פרולוג
הוא הגיע מכפר ליד בוקרשט. אביו עבד במפעל שנסגר על ידי הממשלה, הפך מובטל והחל לשתות. בערבים היה חוזר שיכור לבית, ואת תסכולו היה מפנה אליו בדרך כלל, מכה אותו עד שהיה נופל על הספה ונרדם בהשפעת האלכוהול.
בוקר אחד החליט לברוח, אסף מעט מבגדיו בעוד אביו מוטל כמת על הספה בסלון, שקוע עמוק בחלומות שאליהם הוביל אותו בקבוק הצויקה1, לקח את הקסקט של סבא שלו ועמד בפתח הדלת. אימו ישבה בסלון הבית על כיסא הנדנדה ובהתה במבט חסר חיים לעבר הקיר. אחותו ישנה עדיין. הוא השאיר פתק פרידה ליד הכרית עבורה.
הוא חבש את הקסקט, הביט לעבר הדרך, ואז נכנס חזרה בעצב — עליו לעזוב את אימו ואת אחותו, אבל הוא ידע שכך זה לא יכול להימשך. לכן הבטיח לעצמו: לא אסיר את הקסקט מראשי עד ליום שבו אחזור לקחת אותן.
הוא יצא בלי להביט לאחור, הלך מביתו לעבר פסי הרכבת שעברו בשולי הכפר, השתחל דרך פרצה בגדר וחיכה בשיחים כדי שלא יבחינו בו, עד שתחלוף רכבת משא. הוא ראה אותה באופק, מגיחה על המסילה, אבל רגליו היו כבולות. הפחד קיבע אותן לאדמה. אין ברירה אחרת, חשב. הרצון גבר על הפחד, והוא רץ לעבר אחד הקרונות שהיה פתוח בחלקו, וזינק פנימה. הוא שכב על הרצפה המאובקת, בחושך, בדרכו אל בוקרשט.
מה מצפה לו כשירד בתחנה במרכז בוקרשט? חשב. ילד שכל חייו בילה בכפר, נמצא לפתע לבדו בעיר הגדולה. המון הממהרים שנתקלו בו בדרכו החוצה מתחנת הרכבת, הבהיל אותו, והוא מיהר לצאת מגבולות התחנה אל עבר הרחובות הצדדיים. הוא נדד ברחובות טרם שהחשיך, מנסה להתרגל לטיפוסים המפוקפקים שראה, לרעש, להבזקי האורות. לבסוף, חמק לסמטה והחל אוסף קרטונים למחסה פשוט כדי לישון בו. הוא לעולם לא שכח את הלילה הראשון בבוקרשט — הטמפרטורה ירדה מתחת לאפס. הוא הסיר את מעילו, לבש את הבגדים שלקח עימו והתעטף שוב במעילו. הוא צופף את הקרטונים סביבו עד כמה שיכול היה, אך עדיין חדר הקור לעצמותיו כאומר "הלילה לא תישן חבר, לא כל עוד אני פה". ער ורועד הוא המתין לשחר שיבוא. בבוקרו של היום החדש הוא עזב את המחסה המאולתר והתקדם עד קצה הסמטה בעקבות ניחוחות מתוקים של מאפים. הוא הציץ לכיוונה של קופטריה2 קטנה שעמדה סמוך לו. שעתיים עמד כך בפינה, מנסה לאזור אומץ כדי להיכנס. בכיסו היו כמה פרוטות בלבד, והוא פחד שיגרשו אותו. הוא רק רצה משהו לאכול. את חתיכת הלחם היבש שהיה בשקו, רצה לשמור עד כמה שאפשר.
"אתה רוצה מאפה?"
הוא הרים את ראשו. אדם נמוך, רחב מידות ומשופם, עמד לצידו.
"מממממה?"
האדם המשופם העיף מבט בערימת הקרטונים ששכבה כמה מטרים מהם והלאה.
"ישנת פה בלילה, ילד?"
הוא לא ידע מה לענות. הוא לא רצה להסתבך — רק הגיע לבוקרשט וכבר הכניס עצמו לצרות. "לברוח, לברוח", נשמעה הפקודה בראשו, אך טון הדיבור של האיש היה רך ומזמין, ולכן החליט לנסות את מזלו ולפתוח בשיחה.
"כן, אבל הקרטונים היו פה בחוץ. לא לקחתי אותם מאף אחד, ולא חשבתי לקחת אותם איתי".
האיש חייך אליו והושיט לו את ידו.
"אני אלכס".
הוא היסס כמה רגעים.
"אל תפחד, אתה בידיים טובות. לא אמרו לך שתמיד אפשר לסמוך על אנשים עם שפם?" אמר וחייך.
הוא הושיט את ידו ולחץ את ידו של האיש.
"בוא איתי, נאכל משהו בקופטריה, מה אתה אומר?"
"אין לי כסף אדוני. אני לא רוצה שיגידו לי משהו, אולי עדיף שאני אחכה פה בחוץ".
"אל תדאג, אני מזמין, לא יגידו לך כלום. יש לי מילה עם הבעלים", אמר וקרץ לו.
הם נכנסו לקופטריה, והבחור בקופה בירך לשלום את האיש המשופם.
"בוקר טוב אדון נמט!"
"בוקר טוב! מה שלומנו היום?"
"הכול בסדר. בדיוק הוצאנו את ה-prajituri וה-fursecuri 3".
"אוווווו, אין כמו כמה fursecuri וכוס תה כדי לפתוח את הבוקר, נכון?" אמר לילד ושוב קרץ לו. הילד הנהן. האיש ניגש אל מאחורי הדלפק וחזר ובידו צלחת ובה ארבע עוגיות עגולות וכוס תה. במרכז שתי עוגיות הייתה ריבה אדומה, והאחרות היו מצופות שוקולד כמעט במלואן.
"זה בשבילך".
"מה? מותר לך ככה להיכנס לקופטריה ולקחת לעצמך עוגיות?"
"אל תספר לאף אחד, אבל לבעלים מותר". הפעם, כשהאיש חייך אליו, הוא חייך חזרה ושלח את ידו לצלחת. אלה היו העוגיות הטעימות ביותר שאכל מימיו.
"אתה רוצה עוד?"
"לא, תודה... באמת תודה... רציתי לשאול... אולי... אתה מחפש עובדים..."
"אתה קצת קטן מדי כדי לחפש עבודה, לא?" הילד הבין שאולי עבר את הגבול ולא רצה להסתבך.
"טוב... אני מצטער... אני צריך ללכת".
הוא קם מהכיסא שהיה צמוד לדלפק, אבל האיש הניח את ידו על כתפו כדי להושיב אותו חזרה.
"תשמע, אני תמיד צריך מישהו שיעזור פה בניקיונות במשך היום. מה דעתך לעזור לי עם זה כשהקופטריה פתוחה? בתמורה אתן לך כמה ליי".
הוא קם והגיש את ידו ללחיצת יד כסוגר עסקה רצינית.
"זה בסדר גמור", השיב.
"ואתן לך עוד כמה ליי, אם תהיה מוכן לשבת במחסן מאחור בלילה. יש בעיה עם המנעול שלו, ואני לא רוצה שיפרצו אותו בלילה. אם יקרה משהו, אתה תהיה שם כדי להרעיש ולמהר לקרוא לי. אתה חושב שאתה מסוגל?"
"בוודאי!"
"בוא, אראה לך את המחסן".
הם ניגשו אל מאחורי הדלפק, והאיש הוביל אותו לחדר קטן, חם ונעים.
"זה לא הרבה, אבל אני אביא לך לפה מזרן כדי שיהיה לך על מה להניח את הראש בזמן שאתה משגיח, מקובל?"
"מקובל".
מאותו יום נוצרה שגרה חדשה בחייו של אלכס, בעל הקופטריה. הוא הגיע מדי בוקר והעיר את הילד שישן במחסן. הילד ניגש לדלפק, אכל להנאתו חתיכת לחם ומאפה והתחיל לסדר את המקום לקראת יום העבודה החדש.
הילד למד את שעות הגעת הלקוחות ואת הזמן שבו נדרש לעזור בניקיון ולפנות שולחנות, ועשה זאת במרץ רב. הוא היה חייב להרוויח את לחמו. לפעמים, כשהתנועה בקופטריה הייתה דלילה, ביקש מאלכס אישור להסתובב ברחובות.
"בטח. תסתובב, תכיר, רק תיזהר ושים לב להיכן אתה הולך", אמר בחיוך וטפח בחיבה על הקסקט שלראשו.
יום אחד הוא הגיע לשוק. הוא דמה לשוק שבכפר שלו, רק גדול והומה יותר. בין המון הרוכלים והמבקרים הבחין בילד כמוהו הלבוש בבגדים מרופטים. אותו ילד היה רזה אף יותר ממנו. כה כחושות היו רגליו, עד כי לא האמין כיצד הן נושאות אותו. הילד בבגדים המרופטים ניגש לדוכן תפוחים, שלף תפוח והכניס אותו במהירות לכיסו ללא תשלום. בעל הדוכן הבחין בו והחל רודף אחריו. הילד רץ הלאה בבהלה, אך נתקל בעובר אורח ונפל. בעל הדוכן השיג אותו ורכן מעליו בעודו מניף מקל שהיה בידו. הילד כיסה את פניו בזרועותיו בפחד. כשבעל הדוכן הבחין עד כמה מסכן הילד, חסר אונים ומפוחד, הוריד את המקל באיטיות. "אל תתקרב יותר לדוכן שלי ילד!" אמר, התרומם והלך.
הוא ניגש אל הילד בבגדים המרופטים שעדיין שכב על הרצפה, ועזר לו לקום.
"אני לא צריך את העזרה שלך!" אמר הילד. הוא הסתכל עליו והניח בידו תפוח נוסף. "שלא תצטרך להסתבך עם בעלי דוכנים נוספים היום", אמר. הילד הסתכל בו לרגע, לקח את התפוח מידו והסתלק.
באחד הימים נכנס לקופטריה שוטר בארשת פנים רצינית והתחיל לדבר עם אלכס. הילד ניקה באותו זמן את אחד השולחנות סמוך לכניסה וראה כיצד מביט בו השוטר. בשלב מסוים בשיחה הרים השוטר את ידו והצביע לכיוונו. הוא לא יכול היה לשמוע את השיחה, אבל פחד החל להזדחל לתוכו. הוא שמט את הסחבה שהייתה בידו ושימשה לניקיון השולחן, וחמק במהירות החוצה. במרוצתו הוא הגיע לשוק, ולפתע ראה שוב את הילד בבגדים המרופטים.
"אני חייב לך תפוח", אמר הילד כשניגש אליו, ולפני שהוא הספיק לענות לו, קיבל הזמנה: "אם אתה כזה מוכשר בלהשיג תפוחים — בוא איתי".
הם הלכו לאורך כמה רחובות, והילד חש שעוד מעט לא ידע את הדרך חזרה אל השוק או הסמטה. הם נעצרו מול בית רחב צבוע לבן. לפני שהבין היכן הוא, סחב אותו הילד בבגדים המרופטים פנימה, הוא נדהם מהפאר ומהיופי של המבנה. הוא הובל בדרך סתרים למה שנראה כעולם אחר. הפאר והיופי התחלפו בחושך ובאבק, בגישושים, במחילות ובזחילות. נראה היה כי הדרך אינה מובילה למקום כלשהו, אבל הוא סמך על הילד. לא היה לו מה להפסיד.
המסלול החשוך הפך למנהרה המוארת חלושות.
"אל תדאג, לא נשאר הרבה, אנחנו כבר מגיעים", אמר הילד בבגדים המרופטים. כשהם הגיעו לסוף המנהרה, הוא נעמד ללא תזוזה למשך כמה רגעים ולא האמין למראה עיניו.
"ברוך הבא למבצר", אמר הילד, "דרך אגב, קוראים לי דימיטרי, אבל כולם קוראים לי מיטו".
"נעים מאוד", הוא אמר בעודו בוהה במראה שנגלה לפניו ומתקשה להוציא מילים מפיו,
"אני נלו..."
1 משקה אלכוהולי רומני מסורתי המוכן משזיפים.
2 המילה המשמשת ברומנית ל"קפיטריה".
3 עוגיות פשוטות ועוגיות משובחות.
