כשכתבתי את הספר הזה סצנות רבות לוו בשיר מסוים כפסקול בראשי. רציתי להעניק גם לכם, כקוראים, את ההזדמנות לחוות את הרומן הזה בצורה כזאת, אם תרצו.
בראשם של פרקים או קטעים מסוימים תמצאו שמות שירים.
בנוסף אזהרה, שימו לב לכך שהספר עוסק בנושאים קשים והוא כולל תיאורים גרפיים. אם אתם רגישים לנושאים אלה והם מהווים עבורכם טריגר, ייתכן שספר זה לא נועד לכם.
פרולוג
14 שנים קודם לכן
The Smashing Pumpkins – To Forgive
לַחַץ. לחץ בלתי מתפשר. זו התחושה הראשונה שאני מודע לה כשאני חוזר להכרה. אני מרגיש כאילו הראש שלי עומד להתפוצץ. אני מנסה לפקוח את עיניי ואור הפלואורסנט עדיין צורב באישוניי. אני עוצם אותן שוב בכל הכוח כדי להרגיל אותן לאור.
אני מנסה להרים את זרועי כדי לסוכך על עיניי מפני האור הבוהק, ואז אני מרגיש את הכאב. במעין אפקט דומינו, כל שאר הגוף מתחיל לכאוב. כל הגוף שלי דואב.
"סיל? סיל? אתה ער?" זה קולו של אבי. שיט.
אני פותח את הפה כדי לענות, אבל נחנק בגלל היובש בגרוני.
"תחזיק מעמד. תשתה קצת מים," הוא אומר בחביבות. המצב כנראה גרוע מאוד אם הוא נחמד אליי.
אני מרגיש קש דוקר את שפתיי ושותה. המים הפושרים השוטפים את פי הם אולי הנוזל הטעים ביותר שאי פעם לגמתי.
מבעד לעיניים מטושטשות אני מביט בו, מנסה להיזכר מה הביא אותי לכאן, ואז אני נזכר: המכתב, היער וג'וד... ג'וד!
"איפה ג'וד?" אני שואל בבהלה. אני מנסה להתיישב, אבל קורס ומתכווץ.
"תירגע, סילביו," הוא אומר בחומרה. עיניי מתמקדות בלחיו הנפוחה ובתפרים שמתחת לעינו השמאלית. "היא בסדר. עכשיו פשוט תסתום את הפה שלך רגע ותקשיב." ידעתי שהוא לא יוכל להמשיך בהצגה הסימפתית הזאת זמן רב.
אני קורס בחזרה אל הכרית, תשוש ומבולבל מסמי ההרגעה.
"אתה זוכר מה קרה?"
אני מהסס. אף פעם לא הרגשתי שהוא מבקש את טובתי, ואפילו כאן, כשאני שוכב במיטה בבית החולים, אני עדיין לא מרגיש כך.
"כן. טוב, את הרוב."
"אוקיי. עכשיו כבר לא."
"מה?" אני שואל ומנסה למקד את מחשבותיי המעורפלות. "על מה אתה מדבר?"
"שלא תעז לערער על דבריי."
זה לא נשמע הגיוני. כן, הוא חתיכת חרא, אבל למה לא אכפת לו? אנחנו עדיין הילדים שלו.
"אני לא מבין..."
הוא לופת את צווארי ולוחץ עליו בכוח. "אתה לא זוכר שום דבר, חתיכת חרא," הוא מסנן. "גם ג'וד לא. העניין סגור. ואחרי מה שעשית באותו לילה, יש לך מזל שאני לא הורג אותך במו ידיי. יש דברים שפשוט צריך לשכוח."
כשהוא מרפה ממני, אני משתעל ומשווע לאוויר. עם כל שאיפה ונשיפה אני מרגיש כאילו חבטו באלה לתוך הצלעות. בטח שברתי כמה צלעות. ואז אני קולט. אבא של טריפ כנראה שילם לאבא שלי כדי לחפות על מה שקרה.
"הם שילמו לך?"
"זה ממש לא עניינך. הגיע הזמן שישלמו לי. לא היה זול לגדל אותך ואת אחותך."
העיר המזדיינת הזאת. העיר המחורבנת הזאת, וכל מי שגר בה. אני נשבע שיום אחד אשרוף אותה עד עפר.
"ועכשיו אני הולך להגיד לשריף טיבט שקמת. והוא ישאל אותך מה קרה. ואתה תגיד שאתה לא זוכר. וכולנו נתקדם הלאה. ואם לא, יהיו לך יותר עצמות שבורות בגוף ממה שכבר יש לך ואחותך, כולם יֵדעו מה קרה לה. היא תהיה סחורה פגומה. מבין?"
