הדברים כפי שהם

הקדמה

 

הבודהה של זמננו, בודהה שָאקְיַימוּנִי, חי לפני 2,450 שנה בתרבות המפותחת מבחינה רוחנית של צפון הודו. לאחר ההארה שלו, הוא לימד בשמחה במשך ארבעים וחמש שנים כשהוא מוקף תלמידים מחוננים. התנאים בזמנו היו אידיאליים לבחינת לימודיו ולהפצתם הנרחבת. זו הסיבה שחוכמתו ושיטותיו כה נפוצות גם היום. שלושה קאנונים חשובים של לימודים בודהיסטיים התפתחו: הקאנון הטיבטי (קָאנְגְ'יוּר/טֶאנְגְ'יוּר), הקאנון הסיני והקאנון הפַּלי. הקָאנְגְ'יוּר מורכב מ-108 כרכים ומכיל 84,000 לימודים שונים. אלה מילותיו של הבודהה עצמו אשר נכתבו לאחר מותו על ידי אלו מתלמידיו שהיו בעלי זיכרון מדויק. הטֶאנְגְ'יוּר הוא תוספת של 254 כרכים המכילים ביאורים לדבריו של בודהה מפיהם של תלמידיו המנוסים. הן הקאנג'יור הן הטאנג'יור תורגמו לטיבטית בתקופה שבין המאה השביעית למאה הארבע עשרה.

 

כשבודהה עזב את גופו בגיל שמונים הוא אמר "אני יכול למות מאושר. לא הותרתי אף לא לימוד אחד חבוי ביד קפוצה. כל מה שיועיל לכם כבר נתתי. הֱיו האור המנחה לעצמכם". אמירות כאלה מראות כי לימודיו מתמקדים בבשלות האנושית ובחיים האמיתיים. כשנשאל מה הוא מלמד ומדוע, הייתה תשובתו של בודהה ישירה באותה מידה "אני מלמד כי אתם וכל שאר היצורים רוצים להיות מאושרים ולהימנע מסבל. אני מלמד את הדברים כפי שהם".

 

בתי ספר רבים התפתחו מתוך רוחב יריעתם של לימודים אלה, וכולם מכוונים להתאים את גופנו, דיבורנו ותודעתנו עם אלה של הבודהה. הם מפתחים את הפוטנציאל האנושי על ידי שימוש בתרגולים המדורגים שעליהם הוא המליץ. מכיוון שלימודיו חובקי-כל בהיקפם ומתבססים על ניסיון ולא על אמונה, אין די בפירוט תוכנם בלבד. רק בהשוואה עם השקפות עולם ודתות אחרות מתבהרת תרומתו הייחודית של בודהה. נוסף על כך, מומלץ לגשת לנושא עם כמה שפחות תפישות מקובעות.

 

רבים במערב עשויים לראות בבודהיזם פילוסופיה. זה נכון במידה שלימודיו של בודהה הגיוניים לחלוטין. בהירות וחירות מחשבה הן תפקודים של תודעה מפותחת היטב והן מתחזקות בהתמדה ככל שאנו מתקרבים למצב זה. אם הלימודים של בודהה גורמים ליכולות שלנו, ולהגיון במיוחד, לפרוח במלאות, מדוע לא לקרוא לבודהיזם פילוסופיה?

 

הפילוסופיה פועלת ברמת הרעיונות. אנו מוצאים עונג בטיעון מושלם ואז משיבים את הספר למדף. אך לימודיו של בודהה מתעלים מעל לתפישות. הם יוצרים שינוי מעשי ומתמיד בגוף, בדיבור ובתודעה, ומספקים השקפה על-אישית על העולם החיצון; לימודיו של בודהה משנים עמוקות את מי שמתרגלים אותם.

 

אפילו בשלבים הראשונים של התרגול יפוגג השימוש בהבנה הבודהיסטית ובשיטות המשחררות של בודהה כל תחושה של היותנו קורבן חסר אונים. כאשר אנו נוכחים שהארועים קורים בתוך דפוס של סיבה ותוצאה, ושאפשר אפוא לשלוט בהם, מתעורר בנו אמון, המחדד בתורו את התיאבון לידע נוסף. עם מודעות מוגברת כזו, אנו פועלים ללא מאמץ ובאופן מועיל יותר, מתוך מרכז שאינו ניתן לערעור. מכיוון שלימודיו של בודהה משנים באופן בסיסי את מי שמתרגל אותם, הבודהיזם הוא יותר מפילוסופיה.

 

אחרים עשויים לתהות אם בודהיזם הוא פסיכולוגיה. מתרגלים בודהיסטיים שהודרכו כיאות מדווחים לעתים קרובות על תוצאות מוחשיות כמו שלווה, סיפוק וכוח פנימי מוגברים גם לאחר חשיפה קצרה. לפיכך ניתן לטעון שהלימודים הבודהיסטים הם באמת מעין פסיכולוגיה.

 

מה אפשר לומר על כך? המטרה של מדע משובח זה היא ברורה: לשפר לאנשים את חיי היום-יום שלהם. כל האסכולות הפסיכולוגיות שואפות לכך שהחברה תפיק שימוש כלשהו מכל פרט, כך שאיש לא יסבול או יכביד על זולתו יותר מדי, במשך שבעים או תשעים השנים שחיים מרבית האנשים במדינות המערביות בימינו.

 

במידה שבה לימודיו של בודהה מביאים לתוצאות דומות, הפסיכולוגיה והבודהיזם חולקים אותן מטרות יחסיות. אך בלימודיו של בודהה יש הרבה מעבר לכך: הם מראים שמצב נפשי מותנה לעולם אינו קבוע, ושבסופו של יום אי אפשר לבטוח בשום דבר חולף. בעבור מי שמוכנים לבטוח בַּמַראָה שמאחורי ההשתקפויות ובאוקיינוס שמתחת לגלים, הבודהיזם מצביע על מה שבין המחשבות ומאחוריהן, ומבסס את חוויית המודעות האל-זמנית עצמה. רק המימוש הזה חושף את האיכויות שבכוחן להעביר אותנו דרך הזקנה, החולי, האובדן ואפילו את המוות.

 

בעקרון, ה"פסיכולוגיה" של בודהה עוסקת במה שמעבר לשטף הסיבתיות הנחווה בחיים האלה. בודהה הוכיח כי המהות המוחלטת של התודעה, המשותפת לכל היצורים, ריקה מכל איכות העשויה להגביל אותה במרחב ובזמן. על ידי מתן דוגמא אישית הוא המחיש מעבר לכל ספק, ששטף החוויות הפיזיות והנפשיות שאנשים מזדהים אתו ומייחסים לו את זהותם, הוא חולף ביסודו ואינו אמיתי. הוא הסביר שהתודעה המותנית היחסית שאנו חווים, היא שטף של רשמים משתנים המאוגדים על ידי אשליה של עצמי. עצמי כוזב זה, בשיתוף עם אחרים, יוצר את העולם ואת האופן שבו הוא נחווה על ידי כל היצורים, מזמן חסר ראשית. הוא לימד שחוויות וארועים שמקורם אינו מובן במושגים של תקופת החיים הנוכחית נובעים בהכרח מפעולות שנעשו בקיומים קודמים. כך, מחשבות, מילים ופעולות שלנו היום – אלא אם יומרו או יטוהרו – יקבעו את העתיד שלתוכו ניוולד. עקרון חובק כל זה של סיבה ותוצאה נקרא קַארְמָה והוא מסביר מדוע הנסיבות הפנימיות והחיצוניות שלנו מגוונות כל כך.

 

ההבנה שלמעשה אנו חווים את תוצאותיהן של המחשבות, המילים והפעולות שלנו, גורמת לדרך ולמטרה להיות ברורות, ואנו יכולים להתחיל את פעילותנו מרמה בוגרת של ביטחון עצמי ועצמאות. לא כולם מוכנים לקבל את הידע הזה בקלות, במיוחד לא אנשים הנקלעים למצבים קשים. בודהה מכל מקום, נמנע מלהפנות אצבע מוסרנית, והוא לימד כי הסיבה לסבל אינה רשע, אלא, בּוּרוּת בסיסית, המוֹנעת מאתנו לראות את עצמנו כחלק משלמות. סילוק הבּוּרוּת מסלק את השליליות, ובכך הוא מוביל לאושר המתמיד – שהוא המטרה של כולנו.

 

הן הפסיכולוגיה והן הבודהיזם משנים אפוא את האדם. אך בשעה שהפסיכולוגיה נותרת בעולם היומיומי המותנה, מתעלה הבודהיזם מעל לכל דואליות שנחווית, בכך שהוא מראה שמהות התודעה היא אל-זמנית ובלתי נבראת. לאחר שהוכח כי הן העולם הפנימי והן העולם החיצוני הם חולפים וריקים מכל מהות בת קיימא, אנו יכולים להתרווח באושר בשניהם. הלימודים מכוּוָנים אל החוֹוֶה ואל העושר הגלום בתודעה התופשת. בודהה מעורר אנשים להבין כי מטרת החיים אינה יכולה להיות קיום נוח וריקני עד לסופם, אלא, המטרה חייבת להיות האתגר ההולך וגדל של גילוי הפוטנציאל המלא שלנו.

 

מתי מתעוררת באנשים הנטייה לנהל את חייהם באופן מודע? כאשר הם מבינים את חוק הסיבתיות ומחפשים כלים להימלט מכאבם באופן פעיל, כאשר צברו רשמים חיוביים רבים עד כדי כך שיהיה זה מגביל לא לחלוק אותם עם אחרים, כאשר הם מגלים את הפוטנציאל הבלתי-מוגבל של יצורים ומצבים, וכאשר הם מבינים שלחיות במלאות זה האושר העילאי. כדי להצליח במאמצים מהסוג הזה תעזור לנו ההבחנה שכל עוד הרגשות, המילים והפעולות שלנו הם מזיקים, אין בידינו לעשות דבר למען אחרים. אחר כך אנו מבינים את הסיפוק שבחמלה ובחשיבה הבהירה ברמה נעלה מהרמה האישית. לבסוף, ישנם כאלו בהם מתעוררת השראה מיידית למראה דוגמאות חיות ומשכנעות המשקפות את מהותה הפתוחה, המוכשרת והבלתי מוגבלת של התודעה. הם מלאי ציפייה להיות כמו המורים האלה.

 

יהיו אשר יהיו הסיבות המניעות אותנו והרמות שמהן אנו רוצים להיכנס לתרגול, השיטות הבודהיסטיות ממלאות אותנו אומץ, שמחה, כוח ומביאות את העושר שבאהבה. הן מאפשרות לפוטנציאל של הגוף, הדיבור והתודעה שלנו להתגבר בהתמדה. עם המודעות הגוברת לכך שהכול משתנה כל הזמן, אנו מוצאים את החופש. ההבנה ששום דבר מותנה אינו נמשך או קיים באמת, שלידה ומוות תקפים לגבי הכול, ששאיפת האדם לאושר וניסיונו להימנע מסבל זהים בכל מקום, שהיצורים הם רבים מספור בעוד הפרט הוא יחיד, מוליכה אותנו בהדרגה לתפישה שהיא מעל לאישי. כל הרגשות המטרידים נעשים מחוסרי בסיס כשמכירים באי קיומו של עצמי או של אני מוחשי תמידי בגוף או בתודעה. כך מוגשמת המדרגה הראשונה, שאינה מטרה בפני עצמה אלא מתנה בדרכנו להועיל לכול: מצב השחרור. כאן מתפוגגת אשליית האגו הנפרד ואיננו מזדהים עוד עם הסבל. זהו הבסיס לרמה המוחלטת של הארה יודעת-כל.

 

המדרגה השנייה והאחרונה בהתפתחותנו – הארה – היא ההגשמה המלאה של התודעה, השהות נטולת המאמץ והמודעת לחלוטין בכאן ובעכשיו. מצב אינטואיטיבי זה המתעורר מאליו מופיע עם התמוססותן של כל התפישות המגבילות. כשהחשיבה הרגילה של או/או מרפה את אחיזתה ובמקומה מופיע המרחב להשקפה רחבה של גם וגם, מתעוררות אינספור היכולות הטבועות בתודעה. רבים מכירים טעם זה מרגעים מרשימים בחיים של שמחה מתפרצת. פתאום הכול מלא משמעות ואנו מחוברים אל הכול. המרחב אינו מפריד עוד, אלא מאגד הכול כפוטנציאל וכמיכל. הוא יוצק משמעות בכול, מעביר וחובק הכול. עם ההארה, יכולת התפישה של התודעה נעשית בלתי מוגבלת, בהירה ומרגשת יותר מכל דבר נתפש או ידוע. מאחר שהחוויה של אושר עילאי והשראה אינה דועכת לעולם, תהיה זו תוצאה משונה לדיון בפגישה עם הפסיכולוג.

 

קיימת גם השקפה שלישית הטוענת כי בודהיזם הוא דת, אף על פי שהוא שונה ממה שהחברות המערביות מבינות כשהן מדברות על דת. הבדל יסודי אחד מופיע כשבוחנים את המילה עצמה (רֶליגַיה). התחילית הלטינית רֶה פירושה 'שוב' או 'לחזור' ואילו לִיגַאר פירושו 'לאחד' או 'לאגד'. הדבר מבטא כיצד דתות האמונה של המזרח התיכון אשר שלטו בחלק גדול של העולם זה כאלף שנים, בעצם מנסות למצוא את דרכן בחזרה לדבר-מה מושלם. מכל מקום, דתות ההתנסות כגון הבודהיזם, אינן יכולות להסתמך על כך שמצב שהושג מחדש, גן עדן שנפלנו ממנו זה מכבר, יהיה אֵיתָן. הרי פירוש הדבר הוא שמצב זה לא היה מוחלט מלכתחילה וכי נוכל לשוב ולאבדו בכל עת.

 

מנקודת השקפה בודהיסטית, תמיד היינו מבולבלים, מכיוון שהתודעה, בדומה לעין, אינה יכולה לראות את עצמה. מאחר שלימודיו של בודהה הם מַראָה המאפשרת לתודעה לזהות את מהותה הטבועה האל-זמנית ולהכיר את עצמה כחובקת סובייקט, אובייקט ופעולה, מרגע שנמצאה הבנה זו, היא אינה אובדת עוד לעולם.

 

אם מתייחסים לבודהיזם כדת, יש להבחין בין סוגים שונים של שכנוע. ישנן דתות של אמונה המתערבות בכבדות בחיי בני האדם, כגון היהדות, הנצרות ויותר מכל האסלאם (שפירושו המילולי הוא כניעות, המכתיבה כל פעולה שיש לעשות או להימנע מלעשותה, והיא משוללת כל מוסריות טבעית). האלים שלהן, שעליהם הכריזו בנצרות וביהדות כי הם היסטוריים, ניחנים במאפיינים אישיותיים ותכונות אנושיות מוגזמים ולעתים מטרידים, אך אינם רלוונטיים לעולם של היום. כנגד הדתות האלה ניצבות דתות ההתנסות הלא-דוגמטיות מהמזרח הרחוק, כגון נזר ההינדואיזם הנקרא אַדְוַואיטַה-וֶודַנְטַה, מרבית הטאואיזם ובודהיזם. מטרתן היא מימוש פוטנציאל התודעה.

 

כאמור, לשני סוגי הדתות האלה יש מטרות ושיטות שונות. דתות האמונה שהן כה דומיננטיות בעולם כיום הופיעו כולן באזור קטן במזרח התיכון. היסטורית, המוקד הפוליטי שלהן הוא בעיר ירושלים והשורש המשותף להן הוא התנ"ך, שאת צורתו הנוכחית קיבל לפני כמה אלפי שנים בחברות השבטיות שלהן.

 

החֶברות במזרח התיכון היו אז, ועודן היום, עסוקות במאבק מתמיד על שליטה והישרדות. זו הסיבה שהן עובדות אלים זכרים, מתחרות על מאמינים ומכניסות הכול תחת חוקים שניתנו על ידי האלים. על בסיס התנאים האלה התגבש הרעיון של כוח חיצוני הבורא, המעניש והשופט, כוח שהאמת שלו הייתה חייבת להיות נפרדת מזו של בני האדם. מכיוון שטענה זו היא בבסיסה בלתי ניתנת לבחינה או להשגה, יש פשוט להאמין בה. משימתו של המאמין הכנוע היא אפוא למלא את משאלותיהם של כוחות חיצוניים כאלו ושל נציגיהם, שהרכיבו תורות מדוֹגְמוֹת, איסורים, ציוויים ודיברות. המאמינים חייבים גם להיצמד לאמונה מנוגדת לניסיון הבוגר, והיא, שדרך אחת בלבד היא אמיתית וטובה לכולם ואילו כל הדרכים האחרות הן רעות. במהלך 2,000 השנים האחרונות הרגו הדתות יותר בני אדם מהפוליטיקה, ובדרכים אנושיות הרבה פחות. כל חברה מתורבתת צריכה לראות בהן מותרות מסוכנות ולפקח ברצינות על התנהגותן.

 

בערך באותה תקופה שבה הופיע התנ"ך, הופיעו בצפון הודו ובסין הדתות המבוססות על התנסות של המזרח הרחוק, והפעילו לחץ נמוך בהרבה. ככל הנראה, החברות העשירות ומתורבתות יותר שלהן, היו שלוות פחות וברוטליות יותר מכפי שרבים כיום רוצים להאמין, אך המלחמות שניהלו לא היו מלחמות דת. אנשים בעלי השקפה דומה שירתו בצבאות השונים ומטרותיהם היו ארציות. אלה היו בוודאי תרבויות עשירות בעלות שפע רב. כיוונים פילוסופיים רבים התקיימו בו זמנית ואנשים רבים ביקשו מידע וחירות של התודעה. בתנאים כאלה התפתחה בדתות מגמה שונה לגמרי; מטרתן נעשתה להשיג חיים טובים יותר בעבור האדם, לחשוף את הפוטנציאל האנושי שלו. הנטייה להכתיב תקנות המאלצות את כולם לחשוב באותו כיוון מועטה למדי בקרבן. אפילו כאשר נלחמו על כסף, אדמה או השפעה נתפשו הגישות המעשיות השונות לאמת כמועילות למצבים הפרטיים השונים. לדוגמא, בודהה הזהיר תמיד את תלמידיו מלהאמין בפשטות בלימודיו. הוא רצה שכל מי שבא אליו ישאל שאלות, יבחן ויאשר את דבריו מתוך ניסיונו האישי. משְאלתו בעבור כולם הייתה אז, ועודה היום, שנהיה בעלי החירות הרוחנית שתעצים אותנו כך שנגיע להארה.

 

לשם כך, שיטה המבוססת על "צעד-צעד" תהיה מועילה בעבור מרבית האנשים, עד שיפתחו בסיס בלתי ניתן לעירעור של קַארמָה טובה, חמלה, חוכמה ומודעות על-אישית. מנקודה זו והלאה יופיעו התוצאות באופן טבעי, כאשר אנו מבינים שהסיפוק וההגשמה שחיפשנו היו תמיד בתוכנו. מדובר פשוט בתודעה שלנו.

 

מכיוון שבודהה ידע זאת, הוא בָּטח בעצמאות, בכישורים וביכולות של תלמידיו כאמצעים למימושם העצמי. על ידי הצבת המראה המשחררת והמאירה של לימודיו לנגד עיניהם, הוא הראה להם את העושר החבוי בכל אדם. הפוטנציאל של כל אדם להארה נקרא אפוא טבע הבודהה. ללא האמון במצב העל-אישי הזה, אין לא דרך ולא מטרה.

 

השקפה זו, של שלמות טבועה, היא ההבדל הבסיסי בין הבודהיזם לבין דתות העולם המבוססות על אמונה. הן ההינדואיזם והן הטאואיזם כוללים כמה לימודים מוחלטים הדומים או המושפעים מהבודהיזם. זו הייתה התוצאה הטבעית בחֶברות הקרובות כל כך מבחינה שבטית בהודו ובטיבט.

 

בודהה נמנע ממה שמכונה כיום הנסתר. אמנם נוגעת ללב העובדה שאנשים מסוימים ניסו לשמר – ללא סמים – את ההרגשה האידיאליסטית של שנות השישים אל מול האנוכיות מצוּפת הכרום של העשורים שבאו לאחר מכן, אך אין די בגישתם הרגשית בלבד להבנת העולם. כדי להכיר את התודעה בבהירות, על האדם להתפתח בכל ההיבטים שלו, ובכללם בחשיבה הביקורתית. ערבובם יחדיו של (חלקים נעימים לאוזן של רוחניוּת המובאים ממקורות שונים ושיווקם כאמיתות אל-זמניות, לא יוביל אלא לבלבול מתוק. אפילו אם יופיעו במשובחת שבאריזות החדשות, אך ללא מתן התוקף של דורות רבים של ניסיון אמיתי, תערובות כאלה לא יִתְעַלוּ מעבר לעולם התפישות והמילים. ידע אמיתי מתעלה תמיד ויש בו עוצמה אדירה.

 

אם כן, מה מלמד בודהה כאמיתי באופן מוחלט? הוא מסביר כי מהות אל-זמנית היא דבר הנמצא בכול, יודע הכול והנו הבסיס לכול. שדבר-מה מוחלט חייב להתקיים תמיד ובכל מקום, הוא אינו נברא ואינו נחרב; אם לא כן, הוא יהיה מותנה ויחסי. המרחב והעושר של הפוטנציאל הגלום בו מתפשטים מעבר למושגים של 'מה קיים' ו'מה אינו קיים'. לאחר שיוצרים את התנאים הנכונים, אפשר להכיר באותה אמת נפלאה. חוסר היכולת לחוות את כולה או חלקים ממנה עד להארה, נובע מהליקוי הבסיסי של כל תודעה בלתי מוארת: חוסר היכולת לדעת את עצמה.

 

כל לימודיו של בודהה מכַוְונים לטבע התודעה ומספקים דרכים להביא להתעוררותה המלאה. בחפשנו אחר מודעות כלשהי שהינה אל-זמנית ובלתי ניתנת להריסה המתבוננת מבעד לעינינו, המודעת לדברים או החוֹוָה אותם, לא נמצא דבר-מה מוצק, קיים או עובדתי. זו הסיבה שבודהה מסביר כי מהות התודעה היא ריקה. בתקופתו הובנה המילה במשמעות של ריקה מדבר כלשהו, לכן הייתה שימושית לביטוי העובדה שהמודעות הנחקרת אינה חומר ואין לה איכויות מוגדרות. עם מינוח כזה, 'רֵיקוּת' לא נקשרה עם רעיון של חור שחור או של כלום, אלא, אנשים הבינו שהחוֹוֶה, אין לו גודל ולא משקל, לא עומק, לא רוחב ולא אורך, והתודעה אינה דבר העלול להתפרק או להעלם אי פעם.

 

מתמטיקאי בן ימינו ודאי היה מכנה את מהות התודעה "היסוד הניטרלי של הדברים". מדען היה מדבר על פוטנציאל טבוע, ובעל מלאכה יכול היה לומר כי "היא אינה דבר". מאהב או לוחם, החווים את העולם כהתפשטות של החושים שלהם, היו חווים את התודעה כמרחב פתוח.

 

ההפניה אל מהותה הריקה של התודעה מביעה אֵמון עמוק. אף על פי שגופים מתים ומחשבות באות והולכות, הדבר שחוֹוֶה את הדברים אינו נולד ואינו נוצר. התודעה נותרת אפוא מעבר למוות, לריקבון או להתפרקות. במהותה היא כמו המרחב: מיכל אל-זמני המאפשר לכול להופיע; הוא חובק, יודע ומחבר בין כל התופעות. גם אין בנמצא כוח חיצוני שיש להאמין בו. כל אדם אחראי למצב ולהתפתחות שלו או שלה. על ידי מתן דוגמא מגלם בודהה מטרה מוחלטת שאליה יכולים להגיע כולם. על ידי הכרת מהותנו טוב יותר דרך לימודיו, אנו משיגים מחסה אמיתי ומקבלים תמיכה איתנה על בסיס יומי כבר מתחילת דרכנו להארה.

 

בהודו-סין, להוציא את וייטנאם, ובסרי-לנקה, מופיעה המטרה הסבירה של התרגול הבודהיסטי במצב הנקרא שחרור. פירוש הדבר הוא הסרת אשליית הקיום של אני פרטי ובר קיימא. לעומת זאת, האסכולות הצפוניות של הבודהיזם שואפות להארה מלאה, הסרה מוחלטת של כל רעיון דוּאלי. במיוחד לשם מטרה אחרונה ומוחלטת זו, יש צורך בלימודים הפילוסופיים והפסיכולוגיים הגבוהים של בודהה: הדרך הגדולה, כפי שהיא מכונה, ובמיוחד בכלים של דרך היהלום. כאן עולה חשיבותו של הגוּרוּ, או של הלַאמָה – חברנו הָאֲמין בזמן שאנו מתפתחים – בד בבד עם היעילות.

 

לימודיו של בודהה הם המפתח לשמחה בת קיימא. באמצעות ידע זה הוא מופיע כמורה, כמגן וכחבר שלנו. על ידי שימוש בעצתו נוכל להימנע מסבל, לפתח את עצמנו בדרך רבת עוצמה ולהועיל לאחרים. בודהה עצמו בחר את השם המתאר את לימודיו באופן הטוב ביותר: 'דְהַרְמָה' בסנסקריט ו'צ'וֹ' בטיבטית. במערב מִתַרגם המונח ל"הדברים כפי שהם".