את הכוס ובחנתי את פניו המופתעות, הוא ציפה שאסרב לו. "אני מוכנה לשקול את הצעתך. בוא נשמע אותה." גם ככה הנחתי שהערב הזה יסתיים כמו הערבים הקודמים, ללא ממצאים.
"אה, לא. את ההצעה שלי את צריכה לראות. לא לשמוע. את סומכת עליי?"
"אני סומכת רק על עצמי," השבתי בחדות.
"אסתפק בזה." הוא קם, זרק על הדלפק שטר של חמישים דולר והורה לפרנק לשמור לעצמו את העודף. הברמן המבוגר גלגל עיניים ונפנף אותנו החוצה בחיוך.
האטר סימן לי לבוא איתו. במקום לפנות אל היציאה לרחוב הראשי הוא הוביל אותי פנימה, לכניסת הספקים. ריח אשפה וביוב נישא באוויר ברחוב החשוך והצר שנועד למשאיות קטנות ולפריקת סחורה. צעדנו פחות מחמישה צעדים ונעצרנו מול דלת מתכת מנוקדת חלודה.
"אני יודע שזה נשמע דרמטי, אבל ברגע שתיכנסי פנימה לא תרצי לעזוב. כמות המידע שיש לי להעניק לך היא אדירה."
שילבתי את ידיי בהתגוננות, התחלתי להרגיש לא נוח. אולי אני עושה טעות? אולי הוא פסיכופת שתופס נשים תמימות בבר, רוצח אותן ואז מבתר את גופותיהן? ניסיתי להיזכר אם שמעתי על נשים נעדרות בוושינגטון הבירה, אבל דבר לא עלה בראשי. הצטערתי שלא לקחתי איתי את תרסיס הפלפל.
"מה אתה רוצה בתמורה?"
"נאמנות."
"אל תסמוך עליי בנוגע לזה."
"אני די בטוח שתשני את דעתך אחרי שתראי מה יש לי להציע לך."
"אם תפתח כבר את הדלת, אדע אם לשנות את דעתי או לא."
הוא מיהר ללחוץ קוד בטלפון הנייד שלו. נורה קטנה הפכה לירוקה והדלת החשמלית נפתחה. המתכת אכולת הכתמים הייתה רק כיסוי לדלת מָסיבית.
המסדרון האפלולי העיק עליי. צעדתי בנוקשות אחרי האטר, במשך כמה שניות עוד תהיתי אם עליי להסתובב חזרה אבל משהו משך אותי פנימה. הסקרנות והפזיזות.
לפני גרם מדרגות קטן שהואר בפלואורסצנט מרצד, נשלחו קרני לייזר אדומות מצד אחד של המשקוף לצידו השני. האטר קירב את פניו אל מסך המקובע בקיר וקרני הלייזר כבו. כשירדנו במדרגות שמעתי צפצוף, סובבתי את גבי וראיתי שקרני הלייזר חזרו להאיר.
"כניסה מרשימה." בלעתי את רוקי.
"זו אזעקה. אם מישהו יפרוץ בלי לעבור דרך האבטחה, הוא יחטוף כווייה קשה," האטר הסביר והוביל אותי לחדר רחב ידיים. מאחורי קיר זכוכית וצמוד לקיר הנגדי ניצבו קרוב לשלושים מחשבים. חוות שרתים מרשימה למדי. מעליהם הייתה נעוצה האות H ומתחתיה היה כתוב: כוח, תבונה וצדק.
ארבעה אנשים ישבו מול מחשבים משוכללים והקלידו במרץ, מרחוק הצלחתי לזהות קודים של פריצה לאתרי ממשלה.
"איפה אני, האטר?" שאלתי, וכשהם שמעו קול זר הם הרימו בבלבול את ראשיהם והביטו בהאטר ובי לסירוגין.
הוא נעמד מולי ואז פסע לאחור, התרחק ממני וחייך. "ברוכה הבאה להורנס, נורה." הוא פרש את ידיו לצדדים והציג לפניי את הקבוצה שלו.
שאני. פאקינג. אמות.
מה? זאת בדיחה? אלוהים אדירים, חדרתי להורנס?
לא, זה פשוט לא הגיוני. זה היה יותר מדי קל.
הרי ים של האקרים וסוכני מחלקת הסייבר של האף-בי-איי היו עושים הכול בשביל לזכות לרגע הזה, אפילו למכור את המשפחות שלהם. אני, לעומתם, רק השתכרתי כל ערב על חשבון הבולשת. מכל השאלות שרציתי לשאול אותו נפלט לי רק, "איך אתה יודע את שמי?"
הוא שלח לעברי מבט תוהה. "זה מה שהיה כתוב על כוס הקפה שלך בשבוע שעבר."
בחיי, אני כזו טיפשה.
"אתה מציע לי להצטרף?" התקרבתי אליו כשהוא פנה אל אחד המחשבים הפנויים. הוא סימן לי להתיישב על הכיסא והתפללתי שרגליי יפסיקו לרעוד.
"אני מציע לך מבחן כניסה," הבהיר, ובנגיעה קלה המסך התעורר. "האקרים מתים להיכנס אלינו, מדי יום אנחנו נלחמים בניסיונות פריצה שלהם אבל בוחרים רק את הטובים ביותר. כלומר, רק את אלה שהצליחו לפרוץ אלינו. אף אחד מהם לא הצליח לפרוץ לבנק זר ולגנוב כסף בפחות מחמש דקות, את עשית את זה בפחות מדקה. את חתיכת האקרית גאונית."
"אבל לא ניסיתי לפרוץ אליכם," התעקשתי. מובן שניסיתי, מי לא ניסה לחפש את השרתים שלהם?
הרגשתי שאני הולכת בשדה מוקשים. אולי הוא כן עקב אחריי? אולי הוא גילה שאני עובדת עם הבולשת? כאב לי הראש רק מלחשוב.
קולה של מגי רדף אחריי עד למרתפי הורנס. אני גם יודעת שאת ההאקרית הכי טובה שיש לאף-בי-איי להציע.
כן, טוב, זה לא היה סוד שהייתי טובה במה שאני עושה. אם לא הייתי כזאת טובה, אולי עוד הייתי עם ברי ועם פיטר באולימפיה. היינו חיים את החיים הבורגניים שלנו, לוקחים את ברי לחוגי שחייה והתעמלות קרקע, הולכים לערבי שכנים ושותים שם יין טוב.
ניערתי את ראשי ממחשבות נוגות והבטתי במסך.
"בשבילך יש לי שלוש משימות אחרות, נורה. אם תעמדי בהצלחה בשלושתן תהפכי לחלק בלתי נפרד מהורנס."
פכרתי את אצבעותיי והנחתי אותן על המקלדת. האלכוהול לא השפיע עליי כפי שחשבתי שישפיע. שיחק לי המזל הערב.
"ומה אם אכשל?" הרמתי את מבטי אליו.
מצחו התקמט במחשבה לא רצונית. "בואי נדאג שזה לא יקרה. פייסבוק, מחלקת הבריאות ואתר הבית הלבן."
"לפרוץ אליהם?"
"כן, ותשתילי מידע בכולם תוך חצי שעה."
"מה להשתיל?"
"שהורנס עומדים להפיל את מרווין בוצ'ר."
מרווין פיצג'רלד בוצ'ר היה בן זונה חסר לב ותאב בצע שבמקרה היה מזכיר מחלקת הבריאות.
"מה מצאתם עליו?"
"תני לי לדאוג לזה. התפקיד שלך הוא לעשות בדיוק מה שביקשתי ממך."
התחלתי. נדרשו לי בדיוק שלוש דקות וארבעים שניות לפרוץ לפייסבוק. מערכת ההגנה שלהם הייתה טובה, אבל לא טובה מספיק בשביל לעצור אותי. חדרתי אל שרתי פייסבוק והצלחתי ליצור חסימת איתות פריצה לחמש דקות. זה הספיק לי כדי לקודד שליחת הודעות פרטיות לכל משתמשי היישום וליצור וירוס הכולל מנגנון השמדה עצמית, ובכך לפרסם על ידי כל משתמש פעיל בחצי השנה האחרונה רשומה על מרווין בוצ'ר. לסיום הוספתי את האות H הידועה לכול, החותמת של הורנס. התנתקתי מפייסבוק ופניתי לאתר מחלקת הבריאות. הפריצה אליו ואל הבית הלבן ארכה יותר זמן ממה שתכננתי, אבל עדיין עמדתי בזמנים.
"איבון." שמעתי את האטר קורא למישהי, ואז נשמעו עקביה על רצפת הבטון החשופה.
"ווי, האטר?" שאלה בחיוך מפתה, והוא הורה לה להתיישב מולי.
"המטרה שלכן היא לפרוץ אחת לשנייה."
"אבל מסיה וויליאמס, המפקד, אתה הרי יודע מה קורה למי שפורצים לו."
לא הכרתי את החוקים של הורנס, אבל הייתה לי תחושה חזקה שלא מדובר בחופשה בקריביים מתנה. רשמתי לעצמי לבדוק את זה בפעם הבאה שאגיע לכאן.
"אז תשתדלי להיות הטובה יותר." הקול השקט שלו על רקע ההקלדות הנמרצות העביר בגבי רעד בלתי-נשלט.
הסתכלתי בצער על איבון כשפחד ושנאה תהומית הופיעו על פניה. איך אפשר לשנוא אדם שאתה לא מכיר? אבל אז קפאתי על מקומי. היא קראה לו המפקד, סימן שהוא מנהל הורנס. האטר, כמה הגיוני! כינוי ליצרן כובעים. וכובעים היה כינוי נפוץ להאקרים. עוד לא הספקתי להתאושש מהפאזל שהתחבר לי בראש וכבר צללתי אל אומנות הפריצה.
מערכת האבטחה של איבון הייתה מעולה, אפילו יותר ממעולה. ידעתי מה היא מתכוונת לעשות, לנעול אותי מחוץ למחשב שלי ולחסום לי כל גישה למאגרי הורנס. אבל לא הייתי צריכה את המאגרים בשביל זה, קודדתי במהירות חומות הגנה מפני חדירה פנימית והתקנתי נעילה על כל מחשבי הרשת של הורנס, לא רק במחשב של איבון. ידעתי שהיא לא תדע לעשות את זה. היא הלכה על הבטוח והמוכר. פרוטוקול הנעילה לא היה בטוח, הוא היה מסוכן. ידעתי שאם קודדתי לא נכון אני עלולה לחסום לכל ההאקרים את הגישה למערכת באופן בלתי הפיך.
התפלאתי שהורנס לא החדירו הגנה נגד האפשרות הזו. כשההאקרים האחרים נחסמו והרימו את הראש מהמחשבים שלהם הסרתי את אצבעותיי מהמקלדת ונעמדתי מול האטר.
"עשרים ושתיים דקות וחמש-עשרה שניות." הוא חייך חיוך גדול. "ברוכה הבאה."
הסתובבתי ורכנתי אל המקלדת. "תן לי לשחרר את המחשבים שלכם."
הוא תפס בזרועי. "אני מציע שניתן לחברים האחרים כאן לסדר את זה." הוא הביט על ההאקרים האחרים במבט נוזף. "חשיבה נכונה, לא הייתי בטוח שתצליחי."
"להיות מקובעים זה הדבר הכי גרוע שיש."
"אני מסכים איתך. איבון, חכי לי בבקשה במשרד."
"ווי מסיה," השיבה איבון בכניעה והמשיכה לשלוח לעברי מבטי זעם יוקדים.
"אני מניחה שאתה לא תאפשר לה להמשיך לעבוד עם הורנס." זה היה מתבקש, אף שהצטערתי על שנאלצתי לגרום לפיטוריה של עובדת עוד לפני שנכנסתי לארגון.
"לא, לא אאפשר. תרגישי בבית."
"אני צריכה לחזור לדירה שלי, אבוא לכאן מחר בבוקר."
"אני מצפה לראותך."
"ואני מצפה לשמוע מה הסיפור עם בוצ'ר."
"הכול בזמנו, נורה." הוא נפרד ממני בניד ראש קטן וסימן לאחד ההאקרים ללוות אותי החוצה.
רעד עבר בגופי. הורנס מפחידים, כולם יודעים את זה. הם מוחלטים במעשיהם ואין להם טיפת נימוס או הבנה לטעויות. אם אני עומדת להיות חלק מהם, סימן שהסתננה לשורותיהם סוכנת מיחידת הסייבר של האף-בי-איי. מה יקרה אם וכאשר יגלו זאת?
כשהגעתי חזרה אל דירתי התיישבתי בכבדות על הספה וחייגתי אל מגי מהטלפון הנייד המאובטח שנתנו לי מהבולשת.
"נורה," היא ענתה ללא מילות נימוס.
"את לא תאמיני, מגי. מצאתי אותם."
"זה היה מהר, תני לי כתובת." היא אפילו לא פקפקה בדבריי.
"אני יכולה לתת לך הרבה יותר טוב מכתובת. אני יכולה לתת לך את כל המידע שלהם."
"מה זאת אומרת, נורה?"
"אני בפנים. הורנס הכניסו אותי אל שורותיהם."
"את משקרת."
"אני נשבעת בחיי," התעקשתי.
"איך זה קרה?"
"מישהו בשם האטר ראה אותי פורצת לחשבון בנק זר כדי להעביר כסף ביום הראשון שלי כאן."
"את זוכרת מה דיברנו על פריצות שלא קשורות לעבודה, נכון?"
"מגי, את באמת הולכת להרצות לי עכשיו על טוהר המידות? כי אם שכחת לרגע, אני האקרית. זה מה שאני עושה."
"אני אתעלם מהמקרה של הפריצה לבנק."
"בקיצור, הוא ראה שאני פורצת וניגש לדבר איתי, אמר לי שתפס אותי על חם ושיש לו עבודה להציע לי. מובן שסירבתי בהתחלה. כל פסיכי כאן יכול להציג את עצמו."
"אז מה עשית?"
"ניסיתי לשכוח ממנו, עד שהלילה פגשתי אותו בבר שכונתי." לא סיפרתי למגי שמצאתי את הורנס דרך הלוויין של ארצות הברית, השימוש בו ללא רשות מפורשת מראש הבולשת נחשב לבגידה של ממש. "הוא שוב הציע לי לבוא איתו, והסכמתי. הוא לקח אותי למפקדה או בסיס או איך שאת רוצה לקרוא לזה. הורנס האלה החלטיים מאוד, האטר הוא המנהל שלהם. עדיין לא הצלחתי להיכנס לחוות השרתים שלהם כדי לאסוף מידע, אבל אם תיכנסי לאתרים של פייסבוק, של מחלקת הבריאות ושל הבית הלבן תראי ששתלנו פרסום בנוגע לחשיפת ראיות על מרווין בוצ'ר. אני בספק אם יחידת הסייבר שלך הצליחה למחוק את הפרסומים."
"כבר קיבלתי דיווח. מה הולך לקרות בדיוק? סיפרו לך?"
"לא, הוא אמר לי שאדע כשיגיע הזמן."
"הוא צודק, כמובן. את חדשה ועדיין אי אפשר לסמוך עלייך. אני אוהבת את התוכנית החדשה שלנו, את תצטרכי לדווח לי כל יום. אולי נוכל לסכל כמה מהמזימות ומהפרסומים שלהם."
"אם בוצ'ר מושחת, אני לא מבינה מה הבעיה לעזא..."
"הבעיה היא שזה לא תפקידם של ההאקרים להעמיד לדין," מגי קטעה אותי במהירות. "זה תפקידם של הפרקליטות ובית המשפט."
"אני יכולה להעביר לך מידע רלוונטי, אבל אני עוד צריכה לבסס את מקומי בהורנס."
"אני עדיין לא מאמינה שנכנסת לשם בקלות כזאת."
"הכניסה למקום היא באמת נס. ההצטרפות לא הייתה פשוטה, מישהי נאלצה לעזוב."
"היא עדיין תישאר כובע שחור. מה שמה?"
"איבון. היו שם עוד האקרים, אבל אני לא יודעת את שמותיהם. הורנס אוספים האקרים מכל העולם. הם עובדים על הרבה דברים יחד. יש להם חוות שרתים מאחורי קירות זכוכית, אני מניחה שיש שם בסביבות העשרים פטה-בייט."
"וואו," נאנחה מגי.
"יש להם יותר משניים וחצי מיליון ג'יגה-בייט של מידע. תארי לעצמך כמה מידע יש על מחשב אחד של ג'יגה-בייט."
"אלוהים אדירים, נורה."
"המידע הזה הולך להיות נגיש לאף-בי-איי." חייכתי לעצמי.
שמעתי את מגי צועדת, עקביה השמיעו הד כשאמרה, "אל תדאגי, נורה, לא שכחתי את הבת שלך. אם אקבל מספיק מידע כדי לעצור את ההאטר הזה ואת חבורת ההאקרים שלו, את תקבלי משמורת משותפת על הבת שלך."
זה היה כל מה שרציתי לשמוע.
