המאבטח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המאבטח
מכר
מאות
עותקים
המאבטח
מכר
מאות
עותקים

המאבטח

4.4 כוכבים (8 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: יצחק קריטי
  • תאריך הוצאה: אפריל 2018
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 431 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 11 דק'

יצחק קריטי

הסופר יצחק קריטי הוא סופר מד"ב. חובב אופנועים, נשק וחתולים. 

ניתן למצוא גם ב -

תקציר

מתי הרצח מותר? באיזה עולם סקס עם ילדה בת 10 אינו פדופיליה? מתי החוק הוא סחורה שניתן לקנות ולמכור? מי הבחור עם האקדח שמכריח אלף פועלים שיכורים להקשיב לסימפוניה השביעית של בטהובן?
צ’ור מאלורי דייגן בא משורותיהם של פשוטי העם, החזיק תפקיד אפור ונחות ערך בשורות המאבטחים ובילה את חייו הדלים ואת המשמרות המשעממות בהמתנה למשהו מסעיר, משהו שלא היה אמור להתרחש בעולם מתורבת תחת שלטון הפלוטוקרטים תאבי הבצע וחובבי כפיית החוק והסדר (על זולתם).
אולם לצ’ור היו תכונות נסתרות, כישורים שאולי היו חסרי משמעות והיו נשארים כאלה אלמלא היתקלות גורלית בעכברוש מחמד ובילדה קטנה, תקרית אשר שילחה במערכת השמש את אחד האנשים הקטלניים ביותר בתולדותיה וגם יצרה את אחת התקוות הגדולות של המין האנושי לשינוי כולל של מוסדות השלטון, כל זאת בעוד צ’ור מפליג במסע של רצח המוני, פדופיליה, מסעות סמים והמרדה של זרמים חברתיים תת-קרקעיים באימפריה הארצנית של המאה ה-22.

פרק ראשון

פרק 1
הקדמה
 
שכבתי על גבי ליד הבריכה הגדולה ביותר של מלון 'טבעות סטורן', מרחף על שדה מגנטי רך ומפנק ולידי רובו־מלצר המחזיק בבטן־הקירור שלו בקבוק וודקה קרה כקרח, התמסרתי במרץ לבטלה ולעיתים לגמתי קצת כשאני נהנה מהנוף — אין הרבה אנשים שיחלקו על כך שהנוף כאן הוא אחד הדברים היפים ביותר במערכת השמש, המלון ממוקם ליד פלנטת סטורן בדיוק במקום בו אור השמש הרחוקה מאיר בצורה היפה ביותר את הטבעות המפוארות המקיפות את הפלנטה, צובע אותן בשלל צבעים וגורם להם לנצנץ כאשר הוא משתקף בגושים של קרח.
 
זאת קצת רמאות, אין מספיק אור שמש ליצירת מחזה כזה, סטורן היא פלנטה רחוקה מהשמש וחשוכה למדי אבל מנהלי המלון אינם מטומטמים ומוכנים לעשות הכל כדי לספק לאורחים העשירים שלהם את 'החוויה התיירותית' הטובה ביותר עבור כספם, זה אפילו לא קשה במיוחד, הרי למלון יש סביבו שדה־כוח השומר על האוויר בתוכו מפני הוואקום שבחוץ, ושדה הכוח הזה מגביר פי כמה וכמה את האור המגיע לעיני מי שנמצא במלון.
אז המחזה הזה קצת אמיתי וקצת מזויף, כמו הרבה דברים אחרים בחיים, אבל לא היה שום דבר מזויף במראה המפואר של שתי האלילות הרטובות שעכשיו עלו מהבריכה, לבושות רק בעור שאיתו נולדו, ואם הייתם עושים סקר מהיר בין 44 מיליארד האנושיים החיים במערכת השמש הייתם מוצאים כי הרוב המוחלט חושב שאני הגבר הכי בר־מזל בעולם לפחות בגלל שאני נשוי לשתי אלו, לא רק בגלל שהן נחשבות בין הנשים היפות ביותר בעולם, ובטח העשירות והחזקות ביותר בעולם, אלא בעיקר מפני שאני היחיד שאין לו סיבה לחשוש ממה שהן, הגבירות 'פובוס' ו-'דימוס' (כלומר 'פחד' ו-'אימה') עלולות לעשות אם משהו שאני עושה לא ימצא חן בעיניהן.
הן לא נראו מאושרות במיוחד למרות שהיינו בחופשה בבית־המלון היוקרתי ביותר במערכת השמש, אולי בכל הגלקסיה, וזאת מפני שהיינו תקועים באותה 'חופשה' מזה שלושה חודשים, כלומר מאז שהבן הבכור שלנו, צ'ור ג'וניור, התעורר מהעילפון שגרמה ההתקפה הטלפתית שביצעו הלווייתנים הכחולים העיוורים של בינקס וגילה כי הרגתי 1.4 מיליון אנשים, כלומר את כל תושבי מרקורי־פריים.
הוא לא יכול היה להאשים אותי באופן פורמלי, אחרי הכל מתקפת הטילים שלי על מרקורי־פריים נועדה לעצור את ההתקפה הטלפתית שהשכיבה 44 מיליארד אנשים בחוסר הכרה, וגם הצליחה בכך. הוא היה חייב להסכים כי אותם 1.4 מיליון הרוגים היו מחיר הכרחי כדי למנוע את הכחדת האנושות, אבל זה לא עצר אותו מלהשעות אותי מתפקיד 'מפקד המלחמה' ולשלוח אותי לחופשה כפויה עד להודעה חדשה, אותי ואת נשותי, כלומר האימהות שלו.
'אם אתה מסכים למה שהוא עשה,' — אמרה לו אמא לאניר — 'אז בעצם למה אתה משעה אותו?'
'כי אני לא יכול לעבור בשתיקה על הריגת 1.4 מיליון אנושיים.' — הוא אמר — 'אני הפלוטוקרט הראשי, המנהיג הפוליטי של האנושות, ובתור שכזה אני חייב להבהיר לעולם כולו כי אין שום מטרה המקדשת אמצעים כאלה.'
'לא אמרת כלום לפני שנה כאשר הרגתי 75 מיליון יצורים תבוניים במלחמת דאלקוראצי,' — אמרתי לו — 'הרבה מהם היו מגזעים מפותחים לא פחות מאשר האנושיים.'
'זה היה צבא אימפריאלי שהתקיף אותך, התקיף את האנושות ואת פדרציית העולמות, זאת הייתה הגנה עצמית מובהקת, או לפחות מלחמה הוגנת, היו להם פי 2.5 כוחות משלך.'
'גם ההתקפה על מרקורי הייתה במסגרת הגנה עצמית!' — אמרתי לו.
'זה לא דומה בכלל,' — הוא ענה לי — 'אתה לא יכול להרוג אנושיים במסגרת הגנה עצמית מפני גזע אחר!'
'יש לך במקרה רעיון משלך איך יכולתי לעשות את זה בלי להפציץ את מרקורי־פריים?'
'לא. אבל לך היה צריך להיות רעיון כזה, לכן אתה מפקד המלחמה.' — ענה הבן שלי וטלטל בכעס את שיער הכסף הארוך שלו בעודו נועץ בי מבט זועם, אז עשיתי בחוכמה וסתמתי את הפה, האיש ידע לעשות את תפקידו ועשה אותו.
'ולמה אתה מוציא גם אותנו 'לחופשה'?' — שאלה לאניר — 'צאפה ואני לא היינו מעורבות בסיפור הזה.'
'כי הוא הבעל שלכן,' — אמר ג'וניור — 'אתם עסקת חבילה, אמא, וחוץ מזה אני לא חושב לרגע אחד לשלוח את אבא להשתעמם באיזה מלון מפואר בלי שאתן שתיכן תהיו שם ותעזרו לו להעביר את הזמן בכיף, מי יודע מה הוא עלול לעשות שם לבדו.'
'על כמה זמן אתה מדבר?' — חקרה אותו צאפה.
'עד שהאנושות תירגע קצת.' — אמר ג'וניור — 'כרגע כולם עצבניים כהוגן בגלל האבדות שלנו, ההתקפה הזאת עלתה לנו ב-11 מיליון הרוגים! אתם ממש לא רוצים להגיע למצב בו יאשימו אתכם בכל זה.'
'איך אנחנו אשמים בזה?' — שאלה לאניר.
'אתם לא,' — אמר ג'וניור — 'אבל אתם יודעים איך זה הולך בדעת־הקהל, אם אתם במרכז תשומת הלב אז אף פעם אי אפשר לדעת מתי יקום איזה דפוק וישתמש בזה לפרסם את עצמו בכך שהוא מדביק לכם קונספירציה לפיה אתם אשמים, ותמיד יהיו איזה מיליארד דפוקים אחרים שהרעיון דווקא יתקבל על דעתם למרות שהוא בבירור מצוץ מהאצבע.'
'צ'ור?' — הקול הוציא אותי מהמחשבות על אותה שיחה, הרמתי את מבטי וגיליתי כי זוג נשותי מביט אלי מלמעלה למטה במבט חשדני:
'אתה בסדר, צ'ור?'
'כן, יקירתי, סתם משתעמם כאן.'
לאניר לכסנה מבט אל אישתה: 'אולי קצת סקס בשלישיה יעזור לו?'
'לא נראה לי.' — אמרה צאפה — 'לא עם כל מה שהוא קיבל הלילה. מה מטריד אותך, צ'ור?'
'אני חושב על המצב שלנו,' — אמרתי להן — 'יש לנו בעיה של תדמית.'
לאניר נפנפה ברעמת שיער הכסף שלה כדי שיתייבש ממי הבריכה: 'שטויות, את התדמית שלך אי אפשר לקלקל בשום פנים ואופן, אתה הורג אנשים כבר 100 שנים בערך וזה אף פעם לא הפריע לאנושות לאהוב אותך.'
'זה לא אותו דבר,' — אמרתי לה — 'מה שעשיתי בעבר היה משהו שונה לגמרי.'
'שונה במה?'
'בהרבה דברים.'
'איזה דברים?'
'כל מיני דברים, צריך ספר שלם כדי לפרט את כל הדברים האלה.'
צאפה התערבה: 'אז למה לא תכתוב ספר ותפרט את כל הדברים האלה?'
'ספר? אני לא סופר.'
'אז נשכור לך רובו־סופר,' — אמרה צאפה — 'הוא ישמע את כל הסיפורים שלך ויתחשב מזה ספר.'
'זה לא עובד ככה,' — אמרתי לה — 'יש את הסיפורים שלי ויש את הסיפורים של האחרים שקשורים לזה, סיפורים שאני יודע רק חלקים מהם, את יודעת, מה שקרה מאחורי הקלעים בכל מיני מקומות. כדי להבין את התמונה המלאה צריך המון מקורות מידע שאני לא מחזיק כאן.'
'אבל אני מחזיקה,' — אמרה לאניר — 'יש לי מספיק קשרים בביון כדי להגיע לכל הקלטה שנעשתה במערכת השמש מאז מהפכת הפלוטוקרטיה של שנת 2,033.'
'כן, אבל...'
'וזה יעזור לך להעביר את הזמן של 'החופשה' המזדיינת הזאת,' — אמרה לאניר ופנתה אל צאפה — 'מה את אומרת, יקירתי?'
'אני חושבת כי לכתוב את הספר הזה הוא רעיון גאוני.'
לאניר חלקה לה סטירה מצלצלת על ישבנה החשוף: 'מתי תפסיקי לתת לעצמך מחמאות?'
נו, טוב, זה לא שהיה לי משהו מעניין יותר לעשות, אז כתבתי את הספר הזה.
 
 

יצחק קריטי

הסופר יצחק קריטי הוא סופר מד"ב. חובב אופנועים, נשק וחתולים. 

עוד על הספר

  • הוצאה: יצחק קריטי
  • תאריך הוצאה: אפריל 2018
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 431 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 11 דק'

ניתן למצוא גם ב -

המאבטח יצחק קריטי
פרק 1
הקדמה
 
שכבתי על גבי ליד הבריכה הגדולה ביותר של מלון 'טבעות סטורן', מרחף על שדה מגנטי רך ומפנק ולידי רובו־מלצר המחזיק בבטן־הקירור שלו בקבוק וודקה קרה כקרח, התמסרתי במרץ לבטלה ולעיתים לגמתי קצת כשאני נהנה מהנוף — אין הרבה אנשים שיחלקו על כך שהנוף כאן הוא אחד הדברים היפים ביותר במערכת השמש, המלון ממוקם ליד פלנטת סטורן בדיוק במקום בו אור השמש הרחוקה מאיר בצורה היפה ביותר את הטבעות המפוארות המקיפות את הפלנטה, צובע אותן בשלל צבעים וגורם להם לנצנץ כאשר הוא משתקף בגושים של קרח.
 
זאת קצת רמאות, אין מספיק אור שמש ליצירת מחזה כזה, סטורן היא פלנטה רחוקה מהשמש וחשוכה למדי אבל מנהלי המלון אינם מטומטמים ומוכנים לעשות הכל כדי לספק לאורחים העשירים שלהם את 'החוויה התיירותית' הטובה ביותר עבור כספם, זה אפילו לא קשה במיוחד, הרי למלון יש סביבו שדה־כוח השומר על האוויר בתוכו מפני הוואקום שבחוץ, ושדה הכוח הזה מגביר פי כמה וכמה את האור המגיע לעיני מי שנמצא במלון.
אז המחזה הזה קצת אמיתי וקצת מזויף, כמו הרבה דברים אחרים בחיים, אבל לא היה שום דבר מזויף במראה המפואר של שתי האלילות הרטובות שעכשיו עלו מהבריכה, לבושות רק בעור שאיתו נולדו, ואם הייתם עושים סקר מהיר בין 44 מיליארד האנושיים החיים במערכת השמש הייתם מוצאים כי הרוב המוחלט חושב שאני הגבר הכי בר־מזל בעולם לפחות בגלל שאני נשוי לשתי אלו, לא רק בגלל שהן נחשבות בין הנשים היפות ביותר בעולם, ובטח העשירות והחזקות ביותר בעולם, אלא בעיקר מפני שאני היחיד שאין לו סיבה לחשוש ממה שהן, הגבירות 'פובוס' ו-'דימוס' (כלומר 'פחד' ו-'אימה') עלולות לעשות אם משהו שאני עושה לא ימצא חן בעיניהן.
הן לא נראו מאושרות במיוחד למרות שהיינו בחופשה בבית־המלון היוקרתי ביותר במערכת השמש, אולי בכל הגלקסיה, וזאת מפני שהיינו תקועים באותה 'חופשה' מזה שלושה חודשים, כלומר מאז שהבן הבכור שלנו, צ'ור ג'וניור, התעורר מהעילפון שגרמה ההתקפה הטלפתית שביצעו הלווייתנים הכחולים העיוורים של בינקס וגילה כי הרגתי 1.4 מיליון אנשים, כלומר את כל תושבי מרקורי־פריים.
הוא לא יכול היה להאשים אותי באופן פורמלי, אחרי הכל מתקפת הטילים שלי על מרקורי־פריים נועדה לעצור את ההתקפה הטלפתית שהשכיבה 44 מיליארד אנשים בחוסר הכרה, וגם הצליחה בכך. הוא היה חייב להסכים כי אותם 1.4 מיליון הרוגים היו מחיר הכרחי כדי למנוע את הכחדת האנושות, אבל זה לא עצר אותו מלהשעות אותי מתפקיד 'מפקד המלחמה' ולשלוח אותי לחופשה כפויה עד להודעה חדשה, אותי ואת נשותי, כלומר האימהות שלו.
'אם אתה מסכים למה שהוא עשה,' — אמרה לו אמא לאניר — 'אז בעצם למה אתה משעה אותו?'
'כי אני לא יכול לעבור בשתיקה על הריגת 1.4 מיליון אנושיים.' — הוא אמר — 'אני הפלוטוקרט הראשי, המנהיג הפוליטי של האנושות, ובתור שכזה אני חייב להבהיר לעולם כולו כי אין שום מטרה המקדשת אמצעים כאלה.'
'לא אמרת כלום לפני שנה כאשר הרגתי 75 מיליון יצורים תבוניים במלחמת דאלקוראצי,' — אמרתי לו — 'הרבה מהם היו מגזעים מפותחים לא פחות מאשר האנושיים.'
'זה היה צבא אימפריאלי שהתקיף אותך, התקיף את האנושות ואת פדרציית העולמות, זאת הייתה הגנה עצמית מובהקת, או לפחות מלחמה הוגנת, היו להם פי 2.5 כוחות משלך.'
'גם ההתקפה על מרקורי הייתה במסגרת הגנה עצמית!' — אמרתי לו.
'זה לא דומה בכלל,' — הוא ענה לי — 'אתה לא יכול להרוג אנושיים במסגרת הגנה עצמית מפני גזע אחר!'
'יש לך במקרה רעיון משלך איך יכולתי לעשות את זה בלי להפציץ את מרקורי־פריים?'
'לא. אבל לך היה צריך להיות רעיון כזה, לכן אתה מפקד המלחמה.' — ענה הבן שלי וטלטל בכעס את שיער הכסף הארוך שלו בעודו נועץ בי מבט זועם, אז עשיתי בחוכמה וסתמתי את הפה, האיש ידע לעשות את תפקידו ועשה אותו.
'ולמה אתה מוציא גם אותנו 'לחופשה'?' — שאלה לאניר — 'צאפה ואני לא היינו מעורבות בסיפור הזה.'
'כי הוא הבעל שלכן,' — אמר ג'וניור — 'אתם עסקת חבילה, אמא, וחוץ מזה אני לא חושב לרגע אחד לשלוח את אבא להשתעמם באיזה מלון מפואר בלי שאתן שתיכן תהיו שם ותעזרו לו להעביר את הזמן בכיף, מי יודע מה הוא עלול לעשות שם לבדו.'
'על כמה זמן אתה מדבר?' — חקרה אותו צאפה.
'עד שהאנושות תירגע קצת.' — אמר ג'וניור — 'כרגע כולם עצבניים כהוגן בגלל האבדות שלנו, ההתקפה הזאת עלתה לנו ב-11 מיליון הרוגים! אתם ממש לא רוצים להגיע למצב בו יאשימו אתכם בכל זה.'
'איך אנחנו אשמים בזה?' — שאלה לאניר.
'אתם לא,' — אמר ג'וניור — 'אבל אתם יודעים איך זה הולך בדעת־הקהל, אם אתם במרכז תשומת הלב אז אף פעם אי אפשר לדעת מתי יקום איזה דפוק וישתמש בזה לפרסם את עצמו בכך שהוא מדביק לכם קונספירציה לפיה אתם אשמים, ותמיד יהיו איזה מיליארד דפוקים אחרים שהרעיון דווקא יתקבל על דעתם למרות שהוא בבירור מצוץ מהאצבע.'
'צ'ור?' — הקול הוציא אותי מהמחשבות על אותה שיחה, הרמתי את מבטי וגיליתי כי זוג נשותי מביט אלי מלמעלה למטה במבט חשדני:
'אתה בסדר, צ'ור?'
'כן, יקירתי, סתם משתעמם כאן.'
לאניר לכסנה מבט אל אישתה: 'אולי קצת סקס בשלישיה יעזור לו?'
'לא נראה לי.' — אמרה צאפה — 'לא עם כל מה שהוא קיבל הלילה. מה מטריד אותך, צ'ור?'
'אני חושב על המצב שלנו,' — אמרתי להן — 'יש לנו בעיה של תדמית.'
לאניר נפנפה ברעמת שיער הכסף שלה כדי שיתייבש ממי הבריכה: 'שטויות, את התדמית שלך אי אפשר לקלקל בשום פנים ואופן, אתה הורג אנשים כבר 100 שנים בערך וזה אף פעם לא הפריע לאנושות לאהוב אותך.'
'זה לא אותו דבר,' — אמרתי לה — 'מה שעשיתי בעבר היה משהו שונה לגמרי.'
'שונה במה?'
'בהרבה דברים.'
'איזה דברים?'
'כל מיני דברים, צריך ספר שלם כדי לפרט את כל הדברים האלה.'
צאפה התערבה: 'אז למה לא תכתוב ספר ותפרט את כל הדברים האלה?'
'ספר? אני לא סופר.'
'אז נשכור לך רובו־סופר,' — אמרה צאפה — 'הוא ישמע את כל הסיפורים שלך ויתחשב מזה ספר.'
'זה לא עובד ככה,' — אמרתי לה — 'יש את הסיפורים שלי ויש את הסיפורים של האחרים שקשורים לזה, סיפורים שאני יודע רק חלקים מהם, את יודעת, מה שקרה מאחורי הקלעים בכל מיני מקומות. כדי להבין את התמונה המלאה צריך המון מקורות מידע שאני לא מחזיק כאן.'
'אבל אני מחזיקה,' — אמרה לאניר — 'יש לי מספיק קשרים בביון כדי להגיע לכל הקלטה שנעשתה במערכת השמש מאז מהפכת הפלוטוקרטיה של שנת 2,033.'
'כן, אבל...'
'וזה יעזור לך להעביר את הזמן של 'החופשה' המזדיינת הזאת,' — אמרה לאניר ופנתה אל צאפה — 'מה את אומרת, יקירתי?'
'אני חושבת כי לכתוב את הספר הזה הוא רעיון גאוני.'
לאניר חלקה לה סטירה מצלצלת על ישבנה החשוף: 'מתי תפסיקי לתת לעצמך מחמאות?'
נו, טוב, זה לא שהיה לי משהו מעניין יותר לעשות, אז כתבתי את הספר הזה.