החינוך מתחיל לפני הלידה

1

חינוך ההורים

 

ייתכן שחלקכם שואלים את עצמם מדוע, לאור היותי מחנך, אני עוסק רק לעתים נדירות בחינוך הילדים. כל אנשי החינוך עוסקים בילדים, ואני לא, ואני יוצא דופן בכך. מדוע? משום שלדעתי צריך להתחיל בחינוך ההורים.

אני לא מאמין בשום תיאוריה חינוכית, אני מאמין באורח חייהם של ההורים לפני ואחרי לידת ילדיהם, וזו הסיבה שמעולם לא באמת רציתי לדבר על חינוך ילדים. אם ההורים לא עושים דבר כדי להתחנך בעצמם, איך יוכלו לחנך את ילדיהם? אנחנו מדברים עם הורים על חינוך ילדיהם כאילו הם באמת מוכנים לכך, ההנחה היא שהם ערוכים לכך מרגע שנולדו להם ילדים. אך למעשה, לעתים קרובות הם אינם ערוכים לכך, ועלינו קודם כול לחנך אותם וללמדם כיצד להשפיע לטובה על ילדיהם.

אולם מאחר שרבים אינם מכירים את דרכי, הם מבקרים אותי: "איש חינוך? הצחקתנו! הוא לא יכול להיות איש חינוך, הוא הרי אף פעם לא מדבר על חינוך הילדים!" הם אומרים זאת משום שהם לא הבינו עדיין את השקפת העולם שלי. כל זמן שההורים אינם מוכנים להיות הורים, אפשר לשטוח בפניהם את ההסברים החינוכיים הטובים ביותר, אולם לא תהיה בכך שום תועלת. וחמור מכך, כשהם ינסו ליישם את הרעיונות שהם כלל לא הבינו, הם יסבו נזק רב לילדיהם.

אנשים רבים המעוניינים להביא לעולם ילדים אינם יודעים כלל אם הם ממלאים אחר התנאים הנחוצים לגידול ילדים: אם הם בריאים דיים, אם יש להם די אמצעים כלכליים לכך, ומעל הכול אם יש ביכולתם לשמש דוגמה עבור ילדיהם, לספק להם ביטחון, לעודד אותם ולסייע להם בהתמודדותם עם קשיי המציאות! הם אינם חושבים על הדברים האלה. הם מביאים ילדים לעולם, והילדים האלה יגדלו לגמרי לבדם, ייעזבו לנפשם, ייאלצו לדאוג לעצמם ככל שיוכלו, ובאחד הימים גם הם, כמו הוריהם, ילדו ילדים לתוך אותם תנאי חיים מצערים.

אני תמיד מופתע לראות כל כך הרבה צעירים וצעירות שרוצים להתחתן ולא מבינים שעליהם להתכונן לתפקידם העתידי כאבות וכאימהות. כשאני נתקל לפעמים בנשים צעירות בהיריון, אני באמת ובתמים מהרהר... הרי זו רק ילדה שנושאת בבטנה עוד ילד כמותה! הדבר משתקף בתווי פניה: היא רק ילדה. ובכן, מה לדעתכם המסקנה מכל זאת? מוטב שלא תלדו ילדים כל זמן שאינכם ערוכים לכך, כי זה יעלה לכם ביוקר.

תשאלו: "להתכונן, בסדר... אבל כיצד להתכונן?" להתכונן פירושו לחשוב מחשבות, לחוש תחושות, לאמץ גישה שתמשוך אל המשפחה בריות יוצאות דופן. כן, תורת החניכה מלמדת שילד נולד למשפחה מסוימת לא במקרה: ההורים הם שמושכים אותו למשפחתם – ביודעין[1] או שלא ביודעין – ועל פי רוב שלא ביודעין. ולכן על ההורים לזמן באופן מודע את הרוחות הטובות, את הישויות האלוהויות. כיוון שביכולתם לבחור את ילדיהם: וזה מה שמרבית האנשים אינם יודעים.

ובדברים האלה יש אפוא להרהר שוב ושוב למן ההתחלה, וההתחלה היא רגע ההתעברות. ההורים אינם חושבים שעליהם להתכונן לכך במשך חודשים ושנים לפני כן, כמו לקראת פעילות קדושה. לעתים קרובות למדי, הם עושים את הילד אחרי שאכלו יותר מדי ושתו יותר מדי אלכוהול! זה הרגע שבו הם בחרו, אם בכלל אפשר לומר שהם "בחרו"! הם יכלו לחכות לרגע של שלווה, של צלילות, רגע של הרמוניה גדולה. אבל לא, הם חיכו לרגע שבו יהיו מרוגשים מאלכוהול, רגע שבו הם אינם יודעים כלל מה נעשה איתם; במצב הנפלא הזה הם יוצרים את ילדם! ובמצב כזה, אילו יסודות הם יספקו לו לדעתכם? ילד שנולד עם מטען כזה של יסודות, לא יהיה אלא הקורבן הראשון של הוריו מולידיו. ובכן, את מי אפוא יש לחנך? אני אומר לכם שלא את הילדים, אלא את ההורים.

כן, בבית ההורים אינם חדלים להציג בפני ילדיהם את הוויכוחים, השקרים והבגידות שלהם, אז איך הם חושבים שיוכלו לחנך אותם? כבר הוכח שתינוק עלול ללקות במחלה או לפתח בעיות נוירולוגיות כתוצאה מריבים בין הוריו: גם אם הוא אינו מעורב בריבים האלה, הם יוצרים סביבו אווירה של דיסהרמוניה, והוא חש בה שוב ושוב מכיוון שהוא עדיין קשור מאוד להוריו. לתינוק אין עדיין כל מודעות, אבל לאמיתו של דבר הוא רגיש מאוד והגוף האתֵרי שלו סופג את הזעזועים.

ההורים חייבים להיות מודעים לאחריות המוטלת עליהם. אין זו זכותם לזמן את הנשמות ולהעניק להן גוף אם הם אינם מסוגלים למלא כיאות את משימתם החשובה. כשאני עד להתנהגותם הבלתי סבירה של חלק מההורים, אני לא מצליח להתאפק ושואל אותם: "אבל הרי בסופו של דבר אתם אוהבים אותם, נכון? את הילדים שלכם?" הם מזדעזעים: "מה זאת אומרת אם אנחנו אוהבים את הילדים שלנו! ברור שאנחנו אוהבים אותם!" "ובכן, אני לא מאמין לכם, כי אם הייתם אוהבים אותם הייתם משנים את התנהגותכם, את גישתכם, הייתם מתאמצים לתקן פגמים מסוימים שמשתקפים בילדיכם בצורה שלילית מאוד. אינכם עושים כל מאמץ, האם זוהי האהבה שלכם?"

אני יודע שעתיד האחווה שלנו טמון בילדים האלה, אבל אותי מעניינים ההורים שלהם: כל רצוני להסביר להם שאסור להביא ילדים לעולם רק על מנת לספק את הדחף הקדמוני של הרבייה. הדחף הזה קיים, ברור, אבל עלינו להבינו באורח רוחני יותר; עלינו לשתף גם את המחשבה, הנשמה והרוח במעשה הזה, כדי שהילד יהיה מחובר לעולם גבוה יותר[2]. במרבית המקרים, האנשים מסתפקים בצרכים החייתיים: הם אוכלים, הם שותים, הם מתרבים כמו בעלי החיים, אין שום דבר רוחני במעשיהם. לאהבה אין שום משמעות בעיניהם, העונג הוא הדבר היחיד שחשוב להם, ועל העונג הזה שנמשך כמה דקות הם ישלמו אחר כך במשך כל חייהם וייאלצו גם את ילדיהם לשלם.

אתם רוצים שאעסוק בילדים? ובכן לא, קודם כול אעסוק בכם, ותוך כדי העיסוק שלי בכם אעסוק בעקיפין גם בילדים שכבר יש לכם ובאלה שיום אחד יהיו לכם.