סוכנות בילוש מס'  2 - מבצע ענן רעם ומבצע האיש בשחור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סוכנות בילוש מס'  2 - מבצע ענן רעם ומבצע האיש בשחור
הוספה למועדפים

סוכנות בילוש מס' 2 - מבצע ענן רעם ומבצע האיש בשחור

2 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    סוכנות בילוש מס' 2 היא הסוכנות של טיריל ואוליבר, צמד ילדים-בלשים שהמבצע הראשון שהם מפענחים הוא מבצע "ענן רעם". גנבים מסתוריים מסתובבים ברחובות אֶלְבֶסְטָד. השמרים במחסן של מוּנְסֶן האופה, החביות של המזח הצף ושיחי העַרְעָר בפארק הם רק חלק מהדברים שנעלמים. סוכנות בילוש מס' 2 מחליטה לחקור. יחד עם כלב הגישוש שְמוֹנִי, טִירִיל ואוליבר פותחים במצוד אחר האשמים.
    המבצע השני שאותו מפענח בספר צוות סוכנות בילוש מס' 2, הוא מבצע "האיש בשחור".
    מישהו חפר בור גדול ועמוק באמצע השביל. אוליבר מבחין בו באיחור ועף מאופניו. מי עושה דברים כאלה? ולמה? שוב טיריל ואוליבר מתחילים לחקור. תחילה במישור שהתכסה בעשבים שוטים ובגבעת החורבה השוממת. לפתע צצה מפה ישנה שעליה סימנים מוזרים. האם הם יצליחו לפתור את התעלומה?
     
    הסדרה סוכנות בילוש מס' 2 היא סדרת בלש לילדים מאת סופר המתח הנורווגי יֶרְן לִיאֶר הוֹרְסְט,שהפכה להצלחה מסחררת ברגע שהספר הראשון שלה יצא לאור. בתרגומה המצוין של דנה כספי, רואה עתה הספר אור בעברית.

    פרק ראשון

    פרק ראשון
     
    לא לשקוט על השמרים
     
    "אתה יודע מה אנחנו?" שאלה טיריל.
    "רעבים?" הציע אוליבר.
    שְמוֹנִי כשכש בזנבו והביע את הסכמתו בנביחה.
    השלושה רבצו בדשא הגבוה תחת העץ שהצמיח הכי הרבה דובדבנים בכל אֶלְבֶסְטָד. רק כמה קרני שמש בודדות מצאו את דרכן מבעד לענפים והגיעו לגינה.
    "בלי שטויות," אמרה טיריל והתרוממה על מרפקה. "אנחנו מובטלים."
    אוליבר תלש גבעול והחל ללעוס אותו.
    "אני חושב שזה די כיף," אמר. "אנחנו בחופשת קיץ."
    "אנחנו בלשים," הזכירה לו טיריל.
    "אבל זאת לא אשמתנו שלא קורה שום דבר."
    טיריל קמה.
    "אנחנו לא יכולים סתם לשכב פה," אמרה וניגשה לשולחן שעל המרפסת.
     
    "אם המשימות לא באות אלינו, נצטרך אנחנו לבוא אל המשימות."
    אוליבר התיישב.
    "מה את עושה?"
    טיריל לקחה את העיתון שנשאר על השולחן ודפדפה בו.
    "כתוב כאן משהו," אמרה. "משאית נגנבה ביום שישי מממתקי לָרְסֶן."
    היא החזיקה את העיתון באוויר כדי שאוליבר יוכל לראות.
     
    נראתה בו תמונה של מפעל הממתקים בעיר השכנה.
     
    "מממתקי לָרְסֶן?" פיהק אוליבר. "זה לא טוב. המלאי של פצצות הסוכר עלול להיגמר בקיוסק."
    הוא שב והשתרע בדשא. שְמוֹנִי תחב את לשונו הרטובה באוזנו של אוליבר והחל ללקק.
    "הֵי, תפסיק!"
    "כן, תפסיק," ביקשה טיריל וזרקה את העיתון מידה. "אנחנו צריכים משהו לעשות."
    אוליבר דחף מעליו את הכלב.
    "אולי כדאי שנתחיל במשהו קצת יותר קרוב אלינו," הציע וקם על רגליו. "כאן בעיר," הוסיף.
    פתאום נעשה רציני. כי משהו לא הסתדר לו. הוא הרגיש את זה מהרגע שקם בבוקר. משהו באוויר, אבל הוא לא הצליח להבין מהו בדיוק המשהו הזה.
    "מה כבר נוכל לעשות פה?" שאלה טיריל. "הרי שום דבר לא קורה כאן, בעיר הזאת."
    "אני חושב שאת טועה," אמר אוליבר. "אסור לנו לשקוט על השמרים."
    ברגע שאמר את זה, הבין מה העניין.
    "שמרים," חזר ואמר. "כאלה המשמשים לאפייה."
    "אני רואה שאתה באמת רעב," אמרה טיריל והנידה בראשה.
    "כל היום הרגשתי שמשהו חסר."
    "אוכל?"
    "לא, לא אוכל. חסר ריח."
    טיריל רחרחה באוויר. היא הריחה את הדשא הירוק, את הפרחים ואת ריחה הקלוש של שכבת הצבע האחרונה שאביה מרח על קיר הבית הלבן. אבל אוליבר צדק. משהו חסר.
    "האופה!" קראה כשהבינה במה מדובר.
     
    שְמוֹנִי נבח והחל להתלהב גם הוא.
    בדרך כלל אפף את הרחוב כולו ריחן המתוק של לחמניות עגולות טריות מהתנור, אבל עכשיו הם לא הריחו את הריח הזה. הם רצו אל גדר העץ, רכנו מעל שיחי הוורדים והביטו במורד הכביש.
    מחוץ למאפייה של מוּנְסֶן עמדה ניידת משטרה.

    עוד על הספר

    סוכנות בילוש מס' 2 - מבצע ענן רעם ומבצע האיש בשחור ירן ליאר הרסט
    פרק ראשון
     
    לא לשקוט על השמרים
     
    "אתה יודע מה אנחנו?" שאלה טיריל.
    "רעבים?" הציע אוליבר.
    שְמוֹנִי כשכש בזנבו והביע את הסכמתו בנביחה.
    השלושה רבצו בדשא הגבוה תחת העץ שהצמיח הכי הרבה דובדבנים בכל אֶלְבֶסְטָד. רק כמה קרני שמש בודדות מצאו את דרכן מבעד לענפים והגיעו לגינה.
    "בלי שטויות," אמרה טיריל והתרוממה על מרפקה. "אנחנו מובטלים."
    אוליבר תלש גבעול והחל ללעוס אותו.
    "אני חושב שזה די כיף," אמר. "אנחנו בחופשת קיץ."
    "אנחנו בלשים," הזכירה לו טיריל.
    "אבל זאת לא אשמתנו שלא קורה שום דבר."
    טיריל קמה.
    "אנחנו לא יכולים סתם לשכב פה," אמרה וניגשה לשולחן שעל המרפסת.
     
    "אם המשימות לא באות אלינו, נצטרך אנחנו לבוא אל המשימות."
    אוליבר התיישב.
    "מה את עושה?"
    טיריל לקחה את העיתון שנשאר על השולחן ודפדפה בו.
    "כתוב כאן משהו," אמרה. "משאית נגנבה ביום שישי מממתקי לָרְסֶן."
    היא החזיקה את העיתון באוויר כדי שאוליבר יוכל לראות.
     
    נראתה בו תמונה של מפעל הממתקים בעיר השכנה.
     
    "מממתקי לָרְסֶן?" פיהק אוליבר. "זה לא טוב. המלאי של פצצות הסוכר עלול להיגמר בקיוסק."
    הוא שב והשתרע בדשא. שְמוֹנִי תחב את לשונו הרטובה באוזנו של אוליבר והחל ללקק.
    "הֵי, תפסיק!"
    "כן, תפסיק," ביקשה טיריל וזרקה את העיתון מידה. "אנחנו צריכים משהו לעשות."
    אוליבר דחף מעליו את הכלב.
    "אולי כדאי שנתחיל במשהו קצת יותר קרוב אלינו," הציע וקם על רגליו. "כאן בעיר," הוסיף.
    פתאום נעשה רציני. כי משהו לא הסתדר לו. הוא הרגיש את זה מהרגע שקם בבוקר. משהו באוויר, אבל הוא לא הצליח להבין מהו בדיוק המשהו הזה.
    "מה כבר נוכל לעשות פה?" שאלה טיריל. "הרי שום דבר לא קורה כאן, בעיר הזאת."
    "אני חושב שאת טועה," אמר אוליבר. "אסור לנו לשקוט על השמרים."
    ברגע שאמר את זה, הבין מה העניין.
    "שמרים," חזר ואמר. "כאלה המשמשים לאפייה."
    "אני רואה שאתה באמת רעב," אמרה טיריל והנידה בראשה.
    "כל היום הרגשתי שמשהו חסר."
    "אוכל?"
    "לא, לא אוכל. חסר ריח."
    טיריל רחרחה באוויר. היא הריחה את הדשא הירוק, את הפרחים ואת ריחה הקלוש של שכבת הצבע האחרונה שאביה מרח על קיר הבית הלבן. אבל אוליבר צדק. משהו חסר.
    "האופה!" קראה כשהבינה במה מדובר.
     
    שְמוֹנִי נבח והחל להתלהב גם הוא.
    בדרך כלל אפף את הרחוב כולו ריחן המתוק של לחמניות עגולות טריות מהתנור, אבל עכשיו הם לא הריחו את הריח הזה. הם רצו אל גדר העץ, רכנו מעל שיחי הוורדים והביטו במורד הכביש.
    מחוץ למאפייה של מוּנְסֶן עמדה ניידת משטרה.