אהובתו של רופא הנפש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אהובתו של רופא הנפש
מכר
מאות
עותקים
אהובתו של רופא הנפש
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אהובתו של רופא הנפש

כוכב אחד (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

חיים לפיד (נולד ב-20 בדצמבר 1948) הוא סופר ישראלי.

למד לתואר ראשון בסוציולוגיה ופסיכולוגיה ותואר שני בפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת תל אביב.
לפיד מלמד כתיבת פרוזה בסדנאות האמנים של הקיבוץ הארצי. הוא יועץ ארגוני, עוסק במחקר איכותני, מרצה במסגרת החוג למנהל עסקים במכללה למינהל. החל את כתיבת הדוקטורט שלו על דחף המוות אצל פרויד, במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן וזנח אותו לטובת הרומן הראשון שלו – 'רשימותיו הנסתרות של סגני', שיצא לאור בספריית פועלים ב-1983. ב-2003 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
שמעון קרני, חייל, מנהל רומן מגשש ונסער עם אדווה הבוגרת והמנוסה ממנו, מתמחה במוסד פסיכיאטרי. הקשר מסבך את שמעון בעבותות יחסיו הלא־פתורים עם אביו והופך לזירה של אשמה ומוות, שממנה ינוס במשך שארית ימיו. אך זהו רק המהפך הראשון המזומן לקורא בנובלה המבריקה של חיים לפיד, המסתחררת בין עלילות וסגנונות במסעה אל החטא הטבוע ביסודה של כל אהבה גדולה. בזעיר־אנפין כונן לפיד מערכת של עולמות החגים במסלולים נפרדים בעודם מצייתים לחוקי הכבידה של התשוקה. הוא העניק לנו סיפור כובש, שכל אחת מדמויותיו הבלתי־נשכחות משלבת כוח של מספר עם מעמקים של פגיעות אנושית, ומעידה בדרך משלה על יופיו האלים של מעשה הכתיבה עצמו.
 
זהו ספרו התשיעי של חיים לפיד, סופר ופסיכולוג. בין ספריו הקודמים רומן המתח ׳ברזניץ׳, הרומן התיעודי ׳אהבות ראשונות׳ והנובלה ׳פשע הכתיבה׳.

פרק ראשון

חלק ראשון: 
ליל שימורים
 
א
 
 
קול נפץ, התרסקות רכה, פרי המפגש של חפץ שביר שהושלך כנראה מן הקומה הרביעית על האדמה המדושאת למחצה שמתחת. זה היה הרגע, עמוק אל תוך הלילה, שבו קם סוף סוף שמעון קרני, מנהל בית חולים פסיכיאטרי, מכיסא המנהלים בחדר העבודה שלו. כשהמזגן לא פעל, כמו עכשיו, החום בדירה הדחוסה שלו מיצק את האוויר סביבו, הסָפוג באדי הזיעה שלו, והביא אותו למצב שבו תנועותיו בחלל הבית הזכירו שחייה יותר מהליכה. במטבח שתה כוס מים מסוננים מן המכל המוחזק במקרר, ואחר כך מזג לעצמו עוד אחת. רק אז ניגש לסלון, נשען על אדן החלון והשקיף אל החוץ. רצועת האורות המנצנצים לאורך חלקה הדרומי־מערבי של תל אביב, הנחתמת במשיכת המכחול הכחולה והרוגשת של הים, הסיחה את דעתו ממחשבותיו חסרות המנוח. הוא הניח לעיניו לנדוד אל חזית הבניין שממולו. שם, בקומה המקבילה לשלו, התהלך כצפוי האיש בחולצת פיג'מת־פסים קיצית, פסע לו הלוך ושוב לאורך המרפסת, מקפיד לשמור מרחק מן המעקה המחליד. מעבר לו, כך אומרים, השליכה עצמה יום אחד רעייתו אל מותה.
במרפסת שמתחתיו שוטטה לה מדי פעם, עכשיו דווקא לא, האישה הצנומה שגם היא גרה שם בגפה. בידה האחת החזיקה בטלפון נייד ודיברה בו ללא הפוגה. שמעון חשד שלא דיברה עם איש. בידה השנייה הזליפה מים ממשפך על עציצים שנראו מכאן נבולים מכבר. מראות לא בלתי אופייניים לעיר שהשיגעון הכבוש שלה הצריך השגחה מתמדת, גם אם לא חִייב אשפוז מיידי כמו זה הגלוי והמתפרץ בעיר הקודש, שבה למד בשעתו וקיבל את התואר שלו ברפואה. לו היה האלמן אוזר אומץ, יורד קומה אחת ומתדפק על דלתה של שכנתו הבודדה כשבידיו זר פרחים רענן, האם הייתה אוזרת אומץ ומאמצת אותו אל חיקה?
או שמא הייתה נרתעת מפניו בבהלה, ולו רק משום צילהּ של בת זוגו המנוחה, הנשמטת, כמו קרטון ריק למחצה של חלב או צנצנת שהשליך שכן, שוב ושוב אל אחריתה?
 
לאחר מקלחת מהירה התעכב שמעון לרגע מול המראה. שיער ערמוני, צדעיים כסופים, שפתיים משורטטות היטב, אבל פצועות תדיר בשל הנוהג שלו למחוץ אותן בחוזקה בין שיניו כשהגה במשהו בריכוז מלא, כמו עכשיו. עיניים כחולות, מאומצות. פרצוף יפה מדי, אמרה ריבי, יפה מכדי להאמין לו שהגיע אליה בתול. ובכל זאת, בהתעלסותו הראשונה איתה הוא שבר בַּצורת בת שנים, התנזרות כמעט מוחלטת מיחסי מין מאז הרומן החשאי שלו עם בת דודתו אדווה ומותה בטרם עת. שלוש פעמים, במשך כל התקופה הזו, זימן אליו אישה בתשלום ומדי פעם סיפק את עצמו בעצמו, אבל זה בוודאי לא נחשב.
 
בזאת בעצם עסק המכתב ששלח לריבי, בהשלכות יחסיו עם בת דודתו אדווה על מה שקרה לו איתה. מעניין אם עוברים בה מדי פעם הרהורי חרטה. האם היא שואלת את עצמה מדי פעם, אם בתגובה המהירה והנחרצת שלה כלפיו - נטישתו ערב חתונתם והיעלמותה המוחלטת מחייו - היה מן התבונה. מן הגבר שהתחתנה איתו לאחר מכן, מומחה בעל שם לרפואת שיניים, התגרשה בינתיים. גרה בגפה, כך שמע, עם שני ילדים ולא מעט כסף. מה שברור, במקום לכבות את האש שפך המכתב שלו שמן על המדורה. הישג מפוקפק לפסיכיאטר בעל שם כמוהו, מי שאמור להיות בקיא דיו במסתרי הנפש כדי לדעת לתפעל אותה כרצונו. אלא שהוא מעולם לא היה חכם מן הסוג הזה, ומכל מקום, ספק אם נותרה לו בכלל ברירה. לאחר מה שעולל במפגש האחרון ביניהם, חייב היה לבוא איזשהו מהלך מפתיע, מכריע, כזה שיהפוך את הקערה על פיה.
אל הניסוח האחרון הזה, בדבר המהלך המפתיע, לא הגיע במקרה. בסרט תיעודי שצפה בו פעם נשאל גאון השחמט האמריקאי בובי פישר על המלחמה הפסיכולוגית המתוחכמת שניהל בקרב על אליפות העולם ברייקיאוויק מול יריבו המושבע מרוסיה, ספאסקי. "אני לא מאמין בפסיכולוגיה," השיב נחרצות, "רק במהלכים נכונים." זה גם מה שהוא ניסה לעשות במכתב הזה — לחולל את המהלך הנכון, הימור מחושב על כל הקופה, שאמור היה לכבוש בעבורו מחדש את ליבה של ריבי ונסתיים במפלה ניצחת.
אלא אם ההפסד הזה, הבלתי צפוי, הוא מה שכיוון אליו בעצם מלכתחילה. אלא אם לשם רצה להגיע. שהרי בחשבון הסופי, מי כמוהו יודע, ידע כבר אז, הפסיכולוגיה היא שצוחקת, בדרך כלל, אחרונה. גם אצל פישר, דרך אגב.
 
 
ב
 
בפעם הראשונה שמשהו משמעותי קרה בינו לבין בת דודתו אדווה הוא היה בן שבע־עשרה. שבע־עשרה וחצי, אם לדייק. אחת־עשרה שנים הפרידו ביניהם, פער משמעותי במרחבי הגילים הללו. ועדיין, מה שקירב ביניהם היה כנראה חזק יותר. זה היה באירוע משפחתי שגרתי. ספק אם היה זוכה ליותר משורה או שתיים של אזכור ביומנו - כן, בשנים הללו עדיין ניהל יומן, סודי כמובן — אלמלא מה שקרה שם בינו לבינה. בעוד המבוגרים מלהגים בבית פנימה על עניינים שלבטח משעממים גם אותם, יצאו הצעירים לעשן על הדשא בחוץ. מחצרות השכנים עלו ריח מנגל ומוזיקה שהגביהה אלי שמיים נמוכים. כן, הוא היה בן שבע־עשרה וחצי בסך הכול, הצעיר בחבורה, והכול, כך הרגיש, רבץ עליו, מִסמר אותו אל קרקע המציאות שממנה רצה כל כך להתעלות אז מבלי דעת איך. סביבו נסבו השיחות על בנים ובנות. מהקנטות הדדיות בנושא צמחה לה לפתע סוגיה כבדת ראש למדי - מי נוטה יותר לדת, למיסטיקה, לאמונות לא רציונליות למיניהן, נשים או גברים? היו שם סטודנטים מכל הסוגים, רובם בתחילת לימודיהם, איש איש ומרכולתו האקדמית הטרייה. למרות האווירה המשועשעת, הרוחות להטו. כשהתעייפו מעט אזר גם הוא אומץ: זה שאין נשים ברשימת גדולי הפילוסופים - יש כמה סופרות ידועות, קצת ציירות, אבל פילוסופיות אין וגם לא יהיו - זה בגלל מה שיש להן ומה שאין להן.
השתיקה שנשתררה סביבו לפתה כמלחציים את גרונו. כדי להרוויח זמן איפר את הסיגריה שאחז בידו לכוס הקפה המלאה למחצה שלו ומייד גילה שהיא של מישהו אחר, שנזדעק בכל פה. כשהתקרית הקטנה הזו יושבה איכשהו, בלוויית שפע של עקיצות והלצות על חשבון שניהם, שבו העיניים ונתלו בו.
לא חשוב, אמר, סתם משהו שעבר לי בראש. לא משנה.
דבר, נו, שׁימי, אל תשתפן לי, גער בו אחיו.
תהיה גבר, בקיצור, זרקה בחביבות דודה גניה, שאהבה להסתפח תמיד לצעירים. ברכיה ושוקיה הלבנות המלאות היו גלויות ואור הירח המלא זרח בהן.
שום דבר, סתם משהו, לא יודע.
החבורה מצאה עניין אחר לענות בו. הוא נשאר בצד, לבדו.
 
אפשר?
השאלה הזו, הכל כך לא ישראלית באופייה, שהרי לא היה מדובר באיזו בחורה זרה — השאלה הזו, שהרי... בכל זאת פנתה, ביקשה רשות, ורק עם ההנהון שלו התיישבה על כיסא הפלסטיק השחור שלידו. הציעה לו מן המנגו החרוץ ריבועים ריבועים על צלחתה. הוא חשש, לא היה בטוח שידע איך לעשות את זה בלי להטביע את הסנטר שלו במיץ הכתום הניגר. סירב, מלמל משהו על כך שהוא עלול להיחשב כסרבן סדרתי. שרבב לכך איכשהו את הגיוס המתוכנן שלו, עוד שנה בערך. הוא מתכונן לסרב, אף אחד לא יגרום לו לשרת בשטחים.
זה עניין רציני, אמרה, תצטרך לחשוב על זה טוב טוב. אבל שלא כצפוי הניחה לעניין, כאילו זיהתה כבר אז את חוסר הרצינות הגלום בהכרזה שלו. במקום זאת ביקשה ממנו שימשיך במה שהתחיל קודם לכן ולא גמר. לא הסבירה, לא הפצירה, פשוט ביקשה. כעכע כישיש בגרונו, השתהה כמה שניות ובקול כבוש אמר:
מה שיש לנשים זה היריון, שנותן להן ביטחון קיומי חייתי שמבטל את כל השאלות התלושות והמצוצות מהאצבע של הפילוסופיה.
ומה אין להן?
שוב השתהה. במעמקי כיס מכנסי הג'ינס שלו, עם הבטנה הקרועה, פילסה כף ידו המיוזעת דרך מתחת לתחתונים וחפנה כבעווית את הזין שלו, מתעלת לשם את הרעד שאחז בו.
אין להן זקפה. כשזה קורה לך, המסתורין שבזה, חוסר השליטה, הקשר של הרצון עם הגוף, כל זה ביחד נזרק לך בפרצוף בצורה ששום דבר לא דומה לה אפילו. רוצה או לא רוצה, אתה נעשה מזה פילוסוף.
המבט היציב, השקט, כמו גם כפות הרגליים החשופות בסנדליהן עם הציפורניים המעוגלות הבלתי צבועות, בניגוד לכל הבנות האחרות שם, כל אלה הכריחו אותו להמשיך.
באופן כזה, הכי נמוך מוביל להכי גבוה.
למה נמוך? אמרה. טבעי.
לא, התעקש, ההיריון הוא תוצר של הטבע. חומר יוצר חומר. אין טבעי מכך. הזקפה - לא, לא רק.
שום דבר בתשובה שלה לא רמז על הפער ביניהם, הזועק לשמיים בכל מובן אפשרי. יש משהו בדברים שלך, אמרה לאיטה, כמתוך הרהור. גם ניטשה אמר: האישה היא חידה ופתרונה היריון. יש לכם אותו ראש. אחר כך הזכירה איזו פילוסופית־פמיניסטית ידועה - האירוניה שבצירוף התארים הזה, על רקע הדיון, לא נעלמה מעיניו - אחת בשם קמיל פּאגליה, שהייתה לה תזה מאוד דומה לשלו על הקשר בין זקפה וחשיבה פילוסופית. וזה מה שמוכיח, בן דוד יקר, שאישה וגבר יכולים להגיע כמעט לאותה מסקנה מתוך התנסויות אינטימיות שונות לגמרי, מן הסתם.
זה היה הרגע שבו, מדמיין לעצמו איך הוא "משחיל אותה עד הסוף במלוא גבריותו הבוסרית עדיין" - כך, למרבית הבושה, התנסחו המילים במוחו, ומייד היתרגמו לגופו — זה היה הרגע שבו התאהב בה נואשות. למרות שאם לדייק, הנהייה אחריה התחילה אצלו הרבה קודם לכן. כילד שמע את אביו - באחד הימים האחרונים שלו בבית, קרוב לוודאי, ולכן זה נחקק בעוצמה כזו בזיכרונו - אומר לאימו, בכעס, שאדווה היא האדם היחיד עם שׂכל במשפחה שלה. אדווה ואבא שלה, שממנו היא קיבלה את זה, כנראה. משום שאביה הוא אחד שיודע לחשוב. אם שמים בצד את הטיפשות הזו שלו, לבוא הנה בתור גרמני ולהתגייר בגלל משהו שהוריו עשו כשהוא היה בגיל של שמעון בקושי. הדברים הללו שאביו אמר לאימו - הם נסעו שלושתם במכונית, ואימו הייתה מוטרדת מאופן נהיגתו הבלתי זהיר של אביו - עשו כנראה את שלהם. עובדה היא שמאז משהו בו שאף, כמהּ, להתייחסותה של בת הדודה המבוגרת, לניד של אישור, למילה של הערכה. עכשיו זה קרה, בבת אחת. העיניים החומות שלה פנו אליו במבט ישיר ואמיתי, שופע חוכמה. השפתיים התפוחות מעט, המזכירות את אלו של אימו, השיער השַטֶני המסורק לאחור בפשטות, כל כך רך ונעים למגע - הוא היה מוכן להישבע על כך - והגוף הדק והמלא מספיק, בעיניו לפחות. לאחיו היה חבר מבוגר ממנו שיצא איתה זמן קצר וטען שהייתה רצינית מדי וצרה מדי למטה מכדי שיהיה באמת שווה להתעסק איתה. משהו בו מייד התקומם, רצה למחות נגד העלבון, אבל הוא סתם את פיו ורק הגביר בהרבה את הווליום של פינק פלויד אצלו בחדר.
לא כל זאת פירט, כמובן, במכתב הגורלי ההוא לריבי. היא כבר שמעה ממנו לפני כן על הרומן החשאי שניהל בצעירותו עם בת דודתו הנערצת עליו ועל מותה בטרם עת, אבל לא הרבה יותר מכך. למעשה, על פי עדותה שלה, הסיפור הזה בגרסתו המתומצתת, המצונזרת (היא אומנם לא ידעה זאת אז), הוא שהפיל אותה ברשתו. "יצר את הקליק," בלשונה. הם שוחחו במכונית שלו בשעת לילה מאוחרת מתחת לדירה שבה התגוררה אז, בכיכר היל בתל אביב. הוא נתן לה טרמפ לשם, למרות שזה בכלל לא היה בכיוון שלו, לאחר שהתוודע אליה בדירת חבר. לבקשתה סיפר לה כיצד הגיע לפסיכיאטריה, סיפור שאדווה כיכבה בו, כמובן. ריבי הייתה מלאת הבנה והערכה. גברים, בטיפשותם, מתפארים תמיד בכיבושים שלהם, אמרה, הם לא יודעים כי דווקא הגבר שלא הצליח, זה שליבו שבור בגלל אישה, הוא זה שהן נמסות לפניו. מייד אחר כך הוא והיא החליפו נשיקות לוהטות. היה ברור, מתבקש ממש שיעלה אליה - אז גרה בשכירות, עם שותפה, אבל מה זה משנה? חדר ומיטה יש לה שם לעצמה. בכל זאת נרתע, התחמק, כמו תמיד, מלמל משהו על פגישה שיקבעו לשבוע הבא. מה שצריך היה להספיק כדי לגדוע בעודו באיבו, כמו תמיד, את הרומן שאך הנץ. אלא שהיא, למרבית ההפתעה, לא ויתרה.
במכתב ההוא אליה הזכיר זאת בכמה מילים כמבוא, כהסבר, לשורה התחתונה — אם חשב תמיד שהקשר בינה לבין אדווה מתמצה באופן שבו סלל הסיפור על אדווה את הדרך לליבה, טעה לגמרי. כשניצבה לפניו אתמול בלילה, שוב עירומה, הבין פתאום שמדובר במשהו אחר לגמרי. מדובר בדמיון שלה לאדווה שזמן ארוך כל כך נחבא מעיניו, דמיון פיזי שאינו מזדקר מייד לעין ולכן הוא יכול לפעול עליך את פעולתו מבלי שתדע זאת. ראי אצל אוּנאמוּנוֹ, הסופר הספרדי הגדול. הגיבור שלו שונא, ללא שום סיבה נראית לעין, מישהו שהוא בכלל לא מכיר. לבסוף הוא מגלה שהוא מזכיר לו איש שתיעב מסיבות טובות מאוד בכפר שממנו בא. משהו כזה. בגלל הדמיון הזה בינה לבין אדווה התאהב בה ממבט ראשון בלי להבין למה, ברח בלי להבין למה, חזר בלי להבין למה. כי מפני האהבה, כשהיא אוחזת בך, אי אפשר באמת לנוס, אבל אפשר להסתתר מפני האמת הניצחת האורבת מאחוריה.
 
*
בסיומה של אותה שיחה עם אדווה על הדשא בחוץ, בעיצומו של המפגש המשפחתי, סוכם שיבוא אליה וייעזר בה במתמטיקה. הוא למד לבגרות חמש יחידות ובקושי שרד את החומר "הקשה רצח" הזה. היא, מסתבר, הסתדרה עם מתמטיקה בקלות, למרות שלא לכך ייעדה את עצמה. היא למדה רפואה ובחרה להתמחות בפסיכיאטריה. התנאי שלה היה שיעשו זאת בלי יותר מדי "רעש וצלצולים". משפחה היא אחד הדברים שמהם היא מעדיפה לשמור מרחק. עברו שנים מאז השמיד את יומנו, עוד לפני כניסתה של ריבי לחייו, אבל אם זכר נכון, מתחת למשפט הזה של אדווה מתח קו. אפשר היה להבין את ההצהרה כפשוטה — הרי אביה הגרמני חזר לגרמניה עם אימה הישראלית, דודתו, אחות אימו, בעוד שהיא התעקשה לשרת בצבא ולאחר מכן להמשיך לחיות בישראל, רחוק מאוד משניהם. אבל אפשר היה לחפש באמירה הזו גם מובן אחר, מופשט, ובעיקר כוללני יותר, כזה שטמונה בו הסתייגות ממוסד המשפחה באשר הוא. איך שלא יהיה, החשאיות הזו התאימה גם לו. לאימו, ידע, לא הייתה דעה טובה עליה. למעשה היא ממש לא סבלה את אדווה. מן הסתם בגלל שאביו דווקא החזיק ממנה וגם, למרות שאימו הייתה מכחישה זאת בתוקף לו העלה זאת לפניה, משום שפקדה עליה עוון אִימה - הקשרים בין השתיים נותקו למעשה לגמרי מאז "ירדה" האחות לגרמניה, מה שלגמרי לא התאים לאימו הלא ממש פטריוטית, אבל עובדה היא עובדה.
כך או כך, הפגישה המתוכננת עם אדווה ממילא לא יצאה אז אל הפועל. ממש ברגע האחרון קיבל ממנה הודעה טלפונית שהיא חולה, התקף קצרת. היה ידוע שהיא סובלת מכך, והצבא אף העמיד בדרכה מכשולים בטרם הסכים לגייס אותה. להודעת הדחייה לא צורפה כל הצעה למועד חלופי. גם לפניות שלו בעניין זה לא ענתה. לבסוף הניח לפני דלת דירתה מעטפה ובה כמה שירים שכתב, ביקש את חוות דעתה. כשלא שמע ממנה גם אז, אף לא מילה אחת, הרפה.
 
 
ג
 
קרוב לשנתיים מאוחר יותר נתקל בה ברחוב באקראי. לאירועים משפחתיים מיעטה להגיע. הוא, בינתיים, התגייס לצבא, כך שהסיכויים שלו לראות אותה פחתו בהרבה. והינה היא לפניו, היכנשהו בקינג ג'ורג', סוחבת שקית פלסטיק מלאה במצרכי מכולת. לצידה הלכה בחורה גבוהה בראש ממנה ובידה שישייה של מים מינרליים. עצר ובמבוכה מסוימת הפטיר שלום. יופי, אמרה מייד הבחורה החסונה. גופיית הטריקו הצהובה שנדבקה בחום לגופה המלא הקנתה לה מראה של קלח תירס בשל. אני חייבת לרוץ, קח, תעזור לה עד הבית, קשה לה לנשום. לא צריך, מחתה אדווה, שנראתה באמת קצת חיוורת, יגעה וכחושה משזכר. וכבר הושמה השישייה בידו, והבחורה ההיא נישקה את אדווה והסתלקה לה. בסוף, את רואה... גם אני, אמר כמתנצל והצביע על עצמו במדים. לפחות אני במודיעין, לא בקרבי, למרות שגם זה נורא, הכול חלק מאותה מכונה דכאנית. כיוון שלא הגיבה המשיך, המזל הוא שאני מצליח ללמוד קצת. פילוסופיה. באוניברסיטה. לקחתי כמה קורסים. אני משרת ליד, את יודעת?
יודעת, אישרה. ולא הוסיפה.
היא יודעת שהוא בצבא? במודיעין? שהוא לומד באוניברסיטה? או כל אלה יחד? זה מה ששאל את עצמו בעודם מהלכים בשתיקה זה בצד זה. וזה שהוא אוהב אותה, האם גם זאת ידעה? את השאלה האחרונה הזו שרטט באותיות גדולות, צועקות ממש, ביומנו.
בלי לחכות להנחיה שלה פנה לרש"י. שם כבר הלך בראש, מוביל אותה אל הבניין שבו גרה. בכניסה לקח ממנה גם את שקית המצרכים. לא אמרה דבר. טיפסו בשתיקה אל הקומה השלישית. שם עצרו, מתנשמים בכבדות. הוא בשל המשא שסחב, היא בגלל מחלתה. אותות המאמץ ניכרו היטב בפניה. היה ברור שהיא רוצה להישאר לבד, אבל רגע לפני שנבלעה בדירתה פלטה איכשהו, מצליחה רק בקושי לחלץ — מחר, שמונה בערב.
 
הוא אכן התייצב שם, בשמונה בערב בדיוק, לא סיפר על כך לאיש. כשהגיע קיבלה אותו בחיוך חטוף שהאיר את פניה. השיער השַטֶני שלה היה מעט פרוע וחולצת הטריקו החומה שלבשה, בצבע קפה נמס, הייתה גדולה עליה. לעומת הפעם ההיא, הקודמת, במפגש המשפחתי, היא באמת רזתה. לא שזה שינה משהו בשבילו. סימנה לו שיֵשב רגע, היא באמצע שיחת טלפון. הוא העדיף להמתין בעמידה בעוד היא משוחחת בחדר האחר עם מישהו, או מישהי, על אדם שנמצא בטיפולה. פה ושם קלט חלקי משפטים, שמות של תרופות שלא הכיר. השיחה התארכה והוא התבונן מסביב. מנורה עומדת אחת עם אהיל צבעוני הותירה את הסלון הקטן חשוך למחצה. ועדיין, כל מה שראה שם נשא את חותמה של הנשיות המאופקת, החזקה והמלומדת שלה. האופן שבו הועמדו הספרים, כמעט בכל פינה פנויה אבל לא עד כדי מחנק, בלי לוותר על איזושהי מחויבות לצורה, לרצון לרַצות גם את העין. נוספו לכך הפלקט גדול הממדים מתערוכה של ורמיר, הצייר הכי אהוב עליו, והכּרזה הפוליטית על הקיר, בשחור־לבן. ממנה למד, אם צריך היה בכלל הוכחה לכך, שהיא נמנית עם המחנה שלו. אפילו המאוורר המשתלשל מן התקרה וסב בעצלתיים תרם לחיזוק התרשמותו, גם אם לא היה ברור לו עד הסוף כיצד. במקביל לכך, החשש שלו מפניה התעצם. נזכר בדברים שאמר אז על הדשא בחצר. לא מה שאמר, אלא איך אמר זאת, הביטחון הילדותי שהפגין לפני אישה בשלה ומנוסה בהרבה ממנו. ומה אם יצטרך עכשיו לפרוע את השטר, במובן המיני הפשוט והישיר? הרי כבר אז הייתה מאחוריה, בנוסף לכול, גם שנה בלונדון. אישה צעירה לבדה בעיר הגדולה הזו. אמרו שהיה לה פה סיפור עם גבר מבוגר ממנה, שנסעה לשם מאוד חולה. לך תדע. מה שברור הוא שהוא, שבתחום הזה ניזון עוד מפירורים, עומד כאן מול מי שכבר טרפה בחייה יותר מגבר אחד. אז מה לה ולבן דודה הצעיר ממנה באחת־עשרה שנה? אולי ישאיר פתק וילך. או, עדיף אפילו, ייעלם, פשוט בלי שום הסבר, מסתורי לעד, בלתי מושג. הרי כל דבר עדיף מן ההתבזות הצפויה לו.
כשסיימה סוף סוף את השיחה יצאה אליו, אחזה בידו ומשכה אותו פנימה. במכתב לריבי לא פירט כל זאת, לשם כך צריך היה לכתוב רומן שלם. לתאר כיצד כיבתה קודם לכן את האור, כך שרק זה שבקע מחדר האמבטיה הצמוד עמד בינם לבין חשיכה גמורה. מיטה מוצעת חיכתה שם. רפסודה חיוורת על פני ים אפל, סוער. להוסיף ולספר כיצד פקדה אותו בבת אחת סחרחורת, עד בחילה. ואיך היא, כאילו חשה בכך, הובילה אותו אל החלון. שם ריווחה מעט את שלבי סוכך הפלסטיק בצבע קרם, לאפשר לאוויר הצח להיכנס ובעיקר - האם לכך כיוונה מלכתחילה? - לאפשר לו להביט דרכם אל החוץ.
בדירה ממול, קרובה עד להפתיע, חלון קרוע בקיר אל חדר צר, מואר. אישה יושבת ליד שולחן ערוך וגבר מתהלך, נושא בידו סיר, או קערה, יוצק ממנה לצלחת אחת ואז לשנייה. תמונה ביתית שלווה ורגילה כל כך, אילולי היה הגבר עירום לחלוטין. כך גם האישה. עתה קמה ליטול דבר מה מן המדף מעל ושבה והתיישבה. מבוהל מן המראה הבלתי צפוי הזה, נרתע תחילה שמעון לאחור, אבל עצר בעצמו. האיש מבוגר, כפוף מעט, שדוף. האישה צעירה יותר, מותניים צרים, חזה קטן. את פניה הסיניות, הבובתיות מעט, אולי רק בעיני איש המערב, ובו זמנית כה עדינות התקשה לראות. אלא שבינתיים כבר זיהה ממילא במי המדובר - פרופסור דיאמנט ואשתו תמנע. את השם הסיני המקורי לא ידע. הוא היה הנחשב שבמורי החוג לפילוסופיה, למרות שכבר אחרי שיאו, אמרו. הביא עימו ניחוח של אוניברסיטאות ומרכזים אקדמיים מהחשובים בעולם, באחד מהם הכיר את המרצה הסינית הצעירה. למענה הקריב את אשתו וילדיו. "איבדתי את משפחתי בשואת האהבה," אמר פעם בריאיון לעיתונאי, וסירב לחזור בו מדבריו גם כשפרצה המהומה. והיא, "שבאה אחריי לארץ לא זרועה", השקיעה מאמצים אדירים, כנראה, להשתלט על השפה. בשיעורים שלה הקפיד שמעון לשבת קרוב אליה, בשורה הראשונה, ולהסות כמידת יכולתו את המלהגים והמרעישים שלא הייתה להם לא סבלנות ולא יראת כבוד לחוכמה העתיקה שבשמה דיברה. גם לא לעברית המהוססת, המתנגנת לאיטה, שעליו הילכה קסם.
עכשיו היא קמה שוב, הוציאה דבר מה מן המקרר ובכף ידה הפנויה הצליפה על עורפה, כמו כדי לסלק משם יתוש טורדני. בשוך ההלם הראשוני היה במראה הזה של השניים הסועדים את ליבם ללא כל כסות לעורם משהו שלֵו ורוגע, והוא החל לחוש איתם לגמרי בנוח. לא רק עם העירום שלה, המשורטט באנינות שכזו במכחולו האוהב של הטבע, אלא גם עם מערומיו המעוותים והמדולדלים של בן זוגה המזקין. אולי משום שהתקבלו על ידה בטבעיות כה רבה.
כמה זמן צפה בחיזיון הקטן הזה, שמאום לא קרה בו למעשה? אדם וחווה לפני שאכלו מהתפוח. או, יותר נכון, לאחר שהטראומה שספגו מן האכילה והגירוש התפוגגה כבר. שביעות הרצון מן הניסוח הזה שלו גרמה לו לפנות אל אדווה, לחלוק אותו עימה. רק אז הבחין בכך שהוא עומד לבדו.
מצא אותה יושבת במטבח ליד שולחן ערוך - קערת סלט, צלוחית זיתים, נתח גבינה צהובה ופרוסות לחם קלוי. בתנועת יד הזמינה אותו להצטרף. הוא התיישב וזמן מה סעדו בשתיקה. האם ידעה שהם מורים שלו? כן, אמרה, הוא הזכיר אותם באחד המפגשים המשפחתיים הספורים שאליהם הגיעה. והיא זכרה זאת? כמה מפליא. המשיכו לאכול, מחליפים פה ושם משפטים קצרים. היה ברור לו שגם מחשבותיה מכוונות אל נאום זקפת הגבר שנשא אז באוזניה הנער החרד והנלהב שהיה ואיננו עוד, והוא חייב היה להודות שהעירום הפשוט, היומיומי וחסר היומרה של בני הזוג במטבח שממול נטל הרבה מעוקצה של התֶזה הזו.
ממש לפני שהלך הושיטה לו מעטפה וכתב ידו עליה. השירים שהשאיר בזמנו בתיבת הדואר שלה. יפים, אמרה. שומעים בהם בבירור את הקול שלו, שזו בעיניה מעלה. היא כתבה בשוליים כמה הערות, הצעות לתיקונים. הוא יודע שהייתה בצבא מורה חיילת? היא לא מצליחה להשתחרר מזה.
 
שבוע שלם חלף לפני שהתורנויות שלו בבסיס שבו שירת ושלה במוסד לחולי הנפש שבו השלימה את תקופת התמחותה אפשרו פגישה נוספת ביניהם. הניח לפניה במבוכה שתי בננות וקופסה של לבבות ארטישוק שלקח בגניבה מן המזווה שבבית. על פי הרכילות המשפחתית, הוריה בגרמניה תמכו בה בסכום סמלי בלבד והיא נאלצה לחיות בצמצום. נשקה לו על לחיו ולקחה אותו שוב היישר לחדר השינה, אל אותו חלון ואותו סוכך שהיא פערה בו שוב סדק לצפייה. אלא שדווקא בשעת אחר צוהריים מאוחרת אך עדיין שטופת אור זו, המטבח בבניין שממול היה חשוך וריק, עד כמה שיכול היה לראות. כשנשא אליה שמעון עיניים שואלות ראה שהיא מתבוננת בעניין אל דבר מה בחוץ. הניח למבטו לשוטט בעקבות מבטה, לרדת בקיר הלבן אל החצר הפנימית שבין הבניינים - רחבה קטנה ששיחים קוצניים עלו בה. פה ושם קרחות דשא מצהיב, שנראו לו כמו פצעים זבי חול. לא הרחק משם, שני עצי דקל היתמרו אל על. למרגלות אחד מהם מוטלים היו אופניים של ילד, קרוב לוודאי שאינם שמישים עוד. האם זה השיעור שהיא רוצה ללמד אותו הפעם? היא פונה אל משורר הבוסר שבו כדי שיחצוב יופי ומשמעות מתוך סתמיותו חסרת החן של המראה היומיומי? ואולי החתול שרובץ על גג ביתן פחי האשפה הוא העניין? לא הרחק ממנו - איך לא הבחין בכך קודם לכן - עמד תוכי גדול, ירקרק, על גבי כבל שחור שנמתח מדירה בבניין שממול אל אחד מעמודי החשמל או הטלפון. על פני הקרקע, קִרבה כזו של התוכי לחתול הייתה מסתיימת ודאי בזינוק נחשוני אחד שהיה מביא עליו את הקץ. כאן, כשהוא עומד על גשר צר כל כך שבין שמיים וארץ, נראה התוכי על שלל גוני הירוק המרהיבים של נוצותיו שלֵו ובטוח. בטוח מדי? זה מה שהיא מנסה להגיד לו? ומי משניהם החתול? ומי התוכי?
מכל אבריו של החתול, זנבו הגמיש המוארך היה היחיד שזז מדי פעם, כמו מעצמו, בתנועות איטיות, מקריות, מצד אל צד. עכשיו, בדיוק כשהתוכי התחיל לפסוע לפנים, זה שוב קרה. זנבו של החתול החל להיטלטל. כאילו ביקש בעליו לעכב כך את הציפור המרהיבה שהולכת ומתרחקת ממנו, לומר לה את כל מה שלא הסגיר ביציבתו הדוממת, הקפואה. והתוכי אכן נעצר - זנב החתול חדל מלהתנועע - וחזר אט אט למקומו הקבוע, כמתנודד על נקודת האיזון המדויקת שבין המודעות לסכנה לבין המשיכה לאותה סכנה עצמה.
בעוד כתפו מתחככת מדי פעם בכתפה של בת דודתו המבוגרת ממנו בתוך מסגרת החלון הצרה, על הרִגשה העזה שהדבר עורר בו, שאל את עצמו שמעון אם גם היא רואה בעיני רוחה את מה שהוא רואה - זינוק נחשוני אחד, צרחה מבועתת אחת, קול חבטה אחת על פני הקרקע, והחתול מתרחק משם, שפתיו צבועות בדם?
אך טבעי היה שירצה לדבר איתה אחר כך על מה שהם ראו שם. היא העדיפה שלא. לא על הכול צריך לדבר. בטח לא מייד. האמירה הקטנה והחריפה הזו השאירה אותו נבוך במקצת. האם יש דרך נכונה לענות על כך מלבד בשתיקה? עודו תוהה על כך, שיחת טלפון שהגיעה מבית המשוגעים שלה גרמה לה לצאת לשם בחופזה. האם לא מנצלים שם יותר מדי את מסירותה? התקומם. תגידי להם שיש פה חייל צעיר, אבוד, שזקוק לך לא פחות, אולי יותר מכל ה... לא ענתה, אבל טרם צאתה התעקשה לערוך לפניו בחיפזון שולחן לארוחה קלה. אחר כך נתנה לו מפתח לדירה. כשיסיים, שינעל את הדלת אחריו. ייפגשו בשבוע הבא. בחיבוק שלה, כשנישקה אותו לפרידה, חש דבר מה שעורר בו ציפייה מהולה בחשש.
 
שבוע לאחר מכן התבטל ברגע האחרון המפגש ביניהם. היא סבלה מהתקף קצרת וביקשה שלא יבוא. אחר כך אימו היא שנפלה למשכב. אדומה כולה ומזיעה, עוד רגע היא מתה. מסרבת להזעיק רופא, גם לא מניחה לו לעזוב אותה מהרגע שבו היה חוזר מן הבסיס. אחיו כבר היה אז באמריקה, והשאיר אותו בודד במערכה. אחר כך הייתה עוד דחייה, משהו שקשור לצבא, כנראה, הוטל עליו להחליף עמית בתורנות או לשאת, מסיבה כזו או אחרת, בעונש של ריתוק. עניין שכיח אצלו אז.
 
 
ד
 
כשהגיע אליה סוף סוף, לאחר חודש שבו לא התראו, הייתה זו שעת לילה מאוחרת. לאימו נתן להבין שהוא בחברת מישהי מהבסיס, ולא לצורכי בילוי תמים בלבד. קורת הרוח הגלויה שלה מדבריו, יחד עם ההזהרה הקבועה שלה במצבים הללו, להישמר שלא יהיו לכך תוצאות בלתי רצויות, כמו באיזה רומן מהמאה התשע־עשרה, העירו בו איזו רשעות ילדותית. לא רק שהיא, זאת שהוא הולך להיפגש איתה, זהירה מספיק בשביל שניהם, הטעים באוזניה, אלא שבניגוד אליו היא מסתירה את זה טוב טוב גם מהוריה.
 
צלצול בפעמון בשעה כזו, בתוך דומיית גרם המדרגות השומם, נראה לו לפתע רעשני להחריד. נקש בעדינות על הדלת ושמע את טפיפת סנדליה בבואה לקראתו. מלבד חומרה ורצינות, כרגיל אצלה, היה הפעם בפניה גם משהו מכמיר לב. בפעם הראשונה חשב עליה כעל אישה בודדה, אישה שמצפה לו לאחר שנעדר זמן רב כל כך. כאילו האור שזרקה עליה מנורת הצד העומדת, בתוך החלל החשוך למחצה, האיר אותה רק בעבורו. אני... החל לומר לה, וקולו, הגבוה מדי באוקטבה, היה צעקני כמעט. ואז, במתינות - אוהב אותך. בתגובה נישקה אותו נשיקה חטופה על פיו, מפתיעה במהירות שבה בוצעה. בחדר השינה שאליו עברו באופן בלתי נמנע, כשחיבקה אותו וגופו הנערי נצמד לשלה, שפתיו פגשו את תאומותיהן, ידה גיששה על ירכו וכף ידו כבר פילסה לה דרך, להוטה מכדי לחכות, אל אחד מקימורי שדיה, והוא פלט מייד את כל שהיה אצור בחלציו, בצעקה שגם אותה לא הצליח לכבוש.
מעולם לא קרה לו משהו כזה, מלמל נבוך, אומלל, הוא מתנצל. במקום תשובה נשקה לו על מצחו. אחר כך הסיעה את כף ידו אל פיה והיטתה את פניה כך שלרגע ארוך אחד נחה לחייהּ החמה בתוך כפו, קצה אגודלו מתלחלח מן המגע בלשונה. כמו ילדה צעירה מאוד בחיק כפתו הגדולה, המנחמת, של איש מבוגר ממנה.
 
כששתו אחר כך תה במטבחה נשמה מעט בכבדות. תכף יעבור, אמרה. הוציאה משאף מתיקה. פעם ראשונה תקעה בנוכחותו את אביזר הפלסטיק המוארך בין שפתיה וסחטה את מטענו לתוך גרונה. בעיניים עצומות, קווצות משערה הבהיר דבוקות למצחה החיוור המיוזע וחזה הקטן עולה ויורד, המתינה איתו עד לגמר ההתקף.
כשפקחה לבסוף את עיניה לרווחה ראה עצמו ממוזער באישוניה. החל לספר לה מעלילות בסיס המודיעין שבו שירת, פלט בשקיקה אינפורמציה סודית ואסורה. היסתה אותו בעדינות. אחר כך סיפרה לו על כמה מן המאושפזים שבהם טיפלה. בניגוד ליחסה המסויג למשפחה שלו ושלה, למשפחה בכלל, עליהם דיברה כעל אנשים קרובים ויקרים לליבה. אחד מהם גונב ומטמין במקומות סתר כל פיג'מה של בית החולים שהוא יכול לשים עליה יד. לשני קוראים "המוח", התאים האפורים לא מבינים את התאים האפורים, הוא נוהג לומר. אדווה הדגימה לו את האופן שבו הקיש אגב כך על מצחו, החוכמה שלי מתגמדת מול השכל שלי, התלונן. לשמעון הזכיר הדבר הרצאה ששמע כמה ימים קודם לכן מפי פרופסור דיאמנט על "לפני שער החוק" של קפקא. הפרופסור פירש אותו כמשל על חוסר היכולת האימננטי של האדם לחדור לנבכי נפשו שלו. מרבית הסטודנטים הסתייגו מן הפירוש המצמצם הזה, אבל דווקא שמעון, שתמך בו, לא קיבל מדיאמנט את רשות הדיבור עד גמר השיעור. כך נמנע ממנו להציג פיתוח מקורי משלו לדברי הפרופסור, הדגמה לפחות: כל חלום שאנחנו חולמים הוא שער ללא מודע שלנו, דלת כניסה שנבנתה במיוחד בעבורנו; אבל אנחנו נידונים להמתין לעד על סיפה, משום שלעולם לא נדע בדיוק את הצופן לפתיחה שלה. כלומר, את הפתרון האולטימטיבי של החלום. היא מבינה?
כן, אישרה ללא מילים, בעיניה, בניד הקל של ראשה.
אחוז התרגשות משונה, בלתי נשלטת, החל מתאר לה חלום מלפני מספר לילות, מן התקופה הזו שבה לא התראו. צמד חלומות, למעשה. בראשון הוא שכב חולה וקודח - ובאמת באותו יום לא הרגיש טוב - ומישהי טיפלה בו. היה חשוך מכדי לראות, אבל ידע שזו המרצה הסינית שלו, אשת הפרופסור. מן החדר הסמוך דיבר אליה מישהו בסינית שוטפת. שמעון לא הבין כמובן אף מילה, אבל מהאופן שבו ענתה לו היה ברור שזה הפרופסור. וכי מי עוד? כאחות מסורה קינחה את גופו הקודח במטפחות מבושמות. מדי פעם החליקה בכף ידה על מצחו, פניו, חזהו. אין דבר מתוק יותר מן המחלה, חשב לעצמו בחלום, ונזף בעצמו על כך. מה תגיד אדווה על הפינוק הילדותי הזה? כבר בחלום, הדגיש, הוא שאל את עצמו את השאלה הזו, כמנסה לתת גם לה דריסת רגל. הֵקיץ, נרדם שוב ומצא עצמו, לאחר שפע של התרחשויות שהוא בקושי זוכר עכשיו, עומד בראש מגדל גבוה. זה כבר החלום השני, מעניין אותה?
ודאי.
הוא בראש מגדל, שום מעקה. הסינית ממתינה לו למטה בזרועות פרושות. ברור לו שעליו לקפוץ אליה, אבל בגלל העדינות והשבריריות שלה הוא מפחד למחוץ אותה בכובד משקלו. אולי גם להיפגע בעצמו. כשהתעורר אחזה אותו שוב, סיפר לה, תחושה של מועקה ומבוכה על כל הסימבוליזם הילדותי המתפנק הזה.
 
במפגש הבא שלהם נעלמה אדווה לרגע בחדר השינה וחזרה משם עם אלבום תמונות. הינה היא התינוקת בזרועות אביה. כמו אלבום של פושעי מלחמה נאצים, חלף בו הרהור בלתי נשלט למראה החזות הארית כל כך של האיש. היא בעגלה עם אִימה, דודתו. הוא רואה כמה האחיות דומות? הפה, השפתיים הבולטות האלה, שגם לה יש. הוא עוד לא נולד אז. והינה ההפתעה - תמונה משפחתית רבת־משתתפים. במרכז - תינוק בן יומו, עם פרצוף רציני להחריד, הוא מזהה? מישהו שלא שוגה באשליות, כבר אז, ובזרועות מי? היא הייתה אז בת פחות מאחת־עשרה. קצת חסר אחריות, לא? לשים לה מטען כזה בידיים.
ובאמת אפשר היה לראות שבניגוד לאביו, שעמד שם בצד בהבעה של מי שרגיל להגיע לדפי העיתונים הרבה יותר מאשר לאלבומי צילומים משפחתיים, אימא שלו, במרכז, מושיטה ליתר ביטחון יד מתחת לאמות ידיה המשוכלות של הילדה שמחזיקה אותו. בלי לנגוע בהן, כמובן. מהר מאוד הם התחילו להעסיק אותה כשמרטפית שלו. צעירה אולי, אבל כבר נחשבה למסורה ואחראית מאוד. בחסות הדימוי המופתי שלה עשתה שם לפעמים דברים כל כך מופרעים, כל כך חסרי אחריות, מבלי שאיש ידע על כך, שכשהיא חושבת על כך היום - רק בנס הוא יושב איתה פה עכשיו.
 
יומיים־שלושה מאוחר יותר הגיע אליו במפתיע, לבסיס שבו שירת, מכתב. כשראה את שמו וכתובתו הצבאית רשומים בכתב ידה על המעטפה היה משוכנע שהיא מודיעה לו על ניתוק מוחלט ומיידי של הקשר ביניהם. במקום זאת מצא שם את התצלום המשפחתי העתיק הזה. נלווה אליו דף כתוב שנשא עליו את הלוגו של בית החולים הפסיכיאטרי שבו עבדה. היא חושבת שמצאה את המפתח גם לשני החלומות שלו וגם למה שקרה ביניהם קודם לכן אותו לילה במישור הגופני. הכול קשור למה שנחשף אליו בגללה במטבח של המרצים שלו. מה שהוא ראה שם הפך בלא מודע שלו להצצה לאינטימיות של ההורים שלו. בעיקר שאביו, כמו פרופסור דיאמנט, הגיע לאימו אחרי שעזב אישה אחרת, ואימו הייתה צעירה בהרבה מאביו, כמו במקרה של בני הזוג הזה, גם אם לא בפער שנים גדול כל כך. היא עצמה, בהיותה מבוגרת ממנו, נכנסת מבחינתו גם כן למשבצת של האימהות. היא ואימו התמזגו והופיעו בחלום שלו בדמות הסינית. אביו, שמדבר מבחינתו סינית, הופיע שם בדמות פרופסור דיאמנט. המסקנה שלה, קצרה ונחרצת, הייתה שהחלום הזה משקף מציאות שמעמידה את שניהם בפני מבחנים לא פשוטים. הם חייבים להיות שקולים, מאופקים וקשים יותר עם עצמם. זה התנאי להמשך החברות ביניהם, שֶיקרה לה מאוד. אם זה מקובל עליו, היא מצפה לו בשלישי הקרוב, כרגיל.
הוא לא הספיק לעצור, לתהות לרגע, לעכל את שקרא, כשמישהו שם קרא בשמו. מכתב בשבילך. בשבילי? כן, בשבילך, מאדווה. אדווה? כן, גם זאת בשלישות התפלאה, אמרה שכבר קיבלת, אז היא העבירה לשמעון בש"ג, והוא אמר, לא מכיר שום אדווה, קחו את זה ממני.
האם הם התלוצצו על חשבונו? כשהמכתב הנוסף בידו חיפש לעצמו פינה שקטה, פרטית, לבסוף הסתגר בשירותים. ליבו חישב להתפקע, הינה מגיעה המהלומה, גט הכריתות. בהשהיה, כמובן, כמו הכול אצל אדווה.
אבל לא, לעמוד הכתוב הנוסף מצורף היה פתק הסבר. מייד לאחר ששלחה את המכתב הקודם נזכרה שרצתה להגיד לו עוד משהו. אפרופו כל מה שדיברו ביניהם בפגישה האחרונה, מה דעתו על הסיפור הבא?
בני הערובה שנאספו באקראי ברחוב יוצאו בבוקר להורג. נקמה של הנאצים על הרג חייל שלהם בידי המחתרת. בצ'כיה, או משהו דומה. מי שסיפר לה זאת, אחד המאושפזים כאן, קרא את זה לפני שנים בספר ישן בכריכה שחורה, זה מה שהוא זוכר. אחד מהם, כייס שהיה כלוא כבר לא פעם בבית סוהר, מציע להם להעביר את השעות שנשארו להם במשחק קלפים. הדבר מנוגד לחוקי המקום. מנהל הכלא הקפדן נוהג לאכוף בעצמו את האיסור הזה. דרך העינית של הדלת הוא רואה אותם במשחקם. שני סיבובים מהירים של המפתח, הסטת הבריח והוא מתפרץ פנימה. האסירים יושבים בנחת על מיטותיהם. לחפיסת הקלפים שראה בבירור רגע קודם לכן אין שום זכר. כך פעם, פעמיים ושלוש. לבסוף, מוטרד עד לשיגעון ממש מן החידה הלא פתורה הזו, הוא מבטיח לאחד מן הכלואים עסקה: שחרור מיידי מן הכלא - חייו יינצלו למעשה - תמורת הפתרון לתעלומה.
כאן, אם זיכרונו אינו בוגד בו, עצרה אדווה. הסבירה לו שחשבה לתת לו לעבוד בעצמו על פיצוח התעלומה הזו עד למפגש הבא ביניהם. אבל איך היא יכולה לדרוש ממנו להצליח היכן שהיא עצמה נכשלה? אז ברגע שהוא מתייאש, שיעבור לעמוד הבא.
היסס רגע ואז הפך את הדף.
קול נקישה רמה על דלת התא שבו הסתגר. היי, שמעון, אתה שם? מחפשים אותך מהפיקוד, דחוף.
מייד, הבטיח בקול חנוק. כבר הוא בא.
ותוך שהוא מושך בידית מכל ההדחה ולקול מפל המים ששטף שם קרא בחיפזון את פתרון החידה. כל פעם, ברגע שבו נשמע קרקוש המפתח במנעול, היה הכייס תופס במהירות הבָּזק את חפיסת הקלפים, נעמד צמוד לדלת ודוחף אותה במיומנות של בעל מקצוע לכיס האחורי במכנסיו של המנהל המתפרץ פנימה. באותה מיומנות היה שולף אותה מכיסו כשזה היה יוצא נכלם וכעוס החוצה, אחרי שלא מצא דבר.
 
 
ה
 
שרשרת המפגשים ביניהם בתקופה שלאחר מכן, לאורך שנה ומחצה בערך עד למפגש שאחריו מתה, הייתה זכורה לו רק במעורפל. אולי משום שהקפיד פחות לתעד אותם ביומנו ואולי משום שזה טיבו של הזיכרון האנושי, שרגעי שיא או שפל נחרתים בו הרבה יותר ממה שביניהם.
כן, הם הצליחו ליצור מעין שגרה וגוננו עליה כמיטב יכולתם. נפגשו רק בדירתה, והמשיכו לשמור על חשאיות המפגשים גם כשלא קרה בהם עדיין דבר שיחייב זאת. היא העמידה את הדרישה הזו כתנאי בל יעבור והוא קיבל אותה, מודה ביושר שהדבר נוח גם לו, אם כי אינו מובן לו עד הסוף. ההימנעות שלה מלהביא לידיעת המשפחה את החברות האמיצה שנוצרה ביניהם הוסיפה לה בעיניו לוויית חן של תימהונות. זה שמאחורי הדבר עמד הקרע בין האחיות, האימהות של שניהם, היה ברור. גם זה שבשל כך ספק גדול אם בצד שלו, כמו גם בשלה, היו מקבלים בשמחה את הקשר ההדוק ביניהם. ועדיין, וכאן המוזרות, החידה - מה הפחד הגדול? ישלחו אותה, כמו את אופליה, למנזר? ידירו אותה מן הירושה? הוריה, עד כמה שידוע לו, לא היו אמידים במיוחד והיא ממילא חיה בנפרד מהם, במרחק של חצי יבשת. בכלל, אפשר היה לצפות ממנה, אינטלקט שריחף בגבהים ממש, להתייחס קצת יותר בקלות למה שראה כסכסוך האינפנטילי הזה בין אימהותיהן. מאבק קטנוני על יוקרה שנולד מלא כלום והשתגר מתוך עצלות. ביומן שלו קרא לכך פעם בשם "רומיאו ויוליה של בית המשוגעים". זוג אוהבים שמדמיינים לעצמם - מתוך סולידריות כלל גם את עצמו בכך - שמשפחותיהם מתנגדות בתוקף לרומן שביניהם, וכך מביאים על ראשם טרגדיה בלתי נמנעת, אבל מיותרת לגמרי.
בשלב ההוא, אם להישאר נאמן לסדר הדברים, הם עוד לא היו נאהבים. זה היה עדיין "רומן אפלטוני סוער". עוד ביטוי מתחכם שהוא כבר לא זוכר אם הוא שלו או שלה, ואם הופיע כבר ביומנו או נטבע על ידו לראשונה שנים רבות מאוחר יותר, באותו מכתב גורלי לריבי שבו גולל שוב את הפרשה. וכל זה בערב אחד בשבוע. יותר מכך לא הקציבה לו אדווה, גם כשנתאפשר הדבר. אלא שבהדרגה הפך הדבר ללילה אחד בשבוע, משום שלא פעם נשאר ללון שם. כך שהיו לו בדירתה לא רק מיטה משלו, במה שהיה פעם מן הסתם חדר ילדים צר מידות של משפחה כלשהי, אלא גם מברשת שיניים, תער גילוח ועוד כמה פריטי לבוש אלמנטריים ואצטבה מיוחדת לו בארון הבגדים. תמיד בערבי שלישי, עד שעברו לרביעי, לא זכר בשל מה. זכר רק שהיה צריך לתרץ זאת באוזני אימו, לא עניין קשה במיוחד כשמדובר באישה שיותר מכפי שביקשה לרדת לשורשי הדברים, חיפשה תמיד מוצץ שיידחף לפיה וירגיע אותה.
 
אחת ההשלכות של החשאיות הזו שגזרו על עצמם הייתה שהיה זה רומן, מעין רומן, של חדרי חדרים. אף פעם לא יצאו החוצה יחדיו. בכלכלת התרבות האוטרקית שפיתחו שם - ביטוי שלה - זה בכלל לא חסר להם. היו מתבוננים ביחד בספרי אומנות, קוראים בצוותא מחזות של שייקספיר מתחילתם ועד סופם, קלייסט, כמובן, קורטאזאר בתרגום לאנגלית, בעברית עוד לא היה אז. כל מה שהייתה מוצאת לנכון להציג לפניו ממה שהיה לה שם, על מדפי הספרים הצפופים. ספר של חכם תימני יהודי - אין שום סיכוי שיזכור עכשיו את שמו - על התזונה הנכונה להצלחת הזיווג, או כתבים של תיאולוגים נוצרים מודרניים - גם את שמם שכח בינתיים - שלמען האמת די שעממו אותו גם כשניסתה לשחד אותו בהבלטת הממד הפילוסופי בדיונים המחניקים שלהם בגרמנית, שפה שבה הייתה בת בית כמעט, כמו ששלטה באופן אבסולוטי ממש באנגלית וצרפתית ואיטלקית. או שכאן הוא כבר מדמיין? כך או כך, זה לא הפריע לה להתקנא בערבית שרכש לעצמו במהירות מדהימה שכזו באדיבותו של צבא הגנה לישראל, למטרות לא לגמרי טהורות בעיניו. לעיתים היה מספר לה את החלום האחרון שלו. או מניח לפניה, בלב הולם, שיר שכתב. לעיתים היו צופים בהיחבא דרך התריס במראות שזימן להם העולם בחוץ. שומרים מחוץ לתחום את המתרחש במטבחם של זוג המורים שלו לפילוסופיה. את החלפת הרשמים על מה שראו היו דוחים, תמיד, למועד מאוחר יותר.
את הצד הפעלתני יותר במפגשים ביניהם סיפקו כמה טקסים שפיתחו לעצמם. בראשם מה שכינו בשם "טיול לחילוץ עצמות" - הליכה, אגב שיחה, מקצה אל קצה של הדירה הקטנה שלה, כמו בחצר כל בית כלא מתוקן. וכמובן, ארוחות הערב המשותפות שלהם, ארוחות לילה, יותר נכון, שבהן התחלפו כל פעם בתפקיד המארח. הארוחות הללו, שהפכו עם הזמן ליותר ויותר ביזאריות וגרנדיוזיות, השאירו את אימו פעורת פה בשל הקצב שבו נגמרו אצלם הפרודוקטים במזווה. כשניסתה לנהל איתו, בעקבות זאת, שיחה חינוכית על הלכות תזונה נכונה, הלכות שהיא מעולם לא עמדה בהן בעצמה, הטיח בה ברוגזה, באכזריות של נער מתבגר, שבמקום לדאוג לגזרה שלו עדיף היה שהייתה דואגת לשלה ואז אולי... קשה לו להאמין שהשלים את המשפט, אבל ספק אם היה צורך בכך. אימו לא הייתה מטומטמת עד כדי כך שלא תבין את ההמשך בכוחות עצמה. אין פלא שהשיחות הללו ביניהם - הניסיונות לשיחות, יותר נכון - הסתיימו בדרך כלל בהתקפי זעם, או בדמעות של אימו, פרי הכישלון הנחרץ שלה בתחרות חסרת הסיכוי שניהלה על ליבו של בנה לא רק עם אב נערץ, נעדר, גדול מהחיים, אלא גם עם אחייניתה הצעירה, שעל התפקיד שמילאה בחיי בנה לא היה לה בשלב ההוא שמץ מושג.
וכי כיצד יכול היה להיות לה, אם את מעטה ההאפלה על יחסיו עם אדווה פרשׂ, כשמדובר באימו, כמעט על כל עניין ועניין? בכל הנוגע לצבא, לדוגמה, לשירות שלו בבסיס המודיעין, כשהנושא הזה היה עולה איכשהו בשיחותיו עם אימו, היה עוצר הרבה לפני הגיעו לגבולות המותר. ואילו עם אדווה היה חוצה אותם בקלות, בהנאה אפילו. אם הטיל כאן בכל זאת סייגים על עצמו, היה זה בגללה. אין טעם להתעסק עם הסופר־אגו בשביל סודות ביטחוניים אפלים, או טריוויאליים, אמרה לו. אני קורא לכך "מצפון", אמר, מנסה לגרור את השיחה למגרש שלו. ככלל, הוא היה הקיצוני יותר מביניהם, בעוד שהיא הייתה סלחנית הרבה יותר כלפי משוגות הטבע האנושי. אלא שבהתנגשות החזיתית בין הפילוסופיה, שהוא ייצג, לפסיכולוגיה שבשמה היא דיברה — פסיכיאטריה, ליתר דיוק, שבגרסה שלה היו בה יותר נפש ופחות גוף - היה לה יתרון בולט עליו. בתור ילדת פלא נצחית, היטיבה לשלוף דוגמאות, מובאות, טענות ניצחות, מתוך מרבצי ידע עשירים פי כמה משלו. הוא נותר מסוחרר אל מול קביעותיה הפסקניות, שעמדו בניגוד, או בהשלמה - תלוי איך מסתכלים על כך - לנטייה התמידית שלה להתבוננות ולהשהיית השיפוט. מכל אלו נותרו עתה בחזקתו רק כמה אודים מוצלים מאש שבמבט עכשווי, עקור מהֶקשר אמירתם, נראו נדושים משהו.
אם הייתה בכל זאת אמירה משלה שמטלטלת אותו עד היום, קרוב לוודאי בשל המשמעות הרת הגורל שקיבלה מאז, הייתה זו ההצהרה שלה שכגרמנייה ויהודייה היא גם הפושע וגם הקורבן. בוויכוח העז שניטש על כך ביניהם פסלה בתוקף את הניסיון שלו להציג עמדה זו כמאפיינת את מדינת ישראל, ובמיוחד מאז 67'. לשם כך, לאחר שהציגה לפניו, אולי כדי לצאת ידי חובה, את המשורר הסוּפי הגדול רומי - מי מלבדה דיבר עליו אז? - הקריאה לפניו קטעים מן הקוראן בתרגום לאנגלית, שהיה בהם כדי להוכיח לדעתה את האופי האפל והרצחני של הרבה מן הכתוב שם, דבר שראתה כאיום של ממש על תרבות המערב כולה. למרות החד־צדדיות המסוימת שבה לקו דבריה, זאת יכול היה לחוש כבר אז, במבחן השנים היה לכך בהחלט ממד נבואי.
 
"לא לכול מתאים האור," חזרה והטעימה בעקבות אבחנותיו של טניזקי, סופר יפני שהעריצה, כאילו היא אישה שמאחוריה חיים שלמים, על פינותיהם האפלות וסודותיהם העכורים ולא מישהי בתחילת הדרך. דומה שרק במכתב לריבי עמד לראשונה על החריפות החולנית כמעט של הצד הזה באישיותה. הִרגילה אותו לכך שהשתיקה יפה לא רק לרכילות משפחתית או לעסקי המודיעין האפלים של המדינה, אלא גם לרומנים הלא כל כך ספורים שניהלה, מן הסתם, קודם להיכרות ביניהם. דווקא בסודיות הרפואית־פסיכיאטרית נהגה בחופשיות יתרה. הייתה מספרת לו על מטופלים שלה, מבלי לנקוב בשמות, כמובן, אבל נכנסה לפרטי פרטים שעשו פלסתר את ההסתרה הזו. הכול כדי שתוכל להעביר לו את התמונה העשירה והמורכבת של איזו נפש מיוסרת וחולה על שלל גווניה, כולל הכרעות והתערבויות טיפוליות שלה - זוטרה, אבל כבר מוערכת מאוד במוסד שבו התמחתה - שהייתה בה עליהן איזו "גאווה צנועה". את הפרשנויות החובבניות לגמרי שלו לניתוחים המקצועיים המלומדים והמבריקים שלה הייתה שומעת בקשב מלא, בלא שמץ של זלזול או התנשאות. אתה צריך להיות פסיכיאטר, אמרה, מבטלת את הצהרות הנאמנות שלו לפילוסופיה בטענה שאדם צריך לבחור לו מקצוע שמחייב אותו לתת בשבילו את כל הנשמה. אם לא, אין בכך טעם. בכך דווקא הסכים איתה. וכי יכול היה שלא? בעיקר שלא רק היא נהגה כך, אלא גם אביו מולידו, הרופא המושבע.
 
ברור היה לו כבר אז, שהיא כמו הכשירה אותו למשהו, אבל למה? לפסיכיאטריה? כן. לחיים בלעדיה? אולי. אבל ודאי שלא במובן הנחרץ, הקודר ובעיקר החד־משמעי כל כך של המילה, כפי שאירע הדבר בפועל. את המחלה שלה, ההתקפים החוזרים - כמה מהם לא היו קלים כלל וכלל - ראתה כמטרד, מקור לסבל, משקולת שמאיטה לעיתים את צעדיה, אבל לא רק שלא תעצור בעדה מלהגיע למחוז חפצה, אלא, בחשבון אחרון, היא מחשלת ומדרבנת אותה להתמסרות שלמה עוד יותר למוטל עליה. ובכל זאת אפילו בהתייחדותם, בשוכבו עליה, לא סר ממנו החשש מפני פגיעה בה - מחיצת הריאות החלושות הללו שרק שדיה הרכים, האפרוחיים, חוצצים ביניהן לבין העולם החיצון.
אבל הוא מקדים כמובן את המאוחר, ואולי לא. כמה אפשר להכביר מילים, לדבר סחור סחור מבלי להגיע לתביעתו העיקשת, הנכמרת, האלימה והמבוישת גם יחד של הגוף, כתב לריבי קודם שנגע ביחסי המין שהיו ובעיקר לא היו ביניהם.
אני מעדיפה שלא, נהגה לומר בחצי חיוך, בנוסח של אותו פקיד תימהוני, בַּרטְלבּי — סיפור שהעריצה, כמו כולם - כשניסה אליה, מדי פעם, דבר בעניין זה. אני מעדיפה שלא.
האם ייתכן שדווקא בהגיעה אליו היא הופכת לפתע ליצור א־מיני, זרק לעברה פעם־פעמיים, במרירות, ולא קיבל תשובה.
ועדיין, זה שהיא לא נתנה לו, אם לומר זאת בלשון עממית יותר, לא מנע ממאה הלילות בקירוב ששהה במחיצתה לאורך למעלה משנה ומחצה להיות, עד עצם היום הזה, פרק הזמן המאושר בחייו. כיבוש היצר שנכפה עליו בכל מה שנוגע אליה נסך עליו במרבית התקופה הזו, לצד עוגמת הנפש הכרוכה בכך, גם רוגע מסוים. לא רק שהיה בכך משום מימוש האידיאה של האדרת המסע אל האהובה על פני ההגעה אליה, של ההשתוקקות על פני הכיבוש, במתכונת הרומנטיקנים הגרמנים והאנגלים, שבשלב ההוא בחייו עוד שלהבו את דמיונו; הדבר גם פטר אותו מן הצורך לעמוד אצלה במבחן שבו כבר כשל פעם באופן מביש כל כך. כמו ילד שכבר בגר אבל עדיין חושש ללון בבית לא־לו משום חשש טמיר המנקר בו, שמא במיטה הזרה הזו תשוב לפתע השלפוחית הסוררת־לשעבר שלו לסורה.
ייתכן שדי היה בחשש הזה להסיר לחלוטין את הנושא מעל סדר יומם, אילולי מאז הכישלון האחד והיחיד שלו איתה צבר ניסיון ניכר בתחום הזה. בעלת השדיים הגדולים - אלוהים יסלח לו שלמשך זמן לגמרי לא מבוטל כינה כך בת מחזור שלו מן התיכון - היא זו שבזכותה הפך, במובן הגופני לפחות, לגבר של ממש. בבערותו וסכלותו של נער מתבגר התייחס למפגשים איתה כנקלים משהו, אוסר על עצמו להמשיך אבל חוזר אליה שוב ושוב. אדווה תרמה את חלקה לתנועת המטוטלת הזו כשלעיתים הביעה הבנה לצורך הגופני שלו, כשל כל גבר בגברים, ולעיתים הסתייגה ממנו בבירור, כאילו הוא נכשל מבחינתה במבחן שגם לוּ עמד בו, לא הייתה גומלת לו אלא בהמשך סרבנותה המינית, זו שמלכתחילה הטילה אותו לחיקה של זו שלא באמת חפץ בה. בהדרגה החל להסכין עם הדבר, להשלים עם השהות הנצחית שלו על סף הטירה הקפקאית שהיא הפכה להיות בעבורו, בעודה משמשת בנוסף גם בתפקיד שומר הסף של אותה טירה, כמו שתיאר זאת בסרקזם באוזניה; שומר סף טוב ומיטיב, יש לציין, כל עוד לא תנסה לעבור את השער - זה שנבנה, אסור לשכוח, רק בעבורך, גם אם מדי פעם ודאי חומקים דרכו פנימה גם אחרים.
אלא שאז, באופן הפשוט, האנושי והבנלי ביותר, מה שלא עשו רמזיו, הפצרותיו, הטפות המוסר שלו באוזניה, עשתה לבסוף קנאה נשית פשוטה. הדבר היה כשדלית - כך קראו לה, לאותה נערה מלאת גוף; עקבותיה נעלמו מאז אי שם בדרום אפריקה - החלה להתייחס אליו בצורה יותר ויותר רכושנית, עד כדי תובענות אובססיבית ממש. הוא לא צפה את תובענותה זו יותר משהיית מצפה לכך שמחביונו של אותו צמח בשרני תמים למראה, שהורגלת לקטוף מפריו העסיסי כל אימת שחפצת בכך, יושטו אליך לפתע צמד זרועות המבקשות להטביעך לעד בתוכו.
 
זה היה מצב הדברים בשלב שבו החליטה אדווה לעשות מעשה. עדה למטר הבלתי פוסק של פניות שקיבל מן האחרת, כמו גם לאופן ההרואי שבו ניסה להתעלם מהן — הוא לא כיבה את מכשיר הזימונית שקיבל מן היחידה רק משום שהוא, כמוה, צריך היה להיות נכון תמיד לקריאה — ניצלה אדווה רגע של היעדרות שלו והמתינה לו על מיטתה כשהיא עירומה לגמרי. שום הקדמות, רמזים, צעדי ביניים לא קדמו לכך. שכבה שם מעורטלת לחלוטין בעבורו. באור שעלה מחדר הרחצה התגלה לו הגוף השנהבי הדק, שרוע לפניו כמו גרם שמימי קורן שירד לפתע אל פני האדמה במלוא מוחשיותו הארצית, זו שבאה לידי ביטוי יותר מכול בנקיק המוצל, האפל, בחלקו העליון של פלג גופה התחתון. כחניך נאמן לדרך שהתוותה לפניו לא נחפז גם כאן יתר על המידה. עמד שם עת לא קצרה והביט בה כאחדות שלא ניתן לפרקה לחלקיה, פוגש אגב כך את עיניה וממהר להסיט את עיניו, גם אם לאחר השתהות קצרצרה.
לבסוף התפשט, התפקוד שלו לאחר מכן היה הפעם ללא דופי. אם היה בכל זאת איזה קושי, הוא היה נעוץ הפעם בה יותר מאשר בו. אכן, הייתה צרוּת מה שם למטה, כמו שהתלונן בשעתו חברו הגס של אחיו. אלא שזה לא היה, מסתבר, אלא השריד האחרון להימנעות הבַּרטלבּית המסתורית שלה מפני ההתייחדות עימו. ההתמדה, שלא לומר, האהבה, עשו את שלהן. הכיבוש היה שלם. סף השער נחצה במלואו.
 
סוף טוב? לא בדיוק. דווקא מכאן, כפי שהסתבר בהמשך, הדרך אל הקץ הייתה קצרה כשם שהייתה לא צפויה. שהרי יש משהו כל כך בלתי נתפס במוות, שכל אחד פוגש אותו מתוך הפתעה גמורה. כאילו הוא הראשון בהיסטוריה האנושית שזה קורה לו, או ליקרים לו. הדבר נכון גם לגבי האהבה, כמובן, אבל בניגוד למוות, הפוגע ומכאיב לנו גם מכלי שני, כשהוא פוקד את הקרובים לנו, האהבה של הזולת מעניינת אותנו לרוב כקליפת השום.
את הפגישה הבאה ביניהם החלו בהתעלסות. כמו היה זה הדבר הטבעי והמתבקש ביותר בעידן החדש שהחל ביניהם. אלא שבפעם שלאחר מכן, בבואו לחבוק אותה, לזלול את צווארה ואת שדיה בכל הלהיטות והכוסף שנגדשו בו בשבוע הפרידה מאונס, השתמטה מפניו. סירובה היה מסביר פנים, אבל נחרץ. מלמלה משהו על פער גדול מדי בשנים ביניהם, אמרה משהו על האופי הנקרופילי של משכבם. לא חזרה בה גם למראה החיוורון שפשה על פניו, אבל הפכה זאת מאפיון ייחודי שלו למרכיב יסוד באופן שבו כל גבר ניגש לאישה שנתונה לו, מתחבט בין הכורח לפגוש אותה כברייה חיה ופועלת לבין ההתאוות שתשכב שם בשקט כגווייה ותיתן לו לעשות בה כחפצו. שנים מאוחר יותר אמרה לו ריבי, באופן מסורבל הרבה יותר, משהו דומה. לאחר שקראה ביסודיות המאפיינת אותה את ספר הסיפורים שפרסם, טענה שיש משום נקרופיליות ביחס שלו לקורא, שאמור לשכב בשקט בעוד הכותב מוביל אותו ביד ומטפל בו מאלף עד תיו. במבחן המעשה ריבי, יש לזכור, העדיפה כמעט תמיד להכניעו תחתיה בעת המשגל, זכות שאדווה לא נטלה אף פעם לעצמה.
הנסיגה הפתאומית מקרבה גופנית ביניהם פגעה בו אנושות. ביום רביעי שלאחר מכן, בלא הודעה מראש, נמנע מלהגיע אליה. ואולם בצאתה השכם בבוקר מביתה עמד שם, מצידו השני של הרחוב, כשהוא נסער, חיוור וכאוב. ידו שמוטה בין רגליו כאילו החלום המוזר שפקד אותו כשעצם לרגע את עיניו בליל השימורים הזה לא בדיה הוא, אלא אמת לאמיתה: ברית מילה נערכה בו על ידי מוהל שפניו לוטים בברדס משום שלא היה בידו הרישיון הדרוש כדי לבצע את הניתוח החריג הזה בגבר בגילו. למרבית הפלא התקבל הדבר בחלום בטבעיות רבה על ידי הכול מלבדו.
החיוך הקל ומנוד הראש ששלחה לעברו - ליותר מכך לא הגיעו ברשות הרבים - הספיקו לו כדי שיתייצב אצלה בלא תנאי בערבו של יום רביעי הבא, לא כמי שהוכרע במאבק בין כוחות לא שווים, אלא כמי שהובל למקום כלשהו כשהוא חבוש עיניים, ולמרות כן שב ומוצא בדייקנות ובבטחה את דרכו לשם.
 
כמה וכמה שבועות המשיכו בפגישותיהם הקבועות בנוסח הרגיל והידוע שלהן, מעמידים פנים שאף פעם לא חרגו ממנו. ואז מת במפתיע אביו. נרדם עם שחר על הגה מכוניתו לאחר מי־יודע־כמה שעות של עבודה רצופה. התהפך לתעלה עמוקה. "כנס מדעי אחד יותר מדי, מסע הצלה אחד יותר מדי לעוד ארץ מוכת גורל באפריקה, ניתוח בהול אחד יותר מדי, אפילו בשביל איש בעל כוחות נפש וגוף טיטאניים כמוהו..." כך ספד לו מנהל בית החולים שאת אחת ממחלקותיו ניהל. חודשיים קודם לכן פגש אותו שמעון בפעם האחרונה לארוחת צוהריים עגמומית משהו במסעדה האיטלקית הקבועה שאליה נהג אביו לזמן אותו פעם בכמה חודשים. לאחר שהוסיף קילו או שניים למשקלו התקשה אביו לשוב ולהיפטר מהם. הדבר הפך אותו למוצק וכבד מתמיד, אבל לגמרי לא רופס. מונומנט שירד לרגע מן הכן שעליו הוא ניצב להתהלך על פני האדמה. בהופעה אומרת השררה והכוח שלו היה קסם שפעל על גברים לא פחות מאשר על נשים. אפשר שמקורו היה בעיניים בצבע ירוק־עד, אם יש דבר כזה, תחת סבך גבות שמעולם לא ניתן לו לצמוח לגמרי פרא. את הפנים עצמן התקשה שמעון לשחזר. הן לא היו מוצלות, כלל וכלל לא, אבל המקום עצמו היה חשוך משהו ואביו, מאז ומתמיד, היה בשבילו צללית הרבה יותר מפנים. סילואט של סנטור רומאי, אם למצוא באמצעות קלישאה שכזו, כרגיל אצלו, מפלט מתביעתו הבלתי ניתנת לריצוי של המקרה הייחודי לתארו בחד־פעמיותו.
מן הפגישה עצמה זכר שמעון במעומם את כעסו של אביו בשל העמדות הקיצוניות שאימץ אז לעצמו בשדה הפוליטי. בעיני אביו הן שיקפו חוסר אינטליגנציה ותו לא, תגובה רגשנית ומטופשת לטמטום ולרוע של האוחזים בהגה השלטון. לאורך כל הסעודה לא פסק אביו מלקבל ולנהל שיחות דחופות בזו אחר זו, עד שהשאיר כמה שטרות על השולחן והלך לו, אחרי שהציע לשמעון להיפגש שוב כבר בשבוע הבא. שמעון סירב, בתואנה כזו או אחרת. אחר כך נסע אביו לסרי לנקה, שאז קראו לה ציילון, ולטייוואן, שאז קראו לה סין הלאומית. כשחזר התבטלה פגישה אחת ביניהם בגלל מצב ביטחוני מתוח בחזית הצפון, שהביא לביטול כל היציאות מן הבסיס. עוד אחת התבטלה כי שמעון נתקף בדלקת עיניים קשה. כשהדבר הובא לידיעתו של אביו, ששמעון נמנע בדרך כלל מלערבו במיחושיו, שלח אליו כמנהגו במקרים אלה תכשיר שבנו לא הכיר, ושאכן הוכיח את יעילותו. הם קבעו להיפגש ביום שישי אחר הצוהריים, אלא שמוקדם בבוקרו של אותו יום אירעה התאונה הקטלנית.
 
 
ו
 
הייתה זו, כצפוי, הלוויה רבת משתתפים. נכחו בה רופאים ללא גבולות, שאביו היה אחד האישים המזוהים ביותר איתם, ורופאים סתם; בכירי הממסד הרפואי על כל נגזרותיו, פציינטים שהוא הציל את חייהם ובני משפחותיהם; השגריר האמריקאי, שהיה חבר אישי שלו; המון מכרים וחברים, מכל שדרות החברה, אבל בעיקר מסולתה ושמנה; משפחתו הנוכחית - אישה ותאומים, בן ובת כבני שש; משפחתו הקודמת — שמעון, אחיו שהגיע לשם כך מארצות הברית ואימו. היא הגיעה לכאן רק בשביל בניה, הצהירה. לא החליפה אף מילה עם האלמנה האחרת, הקופאית, כמו שקראה לה תמיד משום ששימשה כפקידה בסניף בנק בעת שהכירה שם את אביו. שמעון, לעומתה, שוחח עימה בקצרה ואף על פי שנראתה לו נעימת סבר התקשה להבין מה מצא בה אביו. לו מדובר היה בגבר אחר, היה משער אולי שהגישה הישירה לכסף שלו באמצעות מי שמופקדת על קופתו היא שמשכה אותו אליה, אבל לא אביו. לחלוטין לא.
היו שם כמובן גם קרובי משפחה רחוקים יותר, מכל שלוחות המשפחה והסתעפויותיה. מי שלא הגיעה הייתה אדווה. אני לא חושבת שחסרוני שם יורגש, אמרה בקצרה. כרגיל אצלה, המחויבות שלה למוסד שבו עבדה קדמה לכל עניין אחר. אין זאת אומרת שהיא הייתה שוות נפש למהלומה שניחתה עליו. להפך, ההלוויה הייתה ביום ראשון וכבר באותו ערב, שלא כרגיל, זימנה אותו אליה. הספיק לו מבט אחד בפניה החיוורות, הרציניות, המסוגפות כמעט, שאליו נוספו נשימה כבדה ואגלי זיעה שנקוו על מצחה, כדי שיבין עד כמה כואבת היא את כאבו. לא יכול היה שלא להבחין, עם זאת, בחבּורה על לחייה, כתם סגול־אדמדם במקום שעצמות הלחיים פוגשות את מרקמו הרך של הבשר. אחד המטופלים, השיבה קצרות כששאל על כך. כאילו למול גודלו של האסון שפקד אותו, אין טעם להתייחס לעניין קל ערך שכזה. מייד החל לדבר על אביו בנימה מרוחקת, אירונית משהו, מקל בו ראש במתכוון, כמו כדי לומר לה שאל לה להפריז בהזדהות עימו באובדנו, מסיר את הלוט מעל פרצופו של מי שנתן כה הרבה לאנושות וכה מעט לבנו. אבל קמעה קמעה באו ועלו רשמים אחרים, רגעים, מעטים ככל שהיו, של קרבה בינו לבין אביו. הוא סיפר לה כיצד כילד נחמץ ליבו בשל עוצמת איבתה של אימו כלפיו, דבר שלא מנע ממנה להתבטל בפניו לעיתים תכופות. שהרי אביו היה אדם שקשה מאוד לעמוד בפניו. אפילו את מילות ההערכה של אביו לאדווה, אותו רסיס שיחה שגונב בילדותו לאוזניו, חלק איתה. כשהוא חושב על כך, אמר, זה לא מפתיע. לא רק שאביו ידע לזהות מהר מאוד ראש חריף כמוהו כשנתקל בו, אלא שאם חושבים על כך לרגע, יש הרבה דמיון ביניהם. כמה חבל שהוא החמיץ לתמיד את האפשרות לספר לאביו, לשמח אותו בכך שהאדם היחיד שהוא העריך במשפחת אימו הוא גם זה שבנו דבק בו לאהבה.
הוא לא ישכח את הדמעות, לא אחת ולא שתיים, אלא נחל שלם, שעלו ברגע מסוים בעיניה. זה מה שפרץ את המחסום גם אצלו, והוא כבש את פניו בחיקה ובפעם הראשונה והאחרונה בכה על מות אביו. ההתקף שלה הלך וגבר, עד שסימנה לו בידה שילך, וכך עשה.
 
ברביעי בערב נפגשו שוב, כרגיל. ביום ראשון שלאחר מכן הודיע לה שהוא בא הערב. החלו נפגשים שני ערבים בשבוע. שלושה. גם בתחום האחר נפרץ הסכר. הם שכבו דרך קבע כמעט, למעט כשהיה לה התקף, נהגו בדירתה כזוג לכל דבר. עליו נסך הדבר שמחה ורוגע. כאילו הרומן הזה החל מבחינתו לגדל כרס קטנה. עניין נלעג למדי, אם נזכור שבקושי מלאו לו אז עשרים, אף מסוכן באשליה שהוא נוסך בך. שהרי האושר, כמעט תמיד, מתמיד הרבה פחות מן הכרס שהוא מצמיח, אצל גברים לפחות. הלך הרוח שלה היה, לעומת זאת, הפכפך הרבה יותר - התרוננות של ילדה קטנה שלפתע התגלתה בה, שמחה, אושר, פשוטם כמשמעם, לצד תוגה, תהייה, התפרצויות של רוגז שהוא כמעט לא נתקל בהן אצלה קודם לכן. גחמות שהפחידו אותו ללא שום פרופורציה למידתן, או לשכיחותן. בניגוד לחוקי האופטיקה, הוטל צל על פניה הבהירים של אהבתם הסודית עוד בטרם שזפה אור יום. באין לו הסבר אחר, ייחס זאת לשחרורו הקרב והולך מהצבא, דבר שמשום מה הדאיג אותה במקום לשמח אותה, אולי משום שפעם־פעמיים כבר רמז, אמר למעשה, שירצה אז לחיות איתה בגלוי. היא התעלמה מן האמירה והתמכרה ביתר אדיקות להווה, הנפרט לפרוטות של התמסרות קנאית ממש לעבודתה, למטופלים שלה, לצד פיסות החיים המשותפות שלהם יחד. הללו התקיימו עתה לאורך מרבית לילות השבוע, כל אימת ששניהם לא היו בתורנות. להרצאות באוניברסיטה חדל ללכת. חייהם בשבועות הספורים הללו התחלקו כך בחדות בין יום ללילה, בין רשות הכלל לרשות הפרט - חלקת אלוהים הלא עוד קטנה כל כך שלהם, שהדירה הצנועה שלה ברש"י כבר התקשתה להכיל אותה. הצעידה התמימה שלהם לאורכו ולרוחבו של הסלון שלה הפסיקה, מבחינתו לפחות, לשמש כחיקוי היתולי לזו של אסירים בחצר בית כלאם ונוּגעה במידה מטרידה של רצינות. אנחנו מתנהגים כמו יהודים שעדיין מתחבאים בדירת מסתור למרות שהיטלר והנאצים כבר מזמן אינם, רטן באוזניה. שלא לדבר על כך שהדבר הוא כבר ממילא בבחינת סוד גלוי לכל שכניה, שבכל היתקלות בלתי נמנעת עימם בחדר המדרגות מברכים אותו כמכר ומודע, מתעניינים איפה הוא משרת בצבא, מתי הוא משתחרר ואם חתם קבע. גם אימו, שבתקופה האחרונה בקושי רואה אותו, התחילה להעלות שאלות נוקבות יותר, עד שנאלץ להמציא רומן חשאי עם אישה נשואה שבעלה ימאי, דבר שהתברר כמשגה טקטי משום שהיא הייתה הרבה פחות נלהבת לכך מאשר לפרשת אהביו הבדויה הקודמת, עם המפקדת שלו.
 
 
ז
 
האם התאפרה, הקפידה בלבושה לקראת הפגישה האחרונה ביניהם? במכתבו לריבי לא הרחיב ולא פירט כאן יתר על המידה. התרגל לכך שכל אימת שהתקרב מדי לפרק הפינאלה הזה ביחסיהם, שמיכת הפוך הרכה והנוחה של השכחה נפרשה מייד מעל. כך או כך, שום דבר לא הכין אותו למה שציפה לו באותו מפגש נעילה.
כשהגיע אליה באותו לילה, מעבר לנשיקה חטופה לא הניחה לו לגעת בה. היא נשמה בכבדות, השתמשה במשאף. עליהם להיפרד, אמרה. אין דרך לעשות זאת אלא מהיום למחר. ככה, כמו שעוקרים שן? למה לא ציפורן? כמו בגסטאפו, או בשב"כ? והיא בשלה - חופשת השחרור הקרובה מן הצבא תהיה עבורו שחרור מהכול, כולל ממנה. לא רוצה, התפרץ, לא רוצה להשתחרר. את יכולה כבר לרצוע את אוזני אל מזוזת הדלת שלך. היה לו מאה בבגרות בתנ"ך והחומר עוד היה טרי אצלו. עליו לפתוח דף חדש, אמרה, להכיר חברים, חברות, בני גילו. היא את שלה נתנה לו, גם קיבלה, מעל ומעבר. הפרק הזה בחייהם חייב להסתיים.
כך, בלי שום הכנה ובלי שום השהיה, בניגוד גמור לדרכה בקודש, שפכה את הדלי עם המים הקפואים על ראשו. דקלמה את עצמה למוות בטקסט שהכינה מראש. גמר ההתמחות שלה כבר נראה באופק ותולים בה שם תקוות. לא בא בחשבון מבחינתה להמשיך ולהונות אותם. אותם ואת החוסים במוסד. היא נוסעת לגרמניה, לתמיד. הוריה זקוקים לה והיא להם. גם לה מגיע להיות קצת ילדה. בתנועה אופיינית לה ברגעים כאלו של התרגשות ומתח החליקה בכף ידה על שערה הבהיר, הנופל על עורפה, כמבקשת לקלוע שוב את הצמות ההן שהיו לה בתמונות מילדותה. זאת הייתה אולי המחווה היחידה שלה באותו לילה שלא היה בה שמץ של תכנון מראש.
אבוא איתך, התפרץ. אין לי מה לחפש בארץ הזו שאוכלת את יושביה, המוטציה הזו שצמחה כאן, התערבות בין אלוהים והשטן שהשטן מנצח בה בגדול... הוא לא המשיך זמן רב ללהג כך כי היא, קרוב לוודאי, הביטה בו במבטה החמור, השקט, עיניים אפורות־ חומות מאומצות, חזה שעולה ויורד אצל מי שנשמתה תלויה בכך. עוד קלישאה, אלא אם מדובר בנשימתה. האם אמרה לו כבר אז שמתוכננת לה שם פגישה עם מומחה גדול למחלות ריאה שהוריה ארגנו לה? הוא זכר זאת בעיקר בשל התשובה הניצחת שלו - כן, אמר במרירות, נצבר שם ניסיון לא קטן בטיפול בבעיות נשימה של יהודים. ומייד, בלי לשים לב לסתירה הגלומה בכך, המשיך לשכנע אותה שמקומו לצידה. הוא יבוא לשם איתה. בלעדיה, מה יש לו לחפש כאן? אבא שלו כבר לא פה, ואימו... כאן הוא השתתק, חושב איך תגיב אימו כשתשמע שהוא עובר, מכל המקומות האפשריים, לגרמניה דווקא. מילא הנאצים, אבל לחבור לאחותה הבלתי נסבלת ולבִיתה המאוסה בעיניה לא פחות?!
זה היה הרגע שבו הראתה לו את כרטיס הטיסה. תחושת החידלון שנפלה עליו הייתה קיומית. טוב, חידלון הוא תמיד עניין קיומי. הוא פחד. זה העניין, הוא פשוט פחד: החיים עצמם הציצו אליו עכשיו מעבר לכתפה כמות שהם, בלא שמץ של איפור, עידון, העמדת פנים. מחכים שהיא תלך כדי לעוט עליו.
 
שמעון קרנובסקי קם ממקומו. השקט מסביב היה עכשיו אולי העמוק ביותר שהעיר הזו יכולה לייצר בעבורך. מן החלון בסלון יכול היה לראות פה ושם את נצנוצי האורות של הלילה מפנים את מקומם לנוגה היום המפציע. המרפסת ממול, זו של השכן האלמן, הייתה שוממה, אבל מלמטה הושיטה לעברו האדמה, כמו אותו צמח בשרני, את זרועותיה. גם לה נמאס כבר לחכות.
 
זה שהוא לא התאבד באותו שבוע מראה שגם בשפל המדרגה החיים עזים וחיוניים עדיין מן המילים שבהן הם צרורים.
יכול היה לגמור הכול בעזרת הנשק שלו בבסיס, ובכך להעניש גם אותה. לגמול לה לא רק על מה שעוללה לו, אלא גם על הדרך שבה עשתה זאת. הנוקשות, הברוטליות הגרמנית הזו שלפתע התגלו בה. יכול היה, ועובדה, זה לא קרה.
אבל גם אם לא הרג את עצמו, לא נמנע מלפגוע בעצמו. כמעט שלא אכל, בקושי ישן, לא התייצב ביחידה. לא תפקד, בקיצור. במקום לכלא, לשם ייחל אולי להגיע, שלחו אותו לקב"ן. הוא לא ציפה מהם לרגישות כזאת, יותר נכון, שכל ישר. למה להם להתעסק איתו כשהוא כבר ממילא עם רגל אחת באזרחות? אביך מת לא מזמן, אמר הקב"ן. בחור צנום, מבוגר כנראה הרבה יותר מכפי שנראה ושתקני לא פחות משמעון עצמו. כך לפחות זכר אותו. לבסוף שרבט משהו בטופס שלפניו, זה למפקדים שלך, וכדאי מאוד שגם אימא שלך תיכנס לתמונה.
והיא נכנסה. בהתחלה פשפשה בכליו. מצאה שם מכתב מאדווה. כן, היה משהו כזה, איגרת קצרה שהגיעה אליו לבסיס. מדוע לא השמיד אותה? לא לו הפתרונים. "מצטערת שזה היה כה פתאומי, כה אלים... אבל את הקשר הגורדי של האהבה אפשר לנתק רק באבחת חרב. אינני מתחרטת על מה שהיה בינינו, אבל אסור היה לו לקרות. תינוק בלתי רצוי הוא מושג שיש לו תוקף רק עד הלידה. לא כן באהבה. הנסיבות הלא מתאימות של היווצרותה יוסיפו לכרסם בה תמיד. ניפגש יום אחד, או שלא... תהיה כבר אדם אחר. גם אני."
משהו כזה. טקסט קצר, פשוט, גמלוני אפילו. כמו שקורה בדרך כלל כשמגיעים לרגעי האמת והמילים הגבוהות, היפות, מתעופפות להן מעבר לחלון. למרות שחיתוך הקשר הסבוך ללא תקנה בלהב כה קהה יש בו הדר צנוע משלו.
דמיין את אימו כשהיא אוחזת במכתב שהוציאה בגניבה מן התיק שלו. קוראת אותו שוב ושוב. מנסה להבין, לפרש לעצמה, את שמסתתר בין השורות. מתעלמת לחלוטין ממה שלא דרש שום פרשנות - השם המפורש למטה, בתחתית העמוד — אדווה. אותו, באופן לא ייאמן ממש, קומי־טרגי, פשוט לא קלטה. לפחות על פי דבריה שלה. כלומר, הבחינה בשם, היא לא עיוורת, אבל הדבר האחרון שעלה על דעתה הוא שמדובר באחייניתה, אותה בחורה צנומה, חולנית, מבוגרת, כלל לא יפה, בעיניה לפחות; זו שמחפשת גברים שיהיו לה לדמות אב, לא נערים שיכולים היו להיות בניה, טוב, אולי היא מגזימה, אבל כאלה שהם ילדים בשבילה... ובכל זאת, אם לא הבינה, אם עד כדי כך טחו עיניה, מדוע לא הסתפקה במכתב הזה? שכן המשיכה מכאן אל המגירה שלו, פרצה אותה בכוח, שלפה משם את היומן שלו, המחברת האחרונה בסדרה. טענה אומנם שהשאיר אותה פתוחה, את המגירה, אבל זה שקר, אין שום סיכוי שהיה משאיר אותה כך.
לא זכר שום טלפון ממנה. קרוב לוודאי שהתאפקה, רצתה לחגוג איתו פנים אל פנים את שיברון לבבה. על שיברון לבבו לא חשבה כשטרפה את בשר יומנו, גרמה את עצמותיו, ירקה מפיה ואז זעקה זעקה גדולה ומרה. קצף עלה על שפתיה של אימו. על קרקעית עיניה נקשרה סערה. ספינות טרופות צפו שם, גופות, שלדים, לפחות אחד. טוב, תסלחו לו, הוא לא יפרט עכשיו את מלודרמת האימה, לא יעלה באוב את המונולוג של האישה הזאת, אימו, שבר זכוכית שורט ברצפה. איך יכול היה?! הפוגה. איך?!... איך היא יכלה? הפוגה. היא, שעשתה את זה לאבא, עם אבא, איך העזה לשלוח ידה גם אל הבן?!
 
עכשיו כבר הבין במה מדובר. כהרף עין. הרי בתוכו האמת הזו שכנה, רבצה כבר מזמן. קשורה, שק על פניה, אבל חיה ונושמת. בגללה גדלת בלי אבא, בגיל שש־עשרה, קצת פחות אפילו, כבר פיתתה אותו והוא, הפדופיל, אשמאי זקן, מטונף, התפתה. כשזה התגלה, במקרה, אימא שלה מייד נתנה לה גיבוי - הילדה שלה, התינוקת, הוא לבדו אשם. כאילו שהמפלצת הקטנה שלה לא הבחינה אז בין טוב ורע. היא הרי זו שלא הפסיקה לנופף, תחת כל עץ רענן, בכמה הילדה שלה גאון, תופעה שהעולם לא ראה, נאום בת מצווה בשמונה שפות, מקום ראשון באיזו אולימפיאדה מהתחת למחוננים, איינשטיין עם צמות. מה לא? אבל להבין מה גבר רוצה כשהוא מוציא מהחנות שלו את הזין, את זה היא לא הבינה, הילדה. גם לא איך מעיפים אותו לכל הרוחות. טיפה של אונס לא הייתה שם, שום כפייה. זה היא בעצמה אמרה, נופפה בזה, הפרוצה הקטנה. יותר מזה לא אמרה. לזכותה ייאמר, שתקה. הן כולן שתקו. אימא שלה בשביל הבת שלה, השם הטוב שלה. היא בשביל הילדים שלה, בשבילו ובשביל אח שלו ובשביל הקריירה המזהירה של הרופא ללא גבולות. ללא גבולות!
את מטבע הלשון הזה, "ללא גבולות", זכר היטב. איך חזרה ולשה בו בהתענגות המזוויעה של הצדקנות הטהורה, מופע החשפנות של האני העליון בשירות האני הכי תחתון שיש. לא חדלה מלשאת אותו באוזניו, באוזניו בלבד, עוד שנים לאחר מכן. גם לאחר ששני הנאשמים הראשיים, הזוג החוטא, באו על עונשם. מתו. דיברה גם ללא הרף - היש דבר נלעג מזה? - על השתיקה שלה, השתיקה המתמשכת, עד יום מותה, מול כל העולם. כל העולם מלבד בנה. האלם שגזרו על עצמם היא ואחותה והגרמני החסוד שלה, שהגיע הנה חסר פרוטה, להתקיים על חסדי הקורבנות. לא משתפים איש במעללי הרופא הדגול. סירוס כימי, לכלוא אותו בצינוק על בעילת קטינה, ושיכניסו לו שם טוב טוב בתחת הגדול, המנופח שלו, זה מה שהיה צריך לעשות לו, אבל אז לא רק שאתה נכנס לפה של כל המשפחה, של כל המציצנים והסוטים והעיתונות הכי צהובה שיש ולעולם לא יוצא משם, אלא שגם ממה היא, ממה הוא ואחיו, ממה הפרוצה העלובה הקטנה היו חיים אז? היא לא הייתה מוכנה לשלם בחרפת רעב, בחיים של קבצנות, על הפריצוּת שלו, לא ולא. לכן הן נתנו לו לצאת מזה בשלום, היא ואחותה. אבל עם תשלום קבוע, נכבד, כמו שצריך, חודש בחודש. שום הנחות למי שכיכב קבוע ברשימה השנתית של שיאני השכר בשירות הציבורי וגם בפרטי לא טמן ידו בצלחת. לגמרי לא. את הבית עזב כמובן זמן לא רב לאחר מכן ועם ההיא ניתק כל קשר. העניין כאילו תם ונשלם. קדחת! מתישהו הוא והיא המשיכו. לך תדע בדיוק ממתי. הרי ההורים שלה עד לגרמניה ברחו, הרימו ידיים - זה החיים שלה, אמרו, היא כבר גדולה, שתעשה מה שהיא רוצה. היריון ממנו, זה מה שהיא עשתה. שחררו אותה מהצבא בגלל זה. הפילה, נסעה ללונדון. שוב ניתקה איתו כל קשר, לכאורה. היה ברור שהוא ממשיך לממן אותה, גם אותה. התיאבון שלו היה הרי אינסופי ממש, הגרגרנות שלו, אז שיוותר על מטעם כמוה?... בכל מסע מתוקשר שלו לחולי קדחת בהאיטי, סיפיליס בטנזניה, השד יודע מה, הייתה גם חניית ביניים בלונדון, אצלה. חשב שלא ידעה. גם כשהתחתן, הוליד ילדים עם השנייה, הקופאית - שאת הקופה שלה, כך שמעה, פתחה עד הסוף לפניו עוד כשהייתה בבעלות מישהו אחר - המשיך עם הדיבוק, האובססיה שלו לבחורה הסוטה הזו, החולה בגוף ובנפש. זו שבינתיים, מאחורי גבו, טרפה גם את הבן שלו, גדי בחלב אביו, שלא חלם, בטח לא העלה על דעתו, זה ברור, שהזונה שלו מבלפת גם אותו... לקבר שלו צריך ללכת, לצעוק לו שם עד שישמע. מי שהרגה אותך, מלאך המוות שלך, שמה יד גם על הבן שלך! אתה לא יודע, רק בודדים יודעים, אבל בלילה ההוא, האחרון, אצל מי הוא היה אם לא אצלה, הסוטה? עם מי הוא בילה, אם לא איתה? אחרי מי־יודע־כמה שעות בלי שינה. כבר בקושי עמד על הרגליים. איך נתנו לו לנתח בכלל? היא לא הייתה נותנת לו אפילו להתקרב אליה עם אזמל ביד, אבל ההיא הייתה צריכה לשתות לו עוד קצת מהדם, המפלצת... חולת המין, כור גרעיני, זה מה שיש לה שם בין הרגליים, מזוהם לאלפי שנים, עד שהוא נרדם על ההגה, בגללה, במאה אחוז בגללה, באשמתה... והינה, עכשיו גם אתה, גם אותך תפסה...
 
בסוף, אבל ממש בסוף, היה גם בכי. חרישי. הטביעה את יגונו שלו באבל האוקיאני שלה. באיזשהו רגע, בעיצומן של ההתנשפויות הקטועות, היבבות החנוקות הללו שלה, קם ויצא. היה לילה, עדיין לילה, כוכבים אחרונים, חיוורים, דלוחים, נצנצו עדיין בשמיים, טרודים בצרותיהם שלהם.
שוטט ברחובות, פה ושם נתקל בצללי אדם כמוהו, מבקשים סיגריה, צריכים כמה מטבעות לנסוע הביתה לעפולה, ישלחו משם בחזרה. רחוב בוגרשוב הוליך אותו אל הים. זוג מתעלס על החול הלח מתחת לקרעי סככת ברזנט משולחת רוח, כאילו היה זה אפיריון הכלולות שלו. מתישהו נתקל במשהו, מעד, ספג מכה בברך והמשיך ללכת, תוך צליעה. נהנה להכאיב לעצמו. נשא נאומים שלמים, דמוסתנס מדבר אל הגלים - כתבי הגנה, סיכומי תביעה, אמרות פרידה, הוקעה, אבל להתקשר אליה לא התקשר. כמו אימו, פנים אל פנים רצה אותה, לראות את הלבן בעיניים. אפו המוצק, נחלה מאביו, התחדד ברוח השורקת, עד שדמה יותר לזה של אימו, במהדורתה הקשישה. היה גם קר, עד כמה שזכור לו, קר מאוד אפילו, וגבו התמיר שח ברוח, כמו אצל אימו. נבגד, מרומה, מבוזה כמוה. וגם צמא כמוה לנקמה, לנחמה. לתקווה.
 
 
ח
 
רחוב רש"י השכם בבוקר היה אפור כשק. לכל עיר יש שעת קימה משלה. תל אביב מתעוררת הרבה אחרי שהחמה יצאה, אבל אדווה עם אור ראשון כבר בדרכה לעבודה. הקדים ונכנס אליה.
 
הייתה לבושה בהיר. במה בדיוק, לא זכר. אולי היה זה רק הצעיף בגון הלימון, זה שעטתה על צווארה כשנכנס - להבה חיוורת, רוטטת, חלושה כמוה. פוּוּוּ אחד והיא כבה.
מבט אחד בפניו והיא הבינה. מבט אחד שבתוכו היו מקופלים כל המבטים הבוחנים ששלחה אליו מן הפעם הראשונה שבה התייצב על מפתן דירתה. האם הוא יודע? האם כבר שמע?
דיברה בשקט. לפרקים לחשה ממש, נוטלת במשורה ממעט האוויר שהיה אצור בריאותיה. הוא זה שהרים את קולו, מתוך גרון חנוק. ילד זועם, נסער, פגוע עד עמקי נשמתו. ישבו בסלון ליד שולחן קטן, עגול, בצמוד לרדיאטור החשמלי הגדול. זה שמיעטה להפעיל. יקר מדי, אמרה תמיד. ממומנת או לא בידי אביו, היא מעולם לא הייתה פזרנית, לא איתו. הוא, על כל פנים, לא הסיר את מעילו כל זמן שהותו שם. דיברה דברים מטורפים, מסחררים בבהירותם חסרת השחר. לך תתאר פקעת של עשן סמיך הנישאת ברוח בת למעלה משלושים שנה, מילים פורחות באוויר, למרות כובדן.
בחרתי באהבה, זו הייתה התמצית, המוטו, מילת הקוד. בחרתי באהבה. במקום "התעללות", "אונס", "אביוז", כל המילים הנוראות האלה שהמבוגרים ממנה הטיחו בפרצופה, היא בחרה באהבה. סבתא שלו, לפני מותה, כשהצלילות כבר הייתה ממנה והלאה, לא הפסיקה למלמל - "הדגדגן, הדגדגן." מילה שאיש לא שיער אפילו שהיא הכירה וידעה, קל וחומר בעברית. אדווה שחה "אהבה". בין השנאה שעשויה הייתה לרחוש לאביו לאהבה אליו, בחרה באהבה. בין החבלה הנפשית, נכות רגשית שאין לה מרפא, לבין האהבה, בחרה באהבה. גם למטופליה היא אומרת, היכן שרק אפשר בחרו באהבה.
כאן - אפשר היה. מדובר היה באדם משכמו ומעלה, איש ששיעור קומתו היה כגודל חסרונותיו. מעט יותר אפילו. בפער הזה, ברווח העודף שבין מעלותיו למגרעותיו, נאחזה כמו טובע בגזר עץ. קורה מהוקצעת היטב שהרקב כבר פשט בה, אבל בינתיים היא סלע חייך, נשמתך, סיבת קיומך. עד שיום אחד אתה הגעת, הבן הצעיר שלו, רגע לפני שנעשה לאיש. נשלח אליה מאי שם כדי שתושיט את ידה ותסיט אותו מן העתיד המצפה לו בדמות אביו האימפריאלי, האולימפי, מונומנט השיש הסדוק של עצמו. תסיט למה? להיכן? מן הסתם למשהו נאצל וטהור יותר, נוסח מתוקן שלו.
האם אכן אמרה כל זאת? באלו המילים? החלום הולך אחר הפה, ההוזה בהקיץ גורר את המילים הגדולות אחריו, פחיות קשורות בחבל מקרקשות על מרצפות האבן. והמת? הוא נתון לחסדי החי.
וכל אותו זמן, אסור לשכוח, היא השתעלה, פרצי שיעול כה עזים שעיניה מלאו דמעות. כחכחה בעוז בגרונה, קינחה לֵחה מפיה למפיות נייר ולא הפסיקה לדבר, בין נשימה שורקנית אחת לשנייה, כמו חולת שחפת של פעם, הגברת עם הקמליות, זונה עם לב זהב. שיער בהיר מנצנץ דבוק על מצח חיוור, רטוב מזיעה, כמו קישוט זול.
מן הסתם גם השתמשה במשאף, ולא פעם אחת בלבד. על השולחן היה אחד נוסף, חדש, באריזתו עדיין. הוא עצמו קנה אותו בשבילה מספר ימים קודם לכן.
 
הוא ידע? שאל באיזשהו רגע. חייב היה לשאול.
כן, אבל לא שאנחנו...
אז עשית את זה מאחורי גבו?
לא עצם הקשר. המפגשים בינינו, על כך הוא שמח... היה מרוצה שאני כמו אימא בשבילך. והרי כך זה היה, מרבית הזמן...
זה היה הרגע שבו קם, הדף מלפניו את השולחן בתנופה עד שזה כמעט שהתהפך על כל אשר עליו. אימא?! צעק, זה מה שהיא חושבת שהייתה בעבורו?! פרשׂה עליו את חסותה כאם?! איזו אימא? תרזה? מדיאה? ובשביל מי? בשביל מה? כדי להפוך באמצעותו לאימא של הבן שאינו שלה, לאשתו לכל דבר של אביו?
נדמה לו שזה היה הרגע שבו התקינה על פניה מסיכה דומה להפליא לאישה שהכיר, שאהב. שפכה עליו כל שהיה אצור אצלה עד מחנק. אביו ידע הכול, על עצמו, על העולם, רק לא מה לעשות עם הבן הצעיר שלו, הגרסה הצעירה של עצמו... והינה, לפתע - אהובתו ובנו חברים, ידידי נפש... אימא אידיאלית לבן שלו. תחליף לאימא המקורית — נשאית של טירוף כבוש מוסווה עד לבלי הכר במנטליות של זעיר־בינוניות מהוגנת. לא שלא נשארה לו פינה חמה בליבו בשבילה, כמו לכל דבר שהיה אי פעם שלו, אבל להפקיר את הבן שלו בידה?! רופאים הם עם פרקטי להחריד, המטרה מקדשת את כל האמצעים... ביהדות קוראים לזה "פיקוח נפש". לא פיקוח גוף, לא שמירת חיים, אלא פיקוח נפש. כי הנפש היא החיים... כשם שהכסף הוא הדמים. שמעה אותו מסביר זאת לנדבנים, בעלי הממון. הוא, שאזמלו חפר דרך קבע בגוף דווקא, בבשר החי, ידע לנופף דווקא בנפש, לשחק בה, כדי שיפתחו את הארנקים התפוחים שלהם בשביל הקופות המדולדלות של בית החולים. כך גם נאם, הטיף לה למען הצלת נפשו של הבן שלו. לא הפסיק לחקור אותה על הערבים שלהם ביחד, רצה לדעת כל פרט, הטיל עליה משימות - לקרוא עם הילד את דנטה, שלא יגדל בור ועם הארץ, אבל רק את הגיהינום, ההמשך מייגע מדי; "אגדת חורף" של שייקספיר, לא זוכרת בשביל מה, ספפו, בגלל החירות שלקחה לעצמה, אבל עם המשמעת, הצלילות של השירה, ושתרסן את נטיותיו הפוליטיות המוקצנות, התינוקיות, ותאמר לו כל מה שלא יכול היה להגיד בעצמו. תהום רובצת ביניהם. זה היה נוגע ללב... איש גדול, חריף שכל, שרק מעטים עמדו בפני קסמו, וכשזה נגע לבן שלו, הבן הנבחר — הרי השני ברח ממנו הכי רחוק שיכול - אילם רגשית, נכה... לכן צריך היה אותה, אחת ש...
טוב ויפה, היסה אותה, אבל האם אביו ידע שמעבר לכך, מעבר למשחק המחבואים שלו עם בנו באמצעותה, הסמינר החינוכי, הם גם שכבו, הזדיינו... הוא והמדריכה הפרטית, המנטורית ששכר בשבילו, הוא והאם שנשלחה אליו מהשמי...?
פעם אחת, קטעה אותו, לפני שאביו מת הם עשו זאת פעם אחת בלבד.
פעמיים, תיקן אותה. עד שמת, פעמיים. פעמיים, הסכימה כעבור רגע, ובשלן נגזר עליה לעזוב אותו ואת המטופלים שלה ואת ארצה, לדון עצמה לגלות נצחית, ל...
אבל האם הוא ידע? שיסע אותה, צעק בפרצופה בגסות. האם הוא ידע שאת ואני עשינו את זה, הזדיינו אצלך על המיטה, איפה שגם את והוא בטח... הוא ידע?
טלטלה ראשה לשלילה. אז רימית אותו, גם אותו!
לא, לא, לא, אמרה, וביקשה, התחננה, שיפסיק, ייתן רגע לנוח.
אז תודי, תודי ואני אלך מפה - רימית אותו, גם אותו.
שוב טלטול ראש.
בשבילך, בשבילו, לא אמרה לו שום...
אז מה קרה? מה קרה בפעם ההיא שמת?
הוא פיהק.
פיהק?!
לא הפסיק לפהק, מזה חודשים, עוד ועוד. בני המאיה האמינו שבפיהוק מנסה הנשמה לברוח מהגוף, להתאחד עם האלים. במקרה שלו גם עוד כמה שעות שינה ליממה לא היו מזיקות. זה מה שהוא אמר, תוך כדי פיהוק. שכב איתי ופיהק. פיהק כשביתר אנשים באזמל, פיהק באמצע הרצאות שלו, בכנסים. וכמו זנון בפרדוקס ההוא, הפיהוק חצה את הכול לחצי ואז את החצי לחצי, עד אין סוף, ככה שבקושי יכול היה כבר לזוז ממקומו בעודו מתרוצץ בכל רחבי הממלכה שלו. בלילה ההוא זה הגיע לשיא, פיהוק רדף פיהוק, אנחה רדפה אנחה... מחצית מן הזמן הפה שלו היה פעור. אבל כמה שלא ניסה לשאוב עם הפיהוק עוד חמצן פנימה, קצב ההתרוקנות היה גדול יותר. מוקדם בבוקר, אחרי שעתיים שינה, סירב להצעה שלה, לבקשה, שיישאר. יישן אצלה, יתנתק לכמה שעות מענייני הממלכה. זרק על עצמו את הז'קט המחויט עם בטנת המשי שקיבל מאופנאי צמרת שאת חיי אימו הציל, נישק אותה, פיהק ויצא. נכנס למכונית, התניע, נסע כמה מאות מטרים. כל הפיהוקים התלכדו לכדי אחד עצום, האחרון והסופי שלו. זה שחצה לו את הגולגולת, את קופסת המוח, לשניים, כמו סכין בחמאה. שבץ, קוראים לזה. והמכונית דהרה בלי שליטה, במהירות עצומה. נמחצה... והוא בתוכה.
 
לא, היא ודאי לא אמרה כל זאת. לא כך, על כל פנים. לא היה מניח לה. אפילו עכשיו הוא מותש לגמרי מן האפולוגטיקה האינסופית הזו שלה. בעיקר כשהסוף ידוע. בשלב הזה, בדירה החשוכה שלה, מושבת הצללים, התערפלו ודאי חושיו משפך המלל, ההברות המוצמדות ב.. לא חשוב במה... מגולגלות ביחד לכדי מילים מצוחצחות, ממורקות, שהיא המשיכה לערות בחריצות כזו לתוך הסירה המנוקבת שלהם. אלא שמן העבר השני, לא פחות משרצתה היא להשמיע - תוך תחנונים להפסיק, נכון, אבל בשל קוצר נשימה, לא משום סיבה אחרת - רצה הוא לשמוע. לשמוע עליו, עליה, ויותר מכול על אביו. לדעת מכל מה שנאמר, נמסר, הוגש לו, מה היה שלה ומה שלו? בתבשיל הזה שבו האכילו אותו שניהם, מי רקח מה? ואז, אולי, לזַכות אותה, להעניק לה חנינה. לטבול אותה בסחי ובזוהמה שלה ולהוציא אותה שוב צחה וברה, מקודשת לו, רק לו, למרות הכול, אחרי הכול...
וכל אותו זמן הטלפונים... הצלצולים הבלתי פוסקים, מיעוטם אליו בזימונית, מרביתם אליה במכשיר הטלפון הביתי שלה, כי הינה בוקר אחד התעוררו החוסים במוסד שלה לתוך אפילה, השמש שלהם איננה.
כי היא איתי! פשטה בו מין צוהלה משונה, אינפנטילית. כי היא איתי!
 
תירגע, ידידי, תירגע. קם ממקומו על כיסא המנהלים שלו וטפח בכוח בכף יד פשוטה על עורפו, תחליף לנשיכת השפה התחתונה, המדממת כבר. במה שלא תצפה את האני המוגדל, הנפוח שלך, כמה שלא תמשח אותו בזפת, חומרי אטימה, תמיד יימצא אי שם נקב שדרכו...
ובכן, לכאן אתה חותר, נחש ערמומי שכמותך. אל הכדור הפורח המנוקב? כבר זמן מה הוא חש בצילו המעוגל מרחף מעליו. תחילה זומנה לו המטפורה הזנותית על הסירה הדולפת. זונה כי היא מתמסרת לכל אחד, כמו כל המטפורות. וכשגם זה לא הספיק צץ לו מאי שם הדימוי של האני הנפוח, המחורר. בראשית היה החור ואז, מטעמים שלו, הופיע האני. אבל עכשיו יריעות החושך המתוחות על חלונו מתחילות להתמוסס, להתבקע, גם ללילה לאין קץ יש קץ, כשם שגם מעטפת הכדור הפורח אינה חסינה מפני הנקב שמופיע בה.
הגז בורח. הבלון הענקי הולך ושוקע, מאבד גובה. מה יעשו הנוסעים? מלמטה רודפים אחריהם, איך לא, פראים חמושים.
הנוסעים הנלחמים על חייהם מתחילים לזרוק החוצה תרמילים, כלים, ספרים... מה עוד יכול להיות להם שם? הכדור הפורח שמשקלו פוחת, שב ועולה. ואז מתחיל שוב לשקוע. הגז אוזל, מתנדף דרך החור. כידוניהם של הפראים כבר שורקים באוויר קרוב מאוד אליהם. הם צריכים לזרוק עוד, להשליך החוצה את כל היקר להם. אפילו את מטילי הזהב שאגרו במסעם. הלכו ואינם עוד חלומות על עושר, מותרות. אחר כך מעיליהם, נעליהם. כל מה שניתן לפשוט מושלך מטה. עירום באת ועירום תצא. בסוף, כשכלו כל הקיצים, כשלא נותר עימם ולו שמץ של מטען והכדור קרוב להתאחד עם זרועותיה הפשוטות של האדמה, הם משחררים מן הבלון המנוקב את סל הנצרים, זה שהם עצמם מצטנפים בו כגורים - כגורים, לא פחות?! - ונאחזים בחבלים המשתלשלים ממנו. הכדור שתא הנוסעים שלו נותק ממנו מצליח לעבור כך עוד כברת דרך אחרונה. לדלג, בטרם ינחת, מעבר לנהר הרחב והשוצף שלפניהם, כשרודפיהם נבלמים על גדתו וצופים בחריקת שיניים בטרפם החומק מידיהם.
אבא שלו אהב לחזור על הסיפור הזה. הסופר היה רחמן לגיבוריו, הסביר, הם לא נאלצים לזרוק אף אחד מהם כדי להציל את כל השאר. המאה התשע־עשרה, לפני הקטסטרופות העולמיות הגדולות. ז'ול ורן, הכוהן הגדול של ספרות ההרפתקאות, לא ייקח על עצמו את תפקיד האלוהים. בחיים, לפעמים, מגיעים גם לכך. לרגע שצריך לזרוק מספינת האוויר המחוררת שלך לא עוד חפץ, יקר המציאות ככל שיהיה, אלא אדם. אותי, הבטיח לי - כך סיפרה - היה זורק אחרונה. עליך לא דובר שם, אתה איתו בכל מקרה. זה היה המובן של אהבה עבורו. לא זה שתשליך אחרון מהכדור הפורח המנוקב שלך — לזה הוא רוחש אולי חיבה מסוימת - אלא זה שאותו לא תשליך כמעט בשום תנאי. כשמת היה איזה רגע שחשבתי, סיפרתי לעצמי, שזה מה שהוא עשה עבורנו - הרפה מן החבלים, השליך את עצמו החוצה כדי שהכדור הפורח העייף שלנו יתרומם ואני ואתה, משוחררים מן המטען העודף שלו, נמשיך לבדנו, לפחות כדי דילוג אחד אחרון מעבר לנהר השוצף. חלומות באספמיה, כמובן. לא רק שלא ניתן בשום מקרה להיוותר לגמרי לבד ולוּ רק בגלל שגם לרוחות הרפאים יש משקל, אלא שאביך מעולם לא ויתר על כלום. הוא לא השליך שום דבר החוצה, אפילו לא את אימך. כשם שהיא לא ויתרה עליו. מדי פעם, לא יודעת כמה פעמים במהלך כל השנים הללו, אבל יותר מפעם אחת, גם משתיים, הם נפגשו במלון קטן בירקון. הוא בעצמו סיפר לי. אמר שהוא עושה את זה מתוך רחמים כלפיה, בתוספת קמצוץ של סימפטיה. כן, "קמצוץ של סימפטיה", ככה הוא ניסח את זה, וגם בגלל הטעם המחריד שלה בגברים... לחסוך ממך אותם אבות חורגים מזוויעים שהיו עלולים... אין ספק, אצל אביך, הטוב והמועיל תמיד נפגשו.
ואת? מה את אומרת?
אני אהבתי אותו, אל תשכח. ידעתי שנותרה אצלו מידה לא מועטה של משיכה אליה, כמו אל כל מה שהיה אי פעם שלו, כל מה שנשאר בו משהו ממנו. משיכה מהולה בכעס, באיבה, לצד תחושה של אחריות מגלומנית לכל נתיניו. אימך ואימי חשבו שהן שולטות בו - הפרשה העתיקה ההיא, הנשכחת, מימי היותי קטינה — ושמכרו בכסף את שתיקתן. ההפך, כמובן. קְרא לכך נדיבות או צורך בשליטה, כך או כך - כסף לא נחשב בעיניו, תמיד יכול היה לעשות עוד, מטופלים עמדו אצלו בתור. גם נדבנים. זרק לנו מעות ולקח מה שרצה. גם אתה היית בתוכנית, תוכניות גדולות היו לו לגביך, אחרי הצבא. גדולות ונצורות. לרופא מנתח כמוהו, ברמה שלו, קל מאוד לראות עצמו כאלוהים. הכול באחריותו, בחזקתו, חיים ומוות, והכול שלו - אתה, אני, אימך, אימי. כן, גם היא. אני לא בטוחה שלא ניסה את מזלו אצלה, אני לא בטוחה שלא הצליח, שלא משום כך התעקש אבי לקפל פתאום הכול ולחזור מהר מהר לגרמניה, שנואת נפשו. לא הכול אני יודעת. הדבר היחיד שעולה על הבערות של הורים בנוגע לילדיהם זו הבערות של ילדים בנוגע להוריהם. כי ההורים לפחות היו רוצים לדעת, רובם לפחות, וברגע שפערי הידע הללו מתחסלים, כשהכול גלוי וידוע - הסוף קרוב. על הכדור הפורח הוא סיפר לי בלילה ההוא, האחרון. לא בפעם הראשונה אומנם, אבל מעולם לא ברצף כזה, בשטף כזה. גם על אימך דיבר, וברמז על אימי. אמרתי לו, ובכן, זה הסיפור? בראשית היה החור ואז מטעמים שלו הופיע הכדור? נולדת עם חור, אמרתי לו. כדור פורח בגודל העולם ובו חור קטן. אפשר לזרוק הכול, אמרתי לו, לתלוש לעצמך את הזרועות, את הלב, את אבר המין. אבל כל אותה עת האוויר אוזל מן הכדור. רק מי שיכול לזרוק את החור שבתוכו ייוושע. בשבילך זה מאוחר מדי, אמרתי לו. אז עכשיו לך ואל תחזור. לעולם לא נתראה יותר. זה מה שאמרתי לו. גם לך אני אומרת, אתה חייב ללכת. עכשיו יותר ממקודם, נגזר עלינו להיפרד. לא רק בגלל מה שעשינו אלא משום שעכשיו אנחנו יודעים.
 
האם אכן אמרה כל זאת? כך? בנוסח הזה? בנימה הזאת? בפסקנות הבוטחת הסהרורית הזו, הדומה יותר לנאומים שנישאים בחלום מאשר למילים המחוספסות, המהוססות, השבורות לעיתים, שמשמיעים אנשים במציאות? את יומניו שרף, לא הותיר להם זכר. כך שלעולם לא יוכל לדעת לבטח. האם נשקה לו קודם לכן, ואולי דווקא מאוחר יותר? זכר, ממש לקראת הסוף, על סף העזיבה, את עצמו בזרועותיה, פולט יפחת בכי קצרה, יבשה, נואשת. זכר אותה מטביעה שפתיים, שיניים, בראשו, פניו, צווארו. אבל קודם לכן, האם באמת אמרה כל זאת? האם מישהו אי פעם אמר לנו דבר מה, באמת ובתמים?
והיה עוד דבר. לפני שנפרדה ממנו סופית - מאביו, לא ממנו - גירשה אותו מביתה אל מה שהתברר כחדלונו - אך האם לא אמרה שדווקא ביקשה ממנו להישאר לישון? - מרטה לו בקפדנות את כל השערות הקטנות והגדולות שיוצאות לו מהאוזניים. השערות שיוצאות מהאוזניים?! כן, כך סיפרה לו בעצמה. אביו שנא אותן. אמר שזה הסימן הכי מאוס לזקנה, השערות הצומחות מן האוזניים. האם זה באמת מה שעשתה בו ממש לפני שפקדה עליו לצאת מביתה? ללכת ולא לשוב? קשה להאמין. הייתכן שגם פה הוא מבלבל את היוצרות? הרי מה שהיא רצתה להגיד לו בכך, מה שאמרה למעשה, זה שלו ולאביו יש אותן אוזניים בדיוק. תמיד רצתה לומר לו זאת, כששיחקה באצבעותיה באוזנו, ולא יכולה הייתה, מסיבות מובנות. עתה היא אומרת. כשיגיע לגילו של אביו גם לו יהיו שערות כאלו ומישהי שתאהב אותו כמוה, אבל בת גילו, לא זקנה כמוה, תמרוט לו אותן אחת לאחת. ככה המשיכה, במין פטפוט קדחתני שלא הכיר בה. כאילו היא מושכת את הזמן, מפעילה פיליבסטר כנגד פסיקתה שלה עצמה, כמו דוחקת לתוך פיה משאף מרוקן בשפתיים מלבינות, מכחילות.
רק שזה קרה מאוחר יותר, לאחר שכבר נפרדו. לא הרבה יותר מאוחר, חצי שעה, שעה לכל היותר. הוא כבר באמת לא זוכר. שלושים שנה חלפו? יותר? כמה כבר יכול אדם לשמר בזיכרונו? במיוחד שאינך אודיסאוס, שלמרות כל המכשולים והפיתויים, כולל זה של חיי נצח, בחר לשוב אל פנלופה שלו, אלא בסך הכול אחד, שמעון קרני מבני ברק. הוא מנסה להעלות בְּאוב השחר המפציע את הדירה הקטנטנה, החשוכה ההיא ברש"י, היכן שצללית של אישה מורה לו ללכת, לצאת ולא לשוב, קורעת אותו מזרועותיה ששוב אין בהן נחמה. והוא הודף בכוח רב את השולחן המעוגל מלפניו, שולחן פשוט מפורמייקה שירשה ודאי מן הדיירים הקודמים לה - אם לא עשה זאת קודם לכן, לפני החיבוק האחרון, הנשיקה, יפחת הבכי היבש שלו — "יפחת הבכי היבש", לא פחות?! - וקם והולך משם, בלי לומר מילה.
 
גם עכשיו הוא קם והולך משולחן הכתיבה שלו. נתקל אגב כך, כמו ליצן קרקסי עגום פנים, בכבל של המאוורר, התחליף שלו למזגן שכבר זמן אינו פועל אצלו. חשיכה יורדת על הדירה. המפסק האוטומטי נכנס לפעולה. עליו רק להרים את המנוף, אבל החשיכה יפה לו, ובחלון ממילא זהרורים ראשונים של בוקר, אפשר כבר להריח את החמסין.
 
אז, כשיצא ממנה, היה דווקא קר וגשום. בסרטים הגיבורים מפקירים את עצמם בקלות מדהימה להצלפה הרטובה הזו, בלי מטרייה. בחיים היא הייתה עינוי. גם אם מדובר היה, בשלב הזה, בזרזיף, לא יותר. התהלך במעיל דק לגופו, שני כיסים גדולים, אחד בכל צד, אבל מעט מאוד ריפוד, בבליל של רחובות מרופשים, בעיר שמתעטשת עליך בלא שום מעצור עם כל רכב חולף בשלולית. שיחת הטלפון מאימו. אחרי מי יודע כמה איתותים, הודעות בזימונית, הראשונה שהוא ענה לה מתוך טלפון של בית קפה מזנוני קטן שבו תפס מחסה. מפלי הרעש של מכונות האספרסו, לצעוק, לצעוק, "אבל אימא... תביני, אימא... תשמעי לי..." המבט המבין מדי של היושבים שם, פרפרי לילה עייפים, או להפך, משכימי קום, "אני מתקשר... אני מתקשר..." יצא החוצה לחפש מקום אחר, הגשם הדף אותו חזרה אל מתחת לבליטת גגון צר, לא זוכר של מה, אבל הייתה שם כתובת גרפיטי על הקיר - "הטוב שבגויים הרוג". על כך הוא מוכן להישבע. אותיות מעוקמות, רופסות, שכובות כמעט — ואז שוב, החוצה, זכר שמייד אחרי הרמזור יש טלפון ציבורי.
רץ כל עוד נפשו, עם רגל פצועה, כן, תא טלפון ואפילו פנוי וריק. נדחק פנימה אל השקט היחסי, היובש. ומייד... אימו - ההיסטריה בהתגלמותה. הינה חזרתי, את רואה. למה הוא לא עונה לה? למה ניתק לה? איפה הוא כעת? תן לי את המספר. קודם כול המספר. מחפשים אותו מהבסיס, הוא יודע? למה הוא לא עונה להם? הבטיחה להם שהוא בדרכו לשם, שהוא כבר מתקשר, הם צריכים להבין, אביו... לתוך דבריה החלו להיכנס הפעימות, איתותים בזימונית, קודם זה היה הבסיס, אבל עכשיו, את המספר הזה זיהה מייד, אדווה.
ניתק את אימו, פשוט טרק עליה את הטלפון. המתין, לא יודע בדיוק למה, אבל המתין במין שקט מתוח, אבל אז מבפנים, מהמכשיר שבתא, פרץ לפתע צלצול, צורם, תובעני, אימו, כמובן. מחפשים אותך מהבסיס, כמה פעמים אני אגיד לך, ואתה לא עונה, תגיד שאתה בדרך ותתקשר אליי שוב. ניתק. צלצל לאדווה. עכשיו הוא לא נענה. חזר לאימו. זו אדווה, היא זקוקה לו, בדחיפות, אחרת לא הייתה... חכה, אל תלך, היא תסתדר בלעדיך... נאחזה בו בציפורניה, כצפוי. אבל היא חולה, אימא, יש לה בטח התקף, אחרת לא הייתה מתקשרת אליי... היא מרמה, תקשיב לי, היא משחקת איתך... יש לה בטוח התקף, אני חייב להגיע אליה, חייב... התעקש, משווה לנגד עיניו את מצוקת הנשימה שלה כשעזב וחושב על המשאף מאחורי הרדיאטור, המשאף החדש עדיין, באריזתו, זה שנפל כש... למרות שקרוב לוודאי שיש לה עוד, יש לה תמיד עוד ברזרבה, על כל צרה... זו העמדת פנים, מניפולציה נשית... היא באמת אישה חולה, אימא, מאוד חולה... שתחכה, לא נורא, תן לה להרגיש, תן לה לסבול. מספיק סבל המיטה עליך, על אביך, עליי, עם הפרצוף התמים שלה. אביך סיפר לי ש...
לא רוצה לשמוע, הוא צרח לתוך המכשיר כנגד הסערה הגוברת, נקישות על דופנות התא, תיפוף ממש, האם זה ברד? והרעמים המתגלגלים, אין לי אבא, אף פעם לא היה... הינה, זה שוב מתחיל, האיתותים בטלפון, אדווה, או שהם בכלל לא הפסיקו. כך, או כך, אדווה הייתה רק אותות, פעימות חלושות, כמה ספרות מהבהבות בצג המכשיר שלו, לא יותר מרעש רקע. ואילו אימו... אימו יולדתו נשפכת לאוזנו מתוך האפרכסת, סוערת לא פחות מן הסערה, רועמת לא פחות מן הרעמים, נוכחת בתא, גשמית לא פחות מן הגשם שהיה למבול והמכוניות התקועות שצפרו בחמת זעם. והוא חיכה, השתהה, ללמד את אדווה לקח יגיע ברגע האחרון, כמו בסרטים, להציל את האהובה. ובכל מקרה, גם אם בהתקף מדובר, שהרי גם בכך אינו יכול להיות בטוח, היא הרי לא מטומטמת, לאן כבר יכול המשאף להיעלם?
במכתב לריבי, שנים רבות מאוחר יותר, הציג גרסה מעט שונה. החמיר שם עם עצמו, צריך היה לעזוב הכול ומייד, לטוס אליה. היה צריך להבין, להניח כנקודת מוצא בלי שום סייגים והתניות שהיא בהתקף, זקוקה לו. ואכן, מה עוד יכול היה לגרום לה להתקשר אליו בבהילות כזו, בעיקשות כזו, זמן כה קצר לאחר שנפרדו לנצח נצחים? רק שהגשם התעצם, מטחים עזים, צפופים, כמו חייל שיורה בבהלה מן המחסה ולא מוצא עוז בקרבו לקום, להסתער, צפירות המכוניות פילחו את האוויר כלהבי סכינים, וכמובן אימו, מואזין מוטרף, משוגע... אוזנו להטה מן המכשיר, או שזה מין אנכרוניזם, הטלת הטלפון הנייד לעידן שלפניו, אבל האוזן שלו להטה, זה בטוח, הוא יכול להרגיש אותה עד עתה, שוב לא הבין דבר מן הנאמר והיא דיברה, אימו, דרשה, הטיפה... ואז, לרגע, דקה או שתיים לכל היותר, הפעימות החודרניות, המספר התובעני, הפסיקו, חדלו... כמו מקודם, אבל עכשיו לגמרי, כמו לב שנדם. רק אז קטע את השיחה עם אימו, בלי שום מילת אזהרה. צלצל לאדווה, אין תשובה. בבת אחת התפכח, עזב הכול, סליחה, סליחה, כמעט רמס איזה קבצן שנדחק במקומו, רץ כמו משוגע... מאיים לרמוס גם את המכוניות העומדות, נתקעות בדרכו. הריאות שלו - מערות נטיפים עם גדילי קרח קפואים... מספיק כבר, פרופסור, מספיק! עד כאן הגעת לי עם המליצות האלה. רטוב עד לשד עצמותיו, המדרגות שאין להן סוף... התחושה הברורה, הוודאית של אסון נורא... הדלת לא נעולה, היא על הארץ, על בטנה... פניה כבושות ברצפה הקרה... בצבא מלמדים אותך הנשמה מלאכותית, רק שלא היה את מי, את מה... המשאף הישן על הארץ. החדש לא נראה בשום מקום. בסוף גילה אותו, מאחורי הרדיאטור. לשם נפל, כנראה, כשהוא, ברוב עברה וזעם - עברה וזעם? לא פחות? - הניף את השולחן. עדיין באריזתו. איך לא הבינה? איך לא חיפשה שם? כנראה שההתקף היה אלים במיוחד. כך אמרו, כך סיפר לריבי, בערך, אבל עדיין הספיקה להתקשר אליו, לחפש אותו, שוב ושוב. האשים עצמו על ההשתהות, ההתמהמהות הפושעת, אפילו בכך שאולי בתת־ההכרה, מתחת לסף התפיסה החושית המודעת - כמו שמשתילים הבזקים של פרסומות בתוכן הכי תמים, גרבי ניילון שחורים בין איילים מלחכים עשב רענן, ירוק יותר מאשר בטבע - ככה הוא ראה איכשהו, בקצה העין - למרות שמבטו היה נעוץ בה, ללא ספק - את המשאף מתעופף כמו ציפור משונה, ירקרקה כצבע האריזה, נופל מאחורי הרדיאטור. ראה, חשב שראה ולא אמר דבר. הלך ממנה בלי לומר דבר. אחרת, כתב לריבי, כיצד מצא אותו מהר כל כך? הניח לריבי להאמין שמתוך תחושת אשמה מופרזת על חלקו במותה של אדווה הוא מוסיף לחטא הוודאי, אבל הזניח יחסית, של ההשתהות התמימה את עוון הידיעה המוכחשת, השותקת.
האשים עצמו, אבל גם זיכה. ועוד איך זיכה - "אין עיקש ממי שמנסה להרשיע עצמו על חטא שלא ביצע. האם גם במקרה שלי? לעולם כנראה לא אדע." במילים המדהימות הכוזבות הללו חתם, סיים את המכתב. גאה, מן הסתם, בעצמו.
 
 
ט
 
אלא שריבי לא הלכה שולל, לא היא. מייד הבינה שבמכתב שלו משהו חסר, לא מסתדר, עקום מן היסוד. עובדה, הוא קיבל אותו בחזרה משוסע לשניים. שסע חלקי, לא למלוא האורך, אבל מספיק ודי. כמו הקרע שעושים אצל הדתיים בכותונות של בני משפחת הנפטר, סתימת הגולל. המכתב וההזמנה לחתונה. ויותר לא ראה אותה. עד עצם היום הזה.
הוא קם. לא, הוא כבר עומד. התיישב וקם שוב. וכל זאת בחשיכה ששוב אינה חשיכה. איך תקרא לחלב שחור מהול במעט מים? מה שלא סיפר לריבי, מה שלא סיפר לעצמו, מחק מזיכרונו בכישרון כה רב... בערמומיות כה גדולה... האויב הכי גדול של האמת הוא האמת למחצה, ההסבר המניח את הדעת. חטא קטן שבו אתה מודה, במקום הגדול שאתה שומר לעצמך... משום שבפועל, מה שקרה, מה שבאמת קרה, כי מה שקרה כבר ידוע, מה באמת קרה, אבל באמת באמת... שקרה... מה שבאמת קרה... אבל באמת... הוא שכשהגיע חסר נשימה לאדווה, כשמצא אותה שוכבת על בטנה... מוטלת, יד אחת שלה פשוטה לפנים, האצבעות מבקשות להיאחז בדבר מה, בחיים עצמם, אם תרצו, השנייה שלוחה אל הסודר שהיה מגובב סמוך לצווארה כאילו עמדה להסיר אותו מעליה, מין גיבוב לא טבעי, כמו תמונה שעוצבה בסרט בלש חובבני, מלאכותית לגמרי... למרות שזה מה שהיה, כולל המשאף הישן שהיה זרוק שם לידה, אולי אפילו שבור, סדוק, אחרי שבמר ייאושה ירתה ממנו עוד ועוד כדורי סרק לתוך גרונה... אז... מה רצה להגיד? כן, שהחדש, לעומת זאת, לא היה בשום מקום, גם לא מאחורי הרדיאטור. נעלם בדרך פלא. מובן שהמינוחים הללו, ישן, חדש, מסגירים אותו — כמו לדבר על מלחמת העולם הראשונה לפני שפרצה השנייה - מלמדים על אחיזתו הנמשכת בסיפור הכיסוי הכוזב. כי איך תוכל במבט שטחי אחד לזהות אם משאף הזרוק על הארץ, מחוץ לאריזתו, משומש וריק הוא, או מלא? ישן או חדש? אלא אם, לאחר ניסיון קצר, עקר, להנשים אותה — לא דומה כלל לתרגול שערך להם החובש בבסיס, בתנאים דה־לוקס, אם כבר הזכיר לו הדבר את הרמיון מלכת סיציליה המתה־חיה ב"אגדת חורף" של שייקספיר — זו שהתוודע אליה בזכות אדווה, בשליחות אביו — אלא שהפעם המלכה החיה לא בקעה מפסל המלכה המתה כגוזל מן הביצה, כך שלאחר הניסיון הקצר והכושל שלך אתה הוא זה שהטלת מאחורי הרדיאטור את המשאף החדש לאחר שמחית קודם לכן במגבת מטבח את טביעות אצבעותיך ממנו! אתה ולא אחר! אין עיקש ממי שמודה בפשע שלא ביצע... בעיקר אם הוא זה שעשה אותו, אחרי הכול. המשאף החדש, באריזתו עדיין, שעד אז היה בכיס מעילך. הכיס הימני, ליתר דיוק. לשם הכנסת אותו לאחר שחטפת אותו במהירות הבזק מן השולחן העגול הקטן ממש לפני שהלכת, מבלי שהיא הבחינה בדבר. דחפת לכיסך והלכת. יש מי ששומט כפפה, או ממחטה... מפיל, אתה מתכוון? שיהיה, מפיל, העיקר שתהיה לו תואנה לחזור. אתה לקחת איתך את המשאף, קרן ההצלה שלה, אוויר לנשימה, כדי לשוב אליה, לשוב ברגע האחרון ולהציל אותה. אינך רואה, יקירתי, הוא כאן, מתחבא מאחורי הרדיאטור. המשאף הישן מת, יחי החדש!
לא לגמרי זוכר? באמת? אף לא שמץ מזה? איך שלא יהיה, מה שהוא בגדר שיבוש, תאונה, עבור חלק אחד בך - כך היה מציג זאת לסטודנטים שלו, המתחילים שבהם - הוא מה שצד אחר בך רצה מלכתחילה. הלא מודע מתכנן, המודע מוציא אל הפועל, שליח לדבר עבירה. שהרי בשוכבו עם אדווה - כשזיין אותה, אתה מתכוון? - בשוכבו עם אדווה עם אימו שכב, זה מה שהחלומות גילו לו, זה מה שאמרה אדווה עצמה. בכך נכנס היישר למלתעות הסיפור האדיפלי, לציווי הקמאי להרוג את האב. וכשהתברר שאביו כבר מת, שהוא הפך מתישהו, כמו כל אב מת, לרוח הרפאים של עצמו, לא נותר לו, כתחליף להריגת האב וכנקמה על רציחתו, אלא להרוג את מי שגירשה את אביו מביתה והביאה עליו את מותו.
אדיפוס והמלט גם יחד בכרטיס אחד. הללויה!
 
אבל אם ריבי, כאמור, לא הלכה שולל, קראה בין השורות את מה שלא אמר והלכה לדרכה בלי להסתכל ולו פעם אחת לאחור, איך הצליח הוא להתל כך בעצמו מן היסוד, להניח פרגוד אחר פרגוד על מחזה הבלהות שבו השתתף? או שגם הסיפור על הונאה עצמית איננו אלא הונאה עצמית, המצאה בתחפושת של חשיפה? - האמת היא צבא של מטפורות, אמר כבר ניטשה, ו... עזוב את ניטשה, פרופסור, enough is enough! האם חישב להוסיף להפקרה שהייתה כאן בפועל תבלין חריף יותר של האשמה עצמית דמיונית לחלוטין כדי לעשות את התבשיל כולו בלתי ראוי למאכל, ולחגוג בחשבון אחרון את חפותו?
ודאי שלא. דרך המילוט הנוחה הזו אינה דרכו. אפילו אם יסכים עם כך שזיכרונו, ממרחק של יותר משלושים שנה ולאחר שנכתש כך בתוך ים הגרסאות הסותרות - שלוש, למען הדיוק - איבד הרבה מאמינותו, התגובה החד־משמעית של סייסמוגרף נדיר בדייקנותו כמו ריבי מרשיעה אותו. האם לא לשם כך בחר בה?
ריבי ורישומו החי עדיין של הרף העין ההוא — אי שם, במרתף זיכרונו, עוד מהבהבת תנועה מהירה כבזק: היד חוטפת דבר מה מן השולחן המעוגל היישר לכיס המעיל, כמו תמונה מבזקת בסרט ישן, שחוק, אבל עדיין נראית בבירור, אם רק תרצה לראות, גם מבעד לשריטות, גם מבעד להתמוססות החומר בזמן.
 
 
י
 
היו, כמובן, נסיבות מקילות לשכחה הזו. הראשונה בהן היא הכלא. מייד לאחר מותה הוא הושם בכלא. כלא צבאי. קצה נפשם בהיעדרויותיו, בחיסוריו, בנפקדויות שלו. והוא עוד הרע את מצבו כשבמקום להתנצל הוסיף שמן למדורה. נשא באוזניהם נאומים אנטי מיליטריסטיים תוך שימוש מתנשא ושטחי כאחד בשלל מושגים פילוסופיים שרכש בינתיים בלימודיו האקדמיים, לימודים שהם אפשרו לו לקיים במהלך שירותו הצבאי לפנים משורת הדין והוא זה שלא עמד בהם. גם בכלא סירב לקבל מרות. התחצף, התמרד, הושלך שוב ושוב לצינוק, טרף להתעללות מצד סוהרים ואסירים כאחד. עד שבמין היפוך יוצרות לא לגמרי מפתיע החלו שם לפתח מין הערכה, השתאות על עזות המצח שלו — על האדישות לכל מה שהיה אכן קשה מנשוא לכל מי שלא שש כמוהו, במעמקי ישותו החוטאת, לקבל עוד ועוד הזדמנויות למרק אותה.
והייתה כמובן אימו. באמצעות הגזמה מסוימת של התפקיד שלה במה שהתרחש ניתן היה להטיל הרבה מן האשמה עליה ולהפחית בכך מחלקו. אחרי הכול, אם בו היה איזה שמעון קטן, נקמני, שרצה לראות את אדווה סובלת, אולי אפילו חפץ בהתאיינותה המוחלטת אבל הקפיד לפעול כל העת מאחורי הקלעים, מנסה להעלים ולצמצם את עצמו ככל הניתן, מה יש לומר על מי שעשתה זאת בגלוי? מעכבת אותו, ככל אשר לאל ידה, מלהגיע לבת דודתו הגוועת, להציל אותה כשהדבר עוד היה בגדר האפשר? מי שלאחר מכן, כשותפה לפשע, סייעה לו להסתיר, לטשטש, להשמיד כל ראיה מחשידה. היא הרי ידעה היטב שהוא הגיע אותו לילה לדירתה של אדווה, שמצא אותה מתה, שהסתלק משם בחשאי, כגנב בלילה, כמתנקש חרש. יותר מכך לא ידעה, שיערה אולי, אבל לא יכלה לדעת וגם לא רצתה. עובדה היא שבעניין זה, שלא כדרכה, מיעטה לשאול. הסתפקה בכך שהורתה לו לשתוק, לא לספר לאיש... אתה בחור צעיר, הזכירה לו, העתיד לפניך. את הדבר הזה... הכי טוב שתשכח, כמו חלום רע. אלו בדיוק היו המילים שלא ייאמנו שבהן השתמשה... חלום רע...
צריך היה לראות אותה בביקורה הראשון בכלא הצבאי, יושבת מולו מעבר לשולחן הפלסטיק בשמלת רקמה לבנה, מי אם לא היא יושיע את בנה? שבוע מאוחר יותר - הפנים שלה נראו מובסות, החריצים הדקים, נחשים הוא קרא להם בילדות, הוכפלו בעומקם — סיפרה לו שאדווה הייתה בהיריון. מצאו בנתיחה שלאחר המוות. רק שניהם יודעים ממי. צריך היה להפציר בה לא להתייפח בקול בעוד היא מבכה את הנכד שלא נולד לה, אותו, אותה, אפילו את אדווה שבבת אחת הפכה לקורבן חף מפשע, עוד קורבן חף מפשע, של אביו, הסטרא אחרא. את האפשרות שהילד לא שלו הוא אלא של אביו, אפשרות שעלתה מייד במוחו, פחות סבירה אבל קיימת, לא ניתנת לשלילה ודאית, אפילו לא הזכירה. לא העלתה ודאי על דעתה, או לא רצתה להעלות.
לקראת סוף הביקור הזה כבר התאוננה על לחץ בחזה, קשיי נשימה. נפלה למשכב, דלקת ריאות שהסתבכה. נשמה בכבדות, חרחרה ממש, מתעקשת לתפוס גם כאן את מקומה של אדווה. זה מה שאומר היום הפסיכיאטר שבו. קיבל חופשה מהכלא לטפל בה עד שמצבה יתייצב. אחיו במרחקים ואין לה איש מלבדו. חזר אל הכלא רק כדי לרצות עד תום את עונשו, את הימים הספורים שנותרו לו שם, אבל גם אותם לא השלים כי בינתיים הוא חלה, התור שלו הגיע - דלקת קרום המוח. מחלה של פעוטות שפסחה עליו בילדות. עכשיו - במלוא העוצמה. עד כדי סיכון חיים, אמרו הרופאים. ימים על ימים של חום גבוה, ערפול חושים, אובדן הכרה לפרקים. דוקטור, אני עומד למות? חזר ושאל, בקול של ילד מבוגר מכפי גילו, כל מי שהזדמן לו, ללא כל הבחנה.
כשהחלים אמרה לו אימו, המטפלת המסורה שלו כל עת מחלתו - נשארנו, שימי, רק שנינו. זה לזו. אבל הוא הרחיק עצמו ממנה. לו יכול היה, היה עובר מייד לגור מחוץ לבית. לא היו לו האמצעים לכך. גם לה לא. מהרגע שאביו מת לא נותרה לה אלא הכנסתה הזעומה מעיסוקה המוזנח כמטפלת באומנות, שעכשיו נאלצה לחדש אותו. אביו לא הותיר צוואה, ואת קצבתו השמנה המשיכה לקבל האלמנה האחרונה שלו, הקופאית. לא הסכימה לוותר ולו על אגורה אחת ממה שהגיע לה, לדבריה, כדת וכדין.
 
כן, כולם רוצים לחיות, כמאמר המשורר. גם הוא. שינה את שם משפחתו מקרני לקרנובסקי, השם המקורי של אביו - לא לגמרי התמיד בכך, פסח על הסעיפים - שרף את כל מחברות יומניו, שיפר במאמץ מרוכז של מספר חודשים את ציוני הבגרות שלו והחל במסע הארוך, המייגע, של לימודי רפואה. משם לפסיכיאטריה. מנוי וגמור היה עימו להיות פסיכיאטר. למען אדווה, לזכרה, לכפר על החלק שלו במותה, קטן ושולי ככל שהיה אז בעיניו. ממה שקרה שם באותו לילה נותרה בינתיים גרסה מרוככת, מעובדת, מטושטשת, בדומה למה שנותר לך כעבור זמן מחלום רע. ועדיין, המראה שלה, שכובה על הרצפה החשופה, היד הפשוטה לפנים, המחשבה על התינוק שלו, או של אביו, ברחמה, פירור אנוש זעיר, חסר תקווה... וההבהוב ההוא שנחלש, רפה... אבל לא לגמרי כבה, לגמרי לא... הוא נמנע מקשר רומנטי עם נשים - איסור שגזר על עצמו ועמד בו, כמעט לגמרי, במשך שנים כה רבות, עד לריבי בעצם. לאימו התנכר, נהג בה באטימות לב שגבלה לעיתים באכזריות ממש.
להענשה העצמית הזו שלו היה צד נוסף - התמסרות מוחלטת שלו לעבודתו, לחוסים שלו. להם העניק כל מה שלא נתן למשפחה שלא הקים, לילדים שלא היו לו. התמסרות זו, עד כמה שלא קוממה נגדו חלק מעמיתיו, "שמעון הקדוש" הם קראו לו בלעג, היא שסללה את דרכו לתפקיד הרם והנחשק שבו הוא מכהן עתה. רגש האשמה הכוסס עידֵן והעצים את המעלות שטיפח בקרבו פרק הזמן הקצר אבל המכריע שבו שימש כבן טיפוחיה של אדווה. בחייה וגם במותה תרמה תרומה מכרעת למה שנהיה ממנו.
 
 
יא
 
ומה באשר להשפעתו של אביו עליו? מה הוא תרם לו, אם בכלל? לפני שהוא מוריד על עצמו את המסך, טומן את עצמו במגירה, כדאי שיברר גם זאת. רק בקצרה, בבקשה, השמש כבר עולה. בבית המשוגעים פותחים כבר את התריסים. ובכן, אם תוריד מעל הפרק את הניסיון הנואל להעביר אליו, בתיווכה של אדווה, תוספי תרבות כאלה או אחרים, מה בכלל נשאר בו מאביו?
במקום לסבך עניין לא פשוט שכזה בסברות כרס נפתלות עוד יותר, עמדו לרשותו כרגע שני מוצגים שמהם אפשר היה אולי לגזור מסקנה מוצקה יותר בנושא. האחד היה תמונה חטופה מגיל מוקדם יחסית, ארבע־חמש לכל היותר. השעה הייתה מוקדמת מאוד, כי הוא שוטט בבית יחף וחרישי שלא להרעיש בעוד הוריו ישנים בחדרם. את תחושת הצינה הצורבת בכפות רגליו החשופות חש גם ברגע זה ממש. דלת חדר הרחצה הייתה פתוחה. גבר עמד שם והתגלח, רכון אל הכיור. גבו - רחב, חזק, דשן, מתנוצץ באור - היה מופנה אליו. לוח שיש שהתגלם בבשר, היה אומר היום. האם לבש משהו על חלקו התחתון של גופו? הוא התקשה עד מאוד לזכור זאת עכשיו. כאילו טושטשה התמונה באמצעות יד נעלמה. לעומת זאת זכר היטב איך האיש, שכמו חש מעורפו בעיניים הנעוצות בו, הסיע את ראשו אט אט לעברו. כמו אפרוח מהופנט בידי נחש הוא קפא שם על עומדו. מבטיהם הצטלבו, אביו לא אמר דבר, הוא זה שנמלט משם חזרה אל חדרו.
אם המוצג הראשון היה מעין תמונה, השני היה בגדר התרחשות ממש. מפגש עם אביו, בתקופה שזה לא התגורר עוד בבית. אירוע שנברא מחדש והיה, בעיניו לפחות, לאחד הסיפורים המוצלחים הבודדים בספר הסיפורים הנשכח שלו. עכשיו שלף אותו ממדף הספרים, נשף עליו במלוא פיו להפריח מעליו את האבק. לא קשה היה לאתר את הסיפור המדובר, הספר נחתם בו. החל מדפדף. דוד, השם שהעניק שם לעצמו, יורד בגרם מדרגות אי שם במרכז הסואן הצפוף של תל אביב. הוא מתגורר שם עם אימו. למטה ממתינה לו מונית שאמורה לקחת אותו אל אביו (לא רופא ידוע ומפורסם, אלא אדריכל ומומחה בעל שם לתכנון ערים). באופן אופייני לו החמיץ האב את טקס הבר מצווה של בנו בגלל מסע להצלת נפשות אי שם על פני הגלובוס. (במקום מגיפה, כפי שהיה במקור, כאן הייתה זו רעידת אדמה שדרשה משום מה, באופן לא לגמרי משכנע, את נוכחות האב בראש משלחת הצלה ושיקום.) עוד טרם חזרתו לארץ דאג האב שתועבר לבנו ערכת קסמים מרהיבה ומשוכללת פרי בחירתה של מנהלת המשרד שלו. (מאיין יודע הילד נתון אחרון זה? מאימו, כנראה, במעמד שעליו פסח בסיפור.) הנער ונהג המונית ממתינים שעה ארוכה לאביו בסמוך למשרד שלו ברחוב קטן הנושק לירקון. משם הם אמורים לנסוע לארוחת צוהריים משותפת בהילטון. כשמגיע האב מתווספת למתח ולדריכות הקבועים כמעט שחש בנו הצעיר במחיצתו תחושת זרות, שמתעוררת לנוכח השינוי שחל במראהו בעקבות מחלה טרופית כלשהי שלקה בה באותה ארץ רחוקה. הוא נראה כחוש מהרגיל, בחולצה שחורה מכופתרת בכפתורי שנהב (?!). לחייו שקועות, עיניו הכחולות מבריקות בברק לא טבעי, "וכל כולו שרוי היה בערנות קדחתנית בניגוד לרפיון המרוחק, הנינוח, האדיש כמעט שאימץ תמיד לעצמו בנוכחות ילדו הצעיר." (מאיין יכול הילד, שנקודת המבט שלו היא המתוארת כאן, לדעת איך מתנהג אביו שלא בנוכחותו?) האב מפנה אל הבן כמה שאלות מבלי לחכות כלל לתשובה ואז משתתק, "עוטף בכף ידו הגדולה את זו הקטנה יותר של הילד, המונחת על משטח הפלסטיק הנוקשה של מושב המונית," מה שגורם לנער הרך לרעוד מהתרגשות לאורך שארית הנסיעה המשותפת שלהם.
בכניסה למבואה של המלון, סמוך לדלפק הקבלה, נתקל האב בדמות מוכרת לו, איש מבוגר ו"נשוא פנים", לפחות בעיני הילד דוד. לצידו בחור גבוה וכחוש עם אף מוארך ובלורית שופעת, פרועה. מייד מרעים האב "בקולו העמוק, המתנגן, עם קורטוב מבטא רומני - את מי אני רואה פה? גיל בנטוב, הבחור שזיין לי את ריבה...". זה, משום מה, השם שבחר להעניק אז לאישה שבה דובר. מה שמסגיר גם פחות או יותר את המועד שבו נכתב הסיפור.
ספק אם מישהו במבואת מלון היוקרה התל אביבי החמיץ את הקריאה הרמה הזו. הס הושלך במקום. האיש הצעיר הסמיק כולו בו בזמן שהמבוגר שאיתו, "נשוא הפנים", "צחק במבוכה והפציר באביו להסות את קולו."
המערכה הבאה התרחשה באולם המסעדה השומם כמעט של המלון המפואר. הוא ואביו ישבו מול חלונות זכוכית גדולים המשקיפים אל הים מתחתם. היה יום גשום והמראה, בעיני הילד לפחות, היה "אפרורי ומדכדך". קודם לכן ערמו על צלחותיהם מן "השפע המבהיל של מטעמים מכל המינים והסוגים, שהיו ערוכים על גבי השולחן המרכזי העגול שלפניהם". הבחירה ביניהם, תחת עיניו הבוחנות של אביו, גרמה לדוד "לאבד את שארית הביטחון העצמי שלו". בארוחה החפוזה (בשל ההתמהמהות הממושכת של אביו במשרדו קודם לכן אצה לו עכשיו הדרך) מבקש האב מדוד לשאת באוזניו את הנאום שהשמיע בטקס הבר מצווה שלו. לאחר היסוס של רגע, שבו נזכר דוד - כאן ציפתה לשמעון הפתעה רבתי - בגבו העירום של הגבר המתגלה לו כאביו בהיותו ילד רך בשנים, הוא החל חוזר בקול מהוסה, אבל בשטף, על "אוסף הקלישאות החבוטות שמהן הייתה מורכבת הדרשה תוצרת בית שלו. מדי פעם נוגעת במקום אמיתי יותר ומייד שבה ומתרחקת ממנו". כך, על כל פנים, הגיב אביו לדברים, ולא חסך ממנו גם הערה קצרה, אבל בוטה, על טביעת אצבעותיה הגסות של אימו בטקסט.
דוד לא משלים את ההקראה. אביו עוצר אותו באמצע ומספר לו על מבחני החניכה שמעבירים, או לפחות העבירו פעם, צעירים שהגיעו לפרקם בארץ שממנה הגיע זה עתה. הם מושלכים לבדם לג'ונגל הפראי, הרחק מכפרם, שם עליהם לשהות ימים ארוכים ולמצוא בכוחות עצמם את דרכם חזרה, משימה שלא כולם מצליחים בה. התיאור כאן מפורט מאוד וללא ספק ארכני מדי. כאילו לא רק הילד ששמע זאת מאביו, אלא גם הגבר הבוגר שכתב זאת שנים אחר כך, לא מצא עוז בנפשו לשסע את האב באמצע דבריו.
מכאן התגלגל הסיפור לאולם סמוך במלון, הומה מאדם. האב יצא לשם לפני דוד, שהושאר לבדו עם "המתוקים" והתפטם מהם עד בחילה. כשנכנס בעקבות אביו לאולם, מצא את האדריכל הידוע מתכנן הערים יושב על במה מוגבהת. לצידו הגבר המבוגר "נשוא הפנים" ואישה שדמתה לאימו של דוד (אבל לא הייתה אימו, מסתבר). בקהל שלפניהם היו לא מעט אנשים עם מצלמות. איכשהו ידע דוד הילד מייד שמדובר במסיבת עיתונאים. הוא הבין פחות או יותר במה מדובר, אבל המינוח הזה, "מסיבת עיתונאים", נראה לו משונה ומבדח כאחד. האם כל האנשים הרציניים למראה הללו עומדים עתה לפצוח בריקוד?
מה שקרה בפועל היה רחוק מכך. מרבית הנוכחים באולם ישבו כשחוברת עבת כרס לפניהם ועלעלו בה. דוד הושב באמצע השורה השנייה ליד הבחור עם האף המחודד שנפל טרף להתנפלות של אביו באולם המבואה. בעוד אביו מציג על מסך הענק שמאחוריו שקפים צבעוניים שהפיקו מלמולים נרגשים מן הקהל, נמשכו עיני בנו אל מחברת בכריכה שחורה שגיל בנטוב, זה היה כזכור שמו של הבחור שלצידו, שרבט בה דבר מה בעט עם דיו ירוקה. עד מהרה התברר לו שמתוך מה שנראה תחילה כרישום סתמי — במקור, בניסוח מתיילד במקצת, "קשקוש בלבוש" - צץ לפתע, כבמטה קסמים, דיוקן של אביו. אי אפשר היה שלא להכיר אותו, אלא שתחת ידי הרשם יצא אביו "נלעג, פומפוזי ומרושע גם יחד. כמו הרע בסדרה מצוירת. עם שתי עיניים ענקיות שבעליהן עצמו, במהדורה ננסית שלו, משתקף בתוכן. האם אפשר שהאיש הצעיר לא היה מודע לכך שבנו של הקורבן לחרט הציירים שלו, החד כאזמל מנתחים, עוקב אחר מעשהו זה בעיניים רושפות?". במקום להשיב על כך ישירות, מכאן והלאה המחבר מתאר רצף של התרחשויות שהחישו האירוע עד סיומו הדרמטי.
זה התחיל בכך שהאווירה באולם התלהטה מאוד. דבריו של אביו, בין משום תוכנם ובין משום הטון הפסקני שלו, עוררו התנגדות הולכת וגוברת. קריאות ביניים ושאלות מתנצחות נישאו מכל עבר. אילולי "נשוא הפנים" ששימש בתפקיד המפשר והמפייס - גם האישה התבטאה מדי פעם, אם כי במשורה - קשה לדעת עד להיכן היו מגיעים הדברים. ברגע מסוים יצא גיל בנטוב מן האולם. המחברת שלו נשארה פתוחה כשהדיוקן הנלעג והמאיים גם יחד חשוף לעיני כול. תחילה הפך הנער דף, לאחר רגע חזר אליו וקשקש בחוזקה על גבי הפרצוף המשורטט שם "עד שדומה היה שהוריקן של דיו שחור (מאיין היה לו? האם הסתובב אז עם עט נובע בכיסו?) קבר אותו תחתיו".
בינתיים החל מישהו מן הקהל להתנצח בחריפות עם אביו. שמעון, ליתר דיוק, דוד, לא הבין בדיוק במה מדובר, אבל הדברים נגעו כנראה למסקנות ועדה לתכנון התחדשות עירונית שאביו עמד בראשה, ושלא נשאו חן בעיני האיש, אישיות מוכרת גם הוא על פי "לבושו המעונב" (??) והאופן שבו התייחסו אליו הכול. בהטעמה רבה, כמעין סיכום, חזר האיש יותר מפעם אחת על הפתגם "חכם השביל מן ההולך בו". כאילו היה בכך משום "הפרכה ניצחת" לכל מה שאביו והוועדה שלו החזיקו ממנו.
אביו, שהחיוורון החולני שאיתו הגיע ממרחקים ניכר בו עתה עוד יותר מקודם, לא משיב תחילה דבר. נשוא הפנים הוא שמדבר, מנסה לרַצות את הקהל, אבל עיני הכול נשואות אל מי שבהפגנתיות רבה ממשיך לשתוק כשהוא מתבונן ב"משטח האפור, הקר והמקומט של הים לפניהם". בינתיים חוזר גיל בנטוב לאולם ומתחיל לפלס דרך למקומו באמצע השורה השנייה. אביו של דוד מסב אט אט את פניו לקהל באופן שמזכיר לבנו שוב את תמונת הילדות מן המקלחת ומוסר למיקרופון שלפניו: "נמצא כאן איתנו הבן הצעיר שלי." כולם נועצים עיניים בנער הצעיר. "האם המסר שעלינו להעביר לו, או לצעירים כמעט כמוהו שנמצאים כאן איתנו, אלו שיובילו אותנו אל האדריכלות של המאה העשרים ואחת, אל פרצופם של הכרכים, העיירות, מוסדות הציבור והבתים שאיתם ובהם נחיה, הוא שהשביל הסלול הכבוש לעייפה ביער העד של חיינו כאן, בג'ונגל האלים והפרוע הזה, חכם מן ההולך בו? או שזו אמירתם של אנשים שכישרון הדיבור שלהם גדול יותר מן היכולות המנטליות שמהן הוא אמור להיבנות, שעליהן הוא אמור להסתמך? נשאיר לכם לפסוק ואנו רק נעיר להם בצניעות (כאן באה הפואנטה): "אכן, חכם השביל מן ההולך בו, אבל מה קורה כשהדרך מתפצלת, להיכן הולכת אז החוכמה?"
לרגע החריש אביו בעוד שאלתו זו מהדהדת בחלל החדר, ואז המשיך בקול שקט יותר, "אין לי מושג מה הבן הצעיר שלי חושב על כך ואם הוא רוצה להגיב. אם כן, אשמח. הוא חגג השבוע בר מצווה, אירוע מחייב. האם נמחא לו כפיים על כך?" המיה אדירה של מחיאות כפיים וקריאות ברכה נישאה בחלל החדר. "כאילו הים ומשבריו הגיחו מבחוץ, ריסקו את חלונות הזכוכית הגדולים ושטפו ללא מעצור פנימה" (??!!), ואז ירד השקט. הכול התבוננו בדוד בציפייה דרוכה - הקהל הגדול והרב שגדש את האולם, הצלמים, דרך עינית מצלמותיהם, אביו ממקומו הרם על הבמה ועימו נשוא הפנים והאישה הדומה לאימו, וגם גיל בנטוב שלטש בו מטווח אפס מבט ש"משטמה והשתאות שימשו בו יחדיו". זאת לאחר שהבחין, באותו רגע, "בדיוקן המרוטש, המושחת עד לבלתי הכר, במחברת הרישומים שלו. עין אחת שלו, שנותרה בדרך נס שלמה, הביטה בהם במבט מאשים של קיקלופ שחולל."
היה שקט באולם כשהילד שבסיפור קם ויצא מן האולם, סיום שנראה עכשיו בעיניו של שמעון שרירותי ומוגזם גם יחד. מה הפריע לדוד הצעיר לשבת שם בשקט, שפתיו נמחצות בין שיניו, עד שהקרקס שמסביבו יסתיים? הרי בפועל זה מה שקרה.
 
 
יב
 
השעה הייתה תשע בבוקר בקירוב כששמעון דוד קרני קרנובסקי יצא אותו בוקר מביתו שלא על מנת לשוב אליו עוד לעולם. השעה הייתה מאוחרת בהרבה מן המקובל אצלו. את הטלפון הִדמים הרבה קודם לכן, כך שאת הקריאות הטלפוניות הרבות שהגיעו אליו מן המרכז הרפואי שלו לא יכול היה לשמוע. לאחר מקלחת שנייה באותו ליל שימורים, פינוק שעדיין הרשה לעצמו, התגלח עירום מול המראה, כדרך שנהג תמיד, כולל הדחף הרגעי הקבוע לקחת את התער ולחתוך לעצמו את אבר המין שלו, מחשבת שווא שלא הטרידה אותו כלל משום שהוא הבין בדיוק כיצד נוצרה. הבוקר התווספה לכך משום מה היזכרות בסטנדאפיסט אמריקאי שראה לפני שנים בטלוויזיה, שאמר בהופעה לפני קהל שהזין שלו מת לו בידיים.
כמנהל המוסד אף פעם לא הידר בלבושו, אבל גם לא הזניח אותו. הפעם התלבט בין לבוש שירמוז על רום מעמדו, מה שיוכל לעזור לו בהמשך, לבין הרצון להיבלע, להסתוות, להיעלם אפילו. לתיק הקטן שלקח איתו לא יכול היה להכניס יותר מכמה חפצים הכרחיים לשהייה ארוכה מחוץ לבית ושתי תמונות שהיו יקרות לליבו - אישה צעירה, שערה בהיר, יפה בצורה מיושנת, והפילוסוף היהודי־אוסטרי אדמונד הוסרל. לא יותר משיכלו ודאי יהודים לקחת איתם בדרכם למחנות ההשמדה - קישור מקומם שעדיף לוותר עליו, או להחליפו בעלייה על סיפונו של כדור פורח. בסך הכול, למרות הלילה ללא שינה שעבר עליו, כבר מזמן לא הרגיש צלול ומאוזן כל כך.
לאחר שנכנס למכוניתו נעזר במספריים שהביא עימו בתיקו כדי לקרוע בחולצה שלו קרע לא גדול, אבל ניכר לעין.
 
לא הייתה לו שום בעיה להשתלב במכוניתו בתנועה הדלילה בשעה זו בה' באייר. הקפה של כמה מעלות צריך אדם לעשות ברחוב הזה, הסובב את כיכר המדינה, כדי שניתן יהיה לקבוע שחרג מן ההתנהלות הרגילה והנורמלית בו?
ומה ניתן לומר על מי שאינו מסתפק בהקפה אחת?
 
הייתה לו מכונית יפנית מדגם פופולרי בצבע אפור־עכבר נפוץ למדי, דבר שלא הקל על הגשמת תוכניתו. האם יצליח בכך גם ללא צעדים ראוותניים מדי, קיצורי דרך שלגמרי לא הולמים אותו?
 
עשרים ההקפות הראשונות עברו עליו, כצפוי, ללא שום אירועים מיוחדים. הבניינים שהקיפו את הכיכר נרשמו אצלו תחילה כרצף של מבנים אחידים צמודים במותניהם שחלקם העליון רחב משום מה מן התחתון. בהמשך החלו כמה מהם להתבלט כשהם דוחקים את האחרים לרקע. למשל, סניף בנק הפועלים שאביו, ככל הידוע לו, החזיק בו את כספו. או שלושת אולמות התצוגה הסמוכים זה לזה שהציגו בחזיתם בובות ראווה לבושות בהידור צונן תחת השלט AMOR...
 
אימו נהגה לטבול עבורו חצי חבילת שוקולד בקערית חלב חם עד להיווצרות תמיסה בצבע חום חיוור משני מרכיביה המקוריים שהיו ואינם עוד. מה שגרם לפעוט עם הנטייה הפילוסופית שהיה אז התכווצות של אימה סתומה בבטן. אימו הייתה צריכה לנהום לתוכה בשפתיה הבולטות קמעה, בטקס החוזר ונשנה שלהם, בטרם יתרצה וילגום מן הדבר הזה שקראה לו "שוחלב".
 
כך, מעצם התנועה המעגלית החוזרת ונשנית, הלכה הווייתו של פרופסור שמעון קרנובסקי ונמסכה בזו של הכיכר שמסביבה הוא חג. הגם שמטרתו, בחשבון אחרון, הייתה הפוכה לכך.
 
*
מגע אצבע חטוף על מקש הרדיו במכוניתו פגש משהו מודרני, אוונגרדי שהתנגן שם. מוזיקה מן הסוג שלא שמעת אף פעם לפני כן, גם לא תשמע בעתיד. כמה הקפות כבר עשה מאז חדל למנות אותן בליבו? קשה היה לו להעריך. את הבחורה בשמלה חושפנית בצבע תפוז שעמדה על נעלי עקב שחורות גבוהות בפתח בוטיק יקרני להחריד, מן הסתם, ראה כבר לפחות שלושים פעם. כמו גם את האיש השרוע למחצה, אגב ניהול שיחה טלפונית בנייד שלו, על גבי ספסל ציבורי.
 
ההתערות של ספסלי העץ החומים בעיסת הכיכר הייתה שלמה ומובהקת יותר מזו של יצורי האנוש, שרגע הם פה ורגע שם, כולל הוא עצמו, למרות התנועה הצנטריפוגלית המתמדת שלו.
בהקפה הבאה הבחורה בתפוז נעלמה.
 
*
חופת כיכר ענקית שמוטה לה במלוא סמרטוטיותה לאחר שכל האוויר אזל ממנה. כמו איזה ספארי שכוח אל, קרחת עפר מעוגלת חומה מנומרת בטלאֵי דשא ירקרק, שוממת כמעט לגמרי חוץ מאיזה פיליפיני לא נחשב עם הקשיש התשוש התורן שלו, או כריש נדל"ן שעודנו חולם על גאולת הקרקע הזו כדי למלא את קופת הקרן הקיימת הפרטית שלו אי שם בכספת של בנק שוויצרי בבזל.
 
שקט השתרר. שנברג, הודיע הקריין. ושמעון קרנובסקי, החג לנצח בחללית שלו מסביב לגרם השמיים שגילה, הניד ראשו כמאשר.
 
העצים הענקיים הבודדים האלה, מה שמם? בוקעים מתוך הכיכר השטוחה הזו בגזע מסוקס, זרועות עבותות, כיפה ירוקה כהה, עלווה צפופה כל כך שהיא אינה חדירה אפילו למבט היודע כול מלמעלה. הבחורה בתפוז צצה לה לפתע בלב אזור ה-AMOR עם עקבי הפגיונות השחורים שלה, כמו הייתה עוקבת אחריו.
 
אין ערבים בכיכר המדינה. עובדה.
 
האם איש לא יואיל להבחין סוף סוף במכונית האפור־עכבר שלו השועטת מסביב פעם אחר פעם כמו סוס מירוץ בהיפודרום מכושף, נחש המבקש לבלוע את זנבו?
 
השאלה היא מתי יהפכו הוא ומכוניתו מתמונה לאירוע? סיפור מעשה? מתי ישוב השוקולד ויתמצק מתוך העיסה החיוורת, הדלילה?
 
האור הפך לבלתי נסבל ממש. הרכיב משקפי שמש על עיניו. בבת אחת שינתה עיסת הכיכר את צבעה. הדבר השקיט אותו. לרגע.
 
מדובר, אחרי הכול, בהכרעה מוסרית במסווה של בעיה פסיכולוגית. לא להפך, כרגיל. אלא שיש לעניין גם צד אסתטי. הסגרתו לרשות הנוגעת בדבר צריכה להיות טקס טהור. קווים פשוטים ונקיים, בלי שום פעלולים זולים.
 
היה עדיף, ללא ספק! אבל צריך יהיה להתפשר.
 
*
הנמיך בחזרה את הרדיו ועשה במשוער עוד ארבעים הקפות, לא פחות. מד הדלק התקרב, רק התקרב, לאזור המסוכן, אבל המכונית כבר נסעה מאליה. מדי פעם האטה, נעצרה לרגע במעבר חציה והמשיכה מעצמה. חכם השביל מן ההולך בו, המכונית מנהגה, והסיפור, האם גם הוא חכם מן המחבר אותו? ומה קורה כשהסיפור מתפצל, ולאו דווקא לשניים, מה אז? סע, סע, חביבי, בשביל זה נוצר המעגל. סע! וואו... כמעט דרס עכשיו עובר אורח. צעקה צרודה, קללה, הופרחו לעברו, נחלשים ככל שהתרחק.
 
צפירה אחת קצרה. עזה, אך חטופה. לא הניבה תוצאות. המשיך ככה עוד כחצי הקפה, מחפש את ההזדמנות המתאימה ואז... כף הרגל הייתה הפעם חכמה מן הראש, מצא עצמו בולם בחטף את מכוניתו, רועד, נרעש כולו. כמעט הוסיף עוד קורבן חינם לרשימה.
צריך יהיה להתפשר, ומהר!
ועדיין, לצפור צפירה רצופה עיקשת בלי להפסיק, וכך למשוך, לתבוע, תשומת לב, נראה לו קל מדי, המוני.
 
אחת, שתיים, שלוש... ספר בלב... הינה הוא שוב, שליח הפיצה, על אופנועו, אוכל בעצמו משולש. מעין גילוי עריות קולינרי, או לפחות מעשה אונן. עמד כבר לצפור לו שנית, אם לא שלישית, כשלפתע... זהירות! מכונית משטרה! צמרמורת עברה בו. כבר? זהו? הפור הוטל? לא כשהוא נוסע אחרי המשטרה במקום להפך. אם כי, כשמדובר במעגל... עכשיו עצרה המכונית המשטרתית, נעמדה מאחורי מכונית בחניה כפולה. כשעבר לצידה הבחין שהיא צופרת צפירה אחת קצרה, בנוסח שלו, אבל בזעיר אנפין, להניס משם את עבריין החניה שבאמת התחלחל כל כולו ו...
בעיניים עצומות כמעט עשה עוד סיבוב אחד. הניח לפיסות קטנות של הכיכר לחדור מבעד לעפעפיו השמוטים למחצה. שליח הפיצה נעלם, שלא כמו האור הכחול, המרצד, לצידה של עוד מכונית בחניה כפולה. האט, עצר במקביל לרכב המשטרתי, חניה משולשת, לא כפולה, צפר להם במלוא הכוח צפירה שגם את המתים תעיר, והמשיך מייד. הם טולטלו שם, ללא ספק. כן, זה כבר יעשה את המלאכה. עצור! אישה עם עגלה כפולה חצתה את הכביש. בבקשה. בבקשה, גבירתי, האישה היא חידה ופתרונה... על המדרכה מימינו, באזור ה-AMOR, מישהו צעק משהו, נפנף לעברו בשרוולים לבנים ארוכים. הלאה, הלאה. זינק משם מייד. הבניינים המהופכים חלפו על פניו, מתנודדים מרוב עייפות. הוא דווקא ערני מתמיד. השוטרת ירדה ירידה אדנותית מהניידת שלה, נהג ביש מזל הצטנף על מושבו באימה... שוב, האיש במפרשים הלבנים מוחא לו כפיים. צעקה נשמעה. לידו כבר עמד עוד אחד, רוכב אופניים בלתי רכוב. סע, סע, סע! בסיבוב הבא המתינו שם כבר ארבעה. אחד מהם כיוון אליו טלפון נייד וצילם... צילם... צי שלם של...
 
באחת מוסטת היד להליט את פניו, ובבת אחת הכאב... הבושה. מה עשית? מה עשית, בן אדם?! איך שלחת ידך אל הנערה, האישה שעמדה להיות... אדווה, אדווה, פנייך עדיין כבושים ברצפה.
 
...צ'רנוביל הוא נצח, פרופסור. מבין אותי? אין די חול ובטון בעולם... צ'רנוביל עד סוף כל הסופים.
 
אין עיקש ממי שמאשים עצמו בפשע שלא הוא ביצע -
 
הנצח, קמראדית, הוא זונה, ולתור שמשתרך אליה קוראים אין סוף -
 
*
תעודות, בבקשה! למרות הטון המצווה, השוטרת נראתה עייפה, מותשת גם היא מן היום המשחר ובא. ריח של זיעה עלה ממנה. קליפת מדים תכולים, מגוהצים. תעודות, בבקשה. שתק. רישיון נהיגה! אין. תעודת זהות, אין. מה השם שלך? שפתיו נקמצו במיאון.
אמרו לך, תגיד ת'שם, נבחה מאחוריה פיסת שוטר גזורה על פי מסגרת החלון.
יאנוש.
משפחה?
קורצ'אק.
קימטה את מצחה... מנסה להיזכר... להיות שוב ילדה לדוגמה בבית ספר לבנות, תלמידה טובה.
לכו מפה! אתם מפריעים, תזוז מפה, אדוני. זה לא עניינך. גבירתי!!
שקט השתרר...
הדלת נפערה, פנים רזות, חמורות סבר, מכירות בערכן יותר מאשר בערכך. מתחת לכובע השרד השחור שלו, סמל המשטרה מצוחצח ומבריק עד כדי פדנטיות.
מי זה שמעון קרני?
משיכת כתפיים.
אז מה אתה עושה במכונית שלו, הה...?
ה"הה..." שיצא דקיק, גבוה, צווחני, אחרי הקול הנמוך, העבה, סיפק לו את העילה. פרץ בצחוק מהול, בגלל העצבים המתוחים, במעט בכי. כמו בריחת שתן בעת מאמץ.
 
בתחנה לא היה להם יותר מדי זמן בשבילו. גם לא ראש. זרקו אליו איזה סמרטוט של בד, שלא יטנף להם. אפו עדיין מדמם מן הסטירה שקיבל. אולי נשברה לו שם המחיצה...
לחולצה הקרועה לא נתנו את דעתם. חשבו בטח שמישהו משלהם עשה לו את זה.
המכונית היא של שמעון קרני, הוא נראה כמוהו, אז למה הוא מתעקש לומר שזה לא הוא?...
 
על פי עצתו החברית צלצלו למוסד האשפוז. יש פה מישהו במכונית של שמעון קרני. אולי הוא עצמו. מכירים? אומר שקוראים לו יאנוש קורצ'אק. כן, כמו ההוא מהשואה. אֶפּוֹכָה, אמר בבהילות, בוש לפתע בהתחזות הזו, הילדותית, המיותרת, קוראים לי אֶפּוֹכָה. עכשיו הוא אומר שקוראים לו פוכה, משהו כזה. אין להם אחד כזה, אמר לו החוקר, בקצה גבול סבלנותו. תגיד להם, אמר בקולו הסמכותי של מנהל־על, תחזור אחריי במדויק ותראה מה יקרה - לאנה קוראים צ'רנוביל, 3 מיליגרם ריספרדל ליום. מאשימה את עצמה במה שקרה לילד שלה ש... הבנתי! הוא אומר שלאנה קוראים צ'רנוביל, שני כדורים בלה בלה ליום. אומר לכם משהו? סימן לו בראש להמשיך. סאטמר האקסהיביציוניסט מאמין שיש לו שלושה אשכים. סאטמר מאמין שיש לו שלושה אשכים. אחד של אלוהים. אחד של אלוהים. נראה שהמשחק מצא חן בעיניהם. עוד! ד"ר ולנטיין התחפשה בפורים לפחזנית.
ד"ר ולנטיין התחפשה בפורים...
זה מספיק.
קרנובסקי, פרופסור קרנובסקי, שבבית החולים קוראים לו גם...
זה מספיק! אמרתי.
זה שהרג את אדווה. אהב אותה ורצח אותה.
 
 
יג
 
קשה לדעת כמה הקפות בדיוק עשה פרופסור קרנובסקי במכונית הסוזוקי האפורה שלו מסביב לכיכר המדינה בתל אביב בטרם נעצר על ידי שוטרי תנועה בשל מה שנרשם בדוח שלהם כנסיעה פרועה תוך סיכון נהגים והולכי רגל. משהתקשה לספק תשובות ענייניות להתנהגותו החריגה, ובהעדר תעודות מזהות כלשהן, הוא נדרש לבוא לתחנה לשם המשך החקירה. התנגדותו הפיזית לכך חייבה הפעלת כוח שגרם, כך נמסר, לפציעה שטחית באפו. לאחר תשאול קצר בתחנה הוחלט להעביר אותו, בהסכמתו, להמשך הבירור בעניינו לבית החולים הפסיכיאטרי שעם הסגל שלו, כך התברר, הוא נמנה.
בבית החולים השתררה כמובן מהומת אלוהים כשמנהלו הכול יכול של המוסד הזה הובא לשם בניידת משטרה, בבגדים קרועים ומוכתמים בדם, בפיו משפט אחד שהוא חזר עליו שוב ושוב: כפסיכיאטר מומחה על פי הסמכתי אני מורה לאשפז אותי באופן מיידי במתקן לבריאות נפש זה על פי תקנה...
לבסוף הוחלט לעכבו בינתיים להסתכלות. לא במחלקה, כמובן, אלא בחדרה של החשבת אורית, שנעדרה באותו יום. זאת בתוספת כדור אחד... וכדור... זאת כדי למנוע התפתחות של... ו"לייצב במשהו את מצבו הבלתי יציב". כך במקור, כולל המקומות המחוקים. במקביל נעשה ניסיון שלא צלח לאתר בארצות הברית את אחיו, קרוב המשפחה היחיד שלו שהיה ידוע עליו במוסד.
מטבע הדברים ניסו הכול לנהוג בו, גם במצב עניינים זה, בכבוד ובזהירות מרביים. וגם אם ביחסם של מרבית אנשי המוסד הזה כלפי מנהלם היו מאז ומתמיד יותר מן היראה וההערכה מאשר מן החיבה, שלא לדבר על אהבה, לב מי לא נחמץ בראותו אותו במצב עלוב שכזה. אבל משהחל הפרופסור להתפרע, תקף אנשי צוות באופן שנראה אומנם מאולץ במקצת ובכל זאת, תקיפה היא תקיפה — לא נותרה ברירה אלא להגיב בהתאם. כך קרה הדבר, הלא ייאמן ממש - פרופסור קרנובסקי, מבחירי אנשי רפואת הנפש במדינה ומנהלו הכול יכול של אחד המרכזים הרפואיים הפסיכיאטריים הגדולים והחשובים שלנו, הושם בכותונת כפייה והושכב בביתן 38 המבודד יחסית. למרות מצוקת כוח האדם במחלקה הורה סגן מנהל בית החולים, עכשיו המנהל בפועל, לאח דאוד, המנוסה והאמין ביותר מקרב אנשי הצוות הזוטרים שם, לעזוב את משמרתו במחלקה ולהשגיח אישית ומקרוב על הפרופסור. עליו לוודא כי אין יוצא ואין בא בביתן שבו הוא שמור ולהיות ערני וקשוב לכל צורכי המאושפז רם המעלה, שאיש אינו יודע לְמה עוד ניתן לצפות ממנו.
אלו היו, אם כך, ההנחיות. ברורות וחד־משמעיות מאלו לא ייתכנו. אלא שהעולם מתנהל, כידוע, על פי סדר מעורבב משלו. בשל אותה מצוקה עצמה שבה דובר קודם לכן, שבעטייה נדרשה התערבות של סמכות בכירה כזו כדי לשלוף את דאוד מן המחלקה העמוסה, מצא עצמו דאוד מוזעק אליה שוב ושוב ל"כיבוי שריפות" וחוזר בחופזה אל המטופל שלו - מרחק של כשש מאות מטרים - רק כדי לגלות ששם אין שום חדש. הפרופסור היה שרוע על מיטתו, אחוז תנומה, ידיו המלופפות סביב עצמו קשורות זו לזו בקצות שרווליהן. ואכן, גם בשנתו דבר מה שונה וזר היה משוח על פניו, אבל דאוד התקשה להחליט אם מדובר במשהו שנסתלק מן הפרצוף הזה או שנתווסף לו דווקא. כך או כך, לאחר מספר התרוצצויות כאלו בין הביתן למחלקה נעל דאוד את דלת הביתן, שלשל את המפתח לכיסו ונשאר היכן שבאמת נזקקים לו. הפציינט הפרופסור שלו יסתפק בכך שבכל שעה עגולה יבוא כדי להציץ בו. לו יכול היה הוא להביע את דעתו בעניין זה, בכך היה דאוד משוכנע, זה בדיוק הדבר שהיה מצפה לו במצב עניינים שכזה מכל אח או אחות ראויים לשמם.
 
ביתן מספר 38 היה המבנה המזרחי ביותר של בית החולים הפסיכיאטרי והמרוחק ביותר מן הכביש שנמתח לאורך חזית המוסד הזה, על החומה המקיפה אותו, והוביל אל שערו. שורת הביתנים המרכזית, בצורת ש' הפוכה, היא שקיבלה את פני המבקר במוסד. ניסיונותיו החוזרים ונשנים של פרופסור קרנובסקי לרענן איכשהו את החזות של המבנים המיושנים הללו בקושי ניכרה בהם. אחריהם בא הבניין הסגלגל של ההנהלה. מבנה הדור יחסית, מרוצה מעצמו, שבנייתו הושלמה כבר כמעט באותה העת שהפרופסור התמנה למנהל המקום. אילולי כן, בשום צורה ואופן לא היה נותן יד לשימוש המפלה הבזבזני הזה בתקציבו המוגבל של המוסד.
בשל ריחוקו ובידודו היחסי שימש ביתן 38 את בית החולים למקרים חריגים בלבד. לרוב שוכנו בו חולים מיוחסים במיוחד, שהובאו אליו עד למציאת פתרון של קבע, ושנדרשה בעניינם דיסקרטיות מלאה. למשל, בנו של שר בכיר בממשלה שלקה בדיכאון כה קשה שהחל פוגע בעצמו, או דוגמנית ידועה מאוד שממש לפני תצוגת אופנה חשובה נעצה את שיניה, עד זוב דם, בכתפה החשופה של אחת מעמיתותיה עד שצריך היה להשתמש בכוח רב כדי להתיק אותה ממנה. אנשים מורמים מעם שבעולם הבלתי מושלם שבו אנו חיים נאלץ גם הפרופסור - שתגידו עליו מה שתגידו, דון קישוט הוא לא היה - לתת להם, לפחות לזמן מה, מעין יחס מועדף.
הביתן עצמו, קטן מכל היתר, לא התנאה במראה מיוחד. ניתן לדמות אותו למעין צריף נופש סימפטי וצנוע גם יחד, אלא שבסמוך לו מצויה הייתה חורשה של עצי פלפלון דמויי־אלה שניטעו שם כנראה לפני שנים והיה בהם כדי להצהיל גם את העין הנכאה ביותר בירקות הטבעית והרעננה שלהם. כשהחלון והתריס לא היו מוגפים ניתן היה לשמוע קולות של ציפורי שיר המקננות בהם, אלא שעכשיו, בדממה המוחלטת ששררה בחדר, יכול היה הפרופסור להאזין רק להלמות ליבו, שאותה מצא תכופה וחזקה מתמיד, כנראה בשל השפעת הכדורים שקיבל. קול הפיצוח הדק שהגיע לאוזניו מכיוון החלון המזרחי נשמע לו כענף שהתבקע לשניים אי שם בתוככי יער עד, שלמעט ריצודה הרפה של קרן אור גלמודה שרוי תמיד בחשיכה מוחלטת. אבל כידוע, גם מה שנראה במבט ראשון כציר שלוח ממחוזות האינסוף, מתגלה לעיתים כבן בית. התריס המוגף נהדף לאיטו ומאחוריו נראו פניו העגלגלות, העטויות זקן בן יומו, של סאטמר. אצבעו הייתה מונחת על שפתיו כמבקשת לשמור על השקט.
לרגע, רק לרגע, עצם שמעון את עיניו. כשפקח אותן היה כבר סאטמר, זריז וגמיש כחתול, למרות משקלו הניכר, בתוך החדר.
מה אתה עושה פה, פרופסור?
עשיתי מעשה רע, סאטמר. לקח לי המון זמן להודות בכך, אבל מישהי מתה בגללי. אני הרגתי אותה.
אבל פרופסור, אתה לא יודע? התפלא סאטמר. בעודו מפשפש בקדמת מכנסי הפיג'מה הצהובים שלו, שלף משם, כמנהגו תמיד, פיסת צינור שחור שעליו מצובעים פני אישון צמוקים, ...לא אמרו לך? לכאן מגיעים רק הקורבנות.
 
כשחזר דאוד לבדוק מה שלומו של החולה רם המעלה שלו נפלה עינו מייד על החלון והתריס הפתוחים לרווחה. דרכו נשקף אליו גב רחב, דשן ומיוזע, מתנוצץ באור המלא הטבעי והמלאכותי גם יחד שהחדר היה שטוף בו. כשרק תחתונים אפורים לגופו שכב שם סאטמר על צידו כשהוא מכורבל ודחוק אל בן הזוג שמצא לו שם בכותונת הכפייה הלבנה שלו. דרך תקרת האסבסט, שמטעמי ביטחון כוסתה בקצף פלסטי בצבע קיא מעודן, בהה הפרופסור בעיניים שקטות, פקוחות לרווחה אל שמיים שיש רבים וטובים שיקראו להם ריקים. לא דאוד. כתלמיד חובב נלהב של ג'לאל א־דין רומי, הפילוסוף והמשורר הסוּפי הידוע, האמין דאוד שבעבור כל אדם ואדם צופנים השמיים בשרטוטיהם המתאבכים את דיוקנו של אל פרטי בדמות האהוב או האהובה שהלכו ממנו לבלי שוב. אפילו אם מדובר בסך הכול באישה שנאמנותה המובטחת לנצח נצחים נקנתה בכוח הסכין הרוחצת בדמה — דרגת שפלות שאיש לא היה רחוק ממנה כמוהו, אבל לצערו לא הייתה נדירה כל כך במקומותינו.

חיים לפיד (נולד ב-20 בדצמבר 1948) הוא סופר ישראלי.

למד לתואר ראשון בסוציולוגיה ופסיכולוגיה ותואר שני בפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת תל אביב.
לפיד מלמד כתיבת פרוזה בסדנאות האמנים של הקיבוץ הארצי. הוא יועץ ארגוני, עוסק במחקר איכותני, מרצה במסגרת החוג למנהל עסקים במכללה למינהל. החל את כתיבת הדוקטורט שלו על דחף המוות אצל פרויד, במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן וזנח אותו לטובת הרומן הראשון שלו – 'רשימותיו הנסתרות של סגני', שיצא לאור בספריית פועלים ב-1983. ב-2003 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

עוד על הספר

אהובתו של רופא הנפש חיים לפיד
חלק ראשון: 
ליל שימורים
 
א
 
 
קול נפץ, התרסקות רכה, פרי המפגש של חפץ שביר שהושלך כנראה מן הקומה הרביעית על האדמה המדושאת למחצה שמתחת. זה היה הרגע, עמוק אל תוך הלילה, שבו קם סוף סוף שמעון קרני, מנהל בית חולים פסיכיאטרי, מכיסא המנהלים בחדר העבודה שלו. כשהמזגן לא פעל, כמו עכשיו, החום בדירה הדחוסה שלו מיצק את האוויר סביבו, הסָפוג באדי הזיעה שלו, והביא אותו למצב שבו תנועותיו בחלל הבית הזכירו שחייה יותר מהליכה. במטבח שתה כוס מים מסוננים מן המכל המוחזק במקרר, ואחר כך מזג לעצמו עוד אחת. רק אז ניגש לסלון, נשען על אדן החלון והשקיף אל החוץ. רצועת האורות המנצנצים לאורך חלקה הדרומי־מערבי של תל אביב, הנחתמת במשיכת המכחול הכחולה והרוגשת של הים, הסיחה את דעתו ממחשבותיו חסרות המנוח. הוא הניח לעיניו לנדוד אל חזית הבניין שממולו. שם, בקומה המקבילה לשלו, התהלך כצפוי האיש בחולצת פיג'מת־פסים קיצית, פסע לו הלוך ושוב לאורך המרפסת, מקפיד לשמור מרחק מן המעקה המחליד. מעבר לו, כך אומרים, השליכה עצמה יום אחד רעייתו אל מותה.
במרפסת שמתחתיו שוטטה לה מדי פעם, עכשיו דווקא לא, האישה הצנומה שגם היא גרה שם בגפה. בידה האחת החזיקה בטלפון נייד ודיברה בו ללא הפוגה. שמעון חשד שלא דיברה עם איש. בידה השנייה הזליפה מים ממשפך על עציצים שנראו מכאן נבולים מכבר. מראות לא בלתי אופייניים לעיר שהשיגעון הכבוש שלה הצריך השגחה מתמדת, גם אם לא חִייב אשפוז מיידי כמו זה הגלוי והמתפרץ בעיר הקודש, שבה למד בשעתו וקיבל את התואר שלו ברפואה. לו היה האלמן אוזר אומץ, יורד קומה אחת ומתדפק על דלתה של שכנתו הבודדה כשבידיו זר פרחים רענן, האם הייתה אוזרת אומץ ומאמצת אותו אל חיקה?
או שמא הייתה נרתעת מפניו בבהלה, ולו רק משום צילהּ של בת זוגו המנוחה, הנשמטת, כמו קרטון ריק למחצה של חלב או צנצנת שהשליך שכן, שוב ושוב אל אחריתה?
 
לאחר מקלחת מהירה התעכב שמעון לרגע מול המראה. שיער ערמוני, צדעיים כסופים, שפתיים משורטטות היטב, אבל פצועות תדיר בשל הנוהג שלו למחוץ אותן בחוזקה בין שיניו כשהגה במשהו בריכוז מלא, כמו עכשיו. עיניים כחולות, מאומצות. פרצוף יפה מדי, אמרה ריבי, יפה מכדי להאמין לו שהגיע אליה בתול. ובכל זאת, בהתעלסותו הראשונה איתה הוא שבר בַּצורת בת שנים, התנזרות כמעט מוחלטת מיחסי מין מאז הרומן החשאי שלו עם בת דודתו אדווה ומותה בטרם עת. שלוש פעמים, במשך כל התקופה הזו, זימן אליו אישה בתשלום ומדי פעם סיפק את עצמו בעצמו, אבל זה בוודאי לא נחשב.
 
בזאת בעצם עסק המכתב ששלח לריבי, בהשלכות יחסיו עם בת דודתו אדווה על מה שקרה לו איתה. מעניין אם עוברים בה מדי פעם הרהורי חרטה. האם היא שואלת את עצמה מדי פעם, אם בתגובה המהירה והנחרצת שלה כלפיו - נטישתו ערב חתונתם והיעלמותה המוחלטת מחייו - היה מן התבונה. מן הגבר שהתחתנה איתו לאחר מכן, מומחה בעל שם לרפואת שיניים, התגרשה בינתיים. גרה בגפה, כך שמע, עם שני ילדים ולא מעט כסף. מה שברור, במקום לכבות את האש שפך המכתב שלו שמן על המדורה. הישג מפוקפק לפסיכיאטר בעל שם כמוהו, מי שאמור להיות בקיא דיו במסתרי הנפש כדי לדעת לתפעל אותה כרצונו. אלא שהוא מעולם לא היה חכם מן הסוג הזה, ומכל מקום, ספק אם נותרה לו בכלל ברירה. לאחר מה שעולל במפגש האחרון ביניהם, חייב היה לבוא איזשהו מהלך מפתיע, מכריע, כזה שיהפוך את הקערה על פיה.
אל הניסוח האחרון הזה, בדבר המהלך המפתיע, לא הגיע במקרה. בסרט תיעודי שצפה בו פעם נשאל גאון השחמט האמריקאי בובי פישר על המלחמה הפסיכולוגית המתוחכמת שניהל בקרב על אליפות העולם ברייקיאוויק מול יריבו המושבע מרוסיה, ספאסקי. "אני לא מאמין בפסיכולוגיה," השיב נחרצות, "רק במהלכים נכונים." זה גם מה שהוא ניסה לעשות במכתב הזה — לחולל את המהלך הנכון, הימור מחושב על כל הקופה, שאמור היה לכבוש בעבורו מחדש את ליבה של ריבי ונסתיים במפלה ניצחת.
אלא אם ההפסד הזה, הבלתי צפוי, הוא מה שכיוון אליו בעצם מלכתחילה. אלא אם לשם רצה להגיע. שהרי בחשבון הסופי, מי כמוהו יודע, ידע כבר אז, הפסיכולוגיה היא שצוחקת, בדרך כלל, אחרונה. גם אצל פישר, דרך אגב.
 
 
ב
 
בפעם הראשונה שמשהו משמעותי קרה בינו לבין בת דודתו אדווה הוא היה בן שבע־עשרה. שבע־עשרה וחצי, אם לדייק. אחת־עשרה שנים הפרידו ביניהם, פער משמעותי במרחבי הגילים הללו. ועדיין, מה שקירב ביניהם היה כנראה חזק יותר. זה היה באירוע משפחתי שגרתי. ספק אם היה זוכה ליותר משורה או שתיים של אזכור ביומנו - כן, בשנים הללו עדיין ניהל יומן, סודי כמובן — אלמלא מה שקרה שם בינו לבינה. בעוד המבוגרים מלהגים בבית פנימה על עניינים שלבטח משעממים גם אותם, יצאו הצעירים לעשן על הדשא בחוץ. מחצרות השכנים עלו ריח מנגל ומוזיקה שהגביהה אלי שמיים נמוכים. כן, הוא היה בן שבע־עשרה וחצי בסך הכול, הצעיר בחבורה, והכול, כך הרגיש, רבץ עליו, מִסמר אותו אל קרקע המציאות שממנה רצה כל כך להתעלות אז מבלי דעת איך. סביבו נסבו השיחות על בנים ובנות. מהקנטות הדדיות בנושא צמחה לה לפתע סוגיה כבדת ראש למדי - מי נוטה יותר לדת, למיסטיקה, לאמונות לא רציונליות למיניהן, נשים או גברים? היו שם סטודנטים מכל הסוגים, רובם בתחילת לימודיהם, איש איש ומרכולתו האקדמית הטרייה. למרות האווירה המשועשעת, הרוחות להטו. כשהתעייפו מעט אזר גם הוא אומץ: זה שאין נשים ברשימת גדולי הפילוסופים - יש כמה סופרות ידועות, קצת ציירות, אבל פילוסופיות אין וגם לא יהיו - זה בגלל מה שיש להן ומה שאין להן.
השתיקה שנשתררה סביבו לפתה כמלחציים את גרונו. כדי להרוויח זמן איפר את הסיגריה שאחז בידו לכוס הקפה המלאה למחצה שלו ומייד גילה שהיא של מישהו אחר, שנזדעק בכל פה. כשהתקרית הקטנה הזו יושבה איכשהו, בלוויית שפע של עקיצות והלצות על חשבון שניהם, שבו העיניים ונתלו בו.
לא חשוב, אמר, סתם משהו שעבר לי בראש. לא משנה.
דבר, נו, שׁימי, אל תשתפן לי, גער בו אחיו.
תהיה גבר, בקיצור, זרקה בחביבות דודה גניה, שאהבה להסתפח תמיד לצעירים. ברכיה ושוקיה הלבנות המלאות היו גלויות ואור הירח המלא זרח בהן.
שום דבר, סתם משהו, לא יודע.
החבורה מצאה עניין אחר לענות בו. הוא נשאר בצד, לבדו.
 
אפשר?
השאלה הזו, הכל כך לא ישראלית באופייה, שהרי לא היה מדובר באיזו בחורה זרה — השאלה הזו, שהרי... בכל זאת פנתה, ביקשה רשות, ורק עם ההנהון שלו התיישבה על כיסא הפלסטיק השחור שלידו. הציעה לו מן המנגו החרוץ ריבועים ריבועים על צלחתה. הוא חשש, לא היה בטוח שידע איך לעשות את זה בלי להטביע את הסנטר שלו במיץ הכתום הניגר. סירב, מלמל משהו על כך שהוא עלול להיחשב כסרבן סדרתי. שרבב לכך איכשהו את הגיוס המתוכנן שלו, עוד שנה בערך. הוא מתכונן לסרב, אף אחד לא יגרום לו לשרת בשטחים.
זה עניין רציני, אמרה, תצטרך לחשוב על זה טוב טוב. אבל שלא כצפוי הניחה לעניין, כאילו זיהתה כבר אז את חוסר הרצינות הגלום בהכרזה שלו. במקום זאת ביקשה ממנו שימשיך במה שהתחיל קודם לכן ולא גמר. לא הסבירה, לא הפצירה, פשוט ביקשה. כעכע כישיש בגרונו, השתהה כמה שניות ובקול כבוש אמר:
מה שיש לנשים זה היריון, שנותן להן ביטחון קיומי חייתי שמבטל את כל השאלות התלושות והמצוצות מהאצבע של הפילוסופיה.
ומה אין להן?
שוב השתהה. במעמקי כיס מכנסי הג'ינס שלו, עם הבטנה הקרועה, פילסה כף ידו המיוזעת דרך מתחת לתחתונים וחפנה כבעווית את הזין שלו, מתעלת לשם את הרעד שאחז בו.
אין להן זקפה. כשזה קורה לך, המסתורין שבזה, חוסר השליטה, הקשר של הרצון עם הגוף, כל זה ביחד נזרק לך בפרצוף בצורה ששום דבר לא דומה לה אפילו. רוצה או לא רוצה, אתה נעשה מזה פילוסוף.
המבט היציב, השקט, כמו גם כפות הרגליים החשופות בסנדליהן עם הציפורניים המעוגלות הבלתי צבועות, בניגוד לכל הבנות האחרות שם, כל אלה הכריחו אותו להמשיך.
באופן כזה, הכי נמוך מוביל להכי גבוה.
למה נמוך? אמרה. טבעי.
לא, התעקש, ההיריון הוא תוצר של הטבע. חומר יוצר חומר. אין טבעי מכך. הזקפה - לא, לא רק.
שום דבר בתשובה שלה לא רמז על הפער ביניהם, הזועק לשמיים בכל מובן אפשרי. יש משהו בדברים שלך, אמרה לאיטה, כמתוך הרהור. גם ניטשה אמר: האישה היא חידה ופתרונה היריון. יש לכם אותו ראש. אחר כך הזכירה איזו פילוסופית־פמיניסטית ידועה - האירוניה שבצירוף התארים הזה, על רקע הדיון, לא נעלמה מעיניו - אחת בשם קמיל פּאגליה, שהייתה לה תזה מאוד דומה לשלו על הקשר בין זקפה וחשיבה פילוסופית. וזה מה שמוכיח, בן דוד יקר, שאישה וגבר יכולים להגיע כמעט לאותה מסקנה מתוך התנסויות אינטימיות שונות לגמרי, מן הסתם.
זה היה הרגע שבו, מדמיין לעצמו איך הוא "משחיל אותה עד הסוף במלוא גבריותו הבוסרית עדיין" - כך, למרבית הבושה, התנסחו המילים במוחו, ומייד היתרגמו לגופו — זה היה הרגע שבו התאהב בה נואשות. למרות שאם לדייק, הנהייה אחריה התחילה אצלו הרבה קודם לכן. כילד שמע את אביו - באחד הימים האחרונים שלו בבית, קרוב לוודאי, ולכן זה נחקק בעוצמה כזו בזיכרונו - אומר לאימו, בכעס, שאדווה היא האדם היחיד עם שׂכל במשפחה שלה. אדווה ואבא שלה, שממנו היא קיבלה את זה, כנראה. משום שאביה הוא אחד שיודע לחשוב. אם שמים בצד את הטיפשות הזו שלו, לבוא הנה בתור גרמני ולהתגייר בגלל משהו שהוריו עשו כשהוא היה בגיל של שמעון בקושי. הדברים הללו שאביו אמר לאימו - הם נסעו שלושתם במכונית, ואימו הייתה מוטרדת מאופן נהיגתו הבלתי זהיר של אביו - עשו כנראה את שלהם. עובדה היא שמאז משהו בו שאף, כמהּ, להתייחסותה של בת הדודה המבוגרת, לניד של אישור, למילה של הערכה. עכשיו זה קרה, בבת אחת. העיניים החומות שלה פנו אליו במבט ישיר ואמיתי, שופע חוכמה. השפתיים התפוחות מעט, המזכירות את אלו של אימו, השיער השַטֶני המסורק לאחור בפשטות, כל כך רך ונעים למגע - הוא היה מוכן להישבע על כך - והגוף הדק והמלא מספיק, בעיניו לפחות. לאחיו היה חבר מבוגר ממנו שיצא איתה זמן קצר וטען שהייתה רצינית מדי וצרה מדי למטה מכדי שיהיה באמת שווה להתעסק איתה. משהו בו מייד התקומם, רצה למחות נגד העלבון, אבל הוא סתם את פיו ורק הגביר בהרבה את הווליום של פינק פלויד אצלו בחדר.
לא כל זאת פירט, כמובן, במכתב הגורלי ההוא לריבי. היא כבר שמעה ממנו לפני כן על הרומן החשאי שניהל בצעירותו עם בת דודתו הנערצת עליו ועל מותה בטרם עת, אבל לא הרבה יותר מכך. למעשה, על פי עדותה שלה, הסיפור הזה בגרסתו המתומצתת, המצונזרת (היא אומנם לא ידעה זאת אז), הוא שהפיל אותה ברשתו. "יצר את הקליק," בלשונה. הם שוחחו במכונית שלו בשעת לילה מאוחרת מתחת לדירה שבה התגוררה אז, בכיכר היל בתל אביב. הוא נתן לה טרמפ לשם, למרות שזה בכלל לא היה בכיוון שלו, לאחר שהתוודע אליה בדירת חבר. לבקשתה סיפר לה כיצד הגיע לפסיכיאטריה, סיפור שאדווה כיכבה בו, כמובן. ריבי הייתה מלאת הבנה והערכה. גברים, בטיפשותם, מתפארים תמיד בכיבושים שלהם, אמרה, הם לא יודעים כי דווקא הגבר שלא הצליח, זה שליבו שבור בגלל אישה, הוא זה שהן נמסות לפניו. מייד אחר כך הוא והיא החליפו נשיקות לוהטות. היה ברור, מתבקש ממש שיעלה אליה - אז גרה בשכירות, עם שותפה, אבל מה זה משנה? חדר ומיטה יש לה שם לעצמה. בכל זאת נרתע, התחמק, כמו תמיד, מלמל משהו על פגישה שיקבעו לשבוע הבא. מה שצריך היה להספיק כדי לגדוע בעודו באיבו, כמו תמיד, את הרומן שאך הנץ. אלא שהיא, למרבית ההפתעה, לא ויתרה.
במכתב ההוא אליה הזכיר זאת בכמה מילים כמבוא, כהסבר, לשורה התחתונה — אם חשב תמיד שהקשר בינה לבין אדווה מתמצה באופן שבו סלל הסיפור על אדווה את הדרך לליבה, טעה לגמרי. כשניצבה לפניו אתמול בלילה, שוב עירומה, הבין פתאום שמדובר במשהו אחר לגמרי. מדובר בדמיון שלה לאדווה שזמן ארוך כל כך נחבא מעיניו, דמיון פיזי שאינו מזדקר מייד לעין ולכן הוא יכול לפעול עליך את פעולתו מבלי שתדע זאת. ראי אצל אוּנאמוּנוֹ, הסופר הספרדי הגדול. הגיבור שלו שונא, ללא שום סיבה נראית לעין, מישהו שהוא בכלל לא מכיר. לבסוף הוא מגלה שהוא מזכיר לו איש שתיעב מסיבות טובות מאוד בכפר שממנו בא. משהו כזה. בגלל הדמיון הזה בינה לבין אדווה התאהב בה ממבט ראשון בלי להבין למה, ברח בלי להבין למה, חזר בלי להבין למה. כי מפני האהבה, כשהיא אוחזת בך, אי אפשר באמת לנוס, אבל אפשר להסתתר מפני האמת הניצחת האורבת מאחוריה.
 
*
בסיומה של אותה שיחה עם אדווה על הדשא בחוץ, בעיצומו של המפגש המשפחתי, סוכם שיבוא אליה וייעזר בה במתמטיקה. הוא למד לבגרות חמש יחידות ובקושי שרד את החומר "הקשה רצח" הזה. היא, מסתבר, הסתדרה עם מתמטיקה בקלות, למרות שלא לכך ייעדה את עצמה. היא למדה רפואה ובחרה להתמחות בפסיכיאטריה. התנאי שלה היה שיעשו זאת בלי יותר מדי "רעש וצלצולים". משפחה היא אחד הדברים שמהם היא מעדיפה לשמור מרחק. עברו שנים מאז השמיד את יומנו, עוד לפני כניסתה של ריבי לחייו, אבל אם זכר נכון, מתחת למשפט הזה של אדווה מתח קו. אפשר היה להבין את ההצהרה כפשוטה — הרי אביה הגרמני חזר לגרמניה עם אימה הישראלית, דודתו, אחות אימו, בעוד שהיא התעקשה לשרת בצבא ולאחר מכן להמשיך לחיות בישראל, רחוק מאוד משניהם. אבל אפשר היה לחפש באמירה הזו גם מובן אחר, מופשט, ובעיקר כוללני יותר, כזה שטמונה בו הסתייגות ממוסד המשפחה באשר הוא. איך שלא יהיה, החשאיות הזו התאימה גם לו. לאימו, ידע, לא הייתה דעה טובה עליה. למעשה היא ממש לא סבלה את אדווה. מן הסתם בגלל שאביו דווקא החזיק ממנה וגם, למרות שאימו הייתה מכחישה זאת בתוקף לו העלה זאת לפניה, משום שפקדה עליה עוון אִימה - הקשרים בין השתיים נותקו למעשה לגמרי מאז "ירדה" האחות לגרמניה, מה שלגמרי לא התאים לאימו הלא ממש פטריוטית, אבל עובדה היא עובדה.
כך או כך, הפגישה המתוכננת עם אדווה ממילא לא יצאה אז אל הפועל. ממש ברגע האחרון קיבל ממנה הודעה טלפונית שהיא חולה, התקף קצרת. היה ידוע שהיא סובלת מכך, והצבא אף העמיד בדרכה מכשולים בטרם הסכים לגייס אותה. להודעת הדחייה לא צורפה כל הצעה למועד חלופי. גם לפניות שלו בעניין זה לא ענתה. לבסוף הניח לפני דלת דירתה מעטפה ובה כמה שירים שכתב, ביקש את חוות דעתה. כשלא שמע ממנה גם אז, אף לא מילה אחת, הרפה.
 
 
ג
 
קרוב לשנתיים מאוחר יותר נתקל בה ברחוב באקראי. לאירועים משפחתיים מיעטה להגיע. הוא, בינתיים, התגייס לצבא, כך שהסיכויים שלו לראות אותה פחתו בהרבה. והינה היא לפניו, היכנשהו בקינג ג'ורג', סוחבת שקית פלסטיק מלאה במצרכי מכולת. לצידה הלכה בחורה גבוהה בראש ממנה ובידה שישייה של מים מינרליים. עצר ובמבוכה מסוימת הפטיר שלום. יופי, אמרה מייד הבחורה החסונה. גופיית הטריקו הצהובה שנדבקה בחום לגופה המלא הקנתה לה מראה של קלח תירס בשל. אני חייבת לרוץ, קח, תעזור לה עד הבית, קשה לה לנשום. לא צריך, מחתה אדווה, שנראתה באמת קצת חיוורת, יגעה וכחושה משזכר. וכבר הושמה השישייה בידו, והבחורה ההיא נישקה את אדווה והסתלקה לה. בסוף, את רואה... גם אני, אמר כמתנצל והצביע על עצמו במדים. לפחות אני במודיעין, לא בקרבי, למרות שגם זה נורא, הכול חלק מאותה מכונה דכאנית. כיוון שלא הגיבה המשיך, המזל הוא שאני מצליח ללמוד קצת. פילוסופיה. באוניברסיטה. לקחתי כמה קורסים. אני משרת ליד, את יודעת?
יודעת, אישרה. ולא הוסיפה.
היא יודעת שהוא בצבא? במודיעין? שהוא לומד באוניברסיטה? או כל אלה יחד? זה מה ששאל את עצמו בעודם מהלכים בשתיקה זה בצד זה. וזה שהוא אוהב אותה, האם גם זאת ידעה? את השאלה האחרונה הזו שרטט באותיות גדולות, צועקות ממש, ביומנו.
בלי לחכות להנחיה שלה פנה לרש"י. שם כבר הלך בראש, מוביל אותה אל הבניין שבו גרה. בכניסה לקח ממנה גם את שקית המצרכים. לא אמרה דבר. טיפסו בשתיקה אל הקומה השלישית. שם עצרו, מתנשמים בכבדות. הוא בשל המשא שסחב, היא בגלל מחלתה. אותות המאמץ ניכרו היטב בפניה. היה ברור שהיא רוצה להישאר לבד, אבל רגע לפני שנבלעה בדירתה פלטה איכשהו, מצליחה רק בקושי לחלץ — מחר, שמונה בערב.
 
הוא אכן התייצב שם, בשמונה בערב בדיוק, לא סיפר על כך לאיש. כשהגיע קיבלה אותו בחיוך חטוף שהאיר את פניה. השיער השַטֶני שלה היה מעט פרוע וחולצת הטריקו החומה שלבשה, בצבע קפה נמס, הייתה גדולה עליה. לעומת הפעם ההיא, הקודמת, במפגש המשפחתי, היא באמת רזתה. לא שזה שינה משהו בשבילו. סימנה לו שיֵשב רגע, היא באמצע שיחת טלפון. הוא העדיף להמתין בעמידה בעוד היא משוחחת בחדר האחר עם מישהו, או מישהי, על אדם שנמצא בטיפולה. פה ושם קלט חלקי משפטים, שמות של תרופות שלא הכיר. השיחה התארכה והוא התבונן מסביב. מנורה עומדת אחת עם אהיל צבעוני הותירה את הסלון הקטן חשוך למחצה. ועדיין, כל מה שראה שם נשא את חותמה של הנשיות המאופקת, החזקה והמלומדת שלה. האופן שבו הועמדו הספרים, כמעט בכל פינה פנויה אבל לא עד כדי מחנק, בלי לוותר על איזושהי מחויבות לצורה, לרצון לרַצות גם את העין. נוספו לכך הפלקט גדול הממדים מתערוכה של ורמיר, הצייר הכי אהוב עליו, והכּרזה הפוליטית על הקיר, בשחור־לבן. ממנה למד, אם צריך היה בכלל הוכחה לכך, שהיא נמנית עם המחנה שלו. אפילו המאוורר המשתלשל מן התקרה וסב בעצלתיים תרם לחיזוק התרשמותו, גם אם לא היה ברור לו עד הסוף כיצד. במקביל לכך, החשש שלו מפניה התעצם. נזכר בדברים שאמר אז על הדשא בחצר. לא מה שאמר, אלא איך אמר זאת, הביטחון הילדותי שהפגין לפני אישה בשלה ומנוסה בהרבה ממנו. ומה אם יצטרך עכשיו לפרוע את השטר, במובן המיני הפשוט והישיר? הרי כבר אז הייתה מאחוריה, בנוסף לכול, גם שנה בלונדון. אישה צעירה לבדה בעיר הגדולה הזו. אמרו שהיה לה פה סיפור עם גבר מבוגר ממנה, שנסעה לשם מאוד חולה. לך תדע. מה שברור הוא שהוא, שבתחום הזה ניזון עוד מפירורים, עומד כאן מול מי שכבר טרפה בחייה יותר מגבר אחד. אז מה לה ולבן דודה הצעיר ממנה באחת־עשרה שנה? אולי ישאיר פתק וילך. או, עדיף אפילו, ייעלם, פשוט בלי שום הסבר, מסתורי לעד, בלתי מושג. הרי כל דבר עדיף מן ההתבזות הצפויה לו.
כשסיימה סוף סוף את השיחה יצאה אליו, אחזה בידו ומשכה אותו פנימה. במכתב לריבי לא פירט כל זאת, לשם כך צריך היה לכתוב רומן שלם. לתאר כיצד כיבתה קודם לכן את האור, כך שרק זה שבקע מחדר האמבטיה הצמוד עמד בינם לבין חשיכה גמורה. מיטה מוצעת חיכתה שם. רפסודה חיוורת על פני ים אפל, סוער. להוסיף ולספר כיצד פקדה אותו בבת אחת סחרחורת, עד בחילה. ואיך היא, כאילו חשה בכך, הובילה אותו אל החלון. שם ריווחה מעט את שלבי סוכך הפלסטיק בצבע קרם, לאפשר לאוויר הצח להיכנס ובעיקר - האם לכך כיוונה מלכתחילה? - לאפשר לו להביט דרכם אל החוץ.
בדירה ממול, קרובה עד להפתיע, חלון קרוע בקיר אל חדר צר, מואר. אישה יושבת ליד שולחן ערוך וגבר מתהלך, נושא בידו סיר, או קערה, יוצק ממנה לצלחת אחת ואז לשנייה. תמונה ביתית שלווה ורגילה כל כך, אילולי היה הגבר עירום לחלוטין. כך גם האישה. עתה קמה ליטול דבר מה מן המדף מעל ושבה והתיישבה. מבוהל מן המראה הבלתי צפוי הזה, נרתע תחילה שמעון לאחור, אבל עצר בעצמו. האיש מבוגר, כפוף מעט, שדוף. האישה צעירה יותר, מותניים צרים, חזה קטן. את פניה הסיניות, הבובתיות מעט, אולי רק בעיני איש המערב, ובו זמנית כה עדינות התקשה לראות. אלא שבינתיים כבר זיהה ממילא במי המדובר - פרופסור דיאמנט ואשתו תמנע. את השם הסיני המקורי לא ידע. הוא היה הנחשב שבמורי החוג לפילוסופיה, למרות שכבר אחרי שיאו, אמרו. הביא עימו ניחוח של אוניברסיטאות ומרכזים אקדמיים מהחשובים בעולם, באחד מהם הכיר את המרצה הסינית הצעירה. למענה הקריב את אשתו וילדיו. "איבדתי את משפחתי בשואת האהבה," אמר פעם בריאיון לעיתונאי, וסירב לחזור בו מדבריו גם כשפרצה המהומה. והיא, "שבאה אחריי לארץ לא זרועה", השקיעה מאמצים אדירים, כנראה, להשתלט על השפה. בשיעורים שלה הקפיד שמעון לשבת קרוב אליה, בשורה הראשונה, ולהסות כמידת יכולתו את המלהגים והמרעישים שלא הייתה להם לא סבלנות ולא יראת כבוד לחוכמה העתיקה שבשמה דיברה. גם לא לעברית המהוססת, המתנגנת לאיטה, שעליו הילכה קסם.
עכשיו היא קמה שוב, הוציאה דבר מה מן המקרר ובכף ידה הפנויה הצליפה על עורפה, כמו כדי לסלק משם יתוש טורדני. בשוך ההלם הראשוני היה במראה הזה של השניים הסועדים את ליבם ללא כל כסות לעורם משהו שלֵו ורוגע, והוא החל לחוש איתם לגמרי בנוח. לא רק עם העירום שלה, המשורטט באנינות שכזו במכחולו האוהב של הטבע, אלא גם עם מערומיו המעוותים והמדולדלים של בן זוגה המזקין. אולי משום שהתקבלו על ידה בטבעיות כה רבה.
כמה זמן צפה בחיזיון הקטן הזה, שמאום לא קרה בו למעשה? אדם וחווה לפני שאכלו מהתפוח. או, יותר נכון, לאחר שהטראומה שספגו מן האכילה והגירוש התפוגגה כבר. שביעות הרצון מן הניסוח הזה שלו גרמה לו לפנות אל אדווה, לחלוק אותו עימה. רק אז הבחין בכך שהוא עומד לבדו.
מצא אותה יושבת במטבח ליד שולחן ערוך - קערת סלט, צלוחית זיתים, נתח גבינה צהובה ופרוסות לחם קלוי. בתנועת יד הזמינה אותו להצטרף. הוא התיישב וזמן מה סעדו בשתיקה. האם ידעה שהם מורים שלו? כן, אמרה, הוא הזכיר אותם באחד המפגשים המשפחתיים הספורים שאליהם הגיעה. והיא זכרה זאת? כמה מפליא. המשיכו לאכול, מחליפים פה ושם משפטים קצרים. היה ברור לו שגם מחשבותיה מכוונות אל נאום זקפת הגבר שנשא אז באוזניה הנער החרד והנלהב שהיה ואיננו עוד, והוא חייב היה להודות שהעירום הפשוט, היומיומי וחסר היומרה של בני הזוג במטבח שממול נטל הרבה מעוקצה של התֶזה הזו.
ממש לפני שהלך הושיטה לו מעטפה וכתב ידו עליה. השירים שהשאיר בזמנו בתיבת הדואר שלה. יפים, אמרה. שומעים בהם בבירור את הקול שלו, שזו בעיניה מעלה. היא כתבה בשוליים כמה הערות, הצעות לתיקונים. הוא יודע שהייתה בצבא מורה חיילת? היא לא מצליחה להשתחרר מזה.
 
שבוע שלם חלף לפני שהתורנויות שלו בבסיס שבו שירת ושלה במוסד לחולי הנפש שבו השלימה את תקופת התמחותה אפשרו פגישה נוספת ביניהם. הניח לפניה במבוכה שתי בננות וקופסה של לבבות ארטישוק שלקח בגניבה מן המזווה שבבית. על פי הרכילות המשפחתית, הוריה בגרמניה תמכו בה בסכום סמלי בלבד והיא נאלצה לחיות בצמצום. נשקה לו על לחיו ולקחה אותו שוב היישר לחדר השינה, אל אותו חלון ואותו סוכך שהיא פערה בו שוב סדק לצפייה. אלא שדווקא בשעת אחר צוהריים מאוחרת אך עדיין שטופת אור זו, המטבח בבניין שממול היה חשוך וריק, עד כמה שיכול היה לראות. כשנשא אליה שמעון עיניים שואלות ראה שהיא מתבוננת בעניין אל דבר מה בחוץ. הניח למבטו לשוטט בעקבות מבטה, לרדת בקיר הלבן אל החצר הפנימית שבין הבניינים - רחבה קטנה ששיחים קוצניים עלו בה. פה ושם קרחות דשא מצהיב, שנראו לו כמו פצעים זבי חול. לא הרחק משם, שני עצי דקל היתמרו אל על. למרגלות אחד מהם מוטלים היו אופניים של ילד, קרוב לוודאי שאינם שמישים עוד. האם זה השיעור שהיא רוצה ללמד אותו הפעם? היא פונה אל משורר הבוסר שבו כדי שיחצוב יופי ומשמעות מתוך סתמיותו חסרת החן של המראה היומיומי? ואולי החתול שרובץ על גג ביתן פחי האשפה הוא העניין? לא הרחק ממנו - איך לא הבחין בכך קודם לכן - עמד תוכי גדול, ירקרק, על גבי כבל שחור שנמתח מדירה בבניין שממול אל אחד מעמודי החשמל או הטלפון. על פני הקרקע, קִרבה כזו של התוכי לחתול הייתה מסתיימת ודאי בזינוק נחשוני אחד שהיה מביא עליו את הקץ. כאן, כשהוא עומד על גשר צר כל כך שבין שמיים וארץ, נראה התוכי על שלל גוני הירוק המרהיבים של נוצותיו שלֵו ובטוח. בטוח מדי? זה מה שהיא מנסה להגיד לו? ומי משניהם החתול? ומי התוכי?
מכל אבריו של החתול, זנבו הגמיש המוארך היה היחיד שזז מדי פעם, כמו מעצמו, בתנועות איטיות, מקריות, מצד אל צד. עכשיו, בדיוק כשהתוכי התחיל לפסוע לפנים, זה שוב קרה. זנבו של החתול החל להיטלטל. כאילו ביקש בעליו לעכב כך את הציפור המרהיבה שהולכת ומתרחקת ממנו, לומר לה את כל מה שלא הסגיר ביציבתו הדוממת, הקפואה. והתוכי אכן נעצר - זנב החתול חדל מלהתנועע - וחזר אט אט למקומו הקבוע, כמתנודד על נקודת האיזון המדויקת שבין המודעות לסכנה לבין המשיכה לאותה סכנה עצמה.
בעוד כתפו מתחככת מדי פעם בכתפה של בת דודתו המבוגרת ממנו בתוך מסגרת החלון הצרה, על הרִגשה העזה שהדבר עורר בו, שאל את עצמו שמעון אם גם היא רואה בעיני רוחה את מה שהוא רואה - זינוק נחשוני אחד, צרחה מבועתת אחת, קול חבטה אחת על פני הקרקע, והחתול מתרחק משם, שפתיו צבועות בדם?
אך טבעי היה שירצה לדבר איתה אחר כך על מה שהם ראו שם. היא העדיפה שלא. לא על הכול צריך לדבר. בטח לא מייד. האמירה הקטנה והחריפה הזו השאירה אותו נבוך במקצת. האם יש דרך נכונה לענות על כך מלבד בשתיקה? עודו תוהה על כך, שיחת טלפון שהגיעה מבית המשוגעים שלה גרמה לה לצאת לשם בחופזה. האם לא מנצלים שם יותר מדי את מסירותה? התקומם. תגידי להם שיש פה חייל צעיר, אבוד, שזקוק לך לא פחות, אולי יותר מכל ה... לא ענתה, אבל טרם צאתה התעקשה לערוך לפניו בחיפזון שולחן לארוחה קלה. אחר כך נתנה לו מפתח לדירה. כשיסיים, שינעל את הדלת אחריו. ייפגשו בשבוע הבא. בחיבוק שלה, כשנישקה אותו לפרידה, חש דבר מה שעורר בו ציפייה מהולה בחשש.
 
שבוע לאחר מכן התבטל ברגע האחרון המפגש ביניהם. היא סבלה מהתקף קצרת וביקשה שלא יבוא. אחר כך אימו היא שנפלה למשכב. אדומה כולה ומזיעה, עוד רגע היא מתה. מסרבת להזעיק רופא, גם לא מניחה לו לעזוב אותה מהרגע שבו היה חוזר מן הבסיס. אחיו כבר היה אז באמריקה, והשאיר אותו בודד במערכה. אחר כך הייתה עוד דחייה, משהו שקשור לצבא, כנראה, הוטל עליו להחליף עמית בתורנות או לשאת, מסיבה כזו או אחרת, בעונש של ריתוק. עניין שכיח אצלו אז.
 
 
ד
 
כשהגיע אליה סוף סוף, לאחר חודש שבו לא התראו, הייתה זו שעת לילה מאוחרת. לאימו נתן להבין שהוא בחברת מישהי מהבסיס, ולא לצורכי בילוי תמים בלבד. קורת הרוח הגלויה שלה מדבריו, יחד עם ההזהרה הקבועה שלה במצבים הללו, להישמר שלא יהיו לכך תוצאות בלתי רצויות, כמו באיזה רומן מהמאה התשע־עשרה, העירו בו איזו רשעות ילדותית. לא רק שהיא, זאת שהוא הולך להיפגש איתה, זהירה מספיק בשביל שניהם, הטעים באוזניה, אלא שבניגוד אליו היא מסתירה את זה טוב טוב גם מהוריה.
 
צלצול בפעמון בשעה כזו, בתוך דומיית גרם המדרגות השומם, נראה לו לפתע רעשני להחריד. נקש בעדינות על הדלת ושמע את טפיפת סנדליה בבואה לקראתו. מלבד חומרה ורצינות, כרגיל אצלה, היה הפעם בפניה גם משהו מכמיר לב. בפעם הראשונה חשב עליה כעל אישה בודדה, אישה שמצפה לו לאחר שנעדר זמן רב כל כך. כאילו האור שזרקה עליה מנורת הצד העומדת, בתוך החלל החשוך למחצה, האיר אותה רק בעבורו. אני... החל לומר לה, וקולו, הגבוה מדי באוקטבה, היה צעקני כמעט. ואז, במתינות - אוהב אותך. בתגובה נישקה אותו נשיקה חטופה על פיו, מפתיעה במהירות שבה בוצעה. בחדר השינה שאליו עברו באופן בלתי נמנע, כשחיבקה אותו וגופו הנערי נצמד לשלה, שפתיו פגשו את תאומותיהן, ידה גיששה על ירכו וכף ידו כבר פילסה לה דרך, להוטה מכדי לחכות, אל אחד מקימורי שדיה, והוא פלט מייד את כל שהיה אצור בחלציו, בצעקה שגם אותה לא הצליח לכבוש.
מעולם לא קרה לו משהו כזה, מלמל נבוך, אומלל, הוא מתנצל. במקום תשובה נשקה לו על מצחו. אחר כך הסיעה את כף ידו אל פיה והיטתה את פניה כך שלרגע ארוך אחד נחה לחייהּ החמה בתוך כפו, קצה אגודלו מתלחלח מן המגע בלשונה. כמו ילדה צעירה מאוד בחיק כפתו הגדולה, המנחמת, של איש מבוגר ממנה.
 
כששתו אחר כך תה במטבחה נשמה מעט בכבדות. תכף יעבור, אמרה. הוציאה משאף מתיקה. פעם ראשונה תקעה בנוכחותו את אביזר הפלסטיק המוארך בין שפתיה וסחטה את מטענו לתוך גרונה. בעיניים עצומות, קווצות משערה הבהיר דבוקות למצחה החיוור המיוזע וחזה הקטן עולה ויורד, המתינה איתו עד לגמר ההתקף.
כשפקחה לבסוף את עיניה לרווחה ראה עצמו ממוזער באישוניה. החל לספר לה מעלילות בסיס המודיעין שבו שירת, פלט בשקיקה אינפורמציה סודית ואסורה. היסתה אותו בעדינות. אחר כך סיפרה לו על כמה מן המאושפזים שבהם טיפלה. בניגוד ליחסה המסויג למשפחה שלו ושלה, למשפחה בכלל, עליהם דיברה כעל אנשים קרובים ויקרים לליבה. אחד מהם גונב ומטמין במקומות סתר כל פיג'מה של בית החולים שהוא יכול לשים עליה יד. לשני קוראים "המוח", התאים האפורים לא מבינים את התאים האפורים, הוא נוהג לומר. אדווה הדגימה לו את האופן שבו הקיש אגב כך על מצחו, החוכמה שלי מתגמדת מול השכל שלי, התלונן. לשמעון הזכיר הדבר הרצאה ששמע כמה ימים קודם לכן מפי פרופסור דיאמנט על "לפני שער החוק" של קפקא. הפרופסור פירש אותו כמשל על חוסר היכולת האימננטי של האדם לחדור לנבכי נפשו שלו. מרבית הסטודנטים הסתייגו מן הפירוש המצמצם הזה, אבל דווקא שמעון, שתמך בו, לא קיבל מדיאמנט את רשות הדיבור עד גמר השיעור. כך נמנע ממנו להציג פיתוח מקורי משלו לדברי הפרופסור, הדגמה לפחות: כל חלום שאנחנו חולמים הוא שער ללא מודע שלנו, דלת כניסה שנבנתה במיוחד בעבורנו; אבל אנחנו נידונים להמתין לעד על סיפה, משום שלעולם לא נדע בדיוק את הצופן לפתיחה שלה. כלומר, את הפתרון האולטימטיבי של החלום. היא מבינה?
כן, אישרה ללא מילים, בעיניה, בניד הקל של ראשה.
אחוז התרגשות משונה, בלתי נשלטת, החל מתאר לה חלום מלפני מספר לילות, מן התקופה הזו שבה לא התראו. צמד חלומות, למעשה. בראשון הוא שכב חולה וקודח - ובאמת באותו יום לא הרגיש טוב - ומישהי טיפלה בו. היה חשוך מכדי לראות, אבל ידע שזו המרצה הסינית שלו, אשת הפרופסור. מן החדר הסמוך דיבר אליה מישהו בסינית שוטפת. שמעון לא הבין כמובן אף מילה, אבל מהאופן שבו ענתה לו היה ברור שזה הפרופסור. וכי מי עוד? כאחות מסורה קינחה את גופו הקודח במטפחות מבושמות. מדי פעם החליקה בכף ידה על מצחו, פניו, חזהו. אין דבר מתוק יותר מן המחלה, חשב לעצמו בחלום, ונזף בעצמו על כך. מה תגיד אדווה על הפינוק הילדותי הזה? כבר בחלום, הדגיש, הוא שאל את עצמו את השאלה הזו, כמנסה לתת גם לה דריסת רגל. הֵקיץ, נרדם שוב ומצא עצמו, לאחר שפע של התרחשויות שהוא בקושי זוכר עכשיו, עומד בראש מגדל גבוה. זה כבר החלום השני, מעניין אותה?
ודאי.
הוא בראש מגדל, שום מעקה. הסינית ממתינה לו למטה בזרועות פרושות. ברור לו שעליו לקפוץ אליה, אבל בגלל העדינות והשבריריות שלה הוא מפחד למחוץ אותה בכובד משקלו. אולי גם להיפגע בעצמו. כשהתעורר אחזה אותו שוב, סיפר לה, תחושה של מועקה ומבוכה על כל הסימבוליזם הילדותי המתפנק הזה.
 
במפגש הבא שלהם נעלמה אדווה לרגע בחדר השינה וחזרה משם עם אלבום תמונות. הינה היא התינוקת בזרועות אביה. כמו אלבום של פושעי מלחמה נאצים, חלף בו הרהור בלתי נשלט למראה החזות הארית כל כך של האיש. היא בעגלה עם אִימה, דודתו. הוא רואה כמה האחיות דומות? הפה, השפתיים הבולטות האלה, שגם לה יש. הוא עוד לא נולד אז. והינה ההפתעה - תמונה משפחתית רבת־משתתפים. במרכז - תינוק בן יומו, עם פרצוף רציני להחריד, הוא מזהה? מישהו שלא שוגה באשליות, כבר אז, ובזרועות מי? היא הייתה אז בת פחות מאחת־עשרה. קצת חסר אחריות, לא? לשים לה מטען כזה בידיים.
ובאמת אפשר היה לראות שבניגוד לאביו, שעמד שם בצד בהבעה של מי שרגיל להגיע לדפי העיתונים הרבה יותר מאשר לאלבומי צילומים משפחתיים, אימא שלו, במרכז, מושיטה ליתר ביטחון יד מתחת לאמות ידיה המשוכלות של הילדה שמחזיקה אותו. בלי לנגוע בהן, כמובן. מהר מאוד הם התחילו להעסיק אותה כשמרטפית שלו. צעירה אולי, אבל כבר נחשבה למסורה ואחראית מאוד. בחסות הדימוי המופתי שלה עשתה שם לפעמים דברים כל כך מופרעים, כל כך חסרי אחריות, מבלי שאיש ידע על כך, שכשהיא חושבת על כך היום - רק בנס הוא יושב איתה פה עכשיו.
 
יומיים־שלושה מאוחר יותר הגיע אליו במפתיע, לבסיס שבו שירת, מכתב. כשראה את שמו וכתובתו הצבאית רשומים בכתב ידה על המעטפה היה משוכנע שהיא מודיעה לו על ניתוק מוחלט ומיידי של הקשר ביניהם. במקום זאת מצא שם את התצלום המשפחתי העתיק הזה. נלווה אליו דף כתוב שנשא עליו את הלוגו של בית החולים הפסיכיאטרי שבו עבדה. היא חושבת שמצאה את המפתח גם לשני החלומות שלו וגם למה שקרה ביניהם קודם לכן אותו לילה במישור הגופני. הכול קשור למה שנחשף אליו בגללה במטבח של המרצים שלו. מה שהוא ראה שם הפך בלא מודע שלו להצצה לאינטימיות של ההורים שלו. בעיקר שאביו, כמו פרופסור דיאמנט, הגיע לאימו אחרי שעזב אישה אחרת, ואימו הייתה צעירה בהרבה מאביו, כמו במקרה של בני הזוג הזה, גם אם לא בפער שנים גדול כל כך. היא עצמה, בהיותה מבוגרת ממנו, נכנסת מבחינתו גם כן למשבצת של האימהות. היא ואימו התמזגו והופיעו בחלום שלו בדמות הסינית. אביו, שמדבר מבחינתו סינית, הופיע שם בדמות פרופסור דיאמנט. המסקנה שלה, קצרה ונחרצת, הייתה שהחלום הזה משקף מציאות שמעמידה את שניהם בפני מבחנים לא פשוטים. הם חייבים להיות שקולים, מאופקים וקשים יותר עם עצמם. זה התנאי להמשך החברות ביניהם, שֶיקרה לה מאוד. אם זה מקובל עליו, היא מצפה לו בשלישי הקרוב, כרגיל.
הוא לא הספיק לעצור, לתהות לרגע, לעכל את שקרא, כשמישהו שם קרא בשמו. מכתב בשבילך. בשבילי? כן, בשבילך, מאדווה. אדווה? כן, גם זאת בשלישות התפלאה, אמרה שכבר קיבלת, אז היא העבירה לשמעון בש"ג, והוא אמר, לא מכיר שום אדווה, קחו את זה ממני.
האם הם התלוצצו על חשבונו? כשהמכתב הנוסף בידו חיפש לעצמו פינה שקטה, פרטית, לבסוף הסתגר בשירותים. ליבו חישב להתפקע, הינה מגיעה המהלומה, גט הכריתות. בהשהיה, כמובן, כמו הכול אצל אדווה.
אבל לא, לעמוד הכתוב הנוסף מצורף היה פתק הסבר. מייד לאחר ששלחה את המכתב הקודם נזכרה שרצתה להגיד לו עוד משהו. אפרופו כל מה שדיברו ביניהם בפגישה האחרונה, מה דעתו על הסיפור הבא?
בני הערובה שנאספו באקראי ברחוב יוצאו בבוקר להורג. נקמה של הנאצים על הרג חייל שלהם בידי המחתרת. בצ'כיה, או משהו דומה. מי שסיפר לה זאת, אחד המאושפזים כאן, קרא את זה לפני שנים בספר ישן בכריכה שחורה, זה מה שהוא זוכר. אחד מהם, כייס שהיה כלוא כבר לא פעם בבית סוהר, מציע להם להעביר את השעות שנשארו להם במשחק קלפים. הדבר מנוגד לחוקי המקום. מנהל הכלא הקפדן נוהג לאכוף בעצמו את האיסור הזה. דרך העינית של הדלת הוא רואה אותם במשחקם. שני סיבובים מהירים של המפתח, הסטת הבריח והוא מתפרץ פנימה. האסירים יושבים בנחת על מיטותיהם. לחפיסת הקלפים שראה בבירור רגע קודם לכן אין שום זכר. כך פעם, פעמיים ושלוש. לבסוף, מוטרד עד לשיגעון ממש מן החידה הלא פתורה הזו, הוא מבטיח לאחד מן הכלואים עסקה: שחרור מיידי מן הכלא - חייו יינצלו למעשה - תמורת הפתרון לתעלומה.
כאן, אם זיכרונו אינו בוגד בו, עצרה אדווה. הסבירה לו שחשבה לתת לו לעבוד בעצמו על פיצוח התעלומה הזו עד למפגש הבא ביניהם. אבל איך היא יכולה לדרוש ממנו להצליח היכן שהיא עצמה נכשלה? אז ברגע שהוא מתייאש, שיעבור לעמוד הבא.
היסס רגע ואז הפך את הדף.
קול נקישה רמה על דלת התא שבו הסתגר. היי, שמעון, אתה שם? מחפשים אותך מהפיקוד, דחוף.
מייד, הבטיח בקול חנוק. כבר הוא בא.
ותוך שהוא מושך בידית מכל ההדחה ולקול מפל המים ששטף שם קרא בחיפזון את פתרון החידה. כל פעם, ברגע שבו נשמע קרקוש המפתח במנעול, היה הכייס תופס במהירות הבָּזק את חפיסת הקלפים, נעמד צמוד לדלת ודוחף אותה במיומנות של בעל מקצוע לכיס האחורי במכנסיו של המנהל המתפרץ פנימה. באותה מיומנות היה שולף אותה מכיסו כשזה היה יוצא נכלם וכעוס החוצה, אחרי שלא מצא דבר.
 
 
ה
 
שרשרת המפגשים ביניהם בתקופה שלאחר מכן, לאורך שנה ומחצה בערך עד למפגש שאחריו מתה, הייתה זכורה לו רק במעורפל. אולי משום שהקפיד פחות לתעד אותם ביומנו ואולי משום שזה טיבו של הזיכרון האנושי, שרגעי שיא או שפל נחרתים בו הרבה יותר ממה שביניהם.
כן, הם הצליחו ליצור מעין שגרה וגוננו עליה כמיטב יכולתם. נפגשו רק בדירתה, והמשיכו לשמור על חשאיות המפגשים גם כשלא קרה בהם עדיין דבר שיחייב זאת. היא העמידה את הדרישה הזו כתנאי בל יעבור והוא קיבל אותה, מודה ביושר שהדבר נוח גם לו, אם כי אינו מובן לו עד הסוף. ההימנעות שלה מלהביא לידיעת המשפחה את החברות האמיצה שנוצרה ביניהם הוסיפה לה בעיניו לוויית חן של תימהונות. זה שמאחורי הדבר עמד הקרע בין האחיות, האימהות של שניהם, היה ברור. גם זה שבשל כך ספק גדול אם בצד שלו, כמו גם בשלה, היו מקבלים בשמחה את הקשר ההדוק ביניהם. ועדיין, וכאן המוזרות, החידה - מה הפחד הגדול? ישלחו אותה, כמו את אופליה, למנזר? ידירו אותה מן הירושה? הוריה, עד כמה שידוע לו, לא היו אמידים במיוחד והיא ממילא חיה בנפרד מהם, במרחק של חצי יבשת. בכלל, אפשר היה לצפות ממנה, אינטלקט שריחף בגבהים ממש, להתייחס קצת יותר בקלות למה שראה כסכסוך האינפנטילי הזה בין אימהותיהן. מאבק קטנוני על יוקרה שנולד מלא כלום והשתגר מתוך עצלות. ביומן שלו קרא לכך פעם בשם "רומיאו ויוליה של בית המשוגעים". זוג אוהבים שמדמיינים לעצמם - מתוך סולידריות כלל גם את עצמו בכך - שמשפחותיהם מתנגדות בתוקף לרומן שביניהם, וכך מביאים על ראשם טרגדיה בלתי נמנעת, אבל מיותרת לגמרי.
בשלב ההוא, אם להישאר נאמן לסדר הדברים, הם עוד לא היו נאהבים. זה היה עדיין "רומן אפלטוני סוער". עוד ביטוי מתחכם שהוא כבר לא זוכר אם הוא שלו או שלה, ואם הופיע כבר ביומנו או נטבע על ידו לראשונה שנים רבות מאוחר יותר, באותו מכתב גורלי לריבי שבו גולל שוב את הפרשה. וכל זה בערב אחד בשבוע. יותר מכך לא הקציבה לו אדווה, גם כשנתאפשר הדבר. אלא שבהדרגה הפך הדבר ללילה אחד בשבוע, משום שלא פעם נשאר ללון שם. כך שהיו לו בדירתה לא רק מיטה משלו, במה שהיה פעם מן הסתם חדר ילדים צר מידות של משפחה כלשהי, אלא גם מברשת שיניים, תער גילוח ועוד כמה פריטי לבוש אלמנטריים ואצטבה מיוחדת לו בארון הבגדים. תמיד בערבי שלישי, עד שעברו לרביעי, לא זכר בשל מה. זכר רק שהיה צריך לתרץ זאת באוזני אימו, לא עניין קשה במיוחד כשמדובר באישה שיותר מכפי שביקשה לרדת לשורשי הדברים, חיפשה תמיד מוצץ שיידחף לפיה וירגיע אותה.
 
אחת ההשלכות של החשאיות הזו שגזרו על עצמם הייתה שהיה זה רומן, מעין רומן, של חדרי חדרים. אף פעם לא יצאו החוצה יחדיו. בכלכלת התרבות האוטרקית שפיתחו שם - ביטוי שלה - זה בכלל לא חסר להם. היו מתבוננים ביחד בספרי אומנות, קוראים בצוותא מחזות של שייקספיר מתחילתם ועד סופם, קלייסט, כמובן, קורטאזאר בתרגום לאנגלית, בעברית עוד לא היה אז. כל מה שהייתה מוצאת לנכון להציג לפניו ממה שהיה לה שם, על מדפי הספרים הצפופים. ספר של חכם תימני יהודי - אין שום סיכוי שיזכור עכשיו את שמו - על התזונה הנכונה להצלחת הזיווג, או כתבים של תיאולוגים נוצרים מודרניים - גם את שמם שכח בינתיים - שלמען האמת די שעממו אותו גם כשניסתה לשחד אותו בהבלטת הממד הפילוסופי בדיונים המחניקים שלהם בגרמנית, שפה שבה הייתה בת בית כמעט, כמו ששלטה באופן אבסולוטי ממש באנגלית וצרפתית ואיטלקית. או שכאן הוא כבר מדמיין? כך או כך, זה לא הפריע לה להתקנא בערבית שרכש לעצמו במהירות מדהימה שכזו באדיבותו של צבא הגנה לישראל, למטרות לא לגמרי טהורות בעיניו. לעיתים היה מספר לה את החלום האחרון שלו. או מניח לפניה, בלב הולם, שיר שכתב. לעיתים היו צופים בהיחבא דרך התריס במראות שזימן להם העולם בחוץ. שומרים מחוץ לתחום את המתרחש במטבחם של זוג המורים שלו לפילוסופיה. את החלפת הרשמים על מה שראו היו דוחים, תמיד, למועד מאוחר יותר.
את הצד הפעלתני יותר במפגשים ביניהם סיפקו כמה טקסים שפיתחו לעצמם. בראשם מה שכינו בשם "טיול לחילוץ עצמות" - הליכה, אגב שיחה, מקצה אל קצה של הדירה הקטנה שלה, כמו בחצר כל בית כלא מתוקן. וכמובן, ארוחות הערב המשותפות שלהם, ארוחות לילה, יותר נכון, שבהן התחלפו כל פעם בתפקיד המארח. הארוחות הללו, שהפכו עם הזמן ליותר ויותר ביזאריות וגרנדיוזיות, השאירו את אימו פעורת פה בשל הקצב שבו נגמרו אצלם הפרודוקטים במזווה. כשניסתה לנהל איתו, בעקבות זאת, שיחה חינוכית על הלכות תזונה נכונה, הלכות שהיא מעולם לא עמדה בהן בעצמה, הטיח בה ברוגזה, באכזריות של נער מתבגר, שבמקום לדאוג לגזרה שלו עדיף היה שהייתה דואגת לשלה ואז אולי... קשה לו להאמין שהשלים את המשפט, אבל ספק אם היה צורך בכך. אימו לא הייתה מטומטמת עד כדי כך שלא תבין את ההמשך בכוחות עצמה. אין פלא שהשיחות הללו ביניהם - הניסיונות לשיחות, יותר נכון - הסתיימו בדרך כלל בהתקפי זעם, או בדמעות של אימו, פרי הכישלון הנחרץ שלה בתחרות חסרת הסיכוי שניהלה על ליבו של בנה לא רק עם אב נערץ, נעדר, גדול מהחיים, אלא גם עם אחייניתה הצעירה, שעל התפקיד שמילאה בחיי בנה לא היה לה בשלב ההוא שמץ מושג.
וכי כיצד יכול היה להיות לה, אם את מעטה ההאפלה על יחסיו עם אדווה פרשׂ, כשמדובר באימו, כמעט על כל עניין ועניין? בכל הנוגע לצבא, לדוגמה, לשירות שלו בבסיס המודיעין, כשהנושא הזה היה עולה איכשהו בשיחותיו עם אימו, היה עוצר הרבה לפני הגיעו לגבולות המותר. ואילו עם אדווה היה חוצה אותם בקלות, בהנאה אפילו. אם הטיל כאן בכל זאת סייגים על עצמו, היה זה בגללה. אין טעם להתעסק עם הסופר־אגו בשביל סודות ביטחוניים אפלים, או טריוויאליים, אמרה לו. אני קורא לכך "מצפון", אמר, מנסה לגרור את השיחה למגרש שלו. ככלל, הוא היה הקיצוני יותר מביניהם, בעוד שהיא הייתה סלחנית הרבה יותר כלפי משוגות הטבע האנושי. אלא שבהתנגשות החזיתית בין הפילוסופיה, שהוא ייצג, לפסיכולוגיה שבשמה היא דיברה — פסיכיאטריה, ליתר דיוק, שבגרסה שלה היו בה יותר נפש ופחות גוף - היה לה יתרון בולט עליו. בתור ילדת פלא נצחית, היטיבה לשלוף דוגמאות, מובאות, טענות ניצחות, מתוך מרבצי ידע עשירים פי כמה משלו. הוא נותר מסוחרר אל מול קביעותיה הפסקניות, שעמדו בניגוד, או בהשלמה - תלוי איך מסתכלים על כך - לנטייה התמידית שלה להתבוננות ולהשהיית השיפוט. מכל אלו נותרו עתה בחזקתו רק כמה אודים מוצלים מאש שבמבט עכשווי, עקור מהֶקשר אמירתם, נראו נדושים משהו.
אם הייתה בכל זאת אמירה משלה שמטלטלת אותו עד היום, קרוב לוודאי בשל המשמעות הרת הגורל שקיבלה מאז, הייתה זו ההצהרה שלה שכגרמנייה ויהודייה היא גם הפושע וגם הקורבן. בוויכוח העז שניטש על כך ביניהם פסלה בתוקף את הניסיון שלו להציג עמדה זו כמאפיינת את מדינת ישראל, ובמיוחד מאז 67'. לשם כך, לאחר שהציגה לפניו, אולי כדי לצאת ידי חובה, את המשורר הסוּפי הגדול רומי - מי מלבדה דיבר עליו אז? - הקריאה לפניו קטעים מן הקוראן בתרגום לאנגלית, שהיה בהם כדי להוכיח לדעתה את האופי האפל והרצחני של הרבה מן הכתוב שם, דבר שראתה כאיום של ממש על תרבות המערב כולה. למרות החד־צדדיות המסוימת שבה לקו דבריה, זאת יכול היה לחוש כבר אז, במבחן השנים היה לכך בהחלט ממד נבואי.
 
"לא לכול מתאים האור," חזרה והטעימה בעקבות אבחנותיו של טניזקי, סופר יפני שהעריצה, כאילו היא אישה שמאחוריה חיים שלמים, על פינותיהם האפלות וסודותיהם העכורים ולא מישהי בתחילת הדרך. דומה שרק במכתב לריבי עמד לראשונה על החריפות החולנית כמעט של הצד הזה באישיותה. הִרגילה אותו לכך שהשתיקה יפה לא רק לרכילות משפחתית או לעסקי המודיעין האפלים של המדינה, אלא גם לרומנים הלא כל כך ספורים שניהלה, מן הסתם, קודם להיכרות ביניהם. דווקא בסודיות הרפואית־פסיכיאטרית נהגה בחופשיות יתרה. הייתה מספרת לו על מטופלים שלה, מבלי לנקוב בשמות, כמובן, אבל נכנסה לפרטי פרטים שעשו פלסתר את ההסתרה הזו. הכול כדי שתוכל להעביר לו את התמונה העשירה והמורכבת של איזו נפש מיוסרת וחולה על שלל גווניה, כולל הכרעות והתערבויות טיפוליות שלה - זוטרה, אבל כבר מוערכת מאוד במוסד שבו התמחתה - שהייתה בה עליהן איזו "גאווה צנועה". את הפרשנויות החובבניות לגמרי שלו לניתוחים המקצועיים המלומדים והמבריקים שלה הייתה שומעת בקשב מלא, בלא שמץ של זלזול או התנשאות. אתה צריך להיות פסיכיאטר, אמרה, מבטלת את הצהרות הנאמנות שלו לפילוסופיה בטענה שאדם צריך לבחור לו מקצוע שמחייב אותו לתת בשבילו את כל הנשמה. אם לא, אין בכך טעם. בכך דווקא הסכים איתה. וכי יכול היה שלא? בעיקר שלא רק היא נהגה כך, אלא גם אביו מולידו, הרופא המושבע.
 
ברור היה לו כבר אז, שהיא כמו הכשירה אותו למשהו, אבל למה? לפסיכיאטריה? כן. לחיים בלעדיה? אולי. אבל ודאי שלא במובן הנחרץ, הקודר ובעיקר החד־משמעי כל כך של המילה, כפי שאירע הדבר בפועל. את המחלה שלה, ההתקפים החוזרים - כמה מהם לא היו קלים כלל וכלל - ראתה כמטרד, מקור לסבל, משקולת שמאיטה לעיתים את צעדיה, אבל לא רק שלא תעצור בעדה מלהגיע למחוז חפצה, אלא, בחשבון אחרון, היא מחשלת ומדרבנת אותה להתמסרות שלמה עוד יותר למוטל עליה. ובכל זאת אפילו בהתייחדותם, בשוכבו עליה, לא סר ממנו החשש מפני פגיעה בה - מחיצת הריאות החלושות הללו שרק שדיה הרכים, האפרוחיים, חוצצים ביניהן לבין העולם החיצון.
אבל הוא מקדים כמובן את המאוחר, ואולי לא. כמה אפשר להכביר מילים, לדבר סחור סחור מבלי להגיע לתביעתו העיקשת, הנכמרת, האלימה והמבוישת גם יחד של הגוף, כתב לריבי קודם שנגע ביחסי המין שהיו ובעיקר לא היו ביניהם.
אני מעדיפה שלא, נהגה לומר בחצי חיוך, בנוסח של אותו פקיד תימהוני, בַּרטְלבּי — סיפור שהעריצה, כמו כולם - כשניסה אליה, מדי פעם, דבר בעניין זה. אני מעדיפה שלא.
האם ייתכן שדווקא בהגיעה אליו היא הופכת לפתע ליצור א־מיני, זרק לעברה פעם־פעמיים, במרירות, ולא קיבל תשובה.
ועדיין, זה שהיא לא נתנה לו, אם לומר זאת בלשון עממית יותר, לא מנע ממאה הלילות בקירוב ששהה במחיצתה לאורך למעלה משנה ומחצה להיות, עד עצם היום הזה, פרק הזמן המאושר בחייו. כיבוש היצר שנכפה עליו בכל מה שנוגע אליה נסך עליו במרבית התקופה הזו, לצד עוגמת הנפש הכרוכה בכך, גם רוגע מסוים. לא רק שהיה בכך משום מימוש האידיאה של האדרת המסע אל האהובה על פני ההגעה אליה, של ההשתוקקות על פני הכיבוש, במתכונת הרומנטיקנים הגרמנים והאנגלים, שבשלב ההוא בחייו עוד שלהבו את דמיונו; הדבר גם פטר אותו מן הצורך לעמוד אצלה במבחן שבו כבר כשל פעם באופן מביש כל כך. כמו ילד שכבר בגר אבל עדיין חושש ללון בבית לא־לו משום חשש טמיר המנקר בו, שמא במיטה הזרה הזו תשוב לפתע השלפוחית הסוררת־לשעבר שלו לסורה.
ייתכן שדי היה בחשש הזה להסיר לחלוטין את הנושא מעל סדר יומם, אילולי מאז הכישלון האחד והיחיד שלו איתה צבר ניסיון ניכר בתחום הזה. בעלת השדיים הגדולים - אלוהים יסלח לו שלמשך זמן לגמרי לא מבוטל כינה כך בת מחזור שלו מן התיכון - היא זו שבזכותה הפך, במובן הגופני לפחות, לגבר של ממש. בבערותו וסכלותו של נער מתבגר התייחס למפגשים איתה כנקלים משהו, אוסר על עצמו להמשיך אבל חוזר אליה שוב ושוב. אדווה תרמה את חלקה לתנועת המטוטלת הזו כשלעיתים הביעה הבנה לצורך הגופני שלו, כשל כל גבר בגברים, ולעיתים הסתייגה ממנו בבירור, כאילו הוא נכשל מבחינתה במבחן שגם לוּ עמד בו, לא הייתה גומלת לו אלא בהמשך סרבנותה המינית, זו שמלכתחילה הטילה אותו לחיקה של זו שלא באמת חפץ בה. בהדרגה החל להסכין עם הדבר, להשלים עם השהות הנצחית שלו על סף הטירה הקפקאית שהיא הפכה להיות בעבורו, בעודה משמשת בנוסף גם בתפקיד שומר הסף של אותה טירה, כמו שתיאר זאת בסרקזם באוזניה; שומר סף טוב ומיטיב, יש לציין, כל עוד לא תנסה לעבור את השער - זה שנבנה, אסור לשכוח, רק בעבורך, גם אם מדי פעם ודאי חומקים דרכו פנימה גם אחרים.
אלא שאז, באופן הפשוט, האנושי והבנלי ביותר, מה שלא עשו רמזיו, הפצרותיו, הטפות המוסר שלו באוזניה, עשתה לבסוף קנאה נשית פשוטה. הדבר היה כשדלית - כך קראו לה, לאותה נערה מלאת גוף; עקבותיה נעלמו מאז אי שם בדרום אפריקה - החלה להתייחס אליו בצורה יותר ויותר רכושנית, עד כדי תובענות אובססיבית ממש. הוא לא צפה את תובענותה זו יותר משהיית מצפה לכך שמחביונו של אותו צמח בשרני תמים למראה, שהורגלת לקטוף מפריו העסיסי כל אימת שחפצת בכך, יושטו אליך לפתע צמד זרועות המבקשות להטביעך לעד בתוכו.
 
זה היה מצב הדברים בשלב שבו החליטה אדווה לעשות מעשה. עדה למטר הבלתי פוסק של פניות שקיבל מן האחרת, כמו גם לאופן ההרואי שבו ניסה להתעלם מהן — הוא לא כיבה את מכשיר הזימונית שקיבל מן היחידה רק משום שהוא, כמוה, צריך היה להיות נכון תמיד לקריאה — ניצלה אדווה רגע של היעדרות שלו והמתינה לו על מיטתה כשהיא עירומה לגמרי. שום הקדמות, רמזים, צעדי ביניים לא קדמו לכך. שכבה שם מעורטלת לחלוטין בעבורו. באור שעלה מחדר הרחצה התגלה לו הגוף השנהבי הדק, שרוע לפניו כמו גרם שמימי קורן שירד לפתע אל פני האדמה במלוא מוחשיותו הארצית, זו שבאה לידי ביטוי יותר מכול בנקיק המוצל, האפל, בחלקו העליון של פלג גופה התחתון. כחניך נאמן לדרך שהתוותה לפניו לא נחפז גם כאן יתר על המידה. עמד שם עת לא קצרה והביט בה כאחדות שלא ניתן לפרקה לחלקיה, פוגש אגב כך את עיניה וממהר להסיט את עיניו, גם אם לאחר השתהות קצרצרה.
לבסוף התפשט, התפקוד שלו לאחר מכן היה הפעם ללא דופי. אם היה בכל זאת איזה קושי, הוא היה נעוץ הפעם בה יותר מאשר בו. אכן, הייתה צרוּת מה שם למטה, כמו שהתלונן בשעתו חברו הגס של אחיו. אלא שזה לא היה, מסתבר, אלא השריד האחרון להימנעות הבַּרטלבּית המסתורית שלה מפני ההתייחדות עימו. ההתמדה, שלא לומר, האהבה, עשו את שלהן. הכיבוש היה שלם. סף השער נחצה במלואו.
 
סוף טוב? לא בדיוק. דווקא מכאן, כפי שהסתבר בהמשך, הדרך אל הקץ הייתה קצרה כשם שהייתה לא צפויה. שהרי יש משהו כל כך בלתי נתפס במוות, שכל אחד פוגש אותו מתוך הפתעה גמורה. כאילו הוא הראשון בהיסטוריה האנושית שזה קורה לו, או ליקרים לו. הדבר נכון גם לגבי האהבה, כמובן, אבל בניגוד למוות, הפוגע ומכאיב לנו גם מכלי שני, כשהוא פוקד את הקרובים לנו, האהבה של הזולת מעניינת אותנו לרוב כקליפת השום.
את הפגישה הבאה ביניהם החלו בהתעלסות. כמו היה זה הדבר הטבעי והמתבקש ביותר בעידן החדש שהחל ביניהם. אלא שבפעם שלאחר מכן, בבואו לחבוק אותה, לזלול את צווארה ואת שדיה בכל הלהיטות והכוסף שנגדשו בו בשבוע הפרידה מאונס, השתמטה מפניו. סירובה היה מסביר פנים, אבל נחרץ. מלמלה משהו על פער גדול מדי בשנים ביניהם, אמרה משהו על האופי הנקרופילי של משכבם. לא חזרה בה גם למראה החיוורון שפשה על פניו, אבל הפכה זאת מאפיון ייחודי שלו למרכיב יסוד באופן שבו כל גבר ניגש לאישה שנתונה לו, מתחבט בין הכורח לפגוש אותה כברייה חיה ופועלת לבין ההתאוות שתשכב שם בשקט כגווייה ותיתן לו לעשות בה כחפצו. שנים מאוחר יותר אמרה לו ריבי, באופן מסורבל הרבה יותר, משהו דומה. לאחר שקראה ביסודיות המאפיינת אותה את ספר הסיפורים שפרסם, טענה שיש משום נקרופיליות ביחס שלו לקורא, שאמור לשכב בשקט בעוד הכותב מוביל אותו ביד ומטפל בו מאלף עד תיו. במבחן המעשה ריבי, יש לזכור, העדיפה כמעט תמיד להכניעו תחתיה בעת המשגל, זכות שאדווה לא נטלה אף פעם לעצמה.
הנסיגה הפתאומית מקרבה גופנית ביניהם פגעה בו אנושות. ביום רביעי שלאחר מכן, בלא הודעה מראש, נמנע מלהגיע אליה. ואולם בצאתה השכם בבוקר מביתה עמד שם, מצידו השני של הרחוב, כשהוא נסער, חיוור וכאוב. ידו שמוטה בין רגליו כאילו החלום המוזר שפקד אותו כשעצם לרגע את עיניו בליל השימורים הזה לא בדיה הוא, אלא אמת לאמיתה: ברית מילה נערכה בו על ידי מוהל שפניו לוטים בברדס משום שלא היה בידו הרישיון הדרוש כדי לבצע את הניתוח החריג הזה בגבר בגילו. למרבית הפלא התקבל הדבר בחלום בטבעיות רבה על ידי הכול מלבדו.
החיוך הקל ומנוד הראש ששלחה לעברו - ליותר מכך לא הגיעו ברשות הרבים - הספיקו לו כדי שיתייצב אצלה בלא תנאי בערבו של יום רביעי הבא, לא כמי שהוכרע במאבק בין כוחות לא שווים, אלא כמי שהובל למקום כלשהו כשהוא חבוש עיניים, ולמרות כן שב ומוצא בדייקנות ובבטחה את דרכו לשם.
 
כמה וכמה שבועות המשיכו בפגישותיהם הקבועות בנוסח הרגיל והידוע שלהן, מעמידים פנים שאף פעם לא חרגו ממנו. ואז מת במפתיע אביו. נרדם עם שחר על הגה מכוניתו לאחר מי־יודע־כמה שעות של עבודה רצופה. התהפך לתעלה עמוקה. "כנס מדעי אחד יותר מדי, מסע הצלה אחד יותר מדי לעוד ארץ מוכת גורל באפריקה, ניתוח בהול אחד יותר מדי, אפילו בשביל איש בעל כוחות נפש וגוף טיטאניים כמוהו..." כך ספד לו מנהל בית החולים שאת אחת ממחלקותיו ניהל. חודשיים קודם לכן פגש אותו שמעון בפעם האחרונה לארוחת צוהריים עגמומית משהו במסעדה האיטלקית הקבועה שאליה נהג אביו לזמן אותו פעם בכמה חודשים. לאחר שהוסיף קילו או שניים למשקלו התקשה אביו לשוב ולהיפטר מהם. הדבר הפך אותו למוצק וכבד מתמיד, אבל לגמרי לא רופס. מונומנט שירד לרגע מן הכן שעליו הוא ניצב להתהלך על פני האדמה. בהופעה אומרת השררה והכוח שלו היה קסם שפעל על גברים לא פחות מאשר על נשים. אפשר שמקורו היה בעיניים בצבע ירוק־עד, אם יש דבר כזה, תחת סבך גבות שמעולם לא ניתן לו לצמוח לגמרי פרא. את הפנים עצמן התקשה שמעון לשחזר. הן לא היו מוצלות, כלל וכלל לא, אבל המקום עצמו היה חשוך משהו ואביו, מאז ומתמיד, היה בשבילו צללית הרבה יותר מפנים. סילואט של סנטור רומאי, אם למצוא באמצעות קלישאה שכזו, כרגיל אצלו, מפלט מתביעתו הבלתי ניתנת לריצוי של המקרה הייחודי לתארו בחד־פעמיותו.
מן הפגישה עצמה זכר שמעון במעומם את כעסו של אביו בשל העמדות הקיצוניות שאימץ אז לעצמו בשדה הפוליטי. בעיני אביו הן שיקפו חוסר אינטליגנציה ותו לא, תגובה רגשנית ומטופשת לטמטום ולרוע של האוחזים בהגה השלטון. לאורך כל הסעודה לא פסק אביו מלקבל ולנהל שיחות דחופות בזו אחר זו, עד שהשאיר כמה שטרות על השולחן והלך לו, אחרי שהציע לשמעון להיפגש שוב כבר בשבוע הבא. שמעון סירב, בתואנה כזו או אחרת. אחר כך נסע אביו לסרי לנקה, שאז קראו לה ציילון, ולטייוואן, שאז קראו לה סין הלאומית. כשחזר התבטלה פגישה אחת ביניהם בגלל מצב ביטחוני מתוח בחזית הצפון, שהביא לביטול כל היציאות מן הבסיס. עוד אחת התבטלה כי שמעון נתקף בדלקת עיניים קשה. כשהדבר הובא לידיעתו של אביו, ששמעון נמנע בדרך כלל מלערבו במיחושיו, שלח אליו כמנהגו במקרים אלה תכשיר שבנו לא הכיר, ושאכן הוכיח את יעילותו. הם קבעו להיפגש ביום שישי אחר הצוהריים, אלא שמוקדם בבוקרו של אותו יום אירעה התאונה הקטלנית.
 
 
ו
 
הייתה זו, כצפוי, הלוויה רבת משתתפים. נכחו בה רופאים ללא גבולות, שאביו היה אחד האישים המזוהים ביותר איתם, ורופאים סתם; בכירי הממסד הרפואי על כל נגזרותיו, פציינטים שהוא הציל את חייהם ובני משפחותיהם; השגריר האמריקאי, שהיה חבר אישי שלו; המון מכרים וחברים, מכל שדרות החברה, אבל בעיקר מסולתה ושמנה; משפחתו הנוכחית - אישה ותאומים, בן ובת כבני שש; משפחתו הקודמת — שמעון, אחיו שהגיע לשם כך מארצות הברית ואימו. היא הגיעה לכאן רק בשביל בניה, הצהירה. לא החליפה אף מילה עם האלמנה האחרת, הקופאית, כמו שקראה לה תמיד משום ששימשה כפקידה בסניף בנק בעת שהכירה שם את אביו. שמעון, לעומתה, שוחח עימה בקצרה ואף על פי שנראתה לו נעימת סבר התקשה להבין מה מצא בה אביו. לו מדובר היה בגבר אחר, היה משער אולי שהגישה הישירה לכסף שלו באמצעות מי שמופקדת על קופתו היא שמשכה אותו אליה, אבל לא אביו. לחלוטין לא.
היו שם כמובן גם קרובי משפחה רחוקים יותר, מכל שלוחות המשפחה והסתעפויותיה. מי שלא הגיעה הייתה אדווה. אני לא חושבת שחסרוני שם יורגש, אמרה בקצרה. כרגיל אצלה, המחויבות שלה למוסד שבו עבדה קדמה לכל עניין אחר. אין זאת אומרת שהיא הייתה שוות נפש למהלומה שניחתה עליו. להפך, ההלוויה הייתה ביום ראשון וכבר באותו ערב, שלא כרגיל, זימנה אותו אליה. הספיק לו מבט אחד בפניה החיוורות, הרציניות, המסוגפות כמעט, שאליו נוספו נשימה כבדה ואגלי זיעה שנקוו על מצחה, כדי שיבין עד כמה כואבת היא את כאבו. לא יכול היה שלא להבחין, עם זאת, בחבּורה על לחייה, כתם סגול־אדמדם במקום שעצמות הלחיים פוגשות את מרקמו הרך של הבשר. אחד המטופלים, השיבה קצרות כששאל על כך. כאילו למול גודלו של האסון שפקד אותו, אין טעם להתייחס לעניין קל ערך שכזה. מייד החל לדבר על אביו בנימה מרוחקת, אירונית משהו, מקל בו ראש במתכוון, כמו כדי לומר לה שאל לה להפריז בהזדהות עימו באובדנו, מסיר את הלוט מעל פרצופו של מי שנתן כה הרבה לאנושות וכה מעט לבנו. אבל קמעה קמעה באו ועלו רשמים אחרים, רגעים, מעטים ככל שהיו, של קרבה בינו לבין אביו. הוא סיפר לה כיצד כילד נחמץ ליבו בשל עוצמת איבתה של אימו כלפיו, דבר שלא מנע ממנה להתבטל בפניו לעיתים תכופות. שהרי אביו היה אדם שקשה מאוד לעמוד בפניו. אפילו את מילות ההערכה של אביו לאדווה, אותו רסיס שיחה שגונב בילדותו לאוזניו, חלק איתה. כשהוא חושב על כך, אמר, זה לא מפתיע. לא רק שאביו ידע לזהות מהר מאוד ראש חריף כמוהו כשנתקל בו, אלא שאם חושבים על כך לרגע, יש הרבה דמיון ביניהם. כמה חבל שהוא החמיץ לתמיד את האפשרות לספר לאביו, לשמח אותו בכך שהאדם היחיד שהוא העריך במשפחת אימו הוא גם זה שבנו דבק בו לאהבה.
הוא לא ישכח את הדמעות, לא אחת ולא שתיים, אלא נחל שלם, שעלו ברגע מסוים בעיניה. זה מה שפרץ את המחסום גם אצלו, והוא כבש את פניו בחיקה ובפעם הראשונה והאחרונה בכה על מות אביו. ההתקף שלה הלך וגבר, עד שסימנה לו בידה שילך, וכך עשה.
 
ברביעי בערב נפגשו שוב, כרגיל. ביום ראשון שלאחר מכן הודיע לה שהוא בא הערב. החלו נפגשים שני ערבים בשבוע. שלושה. גם בתחום האחר נפרץ הסכר. הם שכבו דרך קבע כמעט, למעט כשהיה לה התקף, נהגו בדירתה כזוג לכל דבר. עליו נסך הדבר שמחה ורוגע. כאילו הרומן הזה החל מבחינתו לגדל כרס קטנה. עניין נלעג למדי, אם נזכור שבקושי מלאו לו אז עשרים, אף מסוכן באשליה שהוא נוסך בך. שהרי האושר, כמעט תמיד, מתמיד הרבה פחות מן הכרס שהוא מצמיח, אצל גברים לפחות. הלך הרוח שלה היה, לעומת זאת, הפכפך הרבה יותר - התרוננות של ילדה קטנה שלפתע התגלתה בה, שמחה, אושר, פשוטם כמשמעם, לצד תוגה, תהייה, התפרצויות של רוגז שהוא כמעט לא נתקל בהן אצלה קודם לכן. גחמות שהפחידו אותו ללא שום פרופורציה למידתן, או לשכיחותן. בניגוד לחוקי האופטיקה, הוטל צל על פניה הבהירים של אהבתם הסודית עוד בטרם שזפה אור יום. באין לו הסבר אחר, ייחס זאת לשחרורו הקרב והולך מהצבא, דבר שמשום מה הדאיג אותה במקום לשמח אותה, אולי משום שפעם־פעמיים כבר רמז, אמר למעשה, שירצה אז לחיות איתה בגלוי. היא התעלמה מן האמירה והתמכרה ביתר אדיקות להווה, הנפרט לפרוטות של התמסרות קנאית ממש לעבודתה, למטופלים שלה, לצד פיסות החיים המשותפות שלהם יחד. הללו התקיימו עתה לאורך מרבית לילות השבוע, כל אימת ששניהם לא היו בתורנות. להרצאות באוניברסיטה חדל ללכת. חייהם בשבועות הספורים הללו התחלקו כך בחדות בין יום ללילה, בין רשות הכלל לרשות הפרט - חלקת אלוהים הלא עוד קטנה כל כך שלהם, שהדירה הצנועה שלה ברש"י כבר התקשתה להכיל אותה. הצעידה התמימה שלהם לאורכו ולרוחבו של הסלון שלה הפסיקה, מבחינתו לפחות, לשמש כחיקוי היתולי לזו של אסירים בחצר בית כלאם ונוּגעה במידה מטרידה של רצינות. אנחנו מתנהגים כמו יהודים שעדיין מתחבאים בדירת מסתור למרות שהיטלר והנאצים כבר מזמן אינם, רטן באוזניה. שלא לדבר על כך שהדבר הוא כבר ממילא בבחינת סוד גלוי לכל שכניה, שבכל היתקלות בלתי נמנעת עימם בחדר המדרגות מברכים אותו כמכר ומודע, מתעניינים איפה הוא משרת בצבא, מתי הוא משתחרר ואם חתם קבע. גם אימו, שבתקופה האחרונה בקושי רואה אותו, התחילה להעלות שאלות נוקבות יותר, עד שנאלץ להמציא רומן חשאי עם אישה נשואה שבעלה ימאי, דבר שהתברר כמשגה טקטי משום שהיא הייתה הרבה פחות נלהבת לכך מאשר לפרשת אהביו הבדויה הקודמת, עם המפקדת שלו.
 
 
ז
 
האם התאפרה, הקפידה בלבושה לקראת הפגישה האחרונה ביניהם? במכתבו לריבי לא הרחיב ולא פירט כאן יתר על המידה. התרגל לכך שכל אימת שהתקרב מדי לפרק הפינאלה הזה ביחסיהם, שמיכת הפוך הרכה והנוחה של השכחה נפרשה מייד מעל. כך או כך, שום דבר לא הכין אותו למה שציפה לו באותו מפגש נעילה.
כשהגיע אליה באותו לילה, מעבר לנשיקה חטופה לא הניחה לו לגעת בה. היא נשמה בכבדות, השתמשה במשאף. עליהם להיפרד, אמרה. אין דרך לעשות זאת אלא מהיום למחר. ככה, כמו שעוקרים שן? למה לא ציפורן? כמו בגסטאפו, או בשב"כ? והיא בשלה - חופשת השחרור הקרובה מן הצבא תהיה עבורו שחרור מהכול, כולל ממנה. לא רוצה, התפרץ, לא רוצה להשתחרר. את יכולה כבר לרצוע את אוזני אל מזוזת הדלת שלך. היה לו מאה בבגרות בתנ"ך והחומר עוד היה טרי אצלו. עליו לפתוח דף חדש, אמרה, להכיר חברים, חברות, בני גילו. היא את שלה נתנה לו, גם קיבלה, מעל ומעבר. הפרק הזה בחייהם חייב להסתיים.
כך, בלי שום הכנה ובלי שום השהיה, בניגוד גמור לדרכה בקודש, שפכה את הדלי עם המים הקפואים על ראשו. דקלמה את עצמה למוות בטקסט שהכינה מראש. גמר ההתמחות שלה כבר נראה באופק ותולים בה שם תקוות. לא בא בחשבון מבחינתה להמשיך ולהונות אותם. אותם ואת החוסים במוסד. היא נוסעת לגרמניה, לתמיד. הוריה זקוקים לה והיא להם. גם לה מגיע להיות קצת ילדה. בתנועה אופיינית לה ברגעים כאלו של התרגשות ומתח החליקה בכף ידה על שערה הבהיר, הנופל על עורפה, כמבקשת לקלוע שוב את הצמות ההן שהיו לה בתמונות מילדותה. זאת הייתה אולי המחווה היחידה שלה באותו לילה שלא היה בה שמץ של תכנון מראש.
אבוא איתך, התפרץ. אין לי מה לחפש בארץ הזו שאוכלת את יושביה, המוטציה הזו שצמחה כאן, התערבות בין אלוהים והשטן שהשטן מנצח בה בגדול... הוא לא המשיך זמן רב ללהג כך כי היא, קרוב לוודאי, הביטה בו במבטה החמור, השקט, עיניים אפורות־ חומות מאומצות, חזה שעולה ויורד אצל מי שנשמתה תלויה בכך. עוד קלישאה, אלא אם מדובר בנשימתה. האם אמרה לו כבר אז שמתוכננת לה שם פגישה עם מומחה גדול למחלות ריאה שהוריה ארגנו לה? הוא זכר זאת בעיקר בשל התשובה הניצחת שלו - כן, אמר במרירות, נצבר שם ניסיון לא קטן בטיפול בבעיות נשימה של יהודים. ומייד, בלי לשים לב לסתירה הגלומה בכך, המשיך לשכנע אותה שמקומו לצידה. הוא יבוא לשם איתה. בלעדיה, מה יש לו לחפש כאן? אבא שלו כבר לא פה, ואימו... כאן הוא השתתק, חושב איך תגיב אימו כשתשמע שהוא עובר, מכל המקומות האפשריים, לגרמניה דווקא. מילא הנאצים, אבל לחבור לאחותה הבלתי נסבלת ולבִיתה המאוסה בעיניה לא פחות?!
זה היה הרגע שבו הראתה לו את כרטיס הטיסה. תחושת החידלון שנפלה עליו הייתה קיומית. טוב, חידלון הוא תמיד עניין קיומי. הוא פחד. זה העניין, הוא פשוט פחד: החיים עצמם הציצו אליו עכשיו מעבר לכתפה כמות שהם, בלא שמץ של איפור, עידון, העמדת פנים. מחכים שהיא תלך כדי לעוט עליו.
 
שמעון קרנובסקי קם ממקומו. השקט מסביב היה עכשיו אולי העמוק ביותר שהעיר הזו יכולה לייצר בעבורך. מן החלון בסלון יכול היה לראות פה ושם את נצנוצי האורות של הלילה מפנים את מקומם לנוגה היום המפציע. המרפסת ממול, זו של השכן האלמן, הייתה שוממה, אבל מלמטה הושיטה לעברו האדמה, כמו אותו צמח בשרני, את זרועותיה. גם לה נמאס כבר לחכות.
 
זה שהוא לא התאבד באותו שבוע מראה שגם בשפל המדרגה החיים עזים וחיוניים עדיין מן המילים שבהן הם צרורים.
יכול היה לגמור הכול בעזרת הנשק שלו בבסיס, ובכך להעניש גם אותה. לגמול לה לא רק על מה שעוללה לו, אלא גם על הדרך שבה עשתה זאת. הנוקשות, הברוטליות הגרמנית הזו שלפתע התגלו בה. יכול היה, ועובדה, זה לא קרה.
אבל גם אם לא הרג את עצמו, לא נמנע מלפגוע בעצמו. כמעט שלא אכל, בקושי ישן, לא התייצב ביחידה. לא תפקד, בקיצור. במקום לכלא, לשם ייחל אולי להגיע, שלחו אותו לקב"ן. הוא לא ציפה מהם לרגישות כזאת, יותר נכון, שכל ישר. למה להם להתעסק איתו כשהוא כבר ממילא עם רגל אחת באזרחות? אביך מת לא מזמן, אמר הקב"ן. בחור צנום, מבוגר כנראה הרבה יותר מכפי שנראה ושתקני לא פחות משמעון עצמו. כך לפחות זכר אותו. לבסוף שרבט משהו בטופס שלפניו, זה למפקדים שלך, וכדאי מאוד שגם אימא שלך תיכנס לתמונה.
והיא נכנסה. בהתחלה פשפשה בכליו. מצאה שם מכתב מאדווה. כן, היה משהו כזה, איגרת קצרה שהגיעה אליו לבסיס. מדוע לא השמיד אותה? לא לו הפתרונים. "מצטערת שזה היה כה פתאומי, כה אלים... אבל את הקשר הגורדי של האהבה אפשר לנתק רק באבחת חרב. אינני מתחרטת על מה שהיה בינינו, אבל אסור היה לו לקרות. תינוק בלתי רצוי הוא מושג שיש לו תוקף רק עד הלידה. לא כן באהבה. הנסיבות הלא מתאימות של היווצרותה יוסיפו לכרסם בה תמיד. ניפגש יום אחד, או שלא... תהיה כבר אדם אחר. גם אני."
משהו כזה. טקסט קצר, פשוט, גמלוני אפילו. כמו שקורה בדרך כלל כשמגיעים לרגעי האמת והמילים הגבוהות, היפות, מתעופפות להן מעבר לחלון. למרות שחיתוך הקשר הסבוך ללא תקנה בלהב כה קהה יש בו הדר צנוע משלו.
דמיין את אימו כשהיא אוחזת במכתב שהוציאה בגניבה מן התיק שלו. קוראת אותו שוב ושוב. מנסה להבין, לפרש לעצמה, את שמסתתר בין השורות. מתעלמת לחלוטין ממה שלא דרש שום פרשנות - השם המפורש למטה, בתחתית העמוד — אדווה. אותו, באופן לא ייאמן ממש, קומי־טרגי, פשוט לא קלטה. לפחות על פי דבריה שלה. כלומר, הבחינה בשם, היא לא עיוורת, אבל הדבר האחרון שעלה על דעתה הוא שמדובר באחייניתה, אותה בחורה צנומה, חולנית, מבוגרת, כלל לא יפה, בעיניה לפחות; זו שמחפשת גברים שיהיו לה לדמות אב, לא נערים שיכולים היו להיות בניה, טוב, אולי היא מגזימה, אבל כאלה שהם ילדים בשבילה... ובכל זאת, אם לא הבינה, אם עד כדי כך טחו עיניה, מדוע לא הסתפקה במכתב הזה? שכן המשיכה מכאן אל המגירה שלו, פרצה אותה בכוח, שלפה משם את היומן שלו, המחברת האחרונה בסדרה. טענה אומנם שהשאיר אותה פתוחה, את המגירה, אבל זה שקר, אין שום סיכוי שהיה משאיר אותה כך.
לא זכר שום טלפון ממנה. קרוב לוודאי שהתאפקה, רצתה לחגוג איתו פנים אל פנים את שיברון לבבה. על שיברון לבבו לא חשבה כשטרפה את בשר יומנו, גרמה את עצמותיו, ירקה מפיה ואז זעקה זעקה גדולה ומרה. קצף עלה על שפתיה של אימו. על קרקעית עיניה נקשרה סערה. ספינות טרופות צפו שם, גופות, שלדים, לפחות אחד. טוב, תסלחו לו, הוא לא יפרט עכשיו את מלודרמת האימה, לא יעלה באוב את המונולוג של האישה הזאת, אימו, שבר זכוכית שורט ברצפה. איך יכול היה?! הפוגה. איך?!... איך היא יכלה? הפוגה. היא, שעשתה את זה לאבא, עם אבא, איך העזה לשלוח ידה גם אל הבן?!
 
עכשיו כבר הבין במה מדובר. כהרף עין. הרי בתוכו האמת הזו שכנה, רבצה כבר מזמן. קשורה, שק על פניה, אבל חיה ונושמת. בגללה גדלת בלי אבא, בגיל שש־עשרה, קצת פחות אפילו, כבר פיתתה אותו והוא, הפדופיל, אשמאי זקן, מטונף, התפתה. כשזה התגלה, במקרה, אימא שלה מייד נתנה לה גיבוי - הילדה שלה, התינוקת, הוא לבדו אשם. כאילו שהמפלצת הקטנה שלה לא הבחינה אז בין טוב ורע. היא הרי זו שלא הפסיקה לנופף, תחת כל עץ רענן, בכמה הילדה שלה גאון, תופעה שהעולם לא ראה, נאום בת מצווה בשמונה שפות, מקום ראשון באיזו אולימפיאדה מהתחת למחוננים, איינשטיין עם צמות. מה לא? אבל להבין מה גבר רוצה כשהוא מוציא מהחנות שלו את הזין, את זה היא לא הבינה, הילדה. גם לא איך מעיפים אותו לכל הרוחות. טיפה של אונס לא הייתה שם, שום כפייה. זה היא בעצמה אמרה, נופפה בזה, הפרוצה הקטנה. יותר מזה לא אמרה. לזכותה ייאמר, שתקה. הן כולן שתקו. אימא שלה בשביל הבת שלה, השם הטוב שלה. היא בשביל הילדים שלה, בשבילו ובשביל אח שלו ובשביל הקריירה המזהירה של הרופא ללא גבולות. ללא גבולות!
את מטבע הלשון הזה, "ללא גבולות", זכר היטב. איך חזרה ולשה בו בהתענגות המזוויעה של הצדקנות הטהורה, מופע החשפנות של האני העליון בשירות האני הכי תחתון שיש. לא חדלה מלשאת אותו באוזניו, באוזניו בלבד, עוד שנים לאחר מכן. גם לאחר ששני הנאשמים הראשיים, הזוג החוטא, באו על עונשם. מתו. דיברה גם ללא הרף - היש דבר נלעג מזה? - על השתיקה שלה, השתיקה המתמשכת, עד יום מותה, מול כל העולם. כל העולם מלבד בנה. האלם שגזרו על עצמם היא ואחותה והגרמני החסוד שלה, שהגיע הנה חסר פרוטה, להתקיים על חסדי הקורבנות. לא משתפים איש במעללי הרופא הדגול. סירוס כימי, לכלוא אותו בצינוק על בעילת קטינה, ושיכניסו לו שם טוב טוב בתחת הגדול, המנופח שלו, זה מה שהיה צריך לעשות לו, אבל אז לא רק שאתה נכנס לפה של כל המשפחה, של כל המציצנים והסוטים והעיתונות הכי צהובה שיש ולעולם לא יוצא משם, אלא שגם ממה היא, ממה הוא ואחיו, ממה הפרוצה העלובה הקטנה היו חיים אז? היא לא הייתה מוכנה לשלם בחרפת רעב, בחיים של קבצנות, על הפריצוּת שלו, לא ולא. לכן הן נתנו לו לצאת מזה בשלום, היא ואחותה. אבל עם תשלום קבוע, נכבד, כמו שצריך, חודש בחודש. שום הנחות למי שכיכב קבוע ברשימה השנתית של שיאני השכר בשירות הציבורי וגם בפרטי לא טמן ידו בצלחת. לגמרי לא. את הבית עזב כמובן זמן לא רב לאחר מכן ועם ההיא ניתק כל קשר. העניין כאילו תם ונשלם. קדחת! מתישהו הוא והיא המשיכו. לך תדע בדיוק ממתי. הרי ההורים שלה עד לגרמניה ברחו, הרימו ידיים - זה החיים שלה, אמרו, היא כבר גדולה, שתעשה מה שהיא רוצה. היריון ממנו, זה מה שהיא עשתה. שחררו אותה מהצבא בגלל זה. הפילה, נסעה ללונדון. שוב ניתקה איתו כל קשר, לכאורה. היה ברור שהוא ממשיך לממן אותה, גם אותה. התיאבון שלו היה הרי אינסופי ממש, הגרגרנות שלו, אז שיוותר על מטעם כמוה?... בכל מסע מתוקשר שלו לחולי קדחת בהאיטי, סיפיליס בטנזניה, השד יודע מה, הייתה גם חניית ביניים בלונדון, אצלה. חשב שלא ידעה. גם כשהתחתן, הוליד ילדים עם השנייה, הקופאית - שאת הקופה שלה, כך שמעה, פתחה עד הסוף לפניו עוד כשהייתה בבעלות מישהו אחר - המשיך עם הדיבוק, האובססיה שלו לבחורה הסוטה הזו, החולה בגוף ובנפש. זו שבינתיים, מאחורי גבו, טרפה גם את הבן שלו, גדי בחלב אביו, שלא חלם, בטח לא העלה על דעתו, זה ברור, שהזונה שלו מבלפת גם אותו... לקבר שלו צריך ללכת, לצעוק לו שם עד שישמע. מי שהרגה אותך, מלאך המוות שלך, שמה יד גם על הבן שלך! אתה לא יודע, רק בודדים יודעים, אבל בלילה ההוא, האחרון, אצל מי הוא היה אם לא אצלה, הסוטה? עם מי הוא בילה, אם לא איתה? אחרי מי־יודע־כמה שעות בלי שינה. כבר בקושי עמד על הרגליים. איך נתנו לו לנתח בכלל? היא לא הייתה נותנת לו אפילו להתקרב אליה עם אזמל ביד, אבל ההיא הייתה צריכה לשתות לו עוד קצת מהדם, המפלצת... חולת המין, כור גרעיני, זה מה שיש לה שם בין הרגליים, מזוהם לאלפי שנים, עד שהוא נרדם על ההגה, בגללה, במאה אחוז בגללה, באשמתה... והינה, עכשיו גם אתה, גם אותך תפסה...
 
בסוף, אבל ממש בסוף, היה גם בכי. חרישי. הטביעה את יגונו שלו באבל האוקיאני שלה. באיזשהו רגע, בעיצומן של ההתנשפויות הקטועות, היבבות החנוקות הללו שלה, קם ויצא. היה לילה, עדיין לילה, כוכבים אחרונים, חיוורים, דלוחים, נצנצו עדיין בשמיים, טרודים בצרותיהם שלהם.
שוטט ברחובות, פה ושם נתקל בצללי אדם כמוהו, מבקשים סיגריה, צריכים כמה מטבעות לנסוע הביתה לעפולה, ישלחו משם בחזרה. רחוב בוגרשוב הוליך אותו אל הים. זוג מתעלס על החול הלח מתחת לקרעי סככת ברזנט משולחת רוח, כאילו היה זה אפיריון הכלולות שלו. מתישהו נתקל במשהו, מעד, ספג מכה בברך והמשיך ללכת, תוך צליעה. נהנה להכאיב לעצמו. נשא נאומים שלמים, דמוסתנס מדבר אל הגלים - כתבי הגנה, סיכומי תביעה, אמרות פרידה, הוקעה, אבל להתקשר אליה לא התקשר. כמו אימו, פנים אל פנים רצה אותה, לראות את הלבן בעיניים. אפו המוצק, נחלה מאביו, התחדד ברוח השורקת, עד שדמה יותר לזה של אימו, במהדורתה הקשישה. היה גם קר, עד כמה שזכור לו, קר מאוד אפילו, וגבו התמיר שח ברוח, כמו אצל אימו. נבגד, מרומה, מבוזה כמוה. וגם צמא כמוה לנקמה, לנחמה. לתקווה.
 
 
ח
 
רחוב רש"י השכם בבוקר היה אפור כשק. לכל עיר יש שעת קימה משלה. תל אביב מתעוררת הרבה אחרי שהחמה יצאה, אבל אדווה עם אור ראשון כבר בדרכה לעבודה. הקדים ונכנס אליה.
 
הייתה לבושה בהיר. במה בדיוק, לא זכר. אולי היה זה רק הצעיף בגון הלימון, זה שעטתה על צווארה כשנכנס - להבה חיוורת, רוטטת, חלושה כמוה. פוּוּוּ אחד והיא כבה.
מבט אחד בפניו והיא הבינה. מבט אחד שבתוכו היו מקופלים כל המבטים הבוחנים ששלחה אליו מן הפעם הראשונה שבה התייצב על מפתן דירתה. האם הוא יודע? האם כבר שמע?
דיברה בשקט. לפרקים לחשה ממש, נוטלת במשורה ממעט האוויר שהיה אצור בריאותיה. הוא זה שהרים את קולו, מתוך גרון חנוק. ילד זועם, נסער, פגוע עד עמקי נשמתו. ישבו בסלון ליד שולחן קטן, עגול, בצמוד לרדיאטור החשמלי הגדול. זה שמיעטה להפעיל. יקר מדי, אמרה תמיד. ממומנת או לא בידי אביו, היא מעולם לא הייתה פזרנית, לא איתו. הוא, על כל פנים, לא הסיר את מעילו כל זמן שהותו שם. דיברה דברים מטורפים, מסחררים בבהירותם חסרת השחר. לך תתאר פקעת של עשן סמיך הנישאת ברוח בת למעלה משלושים שנה, מילים פורחות באוויר, למרות כובדן.
בחרתי באהבה, זו הייתה התמצית, המוטו, מילת הקוד. בחרתי באהבה. במקום "התעללות", "אונס", "אביוז", כל המילים הנוראות האלה שהמבוגרים ממנה הטיחו בפרצופה, היא בחרה באהבה. סבתא שלו, לפני מותה, כשהצלילות כבר הייתה ממנה והלאה, לא הפסיקה למלמל - "הדגדגן, הדגדגן." מילה שאיש לא שיער אפילו שהיא הכירה וידעה, קל וחומר בעברית. אדווה שחה "אהבה". בין השנאה שעשויה הייתה לרחוש לאביו לאהבה אליו, בחרה באהבה. בין החבלה הנפשית, נכות רגשית שאין לה מרפא, לבין האהבה, בחרה באהבה. גם למטופליה היא אומרת, היכן שרק אפשר בחרו באהבה.
כאן - אפשר היה. מדובר היה באדם משכמו ומעלה, איש ששיעור קומתו היה כגודל חסרונותיו. מעט יותר אפילו. בפער הזה, ברווח העודף שבין מעלותיו למגרעותיו, נאחזה כמו טובע בגזר עץ. קורה מהוקצעת היטב שהרקב כבר פשט בה, אבל בינתיים היא סלע חייך, נשמתך, סיבת קיומך. עד שיום אחד אתה הגעת, הבן הצעיר שלו, רגע לפני שנעשה לאיש. נשלח אליה מאי שם כדי שתושיט את ידה ותסיט אותו מן העתיד המצפה לו בדמות אביו האימפריאלי, האולימפי, מונומנט השיש הסדוק של עצמו. תסיט למה? להיכן? מן הסתם למשהו נאצל וטהור יותר, נוסח מתוקן שלו.
האם אכן אמרה כל זאת? באלו המילים? החלום הולך אחר הפה, ההוזה בהקיץ גורר את המילים הגדולות אחריו, פחיות קשורות בחבל מקרקשות על מרצפות האבן. והמת? הוא נתון לחסדי החי.
וכל אותו זמן, אסור לשכוח, היא השתעלה, פרצי שיעול כה עזים שעיניה מלאו דמעות. כחכחה בעוז בגרונה, קינחה לֵחה מפיה למפיות נייר ולא הפסיקה לדבר, בין נשימה שורקנית אחת לשנייה, כמו חולת שחפת של פעם, הגברת עם הקמליות, זונה עם לב זהב. שיער בהיר מנצנץ דבוק על מצח חיוור, רטוב מזיעה, כמו קישוט זול.
מן הסתם גם השתמשה במשאף, ולא פעם אחת בלבד. על השולחן היה אחד נוסף, חדש, באריזתו עדיין. הוא עצמו קנה אותו בשבילה מספר ימים קודם לכן.
 
הוא ידע? שאל באיזשהו רגע. חייב היה לשאול.
כן, אבל לא שאנחנו...
אז עשית את זה מאחורי גבו?
לא עצם הקשר. המפגשים בינינו, על כך הוא שמח... היה מרוצה שאני כמו אימא בשבילך. והרי כך זה היה, מרבית הזמן...
זה היה הרגע שבו קם, הדף מלפניו את השולחן בתנופה עד שזה כמעט שהתהפך על כל אשר עליו. אימא?! צעק, זה מה שהיא חושבת שהייתה בעבורו?! פרשׂה עליו את חסותה כאם?! איזו אימא? תרזה? מדיאה? ובשביל מי? בשביל מה? כדי להפוך באמצעותו לאימא של הבן שאינו שלה, לאשתו לכל דבר של אביו?
נדמה לו שזה היה הרגע שבו התקינה על פניה מסיכה דומה להפליא לאישה שהכיר, שאהב. שפכה עליו כל שהיה אצור אצלה עד מחנק. אביו ידע הכול, על עצמו, על העולם, רק לא מה לעשות עם הבן הצעיר שלו, הגרסה הצעירה של עצמו... והינה, לפתע - אהובתו ובנו חברים, ידידי נפש... אימא אידיאלית לבן שלו. תחליף לאימא המקורית — נשאית של טירוף כבוש מוסווה עד לבלי הכר במנטליות של זעיר־בינוניות מהוגנת. לא שלא נשארה לו פינה חמה בליבו בשבילה, כמו לכל דבר שהיה אי פעם שלו, אבל להפקיר את הבן שלו בידה?! רופאים הם עם פרקטי להחריד, המטרה מקדשת את כל האמצעים... ביהדות קוראים לזה "פיקוח נפש". לא פיקוח גוף, לא שמירת חיים, אלא פיקוח נפש. כי הנפש היא החיים... כשם שהכסף הוא הדמים. שמעה אותו מסביר זאת לנדבנים, בעלי הממון. הוא, שאזמלו חפר דרך קבע בגוף דווקא, בבשר החי, ידע לנופף דווקא בנפש, לשחק בה, כדי שיפתחו את הארנקים התפוחים שלהם בשביל הקופות המדולדלות של בית החולים. כך גם נאם, הטיף לה למען הצלת נפשו של הבן שלו. לא הפסיק לחקור אותה על הערבים שלהם ביחד, רצה לדעת כל פרט, הטיל עליה משימות - לקרוא עם הילד את דנטה, שלא יגדל בור ועם הארץ, אבל רק את הגיהינום, ההמשך מייגע מדי; "אגדת חורף" של שייקספיר, לא זוכרת בשביל מה, ספפו, בגלל החירות שלקחה לעצמה, אבל עם המשמעת, הצלילות של השירה, ושתרסן את נטיותיו הפוליטיות המוקצנות, התינוקיות, ותאמר לו כל מה שלא יכול היה להגיד בעצמו. תהום רובצת ביניהם. זה היה נוגע ללב... איש גדול, חריף שכל, שרק מעטים עמדו בפני קסמו, וכשזה נגע לבן שלו, הבן הנבחר — הרי השני ברח ממנו הכי רחוק שיכול - אילם רגשית, נכה... לכן צריך היה אותה, אחת ש...
טוב ויפה, היסה אותה, אבל האם אביו ידע שמעבר לכך, מעבר למשחק המחבואים שלו עם בנו באמצעותה, הסמינר החינוכי, הם גם שכבו, הזדיינו... הוא והמדריכה הפרטית, המנטורית ששכר בשבילו, הוא והאם שנשלחה אליו מהשמי...?
פעם אחת, קטעה אותו, לפני שאביו מת הם עשו זאת פעם אחת בלבד.
פעמיים, תיקן אותה. עד שמת, פעמיים. פעמיים, הסכימה כעבור רגע, ובשלן נגזר עליה לעזוב אותו ואת המטופלים שלה ואת ארצה, לדון עצמה לגלות נצחית, ל...
אבל האם הוא ידע? שיסע אותה, צעק בפרצופה בגסות. האם הוא ידע שאת ואני עשינו את זה, הזדיינו אצלך על המיטה, איפה שגם את והוא בטח... הוא ידע?
טלטלה ראשה לשלילה. אז רימית אותו, גם אותו!
לא, לא, לא, אמרה, וביקשה, התחננה, שיפסיק, ייתן רגע לנוח.
אז תודי, תודי ואני אלך מפה - רימית אותו, גם אותו.
שוב טלטול ראש.
בשבילך, בשבילו, לא אמרה לו שום...
אז מה קרה? מה קרה בפעם ההיא שמת?
הוא פיהק.
פיהק?!
לא הפסיק לפהק, מזה חודשים, עוד ועוד. בני המאיה האמינו שבפיהוק מנסה הנשמה לברוח מהגוף, להתאחד עם האלים. במקרה שלו גם עוד כמה שעות שינה ליממה לא היו מזיקות. זה מה שהוא אמר, תוך כדי פיהוק. שכב איתי ופיהק. פיהק כשביתר אנשים באזמל, פיהק באמצע הרצאות שלו, בכנסים. וכמו זנון בפרדוקס ההוא, הפיהוק חצה את הכול לחצי ואז את החצי לחצי, עד אין סוף, ככה שבקושי יכול היה כבר לזוז ממקומו בעודו מתרוצץ בכל רחבי הממלכה שלו. בלילה ההוא זה הגיע לשיא, פיהוק רדף פיהוק, אנחה רדפה אנחה... מחצית מן הזמן הפה שלו היה פעור. אבל כמה שלא ניסה לשאוב עם הפיהוק עוד חמצן פנימה, קצב ההתרוקנות היה גדול יותר. מוקדם בבוקר, אחרי שעתיים שינה, סירב להצעה שלה, לבקשה, שיישאר. יישן אצלה, יתנתק לכמה שעות מענייני הממלכה. זרק על עצמו את הז'קט המחויט עם בטנת המשי שקיבל מאופנאי צמרת שאת חיי אימו הציל, נישק אותה, פיהק ויצא. נכנס למכונית, התניע, נסע כמה מאות מטרים. כל הפיהוקים התלכדו לכדי אחד עצום, האחרון והסופי שלו. זה שחצה לו את הגולגולת, את קופסת המוח, לשניים, כמו סכין בחמאה. שבץ, קוראים לזה. והמכונית דהרה בלי שליטה, במהירות עצומה. נמחצה... והוא בתוכה.
 
לא, היא ודאי לא אמרה כל זאת. לא כך, על כל פנים. לא היה מניח לה. אפילו עכשיו הוא מותש לגמרי מן האפולוגטיקה האינסופית הזו שלה. בעיקר כשהסוף ידוע. בשלב הזה, בדירה החשוכה שלה, מושבת הצללים, התערפלו ודאי חושיו משפך המלל, ההברות המוצמדות ב.. לא חשוב במה... מגולגלות ביחד לכדי מילים מצוחצחות, ממורקות, שהיא המשיכה לערות בחריצות כזו לתוך הסירה המנוקבת שלהם. אלא שמן העבר השני, לא פחות משרצתה היא להשמיע - תוך תחנונים להפסיק, נכון, אבל בשל קוצר נשימה, לא משום סיבה אחרת - רצה הוא לשמוע. לשמוע עליו, עליה, ויותר מכול על אביו. לדעת מכל מה שנאמר, נמסר, הוגש לו, מה היה שלה ומה שלו? בתבשיל הזה שבו האכילו אותו שניהם, מי רקח מה? ואז, אולי, לזַכות אותה, להעניק לה חנינה. לטבול אותה בסחי ובזוהמה שלה ולהוציא אותה שוב צחה וברה, מקודשת לו, רק לו, למרות הכול, אחרי הכול...
וכל אותו זמן הטלפונים... הצלצולים הבלתי פוסקים, מיעוטם אליו בזימונית, מרביתם אליה במכשיר הטלפון הביתי שלה, כי הינה בוקר אחד התעוררו החוסים במוסד שלה לתוך אפילה, השמש שלהם איננה.
כי היא איתי! פשטה בו מין צוהלה משונה, אינפנטילית. כי היא איתי!
 
תירגע, ידידי, תירגע. קם ממקומו על כיסא המנהלים שלו וטפח בכוח בכף יד פשוטה על עורפו, תחליף לנשיכת השפה התחתונה, המדממת כבר. במה שלא תצפה את האני המוגדל, הנפוח שלך, כמה שלא תמשח אותו בזפת, חומרי אטימה, תמיד יימצא אי שם נקב שדרכו...
ובכן, לכאן אתה חותר, נחש ערמומי שכמותך. אל הכדור הפורח המנוקב? כבר זמן מה הוא חש בצילו המעוגל מרחף מעליו. תחילה זומנה לו המטפורה הזנותית על הסירה הדולפת. זונה כי היא מתמסרת לכל אחד, כמו כל המטפורות. וכשגם זה לא הספיק צץ לו מאי שם הדימוי של האני הנפוח, המחורר. בראשית היה החור ואז, מטעמים שלו, הופיע האני. אבל עכשיו יריעות החושך המתוחות על חלונו מתחילות להתמוסס, להתבקע, גם ללילה לאין קץ יש קץ, כשם שגם מעטפת הכדור הפורח אינה חסינה מפני הנקב שמופיע בה.
הגז בורח. הבלון הענקי הולך ושוקע, מאבד גובה. מה יעשו הנוסעים? מלמטה רודפים אחריהם, איך לא, פראים חמושים.
הנוסעים הנלחמים על חייהם מתחילים לזרוק החוצה תרמילים, כלים, ספרים... מה עוד יכול להיות להם שם? הכדור הפורח שמשקלו פוחת, שב ועולה. ואז מתחיל שוב לשקוע. הגז אוזל, מתנדף דרך החור. כידוניהם של הפראים כבר שורקים באוויר קרוב מאוד אליהם. הם צריכים לזרוק עוד, להשליך החוצה את כל היקר להם. אפילו את מטילי הזהב שאגרו במסעם. הלכו ואינם עוד חלומות על עושר, מותרות. אחר כך מעיליהם, נעליהם. כל מה שניתן לפשוט מושלך מטה. עירום באת ועירום תצא. בסוף, כשכלו כל הקיצים, כשלא נותר עימם ולו שמץ של מטען והכדור קרוב להתאחד עם זרועותיה הפשוטות של האדמה, הם משחררים מן הבלון המנוקב את סל הנצרים, זה שהם עצמם מצטנפים בו כגורים - כגורים, לא פחות?! - ונאחזים בחבלים המשתלשלים ממנו. הכדור שתא הנוסעים שלו נותק ממנו מצליח לעבור כך עוד כברת דרך אחרונה. לדלג, בטרם ינחת, מעבר לנהר הרחב והשוצף שלפניהם, כשרודפיהם נבלמים על גדתו וצופים בחריקת שיניים בטרפם החומק מידיהם.
אבא שלו אהב לחזור על הסיפור הזה. הסופר היה רחמן לגיבוריו, הסביר, הם לא נאלצים לזרוק אף אחד מהם כדי להציל את כל השאר. המאה התשע־עשרה, לפני הקטסטרופות העולמיות הגדולות. ז'ול ורן, הכוהן הגדול של ספרות ההרפתקאות, לא ייקח על עצמו את תפקיד האלוהים. בחיים, לפעמים, מגיעים גם לכך. לרגע שצריך לזרוק מספינת האוויר המחוררת שלך לא עוד חפץ, יקר המציאות ככל שיהיה, אלא אדם. אותי, הבטיח לי - כך סיפרה - היה זורק אחרונה. עליך לא דובר שם, אתה איתו בכל מקרה. זה היה המובן של אהבה עבורו. לא זה שתשליך אחרון מהכדור הפורח המנוקב שלך — לזה הוא רוחש אולי חיבה מסוימת - אלא זה שאותו לא תשליך כמעט בשום תנאי. כשמת היה איזה רגע שחשבתי, סיפרתי לעצמי, שזה מה שהוא עשה עבורנו - הרפה מן החבלים, השליך את עצמו החוצה כדי שהכדור הפורח העייף שלנו יתרומם ואני ואתה, משוחררים מן המטען העודף שלו, נמשיך לבדנו, לפחות כדי דילוג אחד אחרון מעבר לנהר השוצף. חלומות באספמיה, כמובן. לא רק שלא ניתן בשום מקרה להיוותר לגמרי לבד ולוּ רק בגלל שגם לרוחות הרפאים יש משקל, אלא שאביך מעולם לא ויתר על כלום. הוא לא השליך שום דבר החוצה, אפילו לא את אימך. כשם שהיא לא ויתרה עליו. מדי פעם, לא יודעת כמה פעמים במהלך כל השנים הללו, אבל יותר מפעם אחת, גם משתיים, הם נפגשו במלון קטן בירקון. הוא בעצמו סיפר לי. אמר שהוא עושה את זה מתוך רחמים כלפיה, בתוספת קמצוץ של סימפטיה. כן, "קמצוץ של סימפטיה", ככה הוא ניסח את זה, וגם בגלל הטעם המחריד שלה בגברים... לחסוך ממך אותם אבות חורגים מזוויעים שהיו עלולים... אין ספק, אצל אביך, הטוב והמועיל תמיד נפגשו.
ואת? מה את אומרת?
אני אהבתי אותו, אל תשכח. ידעתי שנותרה אצלו מידה לא מועטה של משיכה אליה, כמו אל כל מה שהיה אי פעם שלו, כל מה שנשאר בו משהו ממנו. משיכה מהולה בכעס, באיבה, לצד תחושה של אחריות מגלומנית לכל נתיניו. אימך ואימי חשבו שהן שולטות בו - הפרשה העתיקה ההיא, הנשכחת, מימי היותי קטינה — ושמכרו בכסף את שתיקתן. ההפך, כמובן. קְרא לכך נדיבות או צורך בשליטה, כך או כך - כסף לא נחשב בעיניו, תמיד יכול היה לעשות עוד, מטופלים עמדו אצלו בתור. גם נדבנים. זרק לנו מעות ולקח מה שרצה. גם אתה היית בתוכנית, תוכניות גדולות היו לו לגביך, אחרי הצבא. גדולות ונצורות. לרופא מנתח כמוהו, ברמה שלו, קל מאוד לראות עצמו כאלוהים. הכול באחריותו, בחזקתו, חיים ומוות, והכול שלו - אתה, אני, אימך, אימי. כן, גם היא. אני לא בטוחה שלא ניסה את מזלו אצלה, אני לא בטוחה שלא הצליח, שלא משום כך התעקש אבי לקפל פתאום הכול ולחזור מהר מהר לגרמניה, שנואת נפשו. לא הכול אני יודעת. הדבר היחיד שעולה על הבערות של הורים בנוגע לילדיהם זו הבערות של ילדים בנוגע להוריהם. כי ההורים לפחות היו רוצים לדעת, רובם לפחות, וברגע שפערי הידע הללו מתחסלים, כשהכול גלוי וידוע - הסוף קרוב. על הכדור הפורח הוא סיפר לי בלילה ההוא, האחרון. לא בפעם הראשונה אומנם, אבל מעולם לא ברצף כזה, בשטף כזה. גם על אימך דיבר, וברמז על אימי. אמרתי לו, ובכן, זה הסיפור? בראשית היה החור ואז מטעמים שלו הופיע הכדור? נולדת עם חור, אמרתי לו. כדור פורח בגודל העולם ובו חור קטן. אפשר לזרוק הכול, אמרתי לו, לתלוש לעצמך את הזרועות, את הלב, את אבר המין. אבל כל אותה עת האוויר אוזל מן הכדור. רק מי שיכול לזרוק את החור שבתוכו ייוושע. בשבילך זה מאוחר מדי, אמרתי לו. אז עכשיו לך ואל תחזור. לעולם לא נתראה יותר. זה מה שאמרתי לו. גם לך אני אומרת, אתה חייב ללכת. עכשיו יותר ממקודם, נגזר עלינו להיפרד. לא רק בגלל מה שעשינו אלא משום שעכשיו אנחנו יודעים.
 
האם אכן אמרה כל זאת? כך? בנוסח הזה? בנימה הזאת? בפסקנות הבוטחת הסהרורית הזו, הדומה יותר לנאומים שנישאים בחלום מאשר למילים המחוספסות, המהוססות, השבורות לעיתים, שמשמיעים אנשים במציאות? את יומניו שרף, לא הותיר להם זכר. כך שלעולם לא יוכל לדעת לבטח. האם נשקה לו קודם לכן, ואולי דווקא מאוחר יותר? זכר, ממש לקראת הסוף, על סף העזיבה, את עצמו בזרועותיה, פולט יפחת בכי קצרה, יבשה, נואשת. זכר אותה מטביעה שפתיים, שיניים, בראשו, פניו, צווארו. אבל קודם לכן, האם באמת אמרה כל זאת? האם מישהו אי פעם אמר לנו דבר מה, באמת ובתמים?
והיה עוד דבר. לפני שנפרדה ממנו סופית - מאביו, לא ממנו - גירשה אותו מביתה אל מה שהתברר כחדלונו - אך האם לא אמרה שדווקא ביקשה ממנו להישאר לישון? - מרטה לו בקפדנות את כל השערות הקטנות והגדולות שיוצאות לו מהאוזניים. השערות שיוצאות מהאוזניים?! כן, כך סיפרה לו בעצמה. אביו שנא אותן. אמר שזה הסימן הכי מאוס לזקנה, השערות הצומחות מן האוזניים. האם זה באמת מה שעשתה בו ממש לפני שפקדה עליו לצאת מביתה? ללכת ולא לשוב? קשה להאמין. הייתכן שגם פה הוא מבלבל את היוצרות? הרי מה שהיא רצתה להגיד לו בכך, מה שאמרה למעשה, זה שלו ולאביו יש אותן אוזניים בדיוק. תמיד רצתה לומר לו זאת, כששיחקה באצבעותיה באוזנו, ולא יכולה הייתה, מסיבות מובנות. עתה היא אומרת. כשיגיע לגילו של אביו גם לו יהיו שערות כאלו ומישהי שתאהב אותו כמוה, אבל בת גילו, לא זקנה כמוה, תמרוט לו אותן אחת לאחת. ככה המשיכה, במין פטפוט קדחתני שלא הכיר בה. כאילו היא מושכת את הזמן, מפעילה פיליבסטר כנגד פסיקתה שלה עצמה, כמו דוחקת לתוך פיה משאף מרוקן בשפתיים מלבינות, מכחילות.
רק שזה קרה מאוחר יותר, לאחר שכבר נפרדו. לא הרבה יותר מאוחר, חצי שעה, שעה לכל היותר. הוא כבר באמת לא זוכר. שלושים שנה חלפו? יותר? כמה כבר יכול אדם לשמר בזיכרונו? במיוחד שאינך אודיסאוס, שלמרות כל המכשולים והפיתויים, כולל זה של חיי נצח, בחר לשוב אל פנלופה שלו, אלא בסך הכול אחד, שמעון קרני מבני ברק. הוא מנסה להעלות בְּאוב השחר המפציע את הדירה הקטנטנה, החשוכה ההיא ברש"י, היכן שצללית של אישה מורה לו ללכת, לצאת ולא לשוב, קורעת אותו מזרועותיה ששוב אין בהן נחמה. והוא הודף בכוח רב את השולחן המעוגל מלפניו, שולחן פשוט מפורמייקה שירשה ודאי מן הדיירים הקודמים לה - אם לא עשה זאת קודם לכן, לפני החיבוק האחרון, הנשיקה, יפחת הבכי היבש שלו — "יפחת הבכי היבש", לא פחות?! - וקם והולך משם, בלי לומר מילה.
 
גם עכשיו הוא קם והולך משולחן הכתיבה שלו. נתקל אגב כך, כמו ליצן קרקסי עגום פנים, בכבל של המאוורר, התחליף שלו למזגן שכבר זמן אינו פועל אצלו. חשיכה יורדת על הדירה. המפסק האוטומטי נכנס לפעולה. עליו רק להרים את המנוף, אבל החשיכה יפה לו, ובחלון ממילא זהרורים ראשונים של בוקר, אפשר כבר להריח את החמסין.
 
אז, כשיצא ממנה, היה דווקא קר וגשום. בסרטים הגיבורים מפקירים את עצמם בקלות מדהימה להצלפה הרטובה הזו, בלי מטרייה. בחיים היא הייתה עינוי. גם אם מדובר היה, בשלב הזה, בזרזיף, לא יותר. התהלך במעיל דק לגופו, שני כיסים גדולים, אחד בכל צד, אבל מעט מאוד ריפוד, בבליל של רחובות מרופשים, בעיר שמתעטשת עליך בלא שום מעצור עם כל רכב חולף בשלולית. שיחת הטלפון מאימו. אחרי מי יודע כמה איתותים, הודעות בזימונית, הראשונה שהוא ענה לה מתוך טלפון של בית קפה מזנוני קטן שבו תפס מחסה. מפלי הרעש של מכונות האספרסו, לצעוק, לצעוק, "אבל אימא... תביני, אימא... תשמעי לי..." המבט המבין מדי של היושבים שם, פרפרי לילה עייפים, או להפך, משכימי קום, "אני מתקשר... אני מתקשר..." יצא החוצה לחפש מקום אחר, הגשם הדף אותו חזרה אל מתחת לבליטת גגון צר, לא זוכר של מה, אבל הייתה שם כתובת גרפיטי על הקיר - "הטוב שבגויים הרוג". על כך הוא מוכן להישבע. אותיות מעוקמות, רופסות, שכובות כמעט — ואז שוב, החוצה, זכר שמייד אחרי הרמזור יש טלפון ציבורי.
רץ כל עוד נפשו, עם רגל פצועה, כן, תא טלפון ואפילו פנוי וריק. נדחק פנימה אל השקט היחסי, היובש. ומייד... אימו - ההיסטריה בהתגלמותה. הינה חזרתי, את רואה. למה הוא לא עונה לה? למה ניתק לה? איפה הוא כעת? תן לי את המספר. קודם כול המספר. מחפשים אותו מהבסיס, הוא יודע? למה הוא לא עונה להם? הבטיחה להם שהוא בדרכו לשם, שהוא כבר מתקשר, הם צריכים להבין, אביו... לתוך דבריה החלו להיכנס הפעימות, איתותים בזימונית, קודם זה היה הבסיס, אבל עכשיו, את המספר הזה זיהה מייד, אדווה.
ניתק את אימו, פשוט טרק עליה את הטלפון. המתין, לא יודע בדיוק למה, אבל המתין במין שקט מתוח, אבל אז מבפנים, מהמכשיר שבתא, פרץ לפתע צלצול, צורם, תובעני, אימו, כמובן. מחפשים אותך מהבסיס, כמה פעמים אני אגיד לך, ואתה לא עונה, תגיד שאתה בדרך ותתקשר אליי שוב. ניתק. צלצל לאדווה. עכשיו הוא לא נענה. חזר לאימו. זו אדווה, היא זקוקה לו, בדחיפות, אחרת לא הייתה... חכה, אל תלך, היא תסתדר בלעדיך... נאחזה בו בציפורניה, כצפוי. אבל היא חולה, אימא, יש לה בטח התקף, אחרת לא הייתה מתקשרת אליי... היא מרמה, תקשיב לי, היא משחקת איתך... יש לה בטוח התקף, אני חייב להגיע אליה, חייב... התעקש, משווה לנגד עיניו את מצוקת הנשימה שלה כשעזב וחושב על המשאף מאחורי הרדיאטור, המשאף החדש עדיין, באריזתו, זה שנפל כש... למרות שקרוב לוודאי שיש לה עוד, יש לה תמיד עוד ברזרבה, על כל צרה... זו העמדת פנים, מניפולציה נשית... היא באמת אישה חולה, אימא, מאוד חולה... שתחכה, לא נורא, תן לה להרגיש, תן לה לסבול. מספיק סבל המיטה עליך, על אביך, עליי, עם הפרצוף התמים שלה. אביך סיפר לי ש...
לא רוצה לשמוע, הוא צרח לתוך המכשיר כנגד הסערה הגוברת, נקישות על דופנות התא, תיפוף ממש, האם זה ברד? והרעמים המתגלגלים, אין לי אבא, אף פעם לא היה... הינה, זה שוב מתחיל, האיתותים בטלפון, אדווה, או שהם בכלל לא הפסיקו. כך, או כך, אדווה הייתה רק אותות, פעימות חלושות, כמה ספרות מהבהבות בצג המכשיר שלו, לא יותר מרעש רקע. ואילו אימו... אימו יולדתו נשפכת לאוזנו מתוך האפרכסת, סוערת לא פחות מן הסערה, רועמת לא פחות מן הרעמים, נוכחת בתא, גשמית לא פחות מן הגשם שהיה למבול והמכוניות התקועות שצפרו בחמת זעם. והוא חיכה, השתהה, ללמד את אדווה לקח יגיע ברגע האחרון, כמו בסרטים, להציל את האהובה. ובכל מקרה, גם אם בהתקף מדובר, שהרי גם בכך אינו יכול להיות בטוח, היא הרי לא מטומטמת, לאן כבר יכול המשאף להיעלם?
במכתב לריבי, שנים רבות מאוחר יותר, הציג גרסה מעט שונה. החמיר שם עם עצמו, צריך היה לעזוב הכול ומייד, לטוס אליה. היה צריך להבין, להניח כנקודת מוצא בלי שום סייגים והתניות שהיא בהתקף, זקוקה לו. ואכן, מה עוד יכול היה לגרום לה להתקשר אליו בבהילות כזו, בעיקשות כזו, זמן כה קצר לאחר שנפרדו לנצח נצחים? רק שהגשם התעצם, מטחים עזים, צפופים, כמו חייל שיורה בבהלה מן המחסה ולא מוצא עוז בקרבו לקום, להסתער, צפירות המכוניות פילחו את האוויר כלהבי סכינים, וכמובן אימו, מואזין מוטרף, משוגע... אוזנו להטה מן המכשיר, או שזה מין אנכרוניזם, הטלת הטלפון הנייד לעידן שלפניו, אבל האוזן שלו להטה, זה בטוח, הוא יכול להרגיש אותה עד עתה, שוב לא הבין דבר מן הנאמר והיא דיברה, אימו, דרשה, הטיפה... ואז, לרגע, דקה או שתיים לכל היותר, הפעימות החודרניות, המספר התובעני, הפסיקו, חדלו... כמו מקודם, אבל עכשיו לגמרי, כמו לב שנדם. רק אז קטע את השיחה עם אימו, בלי שום מילת אזהרה. צלצל לאדווה, אין תשובה. בבת אחת התפכח, עזב הכול, סליחה, סליחה, כמעט רמס איזה קבצן שנדחק במקומו, רץ כמו משוגע... מאיים לרמוס גם את המכוניות העומדות, נתקעות בדרכו. הריאות שלו - מערות נטיפים עם גדילי קרח קפואים... מספיק כבר, פרופסור, מספיק! עד כאן הגעת לי עם המליצות האלה. רטוב עד לשד עצמותיו, המדרגות שאין להן סוף... התחושה הברורה, הוודאית של אסון נורא... הדלת לא נעולה, היא על הארץ, על בטנה... פניה כבושות ברצפה הקרה... בצבא מלמדים אותך הנשמה מלאכותית, רק שלא היה את מי, את מה... המשאף הישן על הארץ. החדש לא נראה בשום מקום. בסוף גילה אותו, מאחורי הרדיאטור. לשם נפל, כנראה, כשהוא, ברוב עברה וזעם - עברה וזעם? לא פחות? - הניף את השולחן. עדיין באריזתו. איך לא הבינה? איך לא חיפשה שם? כנראה שההתקף היה אלים במיוחד. כך אמרו, כך סיפר לריבי, בערך, אבל עדיין הספיקה להתקשר אליו, לחפש אותו, שוב ושוב. האשים עצמו על ההשתהות, ההתמהמהות הפושעת, אפילו בכך שאולי בתת־ההכרה, מתחת לסף התפיסה החושית המודעת - כמו שמשתילים הבזקים של פרסומות בתוכן הכי תמים, גרבי ניילון שחורים בין איילים מלחכים עשב רענן, ירוק יותר מאשר בטבע - ככה הוא ראה איכשהו, בקצה העין - למרות שמבטו היה נעוץ בה, ללא ספק - את המשאף מתעופף כמו ציפור משונה, ירקרקה כצבע האריזה, נופל מאחורי הרדיאטור. ראה, חשב שראה ולא אמר דבר. הלך ממנה בלי לומר דבר. אחרת, כתב לריבי, כיצד מצא אותו מהר כל כך? הניח לריבי להאמין שמתוך תחושת אשמה מופרזת על חלקו במותה של אדווה הוא מוסיף לחטא הוודאי, אבל הזניח יחסית, של ההשתהות התמימה את עוון הידיעה המוכחשת, השותקת.
האשים עצמו, אבל גם זיכה. ועוד איך זיכה - "אין עיקש ממי שמנסה להרשיע עצמו על חטא שלא ביצע. האם גם במקרה שלי? לעולם כנראה לא אדע." במילים המדהימות הכוזבות הללו חתם, סיים את המכתב. גאה, מן הסתם, בעצמו.
 
 
ט
 
אלא שריבי לא הלכה שולל, לא היא. מייד הבינה שבמכתב שלו משהו חסר, לא מסתדר, עקום מן היסוד. עובדה, הוא קיבל אותו בחזרה משוסע לשניים. שסע חלקי, לא למלוא האורך, אבל מספיק ודי. כמו הקרע שעושים אצל הדתיים בכותונות של בני משפחת הנפטר, סתימת הגולל. המכתב וההזמנה לחתונה. ויותר לא ראה אותה. עד עצם היום הזה.
הוא קם. לא, הוא כבר עומד. התיישב וקם שוב. וכל זאת בחשיכה ששוב אינה חשיכה. איך תקרא לחלב שחור מהול במעט מים? מה שלא סיפר לריבי, מה שלא סיפר לעצמו, מחק מזיכרונו בכישרון כה רב... בערמומיות כה גדולה... האויב הכי גדול של האמת הוא האמת למחצה, ההסבר המניח את הדעת. חטא קטן שבו אתה מודה, במקום הגדול שאתה שומר לעצמך... משום שבפועל, מה שקרה, מה שבאמת קרה, כי מה שקרה כבר ידוע, מה באמת קרה, אבל באמת באמת... שקרה... מה שבאמת קרה... אבל באמת... הוא שכשהגיע חסר נשימה לאדווה, כשמצא אותה שוכבת על בטנה... מוטלת, יד אחת שלה פשוטה לפנים, האצבעות מבקשות להיאחז בדבר מה, בחיים עצמם, אם תרצו, השנייה שלוחה אל הסודר שהיה מגובב סמוך לצווארה כאילו עמדה להסיר אותו מעליה, מין גיבוב לא טבעי, כמו תמונה שעוצבה בסרט בלש חובבני, מלאכותית לגמרי... למרות שזה מה שהיה, כולל המשאף הישן שהיה זרוק שם לידה, אולי אפילו שבור, סדוק, אחרי שבמר ייאושה ירתה ממנו עוד ועוד כדורי סרק לתוך גרונה... אז... מה רצה להגיד? כן, שהחדש, לעומת זאת, לא היה בשום מקום, גם לא מאחורי הרדיאטור. נעלם בדרך פלא. מובן שהמינוחים הללו, ישן, חדש, מסגירים אותו — כמו לדבר על מלחמת העולם הראשונה לפני שפרצה השנייה - מלמדים על אחיזתו הנמשכת בסיפור הכיסוי הכוזב. כי איך תוכל במבט שטחי אחד לזהות אם משאף הזרוק על הארץ, מחוץ לאריזתו, משומש וריק הוא, או מלא? ישן או חדש? אלא אם, לאחר ניסיון קצר, עקר, להנשים אותה — לא דומה כלל לתרגול שערך להם החובש בבסיס, בתנאים דה־לוקס, אם כבר הזכיר לו הדבר את הרמיון מלכת סיציליה המתה־חיה ב"אגדת חורף" של שייקספיר — זו שהתוודע אליה בזכות אדווה, בשליחות אביו — אלא שהפעם המלכה החיה לא בקעה מפסל המלכה המתה כגוזל מן הביצה, כך שלאחר הניסיון הקצר והכושל שלך אתה הוא זה שהטלת מאחורי הרדיאטור את המשאף החדש לאחר שמחית קודם לכן במגבת מטבח את טביעות אצבעותיך ממנו! אתה ולא אחר! אין עיקש ממי שמודה בפשע שלא ביצע... בעיקר אם הוא זה שעשה אותו, אחרי הכול. המשאף החדש, באריזתו עדיין, שעד אז היה בכיס מעילך. הכיס הימני, ליתר דיוק. לשם הכנסת אותו לאחר שחטפת אותו במהירות הבזק מן השולחן העגול הקטן ממש לפני שהלכת, מבלי שהיא הבחינה בדבר. דחפת לכיסך והלכת. יש מי ששומט כפפה, או ממחטה... מפיל, אתה מתכוון? שיהיה, מפיל, העיקר שתהיה לו תואנה לחזור. אתה לקחת איתך את המשאף, קרן ההצלה שלה, אוויר לנשימה, כדי לשוב אליה, לשוב ברגע האחרון ולהציל אותה. אינך רואה, יקירתי, הוא כאן, מתחבא מאחורי הרדיאטור. המשאף הישן מת, יחי החדש!
לא לגמרי זוכר? באמת? אף לא שמץ מזה? איך שלא יהיה, מה שהוא בגדר שיבוש, תאונה, עבור חלק אחד בך - כך היה מציג זאת לסטודנטים שלו, המתחילים שבהם - הוא מה שצד אחר בך רצה מלכתחילה. הלא מודע מתכנן, המודע מוציא אל הפועל, שליח לדבר עבירה. שהרי בשוכבו עם אדווה - כשזיין אותה, אתה מתכוון? - בשוכבו עם אדווה עם אימו שכב, זה מה שהחלומות גילו לו, זה מה שאמרה אדווה עצמה. בכך נכנס היישר למלתעות הסיפור האדיפלי, לציווי הקמאי להרוג את האב. וכשהתברר שאביו כבר מת, שהוא הפך מתישהו, כמו כל אב מת, לרוח הרפאים של עצמו, לא נותר לו, כתחליף להריגת האב וכנקמה על רציחתו, אלא להרוג את מי שגירשה את אביו מביתה והביאה עליו את מותו.
אדיפוס והמלט גם יחד בכרטיס אחד. הללויה!
 
אבל אם ריבי, כאמור, לא הלכה שולל, קראה בין השורות את מה שלא אמר והלכה לדרכה בלי להסתכל ולו פעם אחת לאחור, איך הצליח הוא להתל כך בעצמו מן היסוד, להניח פרגוד אחר פרגוד על מחזה הבלהות שבו השתתף? או שגם הסיפור על הונאה עצמית איננו אלא הונאה עצמית, המצאה בתחפושת של חשיפה? - האמת היא צבא של מטפורות, אמר כבר ניטשה, ו... עזוב את ניטשה, פרופסור, enough is enough! האם חישב להוסיף להפקרה שהייתה כאן בפועל תבלין חריף יותר של האשמה עצמית דמיונית לחלוטין כדי לעשות את התבשיל כולו בלתי ראוי למאכל, ולחגוג בחשבון אחרון את חפותו?
ודאי שלא. דרך המילוט הנוחה הזו אינה דרכו. אפילו אם יסכים עם כך שזיכרונו, ממרחק של יותר משלושים שנה ולאחר שנכתש כך בתוך ים הגרסאות הסותרות - שלוש, למען הדיוק - איבד הרבה מאמינותו, התגובה החד־משמעית של סייסמוגרף נדיר בדייקנותו כמו ריבי מרשיעה אותו. האם לא לשם כך בחר בה?
ריבי ורישומו החי עדיין של הרף העין ההוא — אי שם, במרתף זיכרונו, עוד מהבהבת תנועה מהירה כבזק: היד חוטפת דבר מה מן השולחן המעוגל היישר לכיס המעיל, כמו תמונה מבזקת בסרט ישן, שחוק, אבל עדיין נראית בבירור, אם רק תרצה לראות, גם מבעד לשריטות, גם מבעד להתמוססות החומר בזמן.
 
 
י
 
היו, כמובן, נסיבות מקילות לשכחה הזו. הראשונה בהן היא הכלא. מייד לאחר מותה הוא הושם בכלא. כלא צבאי. קצה נפשם בהיעדרויותיו, בחיסוריו, בנפקדויות שלו. והוא עוד הרע את מצבו כשבמקום להתנצל הוסיף שמן למדורה. נשא באוזניהם נאומים אנטי מיליטריסטיים תוך שימוש מתנשא ושטחי כאחד בשלל מושגים פילוסופיים שרכש בינתיים בלימודיו האקדמיים, לימודים שהם אפשרו לו לקיים במהלך שירותו הצבאי לפנים משורת הדין והוא זה שלא עמד בהם. גם בכלא סירב לקבל מרות. התחצף, התמרד, הושלך שוב ושוב לצינוק, טרף להתעללות מצד סוהרים ואסירים כאחד. עד שבמין היפוך יוצרות לא לגמרי מפתיע החלו שם לפתח מין הערכה, השתאות על עזות המצח שלו — על האדישות לכל מה שהיה אכן קשה מנשוא לכל מי שלא שש כמוהו, במעמקי ישותו החוטאת, לקבל עוד ועוד הזדמנויות למרק אותה.
והייתה כמובן אימו. באמצעות הגזמה מסוימת של התפקיד שלה במה שהתרחש ניתן היה להטיל הרבה מן האשמה עליה ולהפחית בכך מחלקו. אחרי הכול, אם בו היה איזה שמעון קטן, נקמני, שרצה לראות את אדווה סובלת, אולי אפילו חפץ בהתאיינותה המוחלטת אבל הקפיד לפעול כל העת מאחורי הקלעים, מנסה להעלים ולצמצם את עצמו ככל הניתן, מה יש לומר על מי שעשתה זאת בגלוי? מעכבת אותו, ככל אשר לאל ידה, מלהגיע לבת דודתו הגוועת, להציל אותה כשהדבר עוד היה בגדר האפשר? מי שלאחר מכן, כשותפה לפשע, סייעה לו להסתיר, לטשטש, להשמיד כל ראיה מחשידה. היא הרי ידעה היטב שהוא הגיע אותו לילה לדירתה של אדווה, שמצא אותה מתה, שהסתלק משם בחשאי, כגנב בלילה, כמתנקש חרש. יותר מכך לא ידעה, שיערה אולי, אבל לא יכלה לדעת וגם לא רצתה. עובדה היא שבעניין זה, שלא כדרכה, מיעטה לשאול. הסתפקה בכך שהורתה לו לשתוק, לא לספר לאיש... אתה בחור צעיר, הזכירה לו, העתיד לפניך. את הדבר הזה... הכי טוב שתשכח, כמו חלום רע. אלו בדיוק היו המילים שלא ייאמנו שבהן השתמשה... חלום רע...
צריך היה לראות אותה בביקורה הראשון בכלא הצבאי, יושבת מולו מעבר לשולחן הפלסטיק בשמלת רקמה לבנה, מי אם לא היא יושיע את בנה? שבוע מאוחר יותר - הפנים שלה נראו מובסות, החריצים הדקים, נחשים הוא קרא להם בילדות, הוכפלו בעומקם — סיפרה לו שאדווה הייתה בהיריון. מצאו בנתיחה שלאחר המוות. רק שניהם יודעים ממי. צריך היה להפציר בה לא להתייפח בקול בעוד היא מבכה את הנכד שלא נולד לה, אותו, אותה, אפילו את אדווה שבבת אחת הפכה לקורבן חף מפשע, עוד קורבן חף מפשע, של אביו, הסטרא אחרא. את האפשרות שהילד לא שלו הוא אלא של אביו, אפשרות שעלתה מייד במוחו, פחות סבירה אבל קיימת, לא ניתנת לשלילה ודאית, אפילו לא הזכירה. לא העלתה ודאי על דעתה, או לא רצתה להעלות.
לקראת סוף הביקור הזה כבר התאוננה על לחץ בחזה, קשיי נשימה. נפלה למשכב, דלקת ריאות שהסתבכה. נשמה בכבדות, חרחרה ממש, מתעקשת לתפוס גם כאן את מקומה של אדווה. זה מה שאומר היום הפסיכיאטר שבו. קיבל חופשה מהכלא לטפל בה עד שמצבה יתייצב. אחיו במרחקים ואין לה איש מלבדו. חזר אל הכלא רק כדי לרצות עד תום את עונשו, את הימים הספורים שנותרו לו שם, אבל גם אותם לא השלים כי בינתיים הוא חלה, התור שלו הגיע - דלקת קרום המוח. מחלה של פעוטות שפסחה עליו בילדות. עכשיו - במלוא העוצמה. עד כדי סיכון חיים, אמרו הרופאים. ימים על ימים של חום גבוה, ערפול חושים, אובדן הכרה לפרקים. דוקטור, אני עומד למות? חזר ושאל, בקול של ילד מבוגר מכפי גילו, כל מי שהזדמן לו, ללא כל הבחנה.
כשהחלים אמרה לו אימו, המטפלת המסורה שלו כל עת מחלתו - נשארנו, שימי, רק שנינו. זה לזו. אבל הוא הרחיק עצמו ממנה. לו יכול היה, היה עובר מייד לגור מחוץ לבית. לא היו לו האמצעים לכך. גם לה לא. מהרגע שאביו מת לא נותרה לה אלא הכנסתה הזעומה מעיסוקה המוזנח כמטפלת באומנות, שעכשיו נאלצה לחדש אותו. אביו לא הותיר צוואה, ואת קצבתו השמנה המשיכה לקבל האלמנה האחרונה שלו, הקופאית. לא הסכימה לוותר ולו על אגורה אחת ממה שהגיע לה, לדבריה, כדת וכדין.
 
כן, כולם רוצים לחיות, כמאמר המשורר. גם הוא. שינה את שם משפחתו מקרני לקרנובסקי, השם המקורי של אביו - לא לגמרי התמיד בכך, פסח על הסעיפים - שרף את כל מחברות יומניו, שיפר במאמץ מרוכז של מספר חודשים את ציוני הבגרות שלו והחל במסע הארוך, המייגע, של לימודי רפואה. משם לפסיכיאטריה. מנוי וגמור היה עימו להיות פסיכיאטר. למען אדווה, לזכרה, לכפר על החלק שלו במותה, קטן ושולי ככל שהיה אז בעיניו. ממה שקרה שם באותו לילה נותרה בינתיים גרסה מרוככת, מעובדת, מטושטשת, בדומה למה שנותר לך כעבור זמן מחלום רע. ועדיין, המראה שלה, שכובה על הרצפה החשופה, היד הפשוטה לפנים, המחשבה על התינוק שלו, או של אביו, ברחמה, פירור אנוש זעיר, חסר תקווה... וההבהוב ההוא שנחלש, רפה... אבל לא לגמרי כבה, לגמרי לא... הוא נמנע מקשר רומנטי עם נשים - איסור שגזר על עצמו ועמד בו, כמעט לגמרי, במשך שנים כה רבות, עד לריבי בעצם. לאימו התנכר, נהג בה באטימות לב שגבלה לעיתים באכזריות ממש.
להענשה העצמית הזו שלו היה צד נוסף - התמסרות מוחלטת שלו לעבודתו, לחוסים שלו. להם העניק כל מה שלא נתן למשפחה שלא הקים, לילדים שלא היו לו. התמסרות זו, עד כמה שלא קוממה נגדו חלק מעמיתיו, "שמעון הקדוש" הם קראו לו בלעג, היא שסללה את דרכו לתפקיד הרם והנחשק שבו הוא מכהן עתה. רגש האשמה הכוסס עידֵן והעצים את המעלות שטיפח בקרבו פרק הזמן הקצר אבל המכריע שבו שימש כבן טיפוחיה של אדווה. בחייה וגם במותה תרמה תרומה מכרעת למה שנהיה ממנו.
 
 
יא
 
ומה באשר להשפעתו של אביו עליו? מה הוא תרם לו, אם בכלל? לפני שהוא מוריד על עצמו את המסך, טומן את עצמו במגירה, כדאי שיברר גם זאת. רק בקצרה, בבקשה, השמש כבר עולה. בבית המשוגעים פותחים כבר את התריסים. ובכן, אם תוריד מעל הפרק את הניסיון הנואל להעביר אליו, בתיווכה של אדווה, תוספי תרבות כאלה או אחרים, מה בכלל נשאר בו מאביו?
במקום לסבך עניין לא פשוט שכזה בסברות כרס נפתלות עוד יותר, עמדו לרשותו כרגע שני מוצגים שמהם אפשר היה אולי לגזור מסקנה מוצקה יותר בנושא. האחד היה תמונה חטופה מגיל מוקדם יחסית, ארבע־חמש לכל היותר. השעה הייתה מוקדמת מאוד, כי הוא שוטט בבית יחף וחרישי שלא להרעיש בעוד הוריו ישנים בחדרם. את תחושת הצינה הצורבת בכפות רגליו החשופות חש גם ברגע זה ממש. דלת חדר הרחצה הייתה פתוחה. גבר עמד שם והתגלח, רכון אל הכיור. גבו - רחב, חזק, דשן, מתנוצץ באור - היה מופנה אליו. לוח שיש שהתגלם בבשר, היה אומר היום. האם לבש משהו על חלקו התחתון של גופו? הוא התקשה עד מאוד לזכור זאת עכשיו. כאילו טושטשה התמונה באמצעות יד נעלמה. לעומת זאת זכר היטב איך האיש, שכמו חש מעורפו בעיניים הנעוצות בו, הסיע את ראשו אט אט לעברו. כמו אפרוח מהופנט בידי נחש הוא קפא שם על עומדו. מבטיהם הצטלבו, אביו לא אמר דבר, הוא זה שנמלט משם חזרה אל חדרו.
אם המוצג הראשון היה מעין תמונה, השני היה בגדר התרחשות ממש. מפגש עם אביו, בתקופה שזה לא התגורר עוד בבית. אירוע שנברא מחדש והיה, בעיניו לפחות, לאחד הסיפורים המוצלחים הבודדים בספר הסיפורים הנשכח שלו. עכשיו שלף אותו ממדף הספרים, נשף עליו במלוא פיו להפריח מעליו את האבק. לא קשה היה לאתר את הסיפור המדובר, הספר נחתם בו. החל מדפדף. דוד, השם שהעניק שם לעצמו, יורד בגרם מדרגות אי שם במרכז הסואן הצפוף של תל אביב. הוא מתגורר שם עם אימו. למטה ממתינה לו מונית שאמורה לקחת אותו אל אביו (לא רופא ידוע ומפורסם, אלא אדריכל ומומחה בעל שם לתכנון ערים). באופן אופייני לו החמיץ האב את טקס הבר מצווה של בנו בגלל מסע להצלת נפשות אי שם על פני הגלובוס. (במקום מגיפה, כפי שהיה במקור, כאן הייתה זו רעידת אדמה שדרשה משום מה, באופן לא לגמרי משכנע, את נוכחות האב בראש משלחת הצלה ושיקום.) עוד טרם חזרתו לארץ דאג האב שתועבר לבנו ערכת קסמים מרהיבה ומשוכללת פרי בחירתה של מנהלת המשרד שלו. (מאיין יודע הילד נתון אחרון זה? מאימו, כנראה, במעמד שעליו פסח בסיפור.) הנער ונהג המונית ממתינים שעה ארוכה לאביו בסמוך למשרד שלו ברחוב קטן הנושק לירקון. משם הם אמורים לנסוע לארוחת צוהריים משותפת בהילטון. כשמגיע האב מתווספת למתח ולדריכות הקבועים כמעט שחש בנו הצעיר במחיצתו תחושת זרות, שמתעוררת לנוכח השינוי שחל במראהו בעקבות מחלה טרופית כלשהי שלקה בה באותה ארץ רחוקה. הוא נראה כחוש מהרגיל, בחולצה שחורה מכופתרת בכפתורי שנהב (?!). לחייו שקועות, עיניו הכחולות מבריקות בברק לא טבעי, "וכל כולו שרוי היה בערנות קדחתנית בניגוד לרפיון המרוחק, הנינוח, האדיש כמעט שאימץ תמיד לעצמו בנוכחות ילדו הצעיר." (מאיין יכול הילד, שנקודת המבט שלו היא המתוארת כאן, לדעת איך מתנהג אביו שלא בנוכחותו?) האב מפנה אל הבן כמה שאלות מבלי לחכות כלל לתשובה ואז משתתק, "עוטף בכף ידו הגדולה את זו הקטנה יותר של הילד, המונחת על משטח הפלסטיק הנוקשה של מושב המונית," מה שגורם לנער הרך לרעוד מהתרגשות לאורך שארית הנסיעה המשותפת שלהם.
בכניסה למבואה של המלון, סמוך לדלפק הקבלה, נתקל האב בדמות מוכרת לו, איש מבוגר ו"נשוא פנים", לפחות בעיני הילד דוד. לצידו בחור גבוה וכחוש עם אף מוארך ובלורית שופעת, פרועה. מייד מרעים האב "בקולו העמוק, המתנגן, עם קורטוב מבטא רומני - את מי אני רואה פה? גיל בנטוב, הבחור שזיין לי את ריבה...". זה, משום מה, השם שבחר להעניק אז לאישה שבה דובר. מה שמסגיר גם פחות או יותר את המועד שבו נכתב הסיפור.
ספק אם מישהו במבואת מלון היוקרה התל אביבי החמיץ את הקריאה הרמה הזו. הס הושלך במקום. האיש הצעיר הסמיק כולו בו בזמן שהמבוגר שאיתו, "נשוא הפנים", "צחק במבוכה והפציר באביו להסות את קולו."
המערכה הבאה התרחשה באולם המסעדה השומם כמעט של המלון המפואר. הוא ואביו ישבו מול חלונות זכוכית גדולים המשקיפים אל הים מתחתם. היה יום גשום והמראה, בעיני הילד לפחות, היה "אפרורי ומדכדך". קודם לכן ערמו על צלחותיהם מן "השפע המבהיל של מטעמים מכל המינים והסוגים, שהיו ערוכים על גבי השולחן המרכזי העגול שלפניהם". הבחירה ביניהם, תחת עיניו הבוחנות של אביו, גרמה לדוד "לאבד את שארית הביטחון העצמי שלו". בארוחה החפוזה (בשל ההתמהמהות הממושכת של אביו במשרדו קודם לכן אצה לו עכשיו הדרך) מבקש האב מדוד לשאת באוזניו את הנאום שהשמיע בטקס הבר מצווה שלו. לאחר היסוס של רגע, שבו נזכר דוד - כאן ציפתה לשמעון הפתעה רבתי - בגבו העירום של הגבר המתגלה לו כאביו בהיותו ילד רך בשנים, הוא החל חוזר בקול מהוסה, אבל בשטף, על "אוסף הקלישאות החבוטות שמהן הייתה מורכבת הדרשה תוצרת בית שלו. מדי פעם נוגעת במקום אמיתי יותר ומייד שבה ומתרחקת ממנו". כך, על כל פנים, הגיב אביו לדברים, ולא חסך ממנו גם הערה קצרה, אבל בוטה, על טביעת אצבעותיה הגסות של אימו בטקסט.
דוד לא משלים את ההקראה. אביו עוצר אותו באמצע ומספר לו על מבחני החניכה שמעבירים, או לפחות העבירו פעם, צעירים שהגיעו לפרקם בארץ שממנה הגיע זה עתה. הם מושלכים לבדם לג'ונגל הפראי, הרחק מכפרם, שם עליהם לשהות ימים ארוכים ולמצוא בכוחות עצמם את דרכם חזרה, משימה שלא כולם מצליחים בה. התיאור כאן מפורט מאוד וללא ספק ארכני מדי. כאילו לא רק הילד ששמע זאת מאביו, אלא גם הגבר הבוגר שכתב זאת שנים אחר כך, לא מצא עוז בנפשו לשסע את האב באמצע דבריו.
מכאן התגלגל הסיפור לאולם סמוך במלון, הומה מאדם. האב יצא לשם לפני דוד, שהושאר לבדו עם "המתוקים" והתפטם מהם עד בחילה. כשנכנס בעקבות אביו לאולם, מצא את האדריכל הידוע מתכנן הערים יושב על במה מוגבהת. לצידו הגבר המבוגר "נשוא הפנים" ואישה שדמתה לאימו של דוד (אבל לא הייתה אימו, מסתבר). בקהל שלפניהם היו לא מעט אנשים עם מצלמות. איכשהו ידע דוד הילד מייד שמדובר במסיבת עיתונאים. הוא הבין פחות או יותר במה מדובר, אבל המינוח הזה, "מסיבת עיתונאים", נראה לו משונה ומבדח כאחד. האם כל האנשים הרציניים למראה הללו עומדים עתה לפצוח בריקוד?
מה שקרה בפועל היה רחוק מכך. מרבית הנוכחים באולם ישבו כשחוברת עבת כרס לפניהם ועלעלו בה. דוד הושב באמצע השורה השנייה ליד הבחור עם האף המחודד שנפל טרף להתנפלות של אביו באולם המבואה. בעוד אביו מציג על מסך הענק שמאחוריו שקפים צבעוניים שהפיקו מלמולים נרגשים מן הקהל, נמשכו עיני בנו אל מחברת בכריכה שחורה שגיל בנטוב, זה היה כזכור שמו של הבחור שלצידו, שרבט בה דבר מה בעט עם דיו ירוקה. עד מהרה התברר לו שמתוך מה שנראה תחילה כרישום סתמי — במקור, בניסוח מתיילד במקצת, "קשקוש בלבוש" - צץ לפתע, כבמטה קסמים, דיוקן של אביו. אי אפשר היה שלא להכיר אותו, אלא שתחת ידי הרשם יצא אביו "נלעג, פומפוזי ומרושע גם יחד. כמו הרע בסדרה מצוירת. עם שתי עיניים ענקיות שבעליהן עצמו, במהדורה ננסית שלו, משתקף בתוכן. האם אפשר שהאיש הצעיר לא היה מודע לכך שבנו של הקורבן לחרט הציירים שלו, החד כאזמל מנתחים, עוקב אחר מעשהו זה בעיניים רושפות?". במקום להשיב על כך ישירות, מכאן והלאה המחבר מתאר רצף של התרחשויות שהחישו האירוע עד סיומו הדרמטי.
זה התחיל בכך שהאווירה באולם התלהטה מאוד. דבריו של אביו, בין משום תוכנם ובין משום הטון הפסקני שלו, עוררו התנגדות הולכת וגוברת. קריאות ביניים ושאלות מתנצחות נישאו מכל עבר. אילולי "נשוא הפנים" ששימש בתפקיד המפשר והמפייס - גם האישה התבטאה מדי פעם, אם כי במשורה - קשה לדעת עד להיכן היו מגיעים הדברים. ברגע מסוים יצא גיל בנטוב מן האולם. המחברת שלו נשארה פתוחה כשהדיוקן הנלעג והמאיים גם יחד חשוף לעיני כול. תחילה הפך הנער דף, לאחר רגע חזר אליו וקשקש בחוזקה על גבי הפרצוף המשורטט שם "עד שדומה היה שהוריקן של דיו שחור (מאיין היה לו? האם הסתובב אז עם עט נובע בכיסו?) קבר אותו תחתיו".
בינתיים החל מישהו מן הקהל להתנצח בחריפות עם אביו. שמעון, ליתר דיוק, דוד, לא הבין בדיוק במה מדובר, אבל הדברים נגעו כנראה למסקנות ועדה לתכנון התחדשות עירונית שאביו עמד בראשה, ושלא נשאו חן בעיני האיש, אישיות מוכרת גם הוא על פי "לבושו המעונב" (??) והאופן שבו התייחסו אליו הכול. בהטעמה רבה, כמעין סיכום, חזר האיש יותר מפעם אחת על הפתגם "חכם השביל מן ההולך בו". כאילו היה בכך משום "הפרכה ניצחת" לכל מה שאביו והוועדה שלו החזיקו ממנו.
אביו, שהחיוורון החולני שאיתו הגיע ממרחקים ניכר בו עתה עוד יותר מקודם, לא משיב תחילה דבר. נשוא הפנים הוא שמדבר, מנסה לרַצות את הקהל, אבל עיני הכול נשואות אל מי שבהפגנתיות רבה ממשיך לשתוק כשהוא מתבונן ב"משטח האפור, הקר והמקומט של הים לפניהם". בינתיים חוזר גיל בנטוב לאולם ומתחיל לפלס דרך למקומו באמצע השורה השנייה. אביו של דוד מסב אט אט את פניו לקהל באופן שמזכיר לבנו שוב את תמונת הילדות מן המקלחת ומוסר למיקרופון שלפניו: "נמצא כאן איתנו הבן הצעיר שלי." כולם נועצים עיניים בנער הצעיר. "האם המסר שעלינו להעביר לו, או לצעירים כמעט כמוהו שנמצאים כאן איתנו, אלו שיובילו אותנו אל האדריכלות של המאה העשרים ואחת, אל פרצופם של הכרכים, העיירות, מוסדות הציבור והבתים שאיתם ובהם נחיה, הוא שהשביל הסלול הכבוש לעייפה ביער העד של חיינו כאן, בג'ונגל האלים והפרוע הזה, חכם מן ההולך בו? או שזו אמירתם של אנשים שכישרון הדיבור שלהם גדול יותר מן היכולות המנטליות שמהן הוא אמור להיבנות, שעליהן הוא אמור להסתמך? נשאיר לכם לפסוק ואנו רק נעיר להם בצניעות (כאן באה הפואנטה): "אכן, חכם השביל מן ההולך בו, אבל מה קורה כשהדרך מתפצלת, להיכן הולכת אז החוכמה?"
לרגע החריש אביו בעוד שאלתו זו מהדהדת בחלל החדר, ואז המשיך בקול שקט יותר, "אין לי מושג מה הבן הצעיר שלי חושב על כך ואם הוא רוצה להגיב. אם כן, אשמח. הוא חגג השבוע בר מצווה, אירוע מחייב. האם נמחא לו כפיים על כך?" המיה אדירה של מחיאות כפיים וקריאות ברכה נישאה בחלל החדר. "כאילו הים ומשבריו הגיחו מבחוץ, ריסקו את חלונות הזכוכית הגדולים ושטפו ללא מעצור פנימה" (??!!), ואז ירד השקט. הכול התבוננו בדוד בציפייה דרוכה - הקהל הגדול והרב שגדש את האולם, הצלמים, דרך עינית מצלמותיהם, אביו ממקומו הרם על הבמה ועימו נשוא הפנים והאישה הדומה לאימו, וגם גיל בנטוב שלטש בו מטווח אפס מבט ש"משטמה והשתאות שימשו בו יחדיו". זאת לאחר שהבחין, באותו רגע, "בדיוקן המרוטש, המושחת עד לבלתי הכר, במחברת הרישומים שלו. עין אחת שלו, שנותרה בדרך נס שלמה, הביטה בהם במבט מאשים של קיקלופ שחולל."
היה שקט באולם כשהילד שבסיפור קם ויצא מן האולם, סיום שנראה עכשיו בעיניו של שמעון שרירותי ומוגזם גם יחד. מה הפריע לדוד הצעיר לשבת שם בשקט, שפתיו נמחצות בין שיניו, עד שהקרקס שמסביבו יסתיים? הרי בפועל זה מה שקרה.
 
 
יב
 
השעה הייתה תשע בבוקר בקירוב כששמעון דוד קרני קרנובסקי יצא אותו בוקר מביתו שלא על מנת לשוב אליו עוד לעולם. השעה הייתה מאוחרת בהרבה מן המקובל אצלו. את הטלפון הִדמים הרבה קודם לכן, כך שאת הקריאות הטלפוניות הרבות שהגיעו אליו מן המרכז הרפואי שלו לא יכול היה לשמוע. לאחר מקלחת שנייה באותו ליל שימורים, פינוק שעדיין הרשה לעצמו, התגלח עירום מול המראה, כדרך שנהג תמיד, כולל הדחף הרגעי הקבוע לקחת את התער ולחתוך לעצמו את אבר המין שלו, מחשבת שווא שלא הטרידה אותו כלל משום שהוא הבין בדיוק כיצד נוצרה. הבוקר התווספה לכך משום מה היזכרות בסטנדאפיסט אמריקאי שראה לפני שנים בטלוויזיה, שאמר בהופעה לפני קהל שהזין שלו מת לו בידיים.
כמנהל המוסד אף פעם לא הידר בלבושו, אבל גם לא הזניח אותו. הפעם התלבט בין לבוש שירמוז על רום מעמדו, מה שיוכל לעזור לו בהמשך, לבין הרצון להיבלע, להסתוות, להיעלם אפילו. לתיק הקטן שלקח איתו לא יכול היה להכניס יותר מכמה חפצים הכרחיים לשהייה ארוכה מחוץ לבית ושתי תמונות שהיו יקרות לליבו - אישה צעירה, שערה בהיר, יפה בצורה מיושנת, והפילוסוף היהודי־אוסטרי אדמונד הוסרל. לא יותר משיכלו ודאי יהודים לקחת איתם בדרכם למחנות ההשמדה - קישור מקומם שעדיף לוותר עליו, או להחליפו בעלייה על סיפונו של כדור פורח. בסך הכול, למרות הלילה ללא שינה שעבר עליו, כבר מזמן לא הרגיש צלול ומאוזן כל כך.
לאחר שנכנס למכוניתו נעזר במספריים שהביא עימו בתיקו כדי לקרוע בחולצה שלו קרע לא גדול, אבל ניכר לעין.
 
לא הייתה לו שום בעיה להשתלב במכוניתו בתנועה הדלילה בשעה זו בה' באייר. הקפה של כמה מעלות צריך אדם לעשות ברחוב הזה, הסובב את כיכר המדינה, כדי שניתן יהיה לקבוע שחרג מן ההתנהלות הרגילה והנורמלית בו?
ומה ניתן לומר על מי שאינו מסתפק בהקפה אחת?
 
הייתה לו מכונית יפנית מדגם פופולרי בצבע אפור־עכבר נפוץ למדי, דבר שלא הקל על הגשמת תוכניתו. האם יצליח בכך גם ללא צעדים ראוותניים מדי, קיצורי דרך שלגמרי לא הולמים אותו?
 
עשרים ההקפות הראשונות עברו עליו, כצפוי, ללא שום אירועים מיוחדים. הבניינים שהקיפו את הכיכר נרשמו אצלו תחילה כרצף של מבנים אחידים צמודים במותניהם שחלקם העליון רחב משום מה מן התחתון. בהמשך החלו כמה מהם להתבלט כשהם דוחקים את האחרים לרקע. למשל, סניף בנק הפועלים שאביו, ככל הידוע לו, החזיק בו את כספו. או שלושת אולמות התצוגה הסמוכים זה לזה שהציגו בחזיתם בובות ראווה לבושות בהידור צונן תחת השלט AMOR...
 
אימו נהגה לטבול עבורו חצי חבילת שוקולד בקערית חלב חם עד להיווצרות תמיסה בצבע חום חיוור משני מרכיביה המקוריים שהיו ואינם עוד. מה שגרם לפעוט עם הנטייה הפילוסופית שהיה אז התכווצות של אימה סתומה בבטן. אימו הייתה צריכה לנהום לתוכה בשפתיה הבולטות קמעה, בטקס החוזר ונשנה שלהם, בטרם יתרצה וילגום מן הדבר הזה שקראה לו "שוחלב".
 
כך, מעצם התנועה המעגלית החוזרת ונשנית, הלכה הווייתו של פרופסור שמעון קרנובסקי ונמסכה בזו של הכיכר שמסביבה הוא חג. הגם שמטרתו, בחשבון אחרון, הייתה הפוכה לכך.
 
*
מגע אצבע חטוף על מקש הרדיו במכוניתו פגש משהו מודרני, אוונגרדי שהתנגן שם. מוזיקה מן הסוג שלא שמעת אף פעם לפני כן, גם לא תשמע בעתיד. כמה הקפות כבר עשה מאז חדל למנות אותן בליבו? קשה היה לו להעריך. את הבחורה בשמלה חושפנית בצבע תפוז שעמדה על נעלי עקב שחורות גבוהות בפתח בוטיק יקרני להחריד, מן הסתם, ראה כבר לפחות שלושים פעם. כמו גם את האיש השרוע למחצה, אגב ניהול שיחה טלפונית בנייד שלו, על גבי ספסל ציבורי.
 
ההתערות של ספסלי העץ החומים בעיסת הכיכר הייתה שלמה ומובהקת יותר מזו של יצורי האנוש, שרגע הם פה ורגע שם, כולל הוא עצמו, למרות התנועה הצנטריפוגלית המתמדת שלו.
בהקפה הבאה הבחורה בתפוז נעלמה.
 
*
חופת כיכר ענקית שמוטה לה במלוא סמרטוטיותה לאחר שכל האוויר אזל ממנה. כמו איזה ספארי שכוח אל, קרחת עפר מעוגלת חומה מנומרת בטלאֵי דשא ירקרק, שוממת כמעט לגמרי חוץ מאיזה פיליפיני לא נחשב עם הקשיש התשוש התורן שלו, או כריש נדל"ן שעודנו חולם על גאולת הקרקע הזו כדי למלא את קופת הקרן הקיימת הפרטית שלו אי שם בכספת של בנק שוויצרי בבזל.
 
שקט השתרר. שנברג, הודיע הקריין. ושמעון קרנובסקי, החג לנצח בחללית שלו מסביב לגרם השמיים שגילה, הניד ראשו כמאשר.
 
העצים הענקיים הבודדים האלה, מה שמם? בוקעים מתוך הכיכר השטוחה הזו בגזע מסוקס, זרועות עבותות, כיפה ירוקה כהה, עלווה צפופה כל כך שהיא אינה חדירה אפילו למבט היודע כול מלמעלה. הבחורה בתפוז צצה לה לפתע בלב אזור ה-AMOR עם עקבי הפגיונות השחורים שלה, כמו הייתה עוקבת אחריו.
 
אין ערבים בכיכר המדינה. עובדה.
 
האם איש לא יואיל להבחין סוף סוף במכונית האפור־עכבר שלו השועטת מסביב פעם אחר פעם כמו סוס מירוץ בהיפודרום מכושף, נחש המבקש לבלוע את זנבו?
 
השאלה היא מתי יהפכו הוא ומכוניתו מתמונה לאירוע? סיפור מעשה? מתי ישוב השוקולד ויתמצק מתוך העיסה החיוורת, הדלילה?
 
האור הפך לבלתי נסבל ממש. הרכיב משקפי שמש על עיניו. בבת אחת שינתה עיסת הכיכר את צבעה. הדבר השקיט אותו. לרגע.
 
מדובר, אחרי הכול, בהכרעה מוסרית במסווה של בעיה פסיכולוגית. לא להפך, כרגיל. אלא שיש לעניין גם צד אסתטי. הסגרתו לרשות הנוגעת בדבר צריכה להיות טקס טהור. קווים פשוטים ונקיים, בלי שום פעלולים זולים.
 
היה עדיף, ללא ספק! אבל צריך יהיה להתפשר.
 
*
הנמיך בחזרה את הרדיו ועשה במשוער עוד ארבעים הקפות, לא פחות. מד הדלק התקרב, רק התקרב, לאזור המסוכן, אבל המכונית כבר נסעה מאליה. מדי פעם האטה, נעצרה לרגע במעבר חציה והמשיכה מעצמה. חכם השביל מן ההולך בו, המכונית מנהגה, והסיפור, האם גם הוא חכם מן המחבר אותו? ומה קורה כשהסיפור מתפצל, ולאו דווקא לשניים, מה אז? סע, סע, חביבי, בשביל זה נוצר המעגל. סע! וואו... כמעט דרס עכשיו עובר אורח. צעקה צרודה, קללה, הופרחו לעברו, נחלשים ככל שהתרחק.
 
צפירה אחת קצרה. עזה, אך חטופה. לא הניבה תוצאות. המשיך ככה עוד כחצי הקפה, מחפש את ההזדמנות המתאימה ואז... כף הרגל הייתה הפעם חכמה מן הראש, מצא עצמו בולם בחטף את מכוניתו, רועד, נרעש כולו. כמעט הוסיף עוד קורבן חינם לרשימה.
צריך יהיה להתפשר, ומהר!
ועדיין, לצפור צפירה רצופה עיקשת בלי להפסיק, וכך למשוך, לתבוע, תשומת לב, נראה לו קל מדי, המוני.
 
אחת, שתיים, שלוש... ספר בלב... הינה הוא שוב, שליח הפיצה, על אופנועו, אוכל בעצמו משולש. מעין גילוי עריות קולינרי, או לפחות מעשה אונן. עמד כבר לצפור לו שנית, אם לא שלישית, כשלפתע... זהירות! מכונית משטרה! צמרמורת עברה בו. כבר? זהו? הפור הוטל? לא כשהוא נוסע אחרי המשטרה במקום להפך. אם כי, כשמדובר במעגל... עכשיו עצרה המכונית המשטרתית, נעמדה מאחורי מכונית בחניה כפולה. כשעבר לצידה הבחין שהיא צופרת צפירה אחת קצרה, בנוסח שלו, אבל בזעיר אנפין, להניס משם את עבריין החניה שבאמת התחלחל כל כולו ו...
בעיניים עצומות כמעט עשה עוד סיבוב אחד. הניח לפיסות קטנות של הכיכר לחדור מבעד לעפעפיו השמוטים למחצה. שליח הפיצה נעלם, שלא כמו האור הכחול, המרצד, לצידה של עוד מכונית בחניה כפולה. האט, עצר במקביל לרכב המשטרתי, חניה משולשת, לא כפולה, צפר להם במלוא הכוח צפירה שגם את המתים תעיר, והמשיך מייד. הם טולטלו שם, ללא ספק. כן, זה כבר יעשה את המלאכה. עצור! אישה עם עגלה כפולה חצתה את הכביש. בבקשה. בבקשה, גבירתי, האישה היא חידה ופתרונה... על המדרכה מימינו, באזור ה-AMOR, מישהו צעק משהו, נפנף לעברו בשרוולים לבנים ארוכים. הלאה, הלאה. זינק משם מייד. הבניינים המהופכים חלפו על פניו, מתנודדים מרוב עייפות. הוא דווקא ערני מתמיד. השוטרת ירדה ירידה אדנותית מהניידת שלה, נהג ביש מזל הצטנף על מושבו באימה... שוב, האיש במפרשים הלבנים מוחא לו כפיים. צעקה נשמעה. לידו כבר עמד עוד אחד, רוכב אופניים בלתי רכוב. סע, סע, סע! בסיבוב הבא המתינו שם כבר ארבעה. אחד מהם כיוון אליו טלפון נייד וצילם... צילם... צי שלם של...
 
באחת מוסטת היד להליט את פניו, ובבת אחת הכאב... הבושה. מה עשית? מה עשית, בן אדם?! איך שלחת ידך אל הנערה, האישה שעמדה להיות... אדווה, אדווה, פנייך עדיין כבושים ברצפה.
 
...צ'רנוביל הוא נצח, פרופסור. מבין אותי? אין די חול ובטון בעולם... צ'רנוביל עד סוף כל הסופים.
 
אין עיקש ממי שמאשים עצמו בפשע שלא הוא ביצע -
 
הנצח, קמראדית, הוא זונה, ולתור שמשתרך אליה קוראים אין סוף -
 
*
תעודות, בבקשה! למרות הטון המצווה, השוטרת נראתה עייפה, מותשת גם היא מן היום המשחר ובא. ריח של זיעה עלה ממנה. קליפת מדים תכולים, מגוהצים. תעודות, בבקשה. שתק. רישיון נהיגה! אין. תעודת זהות, אין. מה השם שלך? שפתיו נקמצו במיאון.
אמרו לך, תגיד ת'שם, נבחה מאחוריה פיסת שוטר גזורה על פי מסגרת החלון.
יאנוש.
משפחה?
קורצ'אק.
קימטה את מצחה... מנסה להיזכר... להיות שוב ילדה לדוגמה בבית ספר לבנות, תלמידה טובה.
לכו מפה! אתם מפריעים, תזוז מפה, אדוני. זה לא עניינך. גבירתי!!
שקט השתרר...
הדלת נפערה, פנים רזות, חמורות סבר, מכירות בערכן יותר מאשר בערכך. מתחת לכובע השרד השחור שלו, סמל המשטרה מצוחצח ומבריק עד כדי פדנטיות.
מי זה שמעון קרני?
משיכת כתפיים.
אז מה אתה עושה במכונית שלו, הה...?
ה"הה..." שיצא דקיק, גבוה, צווחני, אחרי הקול הנמוך, העבה, סיפק לו את העילה. פרץ בצחוק מהול, בגלל העצבים המתוחים, במעט בכי. כמו בריחת שתן בעת מאמץ.
 
בתחנה לא היה להם יותר מדי זמן בשבילו. גם לא ראש. זרקו אליו איזה סמרטוט של בד, שלא יטנף להם. אפו עדיין מדמם מן הסטירה שקיבל. אולי נשברה לו שם המחיצה...
לחולצה הקרועה לא נתנו את דעתם. חשבו בטח שמישהו משלהם עשה לו את זה.
המכונית היא של שמעון קרני, הוא נראה כמוהו, אז למה הוא מתעקש לומר שזה לא הוא?...
 
על פי עצתו החברית צלצלו למוסד האשפוז. יש פה מישהו במכונית של שמעון קרני. אולי הוא עצמו. מכירים? אומר שקוראים לו יאנוש קורצ'אק. כן, כמו ההוא מהשואה. אֶפּוֹכָה, אמר בבהילות, בוש לפתע בהתחזות הזו, הילדותית, המיותרת, קוראים לי אֶפּוֹכָה. עכשיו הוא אומר שקוראים לו פוכה, משהו כזה. אין להם אחד כזה, אמר לו החוקר, בקצה גבול סבלנותו. תגיד להם, אמר בקולו הסמכותי של מנהל־על, תחזור אחריי במדויק ותראה מה יקרה - לאנה קוראים צ'רנוביל, 3 מיליגרם ריספרדל ליום. מאשימה את עצמה במה שקרה לילד שלה ש... הבנתי! הוא אומר שלאנה קוראים צ'רנוביל, שני כדורים בלה בלה ליום. אומר לכם משהו? סימן לו בראש להמשיך. סאטמר האקסהיביציוניסט מאמין שיש לו שלושה אשכים. סאטמר מאמין שיש לו שלושה אשכים. אחד של אלוהים. אחד של אלוהים. נראה שהמשחק מצא חן בעיניהם. עוד! ד"ר ולנטיין התחפשה בפורים לפחזנית.
ד"ר ולנטיין התחפשה בפורים...
זה מספיק.
קרנובסקי, פרופסור קרנובסקי, שבבית החולים קוראים לו גם...
זה מספיק! אמרתי.
זה שהרג את אדווה. אהב אותה ורצח אותה.
 
 
יג
 
קשה לדעת כמה הקפות בדיוק עשה פרופסור קרנובסקי במכונית הסוזוקי האפורה שלו מסביב לכיכר המדינה בתל אביב בטרם נעצר על ידי שוטרי תנועה בשל מה שנרשם בדוח שלהם כנסיעה פרועה תוך סיכון נהגים והולכי רגל. משהתקשה לספק תשובות ענייניות להתנהגותו החריגה, ובהעדר תעודות מזהות כלשהן, הוא נדרש לבוא לתחנה לשם המשך החקירה. התנגדותו הפיזית לכך חייבה הפעלת כוח שגרם, כך נמסר, לפציעה שטחית באפו. לאחר תשאול קצר בתחנה הוחלט להעביר אותו, בהסכמתו, להמשך הבירור בעניינו לבית החולים הפסיכיאטרי שעם הסגל שלו, כך התברר, הוא נמנה.
בבית החולים השתררה כמובן מהומת אלוהים כשמנהלו הכול יכול של המוסד הזה הובא לשם בניידת משטרה, בבגדים קרועים ומוכתמים בדם, בפיו משפט אחד שהוא חזר עליו שוב ושוב: כפסיכיאטר מומחה על פי הסמכתי אני מורה לאשפז אותי באופן מיידי במתקן לבריאות נפש זה על פי תקנה...
לבסוף הוחלט לעכבו בינתיים להסתכלות. לא במחלקה, כמובן, אלא בחדרה של החשבת אורית, שנעדרה באותו יום. זאת בתוספת כדור אחד... וכדור... זאת כדי למנוע התפתחות של... ו"לייצב במשהו את מצבו הבלתי יציב". כך במקור, כולל המקומות המחוקים. במקביל נעשה ניסיון שלא צלח לאתר בארצות הברית את אחיו, קרוב המשפחה היחיד שלו שהיה ידוע עליו במוסד.
מטבע הדברים ניסו הכול לנהוג בו, גם במצב עניינים זה, בכבוד ובזהירות מרביים. וגם אם ביחסם של מרבית אנשי המוסד הזה כלפי מנהלם היו מאז ומתמיד יותר מן היראה וההערכה מאשר מן החיבה, שלא לדבר על אהבה, לב מי לא נחמץ בראותו אותו במצב עלוב שכזה. אבל משהחל הפרופסור להתפרע, תקף אנשי צוות באופן שנראה אומנם מאולץ במקצת ובכל זאת, תקיפה היא תקיפה — לא נותרה ברירה אלא להגיב בהתאם. כך קרה הדבר, הלא ייאמן ממש - פרופסור קרנובסקי, מבחירי אנשי רפואת הנפש במדינה ומנהלו הכול יכול של אחד המרכזים הרפואיים הפסיכיאטריים הגדולים והחשובים שלנו, הושם בכותונת כפייה והושכב בביתן 38 המבודד יחסית. למרות מצוקת כוח האדם במחלקה הורה סגן מנהל בית החולים, עכשיו המנהל בפועל, לאח דאוד, המנוסה והאמין ביותר מקרב אנשי הצוות הזוטרים שם, לעזוב את משמרתו במחלקה ולהשגיח אישית ומקרוב על הפרופסור. עליו לוודא כי אין יוצא ואין בא בביתן שבו הוא שמור ולהיות ערני וקשוב לכל צורכי המאושפז רם המעלה, שאיש אינו יודע לְמה עוד ניתן לצפות ממנו.
אלו היו, אם כך, ההנחיות. ברורות וחד־משמעיות מאלו לא ייתכנו. אלא שהעולם מתנהל, כידוע, על פי סדר מעורבב משלו. בשל אותה מצוקה עצמה שבה דובר קודם לכן, שבעטייה נדרשה התערבות של סמכות בכירה כזו כדי לשלוף את דאוד מן המחלקה העמוסה, מצא עצמו דאוד מוזעק אליה שוב ושוב ל"כיבוי שריפות" וחוזר בחופזה אל המטופל שלו - מרחק של כשש מאות מטרים - רק כדי לגלות ששם אין שום חדש. הפרופסור היה שרוע על מיטתו, אחוז תנומה, ידיו המלופפות סביב עצמו קשורות זו לזו בקצות שרווליהן. ואכן, גם בשנתו דבר מה שונה וזר היה משוח על פניו, אבל דאוד התקשה להחליט אם מדובר במשהו שנסתלק מן הפרצוף הזה או שנתווסף לו דווקא. כך או כך, לאחר מספר התרוצצויות כאלו בין הביתן למחלקה נעל דאוד את דלת הביתן, שלשל את המפתח לכיסו ונשאר היכן שבאמת נזקקים לו. הפציינט הפרופסור שלו יסתפק בכך שבכל שעה עגולה יבוא כדי להציץ בו. לו יכול היה הוא להביע את דעתו בעניין זה, בכך היה דאוד משוכנע, זה בדיוק הדבר שהיה מצפה לו במצב עניינים שכזה מכל אח או אחות ראויים לשמם.
 
ביתן מספר 38 היה המבנה המזרחי ביותר של בית החולים הפסיכיאטרי והמרוחק ביותר מן הכביש שנמתח לאורך חזית המוסד הזה, על החומה המקיפה אותו, והוביל אל שערו. שורת הביתנים המרכזית, בצורת ש' הפוכה, היא שקיבלה את פני המבקר במוסד. ניסיונותיו החוזרים ונשנים של פרופסור קרנובסקי לרענן איכשהו את החזות של המבנים המיושנים הללו בקושי ניכרה בהם. אחריהם בא הבניין הסגלגל של ההנהלה. מבנה הדור יחסית, מרוצה מעצמו, שבנייתו הושלמה כבר כמעט באותה העת שהפרופסור התמנה למנהל המקום. אילולי כן, בשום צורה ואופן לא היה נותן יד לשימוש המפלה הבזבזני הזה בתקציבו המוגבל של המוסד.
בשל ריחוקו ובידודו היחסי שימש ביתן 38 את בית החולים למקרים חריגים בלבד. לרוב שוכנו בו חולים מיוחסים במיוחד, שהובאו אליו עד למציאת פתרון של קבע, ושנדרשה בעניינם דיסקרטיות מלאה. למשל, בנו של שר בכיר בממשלה שלקה בדיכאון כה קשה שהחל פוגע בעצמו, או דוגמנית ידועה מאוד שממש לפני תצוגת אופנה חשובה נעצה את שיניה, עד זוב דם, בכתפה החשופה של אחת מעמיתותיה עד שצריך היה להשתמש בכוח רב כדי להתיק אותה ממנה. אנשים מורמים מעם שבעולם הבלתי מושלם שבו אנו חיים נאלץ גם הפרופסור - שתגידו עליו מה שתגידו, דון קישוט הוא לא היה - לתת להם, לפחות לזמן מה, מעין יחס מועדף.
הביתן עצמו, קטן מכל היתר, לא התנאה במראה מיוחד. ניתן לדמות אותו למעין צריף נופש סימפטי וצנוע גם יחד, אלא שבסמוך לו מצויה הייתה חורשה של עצי פלפלון דמויי־אלה שניטעו שם כנראה לפני שנים והיה בהם כדי להצהיל גם את העין הנכאה ביותר בירקות הטבעית והרעננה שלהם. כשהחלון והתריס לא היו מוגפים ניתן היה לשמוע קולות של ציפורי שיר המקננות בהם, אלא שעכשיו, בדממה המוחלטת ששררה בחדר, יכול היה הפרופסור להאזין רק להלמות ליבו, שאותה מצא תכופה וחזקה מתמיד, כנראה בשל השפעת הכדורים שקיבל. קול הפיצוח הדק שהגיע לאוזניו מכיוון החלון המזרחי נשמע לו כענף שהתבקע לשניים אי שם בתוככי יער עד, שלמעט ריצודה הרפה של קרן אור גלמודה שרוי תמיד בחשיכה מוחלטת. אבל כידוע, גם מה שנראה במבט ראשון כציר שלוח ממחוזות האינסוף, מתגלה לעיתים כבן בית. התריס המוגף נהדף לאיטו ומאחוריו נראו פניו העגלגלות, העטויות זקן בן יומו, של סאטמר. אצבעו הייתה מונחת על שפתיו כמבקשת לשמור על השקט.
לרגע, רק לרגע, עצם שמעון את עיניו. כשפקח אותן היה כבר סאטמר, זריז וגמיש כחתול, למרות משקלו הניכר, בתוך החדר.
מה אתה עושה פה, פרופסור?
עשיתי מעשה רע, סאטמר. לקח לי המון זמן להודות בכך, אבל מישהי מתה בגללי. אני הרגתי אותה.
אבל פרופסור, אתה לא יודע? התפלא סאטמר. בעודו מפשפש בקדמת מכנסי הפיג'מה הצהובים שלו, שלף משם, כמנהגו תמיד, פיסת צינור שחור שעליו מצובעים פני אישון צמוקים, ...לא אמרו לך? לכאן מגיעים רק הקורבנות.
 
כשחזר דאוד לבדוק מה שלומו של החולה רם המעלה שלו נפלה עינו מייד על החלון והתריס הפתוחים לרווחה. דרכו נשקף אליו גב רחב, דשן ומיוזע, מתנוצץ באור המלא הטבעי והמלאכותי גם יחד שהחדר היה שטוף בו. כשרק תחתונים אפורים לגופו שכב שם סאטמר על צידו כשהוא מכורבל ודחוק אל בן הזוג שמצא לו שם בכותונת הכפייה הלבנה שלו. דרך תקרת האסבסט, שמטעמי ביטחון כוסתה בקצף פלסטי בצבע קיא מעודן, בהה הפרופסור בעיניים שקטות, פקוחות לרווחה אל שמיים שיש רבים וטובים שיקראו להם ריקים. לא דאוד. כתלמיד חובב נלהב של ג'לאל א־דין רומי, הפילוסוף והמשורר הסוּפי הידוע, האמין דאוד שבעבור כל אדם ואדם צופנים השמיים בשרטוטיהם המתאבכים את דיוקנו של אל פרטי בדמות האהוב או האהובה שהלכו ממנו לבלי שוב. אפילו אם מדובר בסך הכול באישה שנאמנותה המובטחת לנצח נצחים נקנתה בכוח הסכין הרוחצת בדמה — דרגת שפלות שאיש לא היה רחוק ממנה כמוהו, אבל לצערו לא הייתה נדירה כל כך במקומותינו.